על הקצה

דוד אדם גוטמן

כל חייו הצעירים נהג דוד למפות את עולם המכשולים שלו. החיים מבחינתו נחלקו לשניים — אלה שמעל קו הנוחות שלו ואלה שמתחתיו. גם את המכשולים חילק לסוגים: מכשול שגורם טרדה, כמו האיסורים של הוריו שמנעו ממנו חופש פעולה בנערותו, ומה שרוב חבריו מגדירים מכשול — הלימודים. הוא רואה דווקא את המורים כמכשול, מכיוון שאינם מלמדים נכון ומהר. יש גם מכשול מסכֵּן חיים, הצבא הוא אחד כזה.

עד הגיוס הוא פסע בטור מאורגן בשבילי מערכת החינוך, שלא מאפשרת סטייה לצדדים. שכבה אחר שכבה נפרסו חייו הצעירים המוּסללים, כולל תנועת נוער בדרך אל טקס החניכות האולטימטיבי של החברה הישראלית — השירות הצבאי.

אל הצבא הגיע כמו כל חבריו כשהוא כפוף למשטרת הגבריות, שלהגדרתה גבר הוא מי שחזק, אחראי, ממוקד ובשליטה. גבר חזק פיזית הוא גם גבר חזק נפשית. אם אתה כזה, מגיע לך פרס: לשרת בסיירת כזו או אחרת ולהיות חלק מהאידיאל הלוחם. גיוס ליחידה קרבית בצבא הוא סמל לאזרחות טובה ולנאמנות למדינה, כך שאיש לא היה מופתע כאשר דוד התנדב ליחידה קרבית. קצת אחרי שסיים טירונות מצא את עצמו בלבנון, ולאחר היציאה מלבנון הועבר למבצעי שיטור, שמירה ומרדפים אחרי מבוקשים בגדה.

את השירות הצבאי הוא התחיל כמתון בדעותיו, אבל המציאות הכניעה אותו. הוא לעולם לא ישכח את האירוע שחולל את המפנה. זה היה מרדף אחרי שלושה פלסטינים שנמשך כמה ימים רצופים, עד שלבסוף הם אותרו במערה קטנה שנמצאה בעומק מערה גדולה יותר. הוא ועוד כמה לוחמים נכנסו למערה הגדולה. היה רגע של שקט עטוף בקרירות המערה, אך הוא הופר במהירות כאשר התפוצצו לידם שני רימונים. הוא שמע את חברו הטוב יאיר ממלמל לידו, ״אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות״. שריריו של יאיר התאבנו והוא לא היה מסוגל לקום ולהסתער על הפלסטינים. צעקות הלוחמים שנפגעו החרידו אותו, ולא היה אפשר להימלט ממראה דם הפצועים. חוסר הברירה, המאבק במוות כשהכול בוער, הפחד המשתק וריח הדם מעורר הבחילה — כל אלה הפעילו בדוד אינסטינקט שהופך אנשים רגילים לאמיצים. הוא הסתער לבדו לתוך המערה הקטנה ורוקן מחסנית שלמה על שלושה אנשים.

על התעוזה שלו בקרב הוא קיבל אות הצטיינות מהרמטכ״ל ושריטה נפשית שתלווה אותו כל החיים.

״אנחנו ספרטנים במסווה אתונאי״, אמר לאחד מחבריו זמן־מה לאחר אותו אירוע במערה. ״אנחנו רודפים אחרי אנשים שאין להם מה להפסיד. הם רואים את עצמם כלוחמים נגד הכיבוש ובעד העצמאות שלהם. המדינה מגדירה אותם כמחבלים שפלים, ובאמצע נמצאים אנחנו, החיילים. רודפים, פוצעים או הורגים בני אדם״.

בעקבות הדברים שאמר נקרא לשיחת מפקד.

״אין לי בעיה עם הדעות שלך״, אמר לו המפקד, ״ואומץ הלב שלך ידוע, אבל השאלה היא אם ברגע האמת תגן על החברים שלך״.

״לזה חונכנו, המפקד. אחוות לוחמים מעל הכול״.

״אתה צריך לסרב פקודה״, אמר לו זאב אחיו כששוחח עמו אחרי ארוחת הערב בזמן חופשה בבית. ״או לפחות לעבור יחידה. הפלסטינים רוצים לממש זכות להגדרה עצמית, לעצמאות, זו דרישה בסיסית של כל אדם וכל לאום. מהפכות עולם פורצות על הרקע הזה. אנחנו לא הרגנו אזרחים למען העצמאות שלנו? אז תגיד לי מה ההבדל בינם ובינינו?״

״אני פיון, זאב, פיון בצבא ולא במשחק שחמט ידידותי איתך. אני במלחמה תמידית על החיים שלי. זה הם או אני. הראש שלי מחוק״.

״פיון הופך למלכה ומכריע את המשחק״. כשלא קיבל תשובה מדוד הוסיף, ״אנחנו מטורפים, תראה כמה אנרגיה מושקעת בלרדוף אחרי מספר קטן של אנשים, היחס הוא לא הגיוני״.

חודשים אחדים לאחר שחרורו מהצבא נתקל דוד במכשול נוסף, הגרוע ביותר מבחינתו. בהמשך הוא יגדיר את המכשול הזה כאסון של חייו.

