על החיים ועל המוות

העיקרון הראשון: ענווה לנוכח גודלו ומשך קיומו של היקום והמקריות של היווצרותו

תמצית: היקום נוצר כתוצאה מאירועים פיזיקליים וכימיים מקריים בעיקרם. היקום מתפשט זה כארבעה־עשר מיליארד שנה. הפלנטה שלנו, שהיא בת כארבעה מיליארד וחצי שנה, היא אחת ממאות מיליארדי פלנטות וכוכבים בגלקסיה שלנו, שהיא אחת ממאות מיליארדי גלקסיות במרחבי היקום. זמן קיומו של המין האנושי הוא פחות מאלפית האחוז ממשך קיומו של היקום, ועתידו לוט בערפל בשל סיבות שונות, ובהן סיבות קוסמיות שכלל אינן תלויות בו. ראוי שנחוש ענווה לנוכח זעירותנו במרחב ובזמן ביקום הכוכבים ולנוכח מקריות קיומו וקיומנו. הענווה היא לא רק הכרה פילוסופית, אלא גם תחושה.

האם אנחנו פה במקרה או בהכרח, או אולי אפילו בכוונת מכוון? האם יש לקיומנו סיבה, תכלית ומשמעות, או שהוא מקרי לחלוטין וחסר פשר? ההבנה של מהו העולם שבו אנו חיים ואיך הוא נוצר היא לדעתי השלב הראשון בניסיון להבין מה אנחנו וכיצד נכון לנו לראות את עצמנו ולהתייחס אל עצמנו.

עד למאה העשרים לא היו כלל אלטרנטיבות של ממש לעמדה הדתית הגורסת בריאה בידי כוח עליון ולמיתולוגיות ומיסטיקות שונות בדבר בריאה בידי כוחות טבע שונים וכדומה. ואולם היום יש הסכמה רחבה התומכת בממצאי הקוסמולוגיה (ענף של האסטרופיזיקה החוקר את היווצרותו והתפתחותו של היקום) לגבי התיאוריה של היווצרות היקום בעקבות "מפץ גדול", והסכמה רחבה בעניין התהליכים שהביאו לקיומו של עולמנו, גודלו ומשך הזמן שעבר מרגע היווצרותו. יש בידינו תשובות משוערות לא רק לגבי גודלו ומשכו הבלתי נתפסים של היקום, אלא גם לגבי השאלה האם אנחנו פה בהכרח, פרי רצונה של ישות עליונה כלשהי, או במקרה — תשובות שישפיעו על יחסנו לעצמנו ולעולם.

רוב התיאוריות לגבי היווצרות הגלקסיות והכוכבים טוענות שהיקום הוא בן כארבעה־עשר מיליארד שנה (ההערכות נעות בין שנים־עשר לחמישה־עשר מיליארד, ומתמקדות בגיל שבין 13.7 ל־14.5 מיליארד), ונמצא בתהליך של התפשטות. כדור הארץ הוא נקודה זעירה ביקום: אחת ממאות מיליארדי פלנטות בגלקסיה שלנו, שהיא אחת ממאות מיליארדי גלקסיות ביקום. (ויש אומרים, אלפי מיליארדים, וגלקסיות חדשות ממשיכות להיווצר.) כדור הארץ, הגלקסיה שלנו ושאר הגלקסיות נוצרו בעקבות "המפץ הגדול" — או תהליכים פיזיקו־כימיים אחרים שמקורם שנוי במחלוקת — אך נתפסים על פי רוב כמקריים, במובן זה שלא אירעו בכוונת מכוון ולא היו הכרחיים, היינו, יכלו גם שלא להיות.

תיאוריית המפץ הגדול, הרווחת היום ומקובלת על ידי הממסד הקוסמולוגי, לא היתה מקובלת במיוחד כאשר הופיעה לראשונה, והיו שהסבירו באופן אחר את המצב שממנו יצאו הגלקסיות למסלולי ההתפשטות שלהן. באופן תמציתי ביותר ניתן לתאר את השלבים השונים בהתגבשותה של תורת המפץ הגדול כך:

באמצע שנות העשרים של המאה העשרים גילה האסטרונום האמריקאי אדווין האבל תוך תצפית בטלסקופ ענק שיש גלקסיות נוספות מחוץ לגלקסיה שלנו, וכעבור כמה שנים הוא גילה שהן מתרחקות זו מזו. מכך הסיקו תיאורטיקנים שונים, שבשלב כלשהו הן היו סמוכות מאוד זו לזו או אף אחודות. גילוי זה חיזק תיאוריות מוקדמות במקצת, שמתוקף העובדה שהגופים השמימיים אינם קורסים זה אל זה למרות המשיכה שביניהם, סברו שהיקום מתפשט. תיאוריית המפץ הגדול הצליחה להסביר גם, אם כי בקשיים מרובים, את היווצרותם ואת שכיחותם של היסודות השונים ביקום (מימן, הליום, פחמן וכולי), בהתבסס על תנאי החום שלאחר המפץ או במהלך תגובות ההיתוך בכוכבים.

במקביל התפתחו גם תיאוריות אחרות: פרד הויל, ראש המכון לאסטרונומיה תיאורטית בקיימברידג', הציע עם חבריו הרמן בונדי ותומס גולד את תיאוריית "המצב העמיד", לפיה היקום אינסופי בזמן ובמרחב: לא היתה לו התחלה בנקודה מסוימת במרחב ולא בזמן. היקום אמנם מתפשט, אך יוצר חומר חדש בחללים הנוצרים בעקבות ההתפשטות, וכך הצפיפות הכללית נשארת ולמראית עין היקום נשאר ללא שינוי, יציב ונצחי. (הויל הוא שנתן לתיאוריית המפץ הגדול את שמה, ככינוי גנאי שהתקבל במהירות — אך כפשוטו...)

תיאוריות חדשניות יותר דיברו על כך שהמסה ביקום אכן גורמת לו לבסוף להתכווץ, אך בהגיעו למצב מרוכז, הלחץ והאנרגיה מאזנים את הכבידה ודוחפים את היקום בחזרה כלפי חוץ: מצב של כמעט מפץ גדול, המתרחש אחת למיליארדי שנים.

משנות הארבעים ועד שנות השישים — דהיינו עד לפני פחות משישים שנה — הקוסמולוגים עדיין נחלקו בשאלה אם היתה ליקום התחלה בזמן, ושתי התיאוריות העיקריות, תיאוריית המצב העמיד ותיאוריית המפץ הגדול, התחרו ביניהן בשוויון כוחות.

ב־1964 התגלתה קרינת רקע של גלי מיקרו, שהצביעה על כך שליקום היה שלב לוהט בעברו. הקרינה התגלתה בטלסקופ רדיו ענק ונקלטה כרעש רקע שמתקבל מכל הכיוונים. היה זה שש־עשרה שנה אחרי שג'ורג' גאמוב, רלף אלפר ורוברט הרמן פרסמו את תחזיתם שהאור מהיקום המוקדם אמור להגיע אלינו בצורת גלי מיקרו. הדבר אישש את תפיסת המפץ הגדול, שכן קרינה זו לא היתה ניתנת להסבר על ידי תורת המצב העמיד, ובכך כמעט הסתיים הוויכוח בין שתי התיאוריות. רק כמעט — שכן לפי תורת המפץ הגדול צריכה הקרינה להצביע על שינויים בצפיפות החומר במקומות שבהם נוצרו גלקסיות לעומת המקומות האחרים — ושינויים כאלה לא ניכרו בגלי המיקרו שהתקבלו.

ב־1992, שלוש שנים אחרי שיגורו של הלוויין האמריקאי "קובי" ועליו מערכת שביצעה עשרות מיליוני מדידות שנותחו בקפדנות, נמדדו אי־אחידויות מזעריות בקרינת הרקע הקוסמית. אי־אחידויות אלו מעידות על הבדלי צפיפות זעירים באזורים שונים ביקום המוקדם (כשהפוטונים החלו לשוטט ביקום), והאזורים בעלי הצפיפות הגבוהה יותר הפכו עם הזמן לגלקסיות ולכוכבים. בכך תמה המחלוקת ונתקבעה תורת המפץ הגדול כהסבר היחיד להתהוות היקום.

רבים מקרב שוללי תפיסת הבריאה האלוהית מניחים שיש לה חלופה מדעית טובה, מבלי להיות ערים לכך שמדובר במערך חשיבה מקובל (פרדיגמה), המבוסס אמנם על תצפיות וחישובים, אך מאוד שבריריים, ואינו ניתן לאימות מוחלט.

*

אין די בעצם קיומו של מפץ גדול כדי להסביר את קיומם של הגלקסיות והכוכבים. מן הראוי להציג ולו בתמציתיות את ההסבר המסורתי לאופן שבו נוצר החומר ביקום ונוצרו הגלקסיות והכוכבים. הסבר זה (שיש לצדו גם הסברים אחרים) מניח גם את הבסיס לשלב הבא בַּהתפתחות — היווצרותם של החומרים הדרושים להיווצרות של חיים:

בטמפרטורת המפץ כלל היקום רק חלקיקים קלים (קווארקים, שהפכו תוך שניות לפרוטונים, אלקטרונים ונייטרונים). בתוך זמן קצר מאוד, עם ירידת הטמפרטורה, החלו החלקיקים הללו להתלכד וליצור את גרעיני המימן ואחר כך את גרעיני ההליום. היקום המשיך להתקרר ולהתפשט במשך תקופה ארוכה, וכשהטמפרטורה הגיעה לאלפי מעלות בודדות, ובאלקטרונים ובגרעינים לא נותרה די אנרגיה להתגבר על המשיכה האלקטרומגנטית שביניהם, נוצרו האטומים.

מהרגע שבו החלקיקים הכבדים יכלו להתחבר זה לזה, נוצרו בהשפעת הכבידה אזורים בעלי ריכוזי חומר גדולים יותר מאחרים. ענני מימן והליום קרסו בהשפעת הכבידה שלהם עצמם, ובמהלך ההתכווצות התנגשו האטומים שבתוכם ונוצרו תגובות היתוך גרעיניות. כך התהוו הכוכבים הבוערים, כלומר, השמשות. במהלך התגובות הגרעיניות שבשמשות נוצרו היסודות הבינוניים. היסודות הכבדים כפחמן, לפי השערתו של הויל, נוצרו בתגובות הלוהטות ביותר שבשלהי ימיהם של כוכבים, בטמפרטורה של מאתיים מיליון מעלות. הפחמן ויסודות נוספים (חמצן, חנקן, אשלגן) נקרעו מהכוכבים והיוו את חומר הגלם להיווצרותם של גופים נוספים, בהם כוכבי הלכת (פלנטות) החגים סביב השמשות — ולהיווצרותם, לבסוף, של חיים.

תיאוריות חדשות ממשיכות להיווצר ולערער על קודמותיהן. יש להניח שבעזרת טלסקופים משוכללים יותר יתקבלו נתונים אחרים שיניבו תיאוריות חדשות. התצפיות החדשות גם ישללו ויתקנו תוצאות של תצפיות קודמות.

אינני מסוגל ואינני מנסה לצדד בתיאוריה זו או אחרת, ולמרבה המזל אין זה משנה: המכנה המשותף לכולן הוא שהיקום נוצר בעקבות התרחשות קוסמית לא מכוונת, והן גם מסכימות לגבי היות היקום עצום בממדיו: שיש מאות מיליארדי גלקסיות, שבכל אחת מהן מאות מיליארדי כוכבים זוהרים, דהיינו שמשות, שסביבן עוד פלנטות רבות מספור.

