על חופי נדודים

חייבת הייתי לכתוב את סיפורנו, אך לא ידעתי באיזו שפה לכתוב אותו. הלוא אמרת לי שהשפה היא זהות, ואני איבדתי את זהותי איתך.

בטרם איחנק ממך, "הגלולה המרה" של חיי, חייבת אני להשמיע את זעקת הדיו שלי כדי להשתחרר מחיי איתך, מהחֶברה שלך, מכפר הפסיפס הגלילי שלך הנח לרגלי ההרים וחומק בקרבת החופים.

אכתוב את סיפורנו כדי להשתחרר מאמך בת הגדה המערבית, שעוקבת אחריי במבט מאשים כאילו אני אחראית לכל המלחמות בעולם ולבעיה שלה. אוי לך, לאמך ולבעיה שלאהבתהּ התמכרת, וכאשר נטשה אותך, נטשת אותי.

ידעו נא כל האנשים מהיום הגיגי אישה שנפשה יצאה אליך, אישה לא שפויה שאהבה את גופך השחום והתמסרה לו, חבוקה בזרועותיך ומנגנת באצבעותיה על עורקי ידיך המפותלים את מנגינת האהבה, מרימה את ראשה לעבר צווארך הנישא, נושקת לפיקת גרונך ושוקעת בתוך עיניך הירוקות.

אישה לא שפויה היודעת שהחרטה היא חטאה השני איתך.

אכתוב את סיפורנו כדי להשתחרר ממך, מכבליך ומאהבתך. האם אני עדיין אוהבת אותך? מי שסבור כי האהבה היא גחמה חולפת, יבוא נא וילמד אותי איך להיפטר ממנה.

האם הכתיבה תשחרר אותי ממך?

האם בכתיבתי אגמל סופית מהתמכרותי לך, או שמא הזיכרונות ילבו מחדש את תשוקתי ואשוב להיות מכורה לך לאחר שעלה בידי לגמול את עצמי ממך ומאהבתך?

אם כך, לא אכתוב. מתעבת אני את אהבתי לך ומתעבת את השחרור ממך. "יש לבבות שהם כמרחבי מולדת" — האין זה המשפט הידוע שלך?

כאשר אבדה לך מולדתך, ואני השתקעתי בה, באת והשתקעת בי. ואולי בעצם אהבתך לי הייתה נקמה על מולדתך האבודה?

אין לי כל כוונה להתווכח איתך על זכותנו ההיסטורית וזכותך הגיאוגרפית, שהרי כבשת בי כל חלקה טובה והשתקעת בכל עריי. אם כך, זהו העניין: עמי כבש את מולדתך, ואתה כבשת אותי כעַם כדי להשיב אותה לעצמך. איזו טיפשה הייתי כאשר לא הבנתי אותך. אוי לך שמלתי השחורה!

מצאתי! אכתוב את סיפורנו רק כאשר אלבש שמלה זו, כדי להשתחרר מאהבתך ומכיבושך.

ארוני השוטה עדיין אוצר בתוכו את זיכרונותיי איתך ואיננו יודע כי מרחבי תשוקתי אליך השתנו וכי פני השטח שלי גדלו לאחר כל פשיטותיך הנסערות. אפשוט מעליי הכול כדי ללבוש את זיכרונותיי איתך ולמדוד את גודל אסוני.

מיהרתי לגשת אליו, וכאשר פתחתי את דלתו אפפוני ריחותיך שנותרו דבוקים בבגדיי ובשמלותיי.

היכן את, שמלתי השחורה? האם תהיי צמודה לגופי להגביר את תחושת המחנק?

סגרתי את דלת הארון והדלקתי את האור החיוור של המנורה שליד המיטה. פשטתי מעליי את הג'ילבאב הרחב שגרם לי לשכוח כיצד לקדם בשמחה את גופי, ואחזתי בךְ, שמלתי, עדיין שחורה, עדיין נוגהת בניצוץ אהבתנו.