המכשול

״ואתה האבא!״ צעקה מוריאל לדוד בסיום הדברים ששיננה עם מרינה עשרות פעמים עד שהטיחה אותם בפניו. דוד המופתע ראה את הנערה הרזה והגבוהה, ששכב איתה ברגע של חולשה לפני כמה חודשים בזמן חופשת השחרור שלו, עומדת מולו ברגליים פשוקות ובאגרופים קמוצים.

״מאיפה נפלת עלי? תזכירי לי איך קוראים לך בכלל?״ אמר בזלזול.

״ואתה האבא,״ שבה ואמרה לו בתוקפנות. דוד היה גבוה ממנה, מבנה גופו היה רחב וידיו חזקות. עכשיו אחת מהן עפה במהירות אל פניה, חובטת בה בחוזקה. מוריאל חשבה שראשה נתלש ממקומו. ״זונה מרוקאית,״ גידף אותה. ״תחפשי לך פראייר במקום אחר״.

כמו איילים שקרניהם עדיין לא התחזקו, עמדו השניים בחצר הבית של משפחת גוטמן, חבטו זה בזה והטיחו קללות קשות.

נדרש לדוד זמן קצר בלבד להבין שהוא בצרה, אולי הצרה הגדולה ביותר שהיה בה אי־פעם. מבחינתו, הנערה של אותו לילה היתה משכב קל להשגה, הרפתקה של לילה לפרוק את האימה שחווה בצבא. עכשיו, לחרדתו, המשכב החד־פעמי בא לגבות את מחירו. הנערה העומדת מולו לא מוצאת חן בעיניו. פניה נאות אמנם אבל כהות, בעצם כולה כהה ורזה מדי, מוצאה המרוקאי לעולם לא יתקבל בחוגים החברתיים של אמו. אמו טוענת שהמרוקאים שבאו מהרי האטלס שותים מים מהאסלה, מפרקים את הריצוף בסלון ועושים במרכז הבית את צורכיהם. ״הם בֶּרברים״, היתה שבה ואומרת בכל מפגש יום שישי עם חברים למשחק רֶמִי, תה ועוגה. ״יהודי הרי האטלס אינם בֶּרברים", היה מתקן אותה בעלה בשקט. תמיד בשקט. ללא חיוך, בלי כעס, תמיד בשקט.

״זה הכול בגלל הדתיים האלה, ורהפטיג ושפירא וחוק השבות שלהם״, היא משיבה לו, אבל יודעת שהוא לא יענה לה ופונה לחבריה. ״הפוליטיקאים יושבים בשקט בירושלים ומחליטים שכל מי שחושב שהוא יהודי יש לו פה נכס ונחלה, יעלה ויבוא״.

״בת ים זו לא מציאה גדולה״, מגיב אחד ממכריה.

״עופי ממני ומהחצר שלי״, אמר לה דוד והתכוון להיכנס לביתו. מוריאל נעמדה לפני דלת המתכת, ידיה פרושות לצדדים כידיו של ישו על הצלב, לחְייה בוערת מהמכה, והיא מנסה להתעלם מהדמעות שנקוו בעיניה כדי שלא יראה שהיא בוכה. כשסירבה לתת לו להיכנס לביתו ונצמדה בגבה לדלת, הוא הרים את ידו להכותה פעם נוספת, אלא שהיא חמקה ממנו, ידו החטיאה את פניה וחבטה בדלת. היא הסתובבה במהירות ודפקה על גב כף ידו את אגרופה. מפגש היד במתכת הכאיב לו והוא קילל. היא שרטה את פניו, הוא דחף אותה עד שנפלה ועמד לבעוט בה, אלא שאז תפסה את רגלו לפני שזו נחתה על בטנה ומשכה אותה. החייל המעוטר באות גבורה והנערה בהיריון מצאו את עצמם שרועים על מדרך הכניסה. השכנים הציצו מהחלונות כששמעו את הצעקות.

היא התרוממה, הרימה לבֵנה שתחמה את פרחי הגינה, אחזה בה בחוזקה ונעמדה מולו רושפת זעם, עיניה ממוקדות בו, שערה פרוע ומזדקר לכל הכיוונים. הוא התבונן בה עוד רגע בתיעוב, אחר כך דחף אותה בחוזקה ונכנס לביתו. היא הסתובבה ודפקה על הדלת עם הלבנה. אישה צעקה מתוך הבית: ״דוד, תפתח את הדלת, השכנים!״ הוא פתח את הדלת ואיפשר לה להיכנס.

זו הפעם הראשונה שהיא נמצאת בתוך הבית שעל שעריו נהגה לתלות שקיות ובהן לחמניות טריות. מבואת כניסה צרה נפתחה אל סלון רחב. מוריאל התבוננה בסלון. שטחו היה גדול מכל שטח ביתה והוא היה מרוהט כמו במגזינים. כונניות מלאות ספרים סגורות בדלתות זכוכית להגנה מפני אבק, על ידן ניצב פסל מוזר, שולחן סלון שמפת העולם צרובה בו, שולחן נוסף וכורסאות, ברקע נראו מטבח עם אריחים מקושטים ומדרגות המובילות לקומה השנייה. טלוויזיה גדולה פלטה משפטים באנגלית, סרט אמריקאי כנראה, מהמטבח נשמע טרטור של רדיו בדיון אין־סופי על ספיחי מבצע צבאי.

לרגע חשבה כמה זרים הם המרוקאים והאשכנזים זה לזה. אפילו מראית עין של דמיון אין ביניהם.

