על הגבול

- 1 - ערי גבול

נולדתי בסטרסבורג, על גבול צרפת־גרמניה. סבי מצד אבי השתקע שם, והדעת נותנת שהחלטתו לא היתה אקראית אלא קשורה בדרך זו או אחרת למאפיין הזה של עיר גבול. כשנאלץ להגר מן העיירה הקטנה שלו, הסמוכה ללודז', כדי לחמוק מחובתו הצבאית, נפלה בחירתו על פרנקפורט ע"נ מיין, מרכז רוחני של היהדות האורתודוקסית המערבית, שם נרשם ללימודים בישיבה. בתחילת המאה העשרים היתה גרמניה היעד המועדף על צעירים יהודים דתיים שביקשו לבנות להם חיים חדשים במערב אירופה. שפת המקום לא היתה רחוקה מאוד מן היידיש, הקהילה היהודית האורתודוקסית שם היתה מבוססת, והיו בה כמה וכמה ישיבות ומוסדות דת אחרים. צרפת משכה אליה את אלה מבין יהודי המזרח שחיפשו מודרניות והתבוללות. היא לא היתה בחירה טבעית לאלה שנותרו קשורים בטבורם לאורח החיים הדתי.

אולם סבי, שלא היו לו מסמכים מסודרים, נאלץ לעזוב את פרנקפורט ולהמשיך את מסע נדודיו מערבה, לעבר צרפת. הוא נעצר בסטרסבורג, בדיוק מפני שהעיר הזאת היתה על הגבול שבין שני עולמות: היא שכנה בארצם של ווֹלטר ורוּסו, אך היתה הפחות לטינית מבין הערים הצרפתיות. תרבותה ושפתה היו, בחלקן לפחות, גרמניות.

סטרסבורג היא צרפת הפריפֶרית, זו שבמהלך שלושה דורות החליפה אזרחות חמש פעמים, אך מעולם לא היתה גרמנית ממש או צרפתית בעליל. עיר מעורבת, שלאוכלוסייתה זהות כפולה. היא תחנת מעבר למהגרים שברחו מן הדיכוי והמצוקה, כמו גם לצבאות הכובשים שחצו אותה כשהקריאות "À Berlin!" או "Nach Paris!" מהדהדות מגרונם.

כשהאלזסי בוחן את אלה שהוא מכנה בשפתו "אנשי הפְּנים", הוא עושה זאת בריחוק מסוים. אפילו כשהנימה הפטריוטית רוטטת, אין מדובר בלאומיות צרפתית לעילא אלא בפטריוטיזם המזכיר את זה של מהגר שנתאזרח זה מקרוב. כי לסטרסבורגאי יש גם מבט המופנה תדיר כלפי חוץ, אל עֶברו האחר של הריין. ברצון או שלא ברצון, לאלזסי השורשי יש נקודות קִרבה רבות יותר עם תושבי שטוטגארט משיש לו עם אנשי מוֹנפֶּליה. חינוכו צרפתי, אך הליכותיו, לעתים קרובות, גרמַניות באופיין.

הפריפריה היא מקום המתאים תמיד למהגרים, ליהודים נודדים במיוחד. כיהודי, אי־ההזדהות הזאת עם קולקטיב לאומי טיפוסי התאימה לי מאוד. היא אִפשרה לי להרגיש צרפתי, אך בו בזמן לשמֵר מבט מרוחק משהו, חיצוני, לפעמים אפילו אירוני, כלפי הצרפתי השורשי, הצרפתי של הפְּנים. אבל חיים על גבול אינם בהכרח חצייה של גבול: אף שבילדותי היה צריך רק לעבור את גשר קֶהל (Kehl) כדי להיות בגרמניה, רגלי דרכו לראשונה על אדמתה שנים אחרי שעזבתי את סטרסבורג.

נהר הריין לא היה הגבול היחיד בסביבה שגדלתי בה. מהר מאוד למדתי לזהות גבולות אחרים. בראש ובראשונה זה שהפריד בין יהודים ללא־יהודים. הקונקורדאט,7 הגורם האלזסי הייחודי הזה שרואה בדת יסוד מוּסד ברפובליקה, אילץ למעשה כל אחד ואחת להגדיר את עצמם ביחס לדת כלשהי: יכולת להיות קתולי, לותרני, קלוויניסטי או יהודי (בשנות החמישים והשישים לא היו מוסלמים, ליתר דיוק סירבו לראות אותם). בבית־הספר הציבורי־הכללי היו רק תלמידים מעטים שלא רצו להשתתף בשיעורי חינוך דתי, ואלה היו צריכים לבקש פטור מיוחד, מהלך שלא התקבל בדרך־כלל באהדה רבה מדי. זהותנו היהודית לא היתה אפוא שאלה פרטית: היא היתה שייכת לתחום הציבורי, הפומבי, עובדה שהפכה את הקהילה למין תת־מכלול המוגדר באמצעות קווי תיחום מדויקים ביותר ומיוצג בידי מוסדות רשמיים ובעלי כוח. למעשה זה היה גטו – ללא חומות וללא משטרה, אבל בכל־זאת גטו. התרבות שלנו היתה צרפתית, והשתתפנו בהתלהבות בחיים הפוליטיים הלאומיים, אך מן החומות הסמויות של הגטו יצאנו רק לעתים רחוקות.

במשך למעלה מחמש־עשרה שנים לא נזדמן לי להכיר לא־יהודים. כל חיי, כחייהם של רוב חברי, התנהלו בתוך הקהילה: מבית־הספר היהודי לבית־הכנסת, מתנועת הנוער היהודית לחנות המכולת הכשֵרה. גטו מרצון, שמעולם לא ניתנו לנו ההזדמנות או הצורך לצאת ממנו. בלא־יהודים היינו נתקלים ברחוב, בחנות הכולבו ובאיצטדיון העירוני. ברור שבבית־הספר התיכון היו לא מעט מורים שלא היו יהודים, אבל לא היו לנו איתם שום קשרים מחוץ לשעות הלימודים. את המורים היהודים, לעומת זאת, היינו פוגשים דרך קבע בפעילויות קהילתיות שונות או בשמחות משפחתיות. זה היה בית־ספר מוזר, "בית־ספר עקיבא" של סטרסבורג: אווירה משפחתית אמיצה חברה בו לשיטות פדגוגיות ומשמעתיות מיושנות, שמאורעות מאי 68' היו עתידים לנער מהן את האבק. נכבדי הבורגנות היהודית המקומית הם אלה שנתנו את הטון בבית־הספר, גם אם המורים התקוממו לעתים מזומנות, בַּדיסקרטיות הראויה, נגד הרוח השלטת, הבורגנית וצרת האופקים.

הקונקורדאט העניק אפוא לקהילה היהודית של סטרסבורג עוצמה, ארגון ובמיוחד נוכחות בולטת. לצד אבי, רבה הראשי של העיר, נכחתי בכמה וכמה מצעדים צבאיים לציון יום העצמאות הצרפתי ו"יום שביתת הנשק". עמדתי על בימת הכבוד סמוך למפקד יחידות הצבא באזור, לארכיהגמון ולממונה על המחוז. החינוך הרפובליקני שניתן בבית־הספר וסביב השולחן בסעודות השבת, כמו גם העובדה שבאלזס היהדות היא דת־מדינה, אִפשרו לנו לקבל, במלוא הטבעיות, את היותנו יהודים וצרפתים בעת ובעונה אחת. דבר לא הפריע לנו לצאת מן הגטו ולחצות את הגבול, אבל לא חשנו צורך כזה. ההשתייכות לקהילה הלאומית הצרפתית היתה רשמית ותרבותית; ההשתייכות לקהילה הדתית היתה ממשית וחברתית.

לגבולות הלאומיים והקהילתיים התווספו גבולות תוך־קהילתיים, שהשפעתם היתה חזקה לא פחות. בניגוד לגבולות האחרים, אלה לא היו מפורשים, ולא טענו ללגיטימיות כלשהי, ולפיכך היו יותר מקוממים. גבולות חברתיים, תרבותיים ואתניים הפרידו בין יהודים אלזסיים שורשיים לבין ה־Ost-Juden, יהודים שמוצאם ממזרח־ אירופה, וערב־רב שהגיעו ממקומות שונים. לפני המלחמה לא היו קשרים חברתיים בין הקבוצות השונות, והיהודים המקומיים רחשו בוז רק למהגרים שבאו מן המזרח. "מוטב גויה מאשר פולאקית!" הזדעקה יהודייה אלזסית ותיקה כששמעה כי בנה הרופא מתעתד לשאת לאישה סטודנטית יהודייה ממוצא פולני. במלחמת העולם השנייה גירשו הגרמנים את כל יהודי אלזס, ותיקים כחדשים,8 ואין ספק שהגורל המשותף שפקד אותם הגמיש את היחסים בין הקבוצות השונות בימים שאחרי המלחמה. אבל לא לחלוטין: הגבול לא נעלם, ולא נעלמה גם תחושת העליונות של ילידי המקום. נישואי הורי למשל – אבי היה בן מהגרים שדיברו רק יידיש, אמי היתה בת למשפחה יהודית־אלזסית כפרית ותיקה – לא היו מובנים מאליהם, כפי שלא היה ברור שאדם הנושא את השם 'ורשבסקי' יכהן כרב קהילה שהגרעין שלה, המורכב מוותיקי המקום, קנאי ביותר לזהותו העצמית, למנהגיו המיוחדים ולפולקלור שלו.

שורשי נטועים אפוא בשתי קהילות שונות, כך שקיבלתי את הטוב ואת הרע משני העולמות. תחושת העליונות של המקומיים רק הגבירה את הבוז של המהגרים, שמול יהדותם של בני המקום – יהדות משגשגת ואדוקה, אך לעתים גסה ונבערת – התהדרו במסורתם התלמודית העשירה. והרי זה סיפור יהודי ישן נושן, העושר של החינוך והתרבות, שאמור להיות שקול כנגד הנכסים החומריים והשורשים הנטועים עמוק באדמה. הנקמה הגדולה של סבי, אביו של אבי, היתה ללא ספק העובדה שבנו הפך לרועה הרוחני של הקהילה המקומית. כדי להיות הרב הראשי של יהודי סטרסבורג, היה על אבי לחצות את הגבול, וכמו שקורה לא פעם אצל מהגרים בני הדור השני, הוא נעשה יותר אלזסי מאלזסי. הוא הפך להיות שומר החותם של המנהגים, השפה והפולקלור היהודיים־אלזסיים, נעשה מומחה לתולדות היהדות המקומית, ורק שמו רמז עדיין על כך שהוא בעצם "נוכרי". אנחנו, ילדיו, חונכנו כאלזסים, כדי כך שחשנו סלידה מסוימת מפני התרבות היידית, במיוחד בגלל ניגוניה, שנחשבו בכייניים מדי. יחד עם זאת, אני חושד באבי שנצר בלבו געגועים עזים למנהגי ילדותו ולתרבות היידית. בשנת שבתון שבילינו בירושלים הפתעתי אותו כמה פעמים מתפלל בבתי־כנסת כמנהג פולין, כשבעיניו נשקפו מבט ולהט שלא הכרתי בו קודם. כן, דומני שאבי, כמו מהגרים רבים שבחרו להיטמע בתרבות הקולטת, חי במין נכות מתמדת, בתחושת חֶסר כואבת על מה שהותיר מעברו השני של הגבול.

את האחרוּת הזאת בלב לבה של הקהילה היהודית חייתי גם אני מאוחר יותר, כשגלי הגירה של יהודים מצפון־אפריקה הגיעו לסטרסבורג. הם הגיעו תחילה ממרוקו, אחרי רעידת האדמה באגדיר, ואחר־כך מאלג'יריה, זמן קצר לפני שזכתה בעצמאות. בהשוואה למהגרים האלה, היהודים שמוצאם מפולין כבר חשו כבני המקום. הם צפו ביהודים שזה מקרוב באו באותו מבט מופתע ומתנשא שהם עצמם היו קורבן לו כמה עשורים קודם־לכן. אולי מפני שאני עצמי נכד של מהגרים, אולי פשוט מפני שאני מרדן בטבעי, חשתי מיד קרבה רבה יותר לצעירים שבאו מאגדיר או מאוראן מאשר לבני המשפחות הבורגניות של שדרות ווֹז', רחובה הראשי של סטרסבורג היוקרתית. הדבר עורר תמיהה אצל הנפשות הטובות שבקהילה, אבל אני בחרתי מדעת לחצות את הגבול החברתי־תרבותי שהבדיל ביני ובין השכונות העממיות של הפרברים והפנימיות. לפני שנתיים תיארתי באתר האינטרנט של קהילת סטרסבורג מה היתה בשבילי משמעות הגעתם של מי שכונו "עקורי אלג'יריה שהוחזרו למולדת":

"בני כיתתי החדשים שינו באחת את הסביבה שלנו. האווירה הכבדה והאפרורית ששררה בבית־הספר 'עקיבא' הוארה, וחום חדש נחת מעט מעט על הכיתה. המבטא הצפון־אפריקאי, הבגדים והתסרוקות תרמו לאווירה החדשה הזאת, אך היתה גם קלות מסוימת כלפי החיים ואילוציהם, קלילות שלא הכרנו קודם. אבל לאלה שאיבדו זה עתה את העולם שגדלו בו ובאו לחיות בארץ שהכול בה שונה, המעבר הזה לא היה קל כל עיקר. מאלג'יריה הלבנה והים־תיכונית לסטרסבורג הקיסרית והיבשתית כל־כך, השינוי היה קיצוני".

לי היה נדמה שהם הביאו איתם את השמש, והביאו גם דרך אחרת לחיות, אפילו חיים של תלמידי תיכון. כך, למשל, הם התייחסו בקלות־ראש לערכי התחרותיות וההצטיינות שעל ברכיהם גדלנו אנחנו, הם ייחסו חשיבות לפנאי ומרכזיות לגוף ולגופניות. הנערות במיוחד לא הסתירו את עצמן ולא פחדו שייגעו בהן. אם היו בינינו מי שנמשכו לבית־הכנסת הספרדי, זה לא היה רק בגלל ההשתתפות הפעילה של המתפללים, בגלל הניגונים החדשים והאווירה הפחות רשמית והפחות קפואה מזו של בית־הכנסת האשכנזי, אלא גם מפני שביציאה מן התפילה היינו מוסיפים לברכת ה"שבת שלום!" – גם נשיקה מצלצלת.

חייתי אפוא את חמש־עשרה השנים הראשונות לחיי בעיר גבול, בשולי צרפת השורשית. המצב הפריפרי הזה הפך למרכיב כה חשוב באישיותי, שהרעיון לחיות ביום מן הימים בפריז לא עלה כלל על דעתי. האם יד המקרה היא שמאוחר יותר בחרתי לחיות בירושלים, עיר גבול מובהקת שבמובהקות?

כשהייתי בן שש־עשרה והחלטתי לעזוב את סטרסבורג ולהעמיק בלימוד גמרא, בחרתי לנסוע לירושלים. חייתי בה כבר שנתיים קודם, למדתי בתוכנית תורנית מואצת בישיבה, והעיר הילכה עלי קסם.

ירושלים, לא ישראל. היתה לי הרגשה ברורה שבישראל, המרכז הוא ישראלי והפריפריה יהודית. בעינַי הדברים נראו כך: תל־אביב היתה המרכז: עיר מודרנית, חילונית, מערבית. והיתה גם חיפה האדומה, עם הנמל והתעשיות הפטרוכימיות שלה. הקיבוצים היו המרכז שבמרכז. גברים שׂעירים הסתובבו שם, פניהם עטורות שפמים עבים שהבהירו בשמש, ונשותיהם היו מהלכות בשבילים במכנסיים קצרים ותת־מקלע עוזי תלוי ברצועה על כתפיהן. ירושלים, לעומת זאת, היתה עיר יהודית, מעין שלוחה של הגולה. אין זה מקרה שבן גוריון ומנהיגי תנועת הפועלים של שנות הארבעים והחמישים חיו ועבדו בתל־אביב. ירושלים היתה בירת המדינה רק מנימוקים מדיניים חיצוניים, אך בפועל המנהיגים בזו לה. בבתי־הכנסת שלה, בשכונותיה דמויות הגטאות, בשוק המזרחי שלה, ביהודיה לובשי הקפוטות וחובשי השטריימלים היא הזכירה להם מדי את הגולה השנואה עליהם.

אני נמשכתי בעיר הזאת דווקא לדברים שבעיני האבות המייסדים של מדינת ישראל נחשבו בזויים.

ואף על פי כן, לא באחת התאהבתי בה. בירושלים של שנות השישים היה משהו דוחה: שדות הבוּר הריקים, רחבי הידיים, שהפרידו בין השכונות, ובמיוחד קירות הבטון שקטעו באִבחה חדה את עורקי התנועה הראשיים של העיר, כמו תחבושות על גדמי אברים, שיוו לה מראה של משהו בלתי־גמור. נדרש לי זמן־מה להתגבר על המבוכה שעוררה הנכוּת הזאת ולהפוך אותה לחיבה עמוקה ומשונה, כמו זו שרבים מידידי הברלינאים הרגישו לפני נפילת החומה. מה פשר התחושה הזאת? האם היה כאן קשר כמו זה שבין אסיר לתאו, הרגשת שותפות המחברת אותו עם רעיו־לאומללות? אולי פעלה כאן תחושת הקלה מסוימת, מפני שכאן לא היית צריך לשאול לאן ללכת, כי ממילא היית בקצה הדרך. ושמא היתה כאן איזו תקווה סמויה שמדובר רק באנומליה זמנית?

עד יוני 1967 היתה ירושלים כולה מחוץ למדינת ישראל. לא רק חלקה המזרחי, שהיה נתון בשליטה ירדנית ואיש לא היה יכול להיכנס אליו לבד מאנשי האו"ם, הדיפלומטים ואנשי הכנסיות השונות, אלא גם חלקה המערבי. מבחינה גיאוגרפית, העיר שכנה כזכור בקצהו של פרוזדור ירושלים הצר, ששטח הממלכה הירדנית תחם אותו משני צדדיו. פרוזדור ירושלים היה מובלעת שחדרה את קווי שביתת הנשק, שנקבעו סופית בוועידת רודוס, עם תום מלחמת השחרור. באותם ימים "עלייה לירושלים", על משמעותה הטופוגרפית והרוחנית גם יחד, היתה הרפתקה של ממש: המשוריינים השרופים מקרבות תש"ח הזכירו לנוסעים בשער הגיא כי הדרך הצרה והפתלתולה הזאת, שעלו בה במהירות של שישים קילומטרים לשעה, היתה ועודנה הקשר היחיד בין ירושלים לשאר המדינה, והאויב יושב מעליה, כמטחווי רובה. מי שעתותיו היו בידיו נסע ברכבת, שמסילתה, לאורך יותר מקילומטר, עברה בשטח ירדן. כדי לתת לנוסעים אשליה של מוּגנוּת, היה כוח ליווי של משמר הגבול, חמוש במקלעים, עולה על הרכבת בתחנת בר־גיורא, מרחק חמישה־עשר קילומטרים ממערב לירושלים. הגבול היה בכל מקום, אבל הדבר לא צוין בשום שלט. במאי 1966, בשעת טיול עם ידידים, חצינו את הגבול מבלי משים, ומצאנו את עצמנו בירדן. פטרול ישראלי החזיר אותנו אל מסילת הברזל, שנחשבה לשטח אקס־טריטוריאלי, ושם ניתנה לנו פקודה לעלות על הרכבת הבאה. באותה עת לא שאלנו את עצמנו אפילו מה עושה פטרול ישראלי בתוך שטח ירדן!