*

הבעיה המרכזית של הקוסמולוגיה נותרת, עדיין, בשאלה כיצד נברא היש מהאַין. מהו שהתפוצץ במפץ הגדול, ואיך הוא נוצר. שאלה זו היא גם בעלת השלכות פילוסופיות ברורות: המוח האנושי אינו מבין את האפשרות של היווצרות יש — מאין (שמיוחסת בדתות לאל בלבד, וגם קשה מאוד להבין את היווצרותה של תודעה — מחומר). לכן חשוב להצביע על התיאוריות המנסות להסביר זאת: מדובר בהשערות יצירתיות מאוד, שאינן ניתנות בינתיים לאימות תצפיתי ולהוכחה, ו"מככבים" בהן חומרים שאינם ניתנים לזיהוי — האנטי־חלקיקים והאנטי־חומר בכלל:

חלק מהתשובות התיאורטיות לגבי "מהו שהתפוצץ" במפץ הגדול ניתנו כבר על ידי ראשוני העוסקים בתהליך: ז'ורז' למטר כתב על "אטום ראשוני" שהיה קיים מתמיד וממנו התפתח היקום, והויל על "שדה הבריאה" הפרוש על פני היקום ובו נוצר חומר חדש, ובכך לשיטתו יש הסבר להופעתן של גלקסיות חדשות. ניתן להעלות השערות בדבר קיומם של גרעיני אטומים שהם חורים שחורים קדמוניים — כלומר, דחוסים באופן כמעט אינסופי — ושהתפוצצותו של גרעין כזה יכולה להיות מעין "מפץ גדול".

הסברים אחרים מתבססים על קיומם של האנטי־חלקיקים:

האנטי־חלקיקים אמורים להיות זהים לחלקיקים בכול — אך הפוכים במטענם החשמלי. הפוזיטרון — האנטי־חלקיק של האלקטרון — התגלה שנים אחדות אחרי שהצורך בו הועלה בתיאוריה של האלקטרונים שחיבר פול דיראק בסוף שנות העשרים של המאה העשרים. שאר האנטי־חלקיקים לא התגלו — אך הפיזיקה מתייחסת אליהם כקיימים, והמשוואות התיאורתיות זקוקות להם.

מכניקת הקוונטים, בפרשנות מסוימת שלה, מציגה את האפשרות של "חלקיקים וירטואליים", המבוססת על עקרון אי־הוודאות המאפשר אירוע ספונטני — כולל היווצרותו של חומר שלא היה קיים קודם לכן: כל חלקיק מוקף בחלקיקים ואנטי־חלקיקים וירטואליים המקיימים פעילות גומלין ביניהם ובין החלקיק הממשי, מופיעים מן הריק ונעלמים. מכאן צמחה תיאוריית "בריאת הריק", שעל פיה היקום הופיע מן הריק כחלקיק וירטואלי בעל מסה עצומה לפני מיליארדי שנים, והוא כנראה התפוצץ במפץ הגדול.

"בריאת הריק" נותרת בעיני השערה ספקולטיבית — ואולם היא מהווה בכל זאת הסבר לאפשרות של היווצרות היקום בעקבות אירועים פיזיקליים — וככל הנראה מקריים. זו יכולה בהחלט להיות מגבלה של הידע ושל ההבנה שלי, אבל ראשיתו של היקום נשארת מבחינת התחושה וההבנה שלי לוטה בערפל. עם זאת אינני שוכח, שגם בעבר הלא רחוק הועלו השערות שנדמו מופרכות — ורק כעבור שנים הוכחו בתצפיות כנכונות: התיאוריות של אלכסנדר פרידמן וז'ורז' למטר בדבר התפשטות היקום שהוכחו בתצפיותיו של האבל בשנות העשרים, או התיאוריות של אלברט איינשטיין בדבר גלי הכבידה (שהוא הגה בתורת היחסות הכללית ב־1916 והציב אותם במשוואות שלו, והם התגלו בדיוק מאה שנה מאוחר יותר על ידי צמד גלאים רגישים של הפרויקט הבין־אוניברסיטאי האמריקאי LIGO).

כמי שבחר במדע וברציו עלי לקבל שהכיוון שעליו מצביע המדע הוא הכיוון הנכון: גם חסידי המפץ הגדול, גם חסידי המצב העמיד וגם חסידי תיאוריות אחרות; גם חסידי בריאת הריק וגם מתנגדיה; אלה שמחזיקים בתפיסות בדבר הבריאה הקוונטית והמתנגדים — כולם, מעבר לסתירות שביניהם, מסכימים על כך שעולמנו נוצר בעקבות תהליך קוסמי מקרי — לפחות מבחינה זו שלא היתה כאן כוונת מכוון ולא היתה תכלית מכוונת לבריאה טבעית ספונטנית ומקרית זו.

*

המשמעויות הפילוסופיות של תיאוריות אלה יכללו בהכרח את מעמדנו לנוכח גודלו העצום של היקום ולנוכח משכו. כמעט כל טענה לגדולתו של אדם, לחשיבותו או לחשיבותו של מעשה ממעשיו, ואף לגודלו ולחשיבותו של עם, מתאפסת לנוכח העובדה שכדור הארץ אינו אלא מיליונית האחוז מהפלנטות והכוכבים של הגלקסיה שלנו לבדה, שהיא מיליונית האחוז מהגלקסיות ביקום: כל שטח של כל אימפריה מתאפס לנוכח זאת. משך קיומו של המין שלנו, ההומו סאפיינס, אינו אלא כאלפית אחוז ממשך קיומו של היקום, ושל אדם מאריך חיים במיוחד — כאלפית מזה. מנקודת מבט זו חיי אדם וחייו של עם הם בטלים לחלוטין. סביר בעיני שהתוצאה של הבנה זו תהיה, אם לא רגש של אפסות, הרי שלכל הפחות ענווה רבה.

לענווה על כך שאיננו אלא חלקיק זעיר שבזעירים במרחבי היקום, וכצל חולף במיליארדי שנות קיומו, ניתן להוסיף גם את הענווה המתבקשת מכך שקיומו של עולמנו כולו הוא מקרה מוצלח ותו לא:

אילו לא היו יותר קווארקים מאנטי־קווארקים בחלקיקי השנייה הראשונים שאחרי המפץ, אלא מספרם היה שווה, כתב הוקינג בספרו הראשון, "קיצור תולדות הזמן", הם היו מאיינים אלה את אלה, היקום היה מלא אנרגיה, אך לא היה נותר חומר. אילו היה קצב התפשטות היקום בשנייה הראשונה אחרי המפץ הגדול איטי במשהו, אומרים המדענים, הוא היה קורס עוד לפני שנוצרו הכוכבים. אילו הכוח הגרעיני החזק, המדביק את הפרוטונים והנייטרונים בגרעין האטום, היה קצת יותר חלש — לא היה המימן מותך לדיטריום, לא היו נוצרים שאר היסודות ביקום, וגם לא חיים. אילו היה כוח הכובד שונה במקצת היו הכוכבים נוצרים מהר או לאט יותר. אילו היה מטענו של האלקטרון שונה — לא היו נוצרות השמשות, ולא היו מתאפשרים החיים בכוכבנו. "נס" אחר הוא היווצרותו של אטום הפחמן, שממנו אנו מורכבים, מהתחברות כמעט בלתי מוסברת, בתנאים קיצוניים ביותר, של שלושה גרעיני הליום (או בריום והליום).

את המקריות ניתן אולי להקטין בעזרת מחקרים בתורת הכאוס ובתורת המורכבות, המנסים למצוא את החוקים שלפיהם נוצר סדר ספונטני במערכת מורכבת. במידה מסוימת מוקטנת המקריות גם על ידי ההשערה הספקולטיבית מאוד, שה"מיתרים" יוצרים יקומים שונים, ובכל אחד מהם תנאי היסוד והחוקים הפיזיקליים שונים, כך שהעובדה שביקום שלנו החוקים הם כאלה ולא אחרים אינה אמורה לעורר פליאה — זה רק אחד מהרבה יקומים... אך עדיין, במידה רבה, הפרדיגמות המרכזיות מבוססות על מקריות.