שלושה עמדו עכשיו מולה: האב, האם והבן הזועם. קרן שמש חדרה מהגג. יש להם חלונות גם בגג? האם, שטינתה חורכת את האוויר, שואפת ונושפת כנחש לפני הכשה. האב, גבר מבוגר ששערו מקליש, בוחן אותה ללא הבעה, רק עיניו נוצצות, וידו השמאלית ספק דוחפת ספק עוצרת את בנו דוד. ואז היא סיפרה להורים שהיא בהיריון, ושדוד, בנם הדפוק, הוא האב.

עדיין לא הרחיבה את הסיפור. עדיין לא הגדירה אותו כאונס.

הם עמדו המומים, שפתה הבוטה והישירה של הנערה הִכתה בהם. נערה מזרחית רזה וכהת עור שנראית כמו ילדה, שערה פרוע וכתם אדום על לחייה הימנית, ניצבת מולם בקודש הקודשים שלהם, וללא טיפת חן ויראה מאשימה את בנם בדבר שאין ספק שלא עשה. האם התיזה מפיה צרורות מהירים של מילים בגרמנית. לפי רשף המילים, שיערה מוריאל שאלה היו קללות. המילים ״Schwarze Hure״2 נשמעו חצי תריסר פעמים עד שהגבר המבוגר אמר, ״Bitte beruhige dich״,3 והוסיף בשקט, ״Sie ist nur ein Kind״.4

הוא פנה באדיבות למוריאל, שפתיו נפשקו באופן שהיה יכול להיראות כחיוך, אבל היא נותרה נסערת וקפוצת איברים.

״מה השם שלך, חביבתי?״

״מוריאל״.

״ובת כמה את, מוריאל?״

״שש־עשרה״.

״אז את מספיק בוגרת ואחראית למעשייך״. לשונו הרטיבה את שפתיו ונעלמה בתוך פיו.

״כשהבן שלך שכב איתי, עוד לא הייתי בת שש־עשרה״.

האם התפרצה עליה כשלחייה בוערות ומתכערות בכתמי כעס, ״את רוצה להרוס לו את החיים, שחורה אחת? את לא תצליחי, אנחנו נלך למשטרה אם תמשיכי להציק לו״. כאן נוצרה ההזדמנות, ומוריאל מיהרה לנצל אותה: ״אני אשמח שתלכו למשטרה. הבן האשכנזי שלכם סימם אותי ואנס אותי, ויש לי שתי עדות״.

״בֶּרברית״, צעקה עליה אמהּ של דוד.

״הבֶּרברים הם מוסלמים״, תיקנה אותה מוריאל בלעג. ״אני יהודייה ונולדתי בארץ כמו הבן שלך״. אביו של דוד עיקם את פיו בהעוויה שהיה ניתן לראות בה חיוך והרכין את ראשו.

אמו של דוד היא מורה לתנ״ך וללשון ובדרך כלל מדברת בשפה גבוהה. בסצנה ההזויה שנקלעה אליה היא איבדה שליטה, שכחה את מעמדה החינוכי ודיבורה התחלף לשפת רחוב.

״זונה מרוקאית כמוך לא צריכה להיות מסוממת בשביל שידפקו אותה״, אמרו לה כמעט בתיאום דוד ואמו. בשכונה שלהם אומרים שבשכונת המרוקאים הסמוכה כולם פושעים המשתמשים בסכין לא בשביל האוכל, אלא כדי לסגור חשבונות עם מי שפוגע בכבודם.

הכעס העביר את מוריאל על דעתה. ״אתם נאצים״, אמרה. ״גזענים, תתביישו לכם. אני לא צריכה מכם כלום, אני הולכת עכשיו ישר למשטרה, והבן שלכם ייחקר על אונס עוד היום. אתם חושבים שהמרוקאים הם הדִ'ימִי5 שלכם, אבל יש לכם טעות. יום אחד יעשו לכם את מה שאתם עושים לנו״. היא הסתובבה רועדת כולה מזעם ופנתה אל דלת היציאה.

״השרמוטה הזאת לא נכנסה להיריון ממני״, אמר להם דוד.

״בטח״, אמרה מוריאל כשידה אוחזת בידית הדלת הנעולה, ״נכנסתי להיריון מרוח הקודש?״ היא טילטלה את ידית הדלת, ידה רועדת, אך הדלת לא נפתחה. ״תנו לי לצאת״, היא צעקה.

״תסלק אותה מהבית שלי״, דרשה האם מהאב.

מוריאל עמדה להתפוצץ. המשפחה שלה קרויה על שם הגאון רבי יצחק בן יעקב אלפסי, מה הם יודעים עליו? על התרבות שלנו? הדוד הזה, במה יש לו להתגאות? מה התרבות שלו? לפי איזה כללי תרבות חינכו אותו, לאנוס ילדות בתיכון? אפילו לפלאפל לא הזמין אותה.

״מוריאל, תסלחי לנו לרגע, אנחנו רוצים להתייעץ, בסופו של דבר הסיפור שאת מספרת הוא לא פשוט״, אמר האבא, שהטון השקט של דבריו נראה למוריאל מחוות נימוס. האב משך את אשתו ואת דוד למטבח.

״אתה מכיר אותה?״ שאל את דוד.

״כן,״ התשובה יצאה לו בקושי.

״ואתם״, הוא היסס לרגע, ״אתם קיימתם יחסי מין?״

נשימה חטופה, נחיריים מתרחבים, כפות הידיים הופכות לאגרופים: ״כן״.

״ידעת שהיא ילדה?״

״היא לא ילדה״.

״ידעת שהיא בתיכון?״ דוד לא ענה. השתיקה סיפקה את התשובה לאביו. ״היא תלמידה בתיכון, בת שש־עשרה, אתה היית חייל, זה לא נשמע טוב״.

״היא שקרנית, הם כולם שקרנים״.

״למה אתה אומר שהיא שקרנית, הרגע אמרת ששכבת איתה״.

״זה היה לפני חמישה חודשים, אני לא יודע מי וכמה שכבו איתה מאז״.

״היא לא נשמעת לי שקרנית, למה לה לבוא לכאן ולשקר? בעדה שלהם לשכב עם גבר לפני הנישואים זאת בושה גדולה. מה שברור״, המשיך והסתכל על אשתו, ״זה שהבן שלנו טיפש. הוא בן עשרים ואחת עוד מעט, והיא בת שש–עשרה״.

שתיקה מעיקה השתררה לרגע. אפילו האמא נאלמה דום.

״אם היא תתלונן במשטרה ויש לה עדים, אתה תשב בכלא שנים. אנחנו צריכים לשנות את הגישה אליה, היא מסוכנת לנו. אני מציע שהם יתחתנו, אנחנו נתמוך בה עד שתלד בתנאי שתתחייב למסור את הילד לאימוץ ולהתגרש אחרי הלידה״.

״הנכד שלי יבוא ממשפחה מכובדת״, אמרה האם, כובשת לרגע את כעסה. בעלה באופן חריג הינהן בהסכמה.

דוד התנגד בתוקף. ״אני לא מתחתן איתה, שתעשה הפלה עכשיו. מה הבעיה לעשות הפלה, אנחנו נממן את זה, ניתן לה סכום כסף כפיצוי ושתעזוב אותנו לנפשנו״.

הם חזרו לסלון רגועים. הפתרון הפשוט עודד אותם.

״תעשי הפלה״, אמרה האם, משוכנעת שכסף ישמן את מנגנון ההתנגדות. ״אנחנו נממן אותה וניתן לך אלף דולר, תוכלי לנסוע לטייל בחו״ל. כשתפגשי את דוד ברחוב תחייכו אחד לשני, תעברי למדרכה השנייה ושלום על ישראל. את יודעת מה? הוא יעבור למדרכה השנייה״.

״אם הייתי יכולה לעשות הפלה לא הייתי באה לבית שלכם. אתם באמת חושבים שאני רוצה לגדל ילד בעולם הזה ולספר לו שאבא שלו שפן? שאין לו אומץ להודות שסימם וזיין אותי? הייתי מעדיפה להרעיל את הילד ולא לשקר לו או להגיד לו את האמת. הייתי אצל הרופאה, היא עשתה לי בדיקות דם. אני לא יכולה לעשות הפלה כי אני בחודש החמישי וה־Rh שלי שלילי״.

״החודש החמישי? למה התעוררת רק היום? לא שמת לב שאין לך מחזור, מה את, מפגרת?״

״אני לא מפגרת, אני בת שש־עשרה, בגיל שלי להרבה בנות אין מחזור סדיר. הבן שלכם צריך לבדוק מה ה־Rh שלו, הרופאים צריכים לתת לי זריקה נגד הנוגדנים. התינוק הזה, שהבן שלכם אחראי לו, צריך להיוולד ואני אתן אותו לאימוץ. אני לא רוצה להיות אמא בגיל שש־עשרה וחצי ולהרוס לעצמי את החיים בגלל שהבן הווזווז שלכם סימם, אנס ודפק אותי״. הרוח או הכעס הניעו את נברשת הקריסטל בסלון, עד שנטיפי הבדולח התלויים עליה קירקשו.

״היא לא תיתן לי גט אחר כך. אני מכיר אותן, בעל אשכנזי הוא החלום שלהן״.

״אני לא צריכה בעל אשכנזי כמוך״, היא אמרה בכעס, ״אבל אני לא יכולה ללדת בלי להצהיר מי האבא, אחרת הוא ייחשב ממזר. אמא שלך כועסת? אמא שלי רצתה להרוג אותי וזרקה אותי מהבית. היא אמרה שתלך למשטרה, שתתלונן על אונס, רק הבושה עוצרת אותה. אתה יודע מה זה בשביל אמא שלי ילד לפני נישואים? זה ממזר, זה אונס דינה, אצלנו בעדה רוצחים בגלל דבר כזה, כמו שעשו לבני שכם. זו הפגיעה הכי גדולה שיכולה להיות במשפחה״.

טענותיה הזועמות והמנומקות לא שיכנעו אותו, הוא דיבר אל הוריו מעל לראשה. ״אני אתמודד עם הטענה שלה, יש לי חברים שיכולים להוכיח אחרת, שראו אותנו... הולכים לסרט, מבלים יחד, אף אחד לא יאמין לה שהלכה איתי בכפייה, אף אחד לא יאמין שזה היה אונס. היחסים איתה היו בהסכמה״.

אביו פלט במאמץ: ״גברת מוריאל אלפסי מדברת על זה שסיממת אותה״.

״זו מילה של אלפסי מול מילה שלי, מילה של מסוממת מול מילה של חייל מצטיין״.

מוריאל התפרצה: ״אתה לא תוכל לטעון שאתה לא האבא, לא שכבתי עם אף אחד חוץ ממך, גם את זה אני יכולה להוכיח, אז אם טענת האונס לא תעזור לי, טענת האבהות בטח תופסת, וטענת הקטינה תופסת עוד יותר, אז אתה תשלם על הילד הזה, אני אגדל אותו ואתה תשלם, שמונה־עשרה שנים אתה תשלם, את כל מה שיהיה לך. אנסת אותי בגן, בחושך, תשלם מזונות באור יום.״ שתיקה השתררה. ההורים משכו שוב את דוד למטבח להתייעצות.

אמו אמרה לו בגרמנית, כדי שמוריאל לא תבין: ״Weißt du was unserefreunde sagen warden?״6 אתה לא יכול לעשות לנו את זה. תתחתן איתה, תוודא שהיא מוסרת את הילד לאימוץ ותתגרש״.

ואביו הוסיף, ״חתונה היא הפתרון הכי פחות גרוע״.

״מה יותר גרוע?״ צעק דוד.

מוריאל שמעה צעקות בגרמנית משולבת בעברית.

האב אמר לדוד: ״אתה כועס? יפה. קשה לך לכעוס על עצמך אז אתה כועס על אחרים, אבל את הטעות אתה עשית, לא אנחנו. הפחד שלי הוא שאתה תשב שנים בכלא, השם שלך ייהרס, אמא תאבד את מקום העבודה שלה כמורה, לך לא תהיה קריירה. גם אם לא תצא אשם, הסיפור יתפרסם ותדבק בך סטיגמה של אנס ותצטרך לברוח מהארץ. אני מציע שאביגדור, החבר שלי, יערוך איתה חוזה. היא אומרת שהיא בחודש החמישי, נשארו עוד ארבעה חודשים וזהו, נגמור את הפרשה. בפעם הבאה תחשוב לפני שאתה שוכב עם בחורה. לא שמעת על קונדום? זה המחיר של חוסר שכל״.

״לא״, הזדעקה אשתו.

הוא פנה אליה בכעס: ״עונשו של האנס הוא להינשא לקורבן שלו. תסתכלי על הבעיה מנקודת מבט קניינית בלבד, הבן שלך שבר, הבן שלך ישלם״.

הם חזרו לסלון, אל הנערה הזדונית שפלשה לביתם, לחייהם, לעתיד בנם, וערערה באחת את שלוותם.

״אבל בלי הטקסים שלכם, החינה או איך שקוראים לזה״, סיכמה האמא את הדיון ונעצה מבט קטלני בנערה העומדת מולה.

מוריאל ודוד התחתנו ברבנות, ללא חברים וללא אורחים. מוריאל, שהיא כבור סוּד שאינו מאבד טיפה, לא זכרה לאחר מכן את מהלך הטקס, רק את המסדרון האפל ואת נקישות נעלי הנשים על הרצפה המכוערת. אנשים זרים שהסתובבו במסדרונות הרבנות התנדבו להיות עדים לחתונה. אמהּ לא ידעה על כך כלל, ההורים של מרינה רצו לבוא אבל היא ביקשה שלא. אין שמחה בחתונה הזאת. רק מרינה היתה לצדה כל הזמן. ממשפחתו של דוד נכחה רק אמא שלו, שדאגה שלא יהיו רמז או קמצוץ של שמחה בתהליך. אחרי הטקס, כשיצאו בנפרד אל השמש הקופחת, התחילה מוריאל להבין שמעכשיו היא נקראת מוריאל גוטמן. היא, שהיתה עד החתונה המעוותת הזאת מוריאל אלפסי, נהפכה לגוטמן. ״איש טוב״. זאת טעות, זה לא יכול להיות הפירוש לשם המשפחה החדש שלה.

״תראי את הצד הטוב בשם החדש שלך, יהיה לך קל יותר למצוא עבודה עם שם אשכנזי״, הפטירה מרינה בשקט.

ומוריאל, שלרגע צצה בה המחשבה שאולי בכל זאת תתפתח עם דוד מערכת יחסים נעימה לפחות עד שהילד יימסר לאימוץ, אמרה: ״אולי האשכנזי הזה יבין שאישה היא אישה, לא משנה מאיזו עדה היא״.

״אמא שלי אומרת שגזענות לא נגמרת, היא רק מסתתרת״. אמרה מרינה.

ההורים של דוד שכרו להם דירה קטנה, מוריאל עברה לגור בה לבדה. בלילה שלפני המעבר לדירה היא ישבה דוממת ליד שולחן האוכל בביתה של מרינה, כשקרול עוטפת אותה בחיבה ובנכונות לעזור. אחרי זמן־מה פרשה מוריאל את זרועותיה על השולחן, הניחה עליהן את ראשה ובכתה. מרינה וקרול הניחו לה בתבונתן לפרוק את כאבה עד שנרגעה.

אחר כך נכנסה מוריאל לחדר האמבטיה לצחצח שיניים לפני השינה, בראי ראתה את מצחה שנחרץ בו קמט. בחוץ נשמע הרעש המוכר של התנועה ברחוב, מבעד לחלון הפתוח נכנס עשן שנפלט מהמכוניות.

עם שחר, באור האפור של הבוקר, ארזה מוריאל במזוודה ישנה את בגדיה החדשים שקרול קנתה לה, הכינה לעצמה שני כריכים והכניסה אותם לתוך שקית קטנה. אחיה הקטן של מרינה היה שקט מהרגיל, הוא התרגל למוריאל ואהב את נוכחותה, והיא גמלה לו בעזרה בשיעוריו בחשבון. קרול חיבקה אותה ונתנה לה מעטפה ובתוכה כסף. ״שיהיה לך להתחלה״.