מנקודת־ראות של ישראלי "פנימי" באותה תקופה, ישראלי היושב בפנים הארץ, ירושלים היתה קצה העולם. מעֵבר לירושלים התחיל שטח האויב, העוין, המפחיד והמרתק בעת ובעונה אחת. כי צדו האחר של הגבול היה מרתק, מאחורי חומות הבטון המפוזרות פה ושם, שדות המוקשים, גדרות התיל ו"שטח ההפקר". החיים על הגבול אִפשרו לזרוק מפעם לפעם מבט ממרומי הגג של כנסיית נוטרדם, לראות את כיפת הזהב של מסגד עומר. מהמצפה בשכונת אבו תור היה אפשר לזהות את מיקומו של הכותל המערבי. יחד עם עוד צעירים מהישיבה נהגתי ללכת לשם מדי שבוע, להתפלל ולחלום על ירושלים של פעם. היו מי שהביעו שם גם משאלות לעתיד, ייחלו לקריסתן של חומות הבטון ולאיחודה של ירושלים בריבונות ישראלית.

בעיני הישראלים, העולם הערבי המצוי מעברו האחר של הגבול היה מדבר מאיים, ריק אך בה בעת גם מיושב אוכלוסייה עוינת. נהגתי לפקוד את המצפה לעתים מזומנות ולהשקיף ממנו על קשת־נוף רחבה למדי של ירושלים המזרחית. ואף על פי כן, איני זוכר שהבחנתי אי־פעם בעוברים ושבים, במכוניות, בחיים אזרחיים. לא ראינו דבר לבד מן העמדות של זקיפי הלגיון הירדני ותמונות שנראו כגלויות נוף של ירושלים התנ"כית.

כמו ערים הרריות רבות, ירושלים סגורה ומסוגרת בתוך עצמה.9 לעומת תל־אביב, הנפתחת אל הים ודרכו אל המרחב הים־תיכוני ואל אירופה, ירושלים יושבת על סִפּו של המדבר, וחולקת עמו את קדרותו וקשיותו.10 חוּמה של תל־אביב רווי לחות, אך השמש בירושלים קופחת, ואורה מסמא. מאז ומתמיד היתה ירושלים עיר של קנאים, לאומנים או דתיים, וגם עיר של מיסטיקנים למיניהם, מישוע ועד הקורבנות העכשוויים של סינדרום ירושלים. ואגב, הקיצוניות הזאת היא שהחישה את נפילתה בתקופה הרומית. ירושלים אינה מכירה את שמחת החיים של כרכי הים התיכון, אלכסנדריה או מרסיי, ביירות או תוניס, והיא קרובה יותר לערים יבשתיות והרריות כגון דמשק, חברון או פֶז.

מחוץ לישראל, ליתר דיוק בפריפריה שלה, ירושלים נבדלת גם בדחייתה את המודרנה הציונית, שתל־אביב היא בבת־עינה. עד 1967 היתה ירושלים עיר שחותם הציונות כמעט לא ניכר בה, מפני שמבחינה כרונולוגית, העיר כה קודמת לציונות. אפילו כיום, ירושלים דומה לווילנה או למרקש יותר משהיא דומה להרצליה או לרמת גן. שכונותיה האשכנזיות הישנות, גאולה ומאה שערים למשל, מזכירות את עיירות מזרח אירופה – בחצרותיהן הפנימיות, באין־ ספור בתי־הכנסת ובתי־המדרש שבהן, בבתי־התמחוי שלהן ובתושביהן העוטים עליהם קפוטה שחורה וכובעים עשויים זנב שועל. כמו במזרח אירופה, הדלות נפוצה כאן יותר מן העושר. האוכלוסייה הזאת, שמוצאה מפולין, מליטא או מטרנסילבניה, אינה חשה ישראלית, לא כל שכן ציונית. רוב האנשים האלה באו לארץ הקודש הרבה לפני היות הציונות, ועמדתם כלפי מדינת ישראל אינה שונה בהרבה מזו שהיתה יכולה להיות להם כלפי צרפת או כלפי פולין שבין שתי מלחמות העולם. הם בעלי אזרחות ישראלית, אך אין להם כל רצון להשתייך לאומה החדשה שהמנהיגים הציונים הולכים ובונים. לא זו בלבד שהם אינם מזהים את עצמם בתוך האומה הזאת, אלא שהם רואים בה איום מַצמית על היהדות כפי שהם מבינים אותה. לרבים מהם מדינה של יהודים גרועה ממדינה של גויים, כי המדינה היהודית מונעת מהם את הזכות להיות מי שהם. למצער, המדינה הזאת עושה הכול כדי לדחוף אותם אל ההתבוללות, ואם הם מתנגדים, המדינה אינה מהססת להדוף אותם אל שולי הקולקטיב האזרחי.

אשר לשכונות הספרדיות הישנות, שכונת הבוכרים למשל, או נחלאות ודומותיה, שנבנו בתחילת המאה העשרים בידי יהודים שבאו מכורדיסטן או תימן – אלה דמו ממש לרובעי ה"מֶלאח" המרוקניים או לרובע היהודי של דמשק.

ירושלים של שנת 1967 לא היתה עיר של ממש, אלא אוסף של שכונות פזורות, שמגרשים ריקים ומרחבים פתוחים מפרידים ביניהם. לכל שכונה היתה האוכלוסייה הייחודית שלה: "כנסת ישראל" היתה מעין עיירה מזרח־אירופית; רחביה, על ערוגותיה הפורחות, גניה המטופחים והאטליז הלא־כשר שלה, היתה המבורג בזעיר־אנפין, שברחובותיה שמעו יותר גרמנית מעברית; גבעת מרדכי היתה כפר של זוגות צעירים דתיים, שחיו בבתים צנועים בעלי גגות רעפים אדומים, מוקפים בוסתנים. במחנה יהודה נהגו הס"טים (ספרדים טהורים) לדבר ביניהם לדינו בבתי־קפה ששיחקו בהם שש־בש ושתו עראק לצלילי שירתו של פאריד אל־אטרש.

שתי תכונות של ירושלים הקסימו אותי באותה מידה: החיצוניות והשוליות שלה יחסית למדינת ישראל, ומגוון העדות החיות בה בצוותא. לפני מלחמת ששת הימים היתה ירושלים מעין תמונת תשליל של ישראל, מיקרוקוסמוס של הגולה, גטו יהודי בגבול שבין ישראל לעולם הערבי. אבל בניגוד לערי גבול אחרות, ירושלים לא היתה מקום מעבר, ונדמה כי היא בלתי־חדירה בעליל להשפעות מן החוץ. עושרה נבע מן האינטראקציה שבין הקהילות המגוונות שחיו בה יחד, קהילות שונות מאוד זו מזו, אך מאוחדות באותה שותפות הנולדת מחיים כמעט מבודדים וממצב המצור שהעיר היתה נתונה בו מכוח נתוניה הגיאוגרפיים. המשותף בין ירושלים המערבית לברלין המערבית – יותר מעצם ההפרדה בין שני חלקי העיר – היה ריחוקן מארץ־האם והעובדה שהיו קשורות אליה בחבל־טבור רופף ושברירי.

מרכז העיר ירושלים היה באותם ימים נקודת המפגש של כל הקהילות השונות המרכיבות יחד את העיר. אבל אפילו כאן היינו רחוקים מאוד מן המודרניות של תל־אביב: מתוקף חוק עירוני, היו כל בתי ירושלים מחוּפים אבן מקומית, אבן גיר, ואסור היה לבנות בתים בני למעלה משלוש קומות. רוחבו של רחוב יפו, עורק התנועה הראשי של העיר, לא עלה על עשרה מטרים, והוא היה מקום המפגש של "כל העולם" בימי שישי, כשהתושבים ערכו קניות בחנויות קטנות, שכל אחת התמחתה בסוג מסוים של סחורה: עוגות בקונדיטוריה של נוימן, נעליים אצל קומפורט, פיצוחים (המקילים על ההתנזרות מסיגריות בשבת) אצל בהרי, מוצרי נייר אצל גליק, שדיבר ערבית שוטפת במבטא פולני. הסטודנטים, שנראו אז בכל מקום (האוניברסיטה העברית היתה בעת ההיא האוניברסיטה היחידה בארץ), השתלבו כמעט מתוך כורח באווירה ששררה בעיר ובקצב החיים האיטי שלה, ובמקרים רבים הפכו עם הזמן ל"ירושלמים מאומצים".

אך אם איש השפלה של אותם ימים לא הבין כיצד אפשר לחיות על הגבול, בעיר הנתונה במצב מתמיד של מצור, עיר שהסמלים הדתיים והמגבלות שהם מציבים לתושבים הורגשו בה בכל מקום ובכל שעה, עיר הפורשת לישון בשעה שמונה בלילה, הירושלמי המובהק הרגיש זרות דווקא כשירד לתל־אביב. והיה חש הקלה כשהיה חוזר לגטו שלו, למתח המתמיד שכמעט לא הבחין בו עוד, ולריח המיוחד שהדיפו הכתלים הישנים, תערובת של ניחוחות יסמין וצחנת שתן.

מסטרסבורג לירושלים, השינוי לא היה כה גדול, בסופו של דבר. מגטו אחד לאחר, תמיד במרחק ניכר מן המרכז, שם אדם נוטה להסתגר בעצמו, על הגבול, שם הקיום מתגבש יחסית לאחר ולאחרוּת. והאחר הזה נוכח תמיד, מפני שהגבול, מעצם הגדרתו, מציג תמיד שני צדדים.

אבל ב־6 ביוני 1967 עמדו הצנחנים של אלוף־משנה מוטה גור לשים קץ לייחודיות הזאת. ירושלים עמדה להפוך מעיר גבול לליבַּת הארץ, להיחלץ ממעמדה השולי ולהיהדף באחת אל המרכז. לכיבוש ירושלים המזרחית נודעה גם משמעות של נרמוּל ירושלים, ש"התאזרחה" סוף סוף במדינת ישראל.

7. הסכם בין הרפובליקה הצרפתית לבין הקהילות הדתיות של חבלי אלזס ומוֹזֶל לפיו החוק שמפריד בין דת למדינה לא יחול באזורים אלה.

8. בין סתיו 1939 לקיץ 1940 גורשו כל יהודי אלזס ולורן לאזורים פנימיים יותר של צרפת. בסך הכול נעקרו יותר מ־15,000 יהודים ממזרח צרפת (בהם 10,000 מסטרסבורג לבדה). הגל האחרון של המגורשים מנה כ־3,000 איש, שגורשו באכזריות ממש; הותר להם לקחת איתם רק מזוודה אחת וסכום כסף מוגבל, וחיילים גרמנים העלו אותם באיומי נשק על רכבות.

9. ראו בעניין זה מאמר של סלים תמארי, "קדרות הררית, עצלות חוֹפית" (ערבית), שתורגם לצרפתית: Salim Tamari, ״Austérité montagnarde, indolence balnéaire...״, Revue d’études palestiniennes, no a6, été 1998, p. 43-55.

10. ראו Uri Einzensweig, Territoires occupés de l’imaginaire juif, Paris, Christian Bourgois, p. 293-320.