בניגוד לדבריו הקודמים בדבר המקריות המופלאה, טען הוקינג בסוף ימיו כי המפץ הגדול — ולמעשה היווצרות היקום — היו הכרחיים בגלל חוקי הכבידה, דעה שעדיין אינה מקובלת על הממסד המדעי. בספרו האחרון, "תוכנית אב", שכתב עם לאונרד מלודינוב, הוא כותב: "הואיל וישנו חוק מעין חוק הכבידה, היקום יכול לברוא את עצמו יש מאין ואף יעשה כן... היווצרות ספונטנית היא הסיבה לכך שיש משהו ולא שום דבר, לכך שהיקום קיים ולכך שאנחנו קיימים. אין צורך להסתמך על אלוהים שידליק את הפתיל ויתחיל את היקום".

לא יהיה זה מופרך לומר שהמקריות, או ה"ספונטניות" של היווצרות היקום, ושלילתו של גורם מכוון, אמורות גם הן לעורר בנו ענווה: אנחנו "ילד לא מתוכנן".

מבחינת יחסנו אל עולמנו — ובתוך כך גם אל עצמנו, חשובות לא פחות התיאוריות לגבי סופו של היקום, גם אם זה יתרחש בעוד מיליארדי שנים, ומהן עשויה לנבוע גם ענווה לנוכח היעדר הנצחיות של עולמנו. (למוות הפרטי של כל אחד מאיתנו אקדיש התייחסות נפרדת ונרחבת.)

התיאוריות לגבי עתידו של היקום חלוקות ביניהן. לפי אחדות מהן, היקום ימשיך להתפשט לנצח, וגלקסיות חדשות ימשיכו להיווצר במרחבי הריק. לפי אחרות, הוא יגיע למצב של יציבות, והגלקסיות ימשיכו לנוע במסלוליהן לנצח. ויש גישות שלפיהן בסופו של דבר יאט כוח המשיכה הבין־גלקטי את התפשטות הגלקסיות, יחל תהליך של התקרבות, ובעוד זמן שניתן לאמוד כַּזמן שחלף מראשית היקום ועד ראשית שלב ההתכנסות, יחלו הגלקסיות לקרוס זו אל זו. תהיה התכנסות אל מעין "חורים שחורים" שהכבידה בהם אינה מאפשרת אפילו לאור להיפלט מהם. (התיאוריות בדבר חורים שחורים החלו עוד בשלהי המאה השמונה־עשרה, נתמכו בחישוביהם של אייזק ניוטון ואיינשטיין, ונעשו פופולריות עם הוקינג. אך רק בתחילת 2019 הצליח מערך עולמי של טלסקופים שעקב אחרי התנהגותם של חומר וכוכבים בקרבתו של חור שחור למצוא ולתעד צללית של חור שחור. ההשערה המקובלת היא שכוכב בעל מסה הגדולה בהרבה מן השמש יקרוס, יסיים את חייו ככוכב נייטרונים ויהפוך לחור שחור.)

גם אם כדור הארץ לא ייבלע לתוך חור שחור בשל ריחוקם של החורים השחורים הידועים לנו ממערכת השמש שלנו, על קיומו ועל החיים שבו מאיימות סכנות נוספות, ובהן מאות אסטרואידים המאיימים לפגוע בו, או כיליון חומרי הבעירה בשמש, אשר — אחרי שתשתמש בשארית חומרי הבעירה שבה, תהפוך לכדור קר, ועל החיים בכדור הארץ יקיץ הקץ.

גם מכיליוננו — ומכיליונם האפשרי של הפלנטה שלנו, של הגלקסיה שלנו ואולי של היקום כולו, מתחייבת ענווה: בוודאי לאור ריבוים של אלה שאינם ערים לכך, ופועלים כדי להיזכר "לנצח", או לשם כך שעמם ומדינתם יתקיימו "לנצח"...

על הענווה כרכיב בפילוסופיה המוצעת כאן

"ענווה" מתבטאת לא רק בהכרה (לנוכח גודלו, משכו, מקריותו וסופו של היקום), אלא גם ברגש ובתחושה, ויש לה בסיס בביולוגיה שלנו. אנחנו מקדישים אולי תשומת לב יתרה ל"שימפנז אלפא" שאינו מפגין ענווה יתרה, אך הוא מוקף שימפנזים חביבים אחרים שנוהגם הכללי עניו יותר. איננו חושדים בהם שהדבר נובע מהכרה פילוסופית של מעמדם בעולם, אך הרגש והתחושה המלווים את מקומם הצנוע בלהקה קיימים, והם ביולוגיים — ואפשריים גם אצלנו. אנחנו מכירים כמובן גם בני אדם ענווים. הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות, ולאורך מסה זו יתווספו הכרות היכולות ואמורות להגביר את הענווה שלנו. אך ענווה איננה מרכיב קוגניטיבי או רגשי מובן מאליו, ועל כן ברצוני להקדיש פסקאות אחדות למקומה בתפיסת העולם שלנו, בתחושותינו ובהתנהגותנו.

בתפיסה המקובלת הענווה היא תכונה או רגש המתבטאים בהתנהגות שבה האדם מצניע את עצמו או את מעשיו, אינו מעמיד אותם בקדמת הבמה ואינו מבקש לעצמו או למעשיו תהילה או הכרה מיוחדת. (זאת בדומה לתכונה או להתנהגות הצנועה, אלא שמכיוון שהשימוש במילה "צניעות" מתייחס לרוב להיבט של התנהגות מינית או בין־זוגית, כגון בצירוף "לבוש צנוע", המסתיר חלקי גוף רבים, אני משתמש במונח "ענווה".) הענווה היא גם המונח שדתות ותרבויות משתמשות בו כדי לשבח מידה זו של היעדר גאווה, היעדר יהירות, היעדר הבלטה של היחיד את עצמו ואת מעשיו. (התורה הגדירה את משה כאדם העניו ביותר, ובספרים המאוחרים יותר של התנ"ך וכן בנצרות ובאסלאם הענווה מצוינת כתכונה נעלה ומתגמלת.) הענווה שאליה אני מתייחס כאן ראשיתה בהכרה של מעמדנו בעולם, והמשכה ברגש או תחושה ובהתנהגות:

העולם שבו אנו חיים, הפלנטה שלנו, הוא פסיק זעיר ביקום הכוכבים. חסר כל חשיבות קוסמית, ומובן שכך גם מעמדנו — אחד משבעה מיליארדי בני אדם ומאינספור יצורים שבתוכו. ממקריותו של תהליך היווצרותו משתמע, שאין משמעות לקיומו של העולם מעבר לעובדת קיומו. גם מהתיאוריות לגבי סוף החיים על פני הכדור שלנו, או סוף היקום, אמורה לנבוע הכרה שעניינה ענווה. ואולם כיצד ניתן להפוך הכרה זו לנוכחת בחיינו?

כה רבים בקרבנו מלאים מעצמם משל היו עולם ומלואו, מתייחסים אל עצמם כאילו תמיד היו ולנצח יהיו, כאילו הם נמצאים או מהווים את מרכזו של היקום, והענווה הזו מהם והלאה. מקורותיו של היעדר הענווה רבים, ודי לראות שימפנז הדופק על חזהו כדי להבין שאנו קרובים יותר לרגש ה"אני ואפסי" השימפנזי מאשר לענווה הקוסמית.