״אני אחזיר לך״, אמרה בשקט.

״אני יודעת. את תסתדרי, את בחורה חזקה, ותדעי שאנחנו כאן לכל מקרה״.

כשהדלת נטרקה אחרי מוריאל הלכה קרול לחדרה של מרינה, נכנסה למיטתה וחיבקה את בתה בחוזקה כמגוננת.

אהבת אם? זה קורה רק אצל החברות שלה. היא לא זוכרת מתי אי־פעם חוותה את התחושה הזאת. מרגע שהיא זוכרת את עצמה, אמהּ הביעה כלפיה רק כעס וגסות רוח. אבל זה לא הרגע המתאים לחשוב מחשבות זולת אלה שיעזרו לה לעבור את החודשים הבאים. הכול כבר אבוד, אי אפשר לשנות דבר, היצור החי שמנקר לה בבטן ניתק אותה מחייה הישנים. ניתוק חד, מהיר, פרידה, או כמו שאמהּ הגדירה זאת: מוות, אֵבֶל.

אסור לה לשקוע בדכדוך, אסור לה להרגיש מסכנה, ממילא אין בנמצא כתף שאפשר להניח עליה את הראש. עכשיו היא חופשיה, ככה היא צריכה לראות את מצבה. אבל לקראת מה היא הולכת? בעוד כמה חודשים ישתנו כל חייה, היא תיכנס לשעבוד חדש, כמו המשכנתה שההורים שלה לא היו מסוגלים לשלם. לפחות זה יהיה לתקופה קצרה, היא תסכם בקרוב את תנאי האימוץ עם העובדת הסוציאלית. ברגע שהתינוק יגיח לאוויר העולם היא אפילו לא תראה אותו. היא לא רוצה לראות אותו. שבוע אחרי הלידה היא תחזור הביתה, ללא ילד, אמהּ תקבל אותה, היא תחזור ללימודים, תעשה בגרות במועד ב', החיים יהיו יפים ובעיקר חופשיים.

היא שוב נזכרת בלילה שבו גורשה מביתה, במראה פניה המעוקמות של אמהּ, בדלת הישנה שנסגרה אחריה בטריקה. היה נדמה לה שאפילו הירח נותן בה מבט צונן. אמהּ היא אישה קשה כמו אבן, אותה האבן שהמוסלמים היו סוקלים בה נערה שזנתה. מוריאל אלפסי בת השש־עשרה מגורשת מחייה. הגבר סימם ואנס, והאישה נושאת בעונש.

בדרך לאוטובוס היא דרכה על כרזות בחירות קרועות הקוראות להצביע למערך, ונרטבה כולה מטפטוף גשם לא צפוי ומפויח. הטפטוף לא הפסיק גם כשירדה כעבור דקות אחדות בשכונת עמידר, השכונה הצפונית ביותר בעיר הגובלת ביפו. אלה יהיו המגורים הזמניים שלה. קומה שנייה, המזוודה נקשה על המדרגות ונחבטה בקיר חדר המדרגות הצר. היא הזיעה. על הדלת היה מותקן מנעול ייל צהוב, המפתח בארון החשמל, זה מה שדוד אמר לה. הוא לא טרח לעזור לה במעבר מדירה מוכה אחת אל דירה מוכה אחרת. הושטת יד לא היתה תנאי בהסכם שחתמו. מבואה צרה, חדר וחצי, מטבח זעיר ושירותים עם מקלחת. בחדר ניצבו מיטת יחיד רחבה שיכולה להכיל גם שני אנשים, ארון עם שתי דלתות, שולחן קטן ושני כיסאות. הכתלים היו חשופים, הסיד מתקלף, משקוף העץ של החלון אכול מפגעי הזמן. החלון עצמו פונה אל פיר רחב, מלמעלה חדר אור יום, מולה היה חלון השירותים של דירת השכנים. זהו. הדירה הראשונה שלה כבוגרת. היא הכניסה את המזוודה והתיישבה. למה היא בוכה?

מרינה הגיעה אחרי הלימודים והפיחה במקום מעט רוח חיים. היא התבוננה בכתלים החשופים שכבר ראו הכול, ואמרה: ״זה דורש תיקון, את צריכה להפוך את המלונה הזאת לבית״. היא יצאה מהדירה וחזרה כעבור שעה עם פטיש, מסמרי פלדה ושני פוסטרים.

מוריאל אמרה לה: ״את מבינה שללא לימודים ומקצוע אני הולכת להיות אמא שלי?״

״את לא. את הולכת להיות מתמטיקאית, לא קוסמטיקאית. זה הכישרון שלך, לא בחירת גברים״.

״בטח, כמו שאמא שלי אומרת, 'מי שיכול להגיע בשיניו לאפו שינשוך אותו'״.

מרינה עומדת במרכז החלל הקטן ומניעה את ראשה מצד לצד, ״צריך גם לסייד את המלונה הזאת״.

״כל הכסף שיש לי כרגע זה מה שהאמא הטובה שלך נתנה לי והבטחה מהנאצים לתשלום דמי מחיה לארבעה חודשים. צבע לדירה העלובה הזאת לא נכלל בהסכם עם המשפחה הקמצנית שלו. את צריכה לראות איפה ואיך הם חיים״.