ללבוש אותך משמעו לוותר על עשרים וחמש שנים וכמה קילוגרמים. ללבוש אותך משמעו להריח את ריחו של אבּראהים ולהתעטף בנגיעותיו מחדש.

הזיכרון סער בי. חששתי פן יהמה לבי לאבּראהים ורציתי להשיבך לארון. בדרכי העפתי מבט אל המראה. אח... זה זמן רב לא ראיתי את גופי עירום.

האם אכתוב את סיפורנו, אבּראהים, עירומה מכל כסות זולת הזיכרונות, או שמא אכתוב אותו עטויה בג'ילבאב ואחנוק את נשיותי שהפחת בה רוח חיים? אכתוב את הסיפור כראוי לך, כאילו היה זה טקס דתי באחד ממקדשי הודו. כבנירוונה אתבסם בך, שקועה בשיכרון אהבתי כדי לתקשר עם דמותך, לתקשר איתך.

מרחתי על גופי קרם מבושם ועיסיתי בקפידה כל איבר שקידם בשקיקה את נשיקותיך. אך אבוי, כיצד זה שכחתי בשל היעדרן הממושך של שפתיך שאתה אוהב את הריח שלי בלי בושם?

לא נורא. אתייפה היום, אך לא למענך, אלא כדי לשכוח אותך. לבשתי את השמלה השחורה, ונוכחתי לדעת שהיא איננה תואמת את מידותיי כבעבר. אף היא חששה מהזיכרון והייתה צרה מלהכילו, צרה בחזי וצרה מעט בירכיי. יישרתי אותה בכפות ידיי, והן מלאו בטביעות אצבעותיך שליטפו את משי השמלה והגוף.

התבוננתי במראה וראיתי את עצמי בשמלה הצרה מלאה יותר, יפה יותר, מפתה יותר. תליתי על צווארי את המחרוזת שהשתלשלה ממנו והסתתרה בין קפלי החזה. נעלתי את נעלי העקב הגבוה, ובמקום לעטר את עיניי בעיפרון כָּחָל אחזתי בעט כחול למלא את הדפים בזיכרונותינו.

יודעת אני עד כמה חשקת בי כאשר לבשתי אותה. אבל אתה לא ראית אותי בה. בהביטך בי ראית לנוכח עיניך ג'ילבאב רחב וחיג'אב החונק את שערי החום שנהגת להעביר בו את אצבעותיך כדי להתיר את הקשרים הקטנים בקצותיו. לא פעם הכאבת לי כאשר השתעשעת בקווצת שיער גדולה, פתחת את אצבעותיך, החדרת אותן לתוכה ומשכת אותה מטה להתיר את הקשרים. הייתי צועקת, ושנינו היינו פורצים בצחוק. לאחר מכן היית פותח את כף ידך להראות לי שערות אחדות שנפלו קורבן ואומר:

"אילו מישהו היה מעז לגעת בשערה משערות ראשך, הייתי מחסל אותו במו ידיי."

הייתי לוקחת ממך את השערות, משליכה אותן הצידה ומניחה את ראשי בחיקך בעודך ממשיך להשתעשע בקווצות שערי, ושנינו משתעשעים בדיבורים. והיום, איך נוכל להשתעשע? הרי שערי איננו חופשי עוד, ואפשר שהוא אינו משתוקק עוד למגע אצבעותיך. אם כך, ממה תשחרר אותו?

כדי לכתוב אותך עליי להשתחרר מהכול. התרתי את שערי והעברתי את אצבעותיי בקווצותיו, אך משעלה בדעתי שאולי למרות הכול הן כמהות למגע אצבעותיך, הותרתי אותן עם הקשרים שבהן כדי לגמול להן על כמיהתן.

לא נותר לי אלא להשתחרר מזיכרונותיי ומאהבתי. אכתוב את סיפורנו ואשתחרר ממך לנצח. יותר לא תראני, לא בג'ילבאב ולