על השעות השבורות

מילים חוזרות

המילים החוזרות ונשנות בכתביה הן: בדידות, אהבה, משמעות. בדידות, אהבה, משמעות. אני חושבת שהמילה בדידות לבדה חוזרת תשע או עשר פעמים בארבעת העמודים שכבר קראתי. אני לא מעיזה לבדוק.

ולפעמים מרגישה כמו אגל טל בקיץ, הנוחת על דשא הבדידות הענק הרובץ בתוכי.

היא לא הזכירה אותי כמעט במחברותיה (פעמיים התייחסה לכעסהּ על כך שאני לא עונה לשיחות ממנה או לא מסכימה להפגיש אותה עם ילדיי), אבל לאחי, שמצא אותן, התייחסה כמה פעמים, וניכרו בדבריה אהבה ודאגה. האם המחברות היו המקלט מאימהוּתה שסועת האשמה והצער, המקום שבו הייתה היא עצמה?

לאט־לאט קראתי במחברות, בחומרי הנפץ שהותירה, ולקראת סופה של הקריאה הלא כרונולוגית שלי נגלה הסוד. ברגעים הראשונים הוא הלם בי, אבל לאחר זמן־מה חשבתי שבעצם ידעתי את זה תמיד. באחד ממרתפי ההכרה נמה הידיעה: היא לא רצתה את התינוק, את בן הזקונים האהוב עליה, את אחי. היא נכנסה להיריון שלישי, לא מתוכנן, ורצתה להפיל, בגלל העוני, בגלל הזוגיות המעורערת והחלומות שהלכו והתנדפו לה. אבל אבא שלי התנגד בכל כוחו ושכנע אותה להמשיך בהיריון. אחרי הלידה הגיע הדיכאון. עם הזמן הוא הלך והחמיר עד התפרצות המחלה, ואז האבחון שלה, האשפוזים החוזרים ונשנים, התרופות ומכות החשמל שמחקו את האישה שהייתה. המחברות הן שארית מאישיותה הרצוצה.

רבים מתיאוריה עוסקים בקינה על המצב הכלכלי של המשפחה. עוני מרוד, קראה לזה. אכן, רוב חיינו כמשפחה נעו בין דרגות שונות של עוני, ממשי ומטאפורי. היא כתבה איך טיפלה לבד באחותי ובי, בזמן שאבי עבד כל היום במשק החקלאי המשפחתי. הדחק והמחסור היו גדולים ומדכאים, היא הרגישה כלואה. אבל אבי הפציר בה ללא הרף, הוא רצה בן זכר. זה היה חשוב לו. הוא השקיע מאמצים רבים כדי לשכנע אותה שלא תעשה הפלה, והיא התרצתה, בלית ברירה. אני זוכרת איך בהקשרים שונים היא הייתה נוהגת לומר, "לאן יש לי ללכת?"

אם כן, היא מילאה את רצונו, ילדה בן זכר, ומיד לאחר הלידה נכנסה לדיכאון קליני שממנו גלשה אל מחלת הנפש שאובחנה כמאניה דפרסיה, ובהמשך כסכיזופרניה.

(זמן קצר אחרי שילדתי את בתי השנייה הכרזתי שלא אביא עוד ילדים לעולם. אפילו כתבתי על זה טור במגזין רשת, ובו העליתי שלל טיעונים נגד הבאת ילד שלישי לעולם. הטיעונים היו פרגמטיים ודיברו על הצורך בהישרדות הזוגיות ובמימוש עצמי. כמה חזקה ההדחקה).

במהלך הכתיבה אזרתי אומץ לדבר על זה עם אבי. הוא הכחיש בתוקף שלחץ עליה להמשיך את ההיריון. "לא הכרחתי אותה, מה פתאום, היא רצתה," התגונן. גופו התקפד והתכנס והוא השתתק לזמן מה. אני זוכרת איך שכבה על הספה והוא, התינוק, עליה, על בטנה וחזה. היא כבר הייתה אז בדיכאון עמוק. אני זוכרת איך כילדה בת שש או שבע, הרגשתי חרדה, ראיתי שיש ביניהם איחוד קשה מנשוא. מאגי. דיכאוני.

אחי היה היחיד שראה אותה אחרי מותה, על הרצפה בדיור המוגן. מותה היה פתאומי מאוד, לא היו אותות אזהרה מקדימים, כביכול. היה העישון הכבד שהתרגלנו אליו ושממנו היא לא יכלה להיגמל, והיה הרופא, ששנה קודם לכן אמר לה — אם תמשיכי, יש לך שנה לחיות. "אמרתי לה הרבה פעמים, את תמותי," הפטיר אחי בזעם מריר, אבל נראה שאיש מאיתנו לא באמת האמין שתמות מזה, וממילא לא היה אפשר לשכנע אותה להפסיק לעשן.

כשהתקשרו מהדיור המוגן וביקשו שאגיע מיד, הייתי עם בן זוגי ושני ילדינו המתבגרים בצימר פסטורלי בטוסקנה. בדיוק חזרנו מארוחת בוקר משפחתית נינוחה בעיירה הסמוכה. המחשבה הראשונה, האינסטינקטיבית, שבקעה ממוחי לאחר השיחה, רודפת ומענה אותי עד היום. לא אוכל לפענח את מה שגרם לה לבקוע, לא אוכל לספר עליה לאף אדם בעולם, על אחת כמה וכמה לא אהיה מסוגלת לגרום לאצבעות המקלידות להניח אותה על הדף.

לפני שנסעתי היא אמרה לי, "את מממשת את כל החלומות שלי." סיפרה שחלומה הגדול היה להגיע לפירנצה. האמירה הזאת שלה גרמה לי להתבוסס באשמה ולכן נמנעתי מלהתקשר אליה במשך שבעת ימי הטיול. ניסיתי להשכיח אותה מלבי בעזרת נופי איטליה, שעליהם חלמה. ביום שהתקשרו, התכוונו לבקר בפירנצה. חצי שעה לאחר הצלצול שדרש את בואי ללא דיחוי, התקשרו שוב ובישרו שהיא איננה.

הם הזעיקו לפיכך את אבי, שכבר היה הגרוש שלה, ואחי הצטרף אליו. אבי חיכה בחוץ, נמנע מלראות את גופתה. אחי נכנס לחדר שבו הניחו אותה כדי להיפרד. "בכוונה הזזתי את השמיכה שכיסתה אותה. רציתי לראות את הפנים שלה. הייתה לי תקווה לראות שהיא מתה עם חיוך, שהיא נפרדה בשלווה." הוא שתק כמה רגעים והמשיך, "אבל לא היה לה חיוך, היא הייתה בהלם. הפה שלה היה פתוח כאילו חטפה שוק."