״אני הולכת להיות עורכת דין ולהרוויח מיליונים. מה שאני רוצה זה להרוויח כסף ולדפוק אנשים. בקיצור, להיות עורכת דין. איך זה?״ אמרה מרינה ופרשה על הרצפה פוסטרים של ג'ימי הנדריקס ולהקת 'הבמה החשמלית'. בתנועות זריזות תלו השתיים את הפוסטרים, כשמרינה מכה בזהירות על ראשי מסמרי הפלדה. כשסיימו מרינה עדיין לא היתה מרוצה ממראה עיניה. היא הורידה את הצעיף שהיה כרוך סביב צווארה ותלתה אותו בקשת מתחת לאדן החלון. ״עכשיו זה בית״, אמרה.

תקופת הלימודים של מוריאל נגמרה. היא לא סיימה את התיכון ולא ניגשה לבגרויות. היא לא רצתה לבוא לבית הספר עם בטן גדולה, תלמידה־אישה שיושבת כמו כדור גדול, מקור לרכילות בין חברותיה הצוהלות והזריזות.

עולמה הוא ערמת בגדים קטנה, שולחן ישן, חלון שמבעד לו היא רואה את היום מתכהה ומבהיר, יום רודף לילה אפור, זמן אין־סופי. בלילה היא בוהה בפוסטרים שמרינה הביאה וטווה תרחישים שהמציאות ביום שלמחרת פורמת אותם. היא מגלה בדרך הקשה כי זה לא דבר מובן מאליו שארוחת הבוקר תהיה על השולחן. דבר אינו פשוט — בגד נקי, גיהוץ, מישהו צריך לקנות נייר טואלט, לנקות אבק ולשטוף רצפה, לזרוק החוצה את הזבובים המתים שעל אדן החלון... והג'וקים? מתי היא הפסיקה לצעוק והתחילה להשתמש בנעל? לקום בבוקר ולהתחיל לחיות זה עבודה.

היא מצאה עבודה בבית מלאכה לייצור נעליים ביפו. לא הפריע לבעל הבית, קלמן שמו, שהיא בהיריון, והיא הודתה לו על זה בשתיקה. לקלמן היה קול משונה, מחוספס. הוא אמר לה שהוא חושב שאישה בהיריון היא אישה סקסית. איפה הוא רואה אישה? מה הוא רוצה? הוא לא רואה שאני ילדה? הוא לא עשה דבר מעבר למילים, ואולי הוא לא באמת חושב כך ורק רצה לעודד אותה? כשכל זה ייגמר היא תיעלם מפה, היא חייבת להתחיל חיים בסביבה חדשה.

ערב אחד, אחרי ריב קשה עם הוריו הגיע דוד לדירתה ודפק על הדלת. היא הציצה דרך העינית ופתחה לו.

״שלום״.

״גם לך״. רגע ממושך עמדו זה מול זה. ״אתה רוצה להיכנס?״

״כן. רבתי עם הורי וחשבתי שאולי אישן הלילה כאן״.

היא זזה הצידה ואיפשרה לו להיכנס. זו הפעם הראשונה שהוא פה. הוא נראה נסער. עיניו שוטטו על חלל הדירה ונעצרו על הפוסטר של ג'ימי הנדריקס.

״מוזיקה היא הדת שלי״.

״מה?״

״זה מה שהוא אמר, מוזיקה היא הדת שלי... ג'ימי הנדריקס״.

״אה, כן? דווקא חשבתי שהסמים היו הדת שלו״.

הוא גיחך.

״מרינה, חברה שלי, מעריצה אותו. זאת אומרת, את המוזיקה שלו. קראתי שגם יצא תקליט חדש אחרי מותו. האיש מת אבל הוא עושה כסף״.

הוא גיחך שוב.

״את לא פוחדת לגור בשכונה הזאת?״

״לא. גם אם כל פושעי יפו יתאספו ויבואו 'מעירום לא יפשטו בגד', זה פתגם מרוקאי״.

הוא לא שאל אם הוא רצוי או אם הנוכחות שלו מפריעה לה. הוא הוריד את התרמיל שעל גבו והניח אותו בפינת החדר.

״אתה...״. היא היססה, ״ברצינות? אתה רוצה לישון כאן?״

״רק הלילה... באיזה חודש את?״ הצביע על בטנה.

״שביעי וקצת״.

״בטן קטנה״.

״בעיני היא ענקית והיא עוד תגדל... יש פה רק מיטה אחת״.

״אני יכול להתרחץ?״

״תצטרך להתנגב במגבת שלי. המגבת השנייה בכביסה״. הוא פישפש בתרמיל והוציא משם את תיק הרחצה שלו ותחתונים. רוח חמה נכנסה מבעד לחלון. שקט של שעת לילה מאוחרת.

זה היה לה מוזר לשמוע את המים זורמים במקלחת. בדירה הקטנה עם הארון הגדול נוכחותו של דוד ממלאת את החלל. רגע אחד הוא היה במטבח ברגע הבא בחדר השירותים. בחדר הקטן בקושי יש מקום לשניים. מה היא תעשה איתו במיטה?

מימיה היא לא גרה עם אדם זר, בוודאי לא עם גבר. כבר מאוחר, היא לא הזמינה אותו אבל גם לא גירשה אותו. המים הפסיקו לזרום בחדר האמבטיה. כמה דקות לאחר מכן הוא יצא ממנו אפוף באוויר מהביל וחמים של מי המקלחת. הוא לבוש בתחתונים בלבד. היא לא יכולה להתעלם מהעובדה שהגבר הזה שאנס אותה הוא גבר נאה וגופו מחוטב להפליא. הוא מרגיש בנוח בחדר הקטן ולא מפריע לו שבדרך עומדת נערה צנומה עם בטן מתפרצת שלא יודעת מה לעשות עם עצמה.

הוא רואה באיזה צד היא ישנה על פי מנורת הקריאה הקטנה. ״תתעלמי ממני״, הוא אומר. ״אני הרוג״. הוא נכנס לצד השני ומכסה את עצמו בשמיכה שלה. ״מרינה תהרוג אותי״, היא ממלמלת לעצמה.

היא לוקחת את הספר שקראה ומתיישבת במטבח. קוראת ומרימה את מבטה, מתבוננת בגבר הזר, בעלה החוקי, שנרדם במיטתה. שעה לאחר מכן נשכבה בזהירות בצד הרגיל שלה במיטה והתכסתה בסדין שהוציאה מהארון. דוד ישן בשקט, נשימתו כמעט שלא נשמעת. מזל שהוא לא מהגברים הנוחרים, היא חשבה. עוד שעה ארוכה היא שכבה ערה כשאיבריה מאובנים, בוהה בסבך הצללים שעל תקרת החדר, עד שנרדמה.

״תיזהר״, היא שומעת צעקה ומתעוררת בבעתה. עם הצעקה נשלחת יד וחובטת בה, היא מתגלגלת מהמיטה לרצפה, מגינה באינסטינקט על הבטן הבולטת ושומעת בבהלה את דוד נאנח ונאנק בגניחות קטנות וקטועות. אחר כך הוא צועק בקול מעוות: ״אני נשרף, אני נשרף.״ היא מתרוממת מהרצפה ונעמדת למרגלות המיטה, חוששת לנער אותו כדי שלא יחבוט בה שוב וצועקת לעברו: ״דוד, דוד, תתעורר״.

הוא התעורר מבולבל, התיישב רועד על שפת המיטה, מזיע כולו ובוהה בחלון השבור. הוא הביט בה בתמיהה כאילו ראה אותה לראשונה בחייו ושאל, ״איפה אני?״

מוריאל הביאה לו כוס מים קרים. ״היה לך חלום רע״, היא אומרת.

הוא יושב וראשו מורכן, מתבונן ברצפה, אצבעות ידיו חורשות את שערו הלוך ושוב. עוד רגע הוא תולש את שערותיו, חשבה, ואז העזה ונגעה בו כדי לעצור את הטירוף.

״מה קרה לך, דוד?״

הוא מוריד את ידיו מהראש, הן רועדות. הוא מתנשם בכבדות.

״מה השעה?״ הוא שואל בקול מרוסק.

בחוץ החושך נאבק באור הבוקר. מוריאל זורקת מבט אל השעון שברדיו: ״שש בבוקר״.

לאט־לאט הוא נרגע. הוא הולך לחדר האמבטיה, היא רואה כי הסדין שהיה מתחת לגופו רטוב. המים שוב זורמים במקלחת, זה ירגיע אותו, חשבה לעצמה.

מחדר האמבטיה יצא עירום לחלוטין, פניו קפוצות, הוא שותק. הוא ניגש לתרמיל שהיה מונח בפינת החדר, הוציא מתוכו בגדים והתלבש.

״תרצה קפה?״

אחרי כמה רגעים הניד בראשו לשלילה. הוא התעסק עם התרמיל בפיזור דעת, אחר כך סגר אותו, הזדקף ויצא מהדירה כשהתרמיל על גבו בלי לומר מילה.

כשנכנסה לשירותים, מצאה את התחתונים שלבש בלילה זרוקים בתוך הפח.

כשמועד הלידה התקרב, עברה מרינה לגור איתה והביאה עמה ספרים משומשים על הורות כמו: ״האם והילד״, שיצא שלושים שנים קודם לכן, אבל כמו שאמא שלה הבטיחה: ״כלום לא השתנה. אישה היא אישה ולידה היא לידה עוד מימי חוה אמנו. זה כואב ולא כדאי להיכנס לזה יותר מפעם או פעמיים בחיים״. כששלפה מן התיק את הספר 'הטיפול בתינוק ובילד' של ד״ר ספוק, החמיצה מוריאל פנים: ״אין לי כוונה לגדל את מה שיֵצא, אז אני לא צריכה הוראות של רופא״.

מרינה, אומנית הפתרונות, איתרה שכן שיש בבעלותו טלפון וביקשה את רשותו לעלות אליו במקרה הצורך ולהזמין אמבולנס כשהרגע יגיע. כשהמים ירדו למוריאל, זינקה מרינה לשכן וטלפנה בידיים רועדות לאמבולנס. היא כמעט התעלפה כשנהג האמבולנס שאל אותה אם למים יש ריח דומה לזה של זרע של גבר. ״מה?״

״תירגעי, אני רק רוצה לוודא שזו ירידת מים ולא דליפת שתן״.

כמה שעות אחר כך היא ישבה בחדר ההתאוששות לצדה של הנערה היולדת. נראה ששתי הנערות התבגרו יחד.

דוד לא בא, לא שלח פרחים, לא מילא את המקרר הקטן, איש ממשפחתו לא הציע לעזור לנערה שזה עתה ילדה בן ונכד. ילד לא רצוי, אבל ילד שלהם.

אמו של דוד השאירה מכתב בתיבת הדואר של הבניין ובו הוראות מפורטות ליישום האימוץ.