המשמעות של זעירותו של עולמנו וזעירותנו אנו איננה נתפסת בקלות: הקטגוריות שהתפתחו במוחנו התפתחו כדי שנבין זמן ומרחב קרובים, בהם עלינו לפעול כדי לשרוד, ואין בנו כישורים מוחיים לתפוס את האינסוף — לא בַּזמן ולא בַּמרחב. בעיני, ניתן וצריך לעורר תפיסה כזו. לעתים די לצאת החוצה בלילה נטול ירח, להביט בשביל החלב ובשפעת כוכביו, לדעת שאין אנו נמצאים אלא בקצהָ של זרוע אחת של הגלקסיה שלנו, שאינספור גלקסיות כמותה ממלאות את היקום ואף נוצרות כנראה ללא הרף — כדי להתמלא בענווה לנוכח קטנותנו אל מול מרחבי היקום. ענווה שהיא גם הכרה וגם רגש, הנובע מהפנמתה של הכרה זו. לעתים רחוקות ולמעטים בנו, כשמתרחשת תפיסה כזו היא מכריעה אותנו בעוצמתה. אנו מוכרעים לנוכח קטנותנו שלנו מול אינסופיות המרחב ולנוכח קוצר חיינו לעומת מרחבי הזמן האינסופיים.

מי שחווה זאת, נושא בתוכו גרעין כבד של ענווה אל מול הקוסמוס, אל מול מרחביו ואל מול מיליארדי שנות קיומו. אכנה אותה בכינוי הלא מוצלח "ענווה קוסמית". האדם נושא עמו את ידיעת זעירותו במרחבי היקום. אדם זה, כך אני מניח, לא יפַתח שאיפות גדלות, לא ירצה לכבוש את העולם ולא להנציח את שמו ברחבי תבל — ידיעה פנימית מוצקה אומרת לו שאין לכך כל משמעות: הרי המרחב והזמן שבהם הוא פועל, ובהם יחיה כל מי שמוכר לו או שיוכל להכיר אותו בעתיד, הם מרחב וזמן מבוטלים לגמרי מול מרחבי היקום ועידני קיומו. אז לשם מה.

אך גם מי שלא חווה זאת יכול להקיש בשכלו מהנתונים המדברים על מספר הכוכבים ומספר הגלקסיות ועל המרחב הקוסמי הידוע, לגבי זעירותו. ייתכן אמנם שמי שרק הקיש זאת, ולא חווה זאת בפנימיותו, אינו נושא בתוכו את הענווה הקוסמית. גם איננו יכולים לגרום לו שיחווה את החוויה הקוסמית הכרוכה בכך. אך אנחנו יכולים ללַמד את הנתונים ואף לאפשר באופן חלקי את החוויה, על ידי התבוננות בשמים בלילה מתאים, או על ידי תצפית מכוונת במצפה כוכבים, או לימוד חווייתי אחר. כאן נכנס החינוך לתמונה.

אינני יודע אם יש מערכת חינוך שהתפיסה הקוסמוסופית — כפי שאני מכנה את המסקנות הפילוסופיות הנובעות מהנתונים המדעיים — היא חלק אינטגרלי בה. אך היא אפשרית, ואף חשובה. יותר מדי עוולות נגרמות בידי אנשים שאינם מבינים את מקומם הזניח ביקום, ומנסים לכבוש לעצמם נתח גדול יותר — מבלי להבין את חוסר המשמעות הקוסמי שבכך. הענווה הקוסמית עשויה למתן זאת. הענווה שעליה אני מדבר היא אפוא מאפיין פילוסופי, היכול ואמור לחרוג מהרכיב ההכרתי אל תחושותינו ואל רגשותינו. משא הענווה הקוסמית הנובע מההכרה בזעירותנו, במקריותנו ובסופיותו של עולמנו הוא נקודת פתיחה טובה לכל תורת מידות — ברמה הפילוסופית, הרגשית וההתנהגותית.

דוגמה מורחבת זו ניתנת ליישום בפרקים הבאים ובעקרונות הבאים שבהם תהווה הענווה מרכיב מרכזי. בדומה לכך ניתנים ליישום ברמה ההכרתית, הרגשית וההתנהגותית עקרונות האחווה והסובלנות שאציג בהמשך, ושגם אותם אנסה להגדיר בהקשר של ספר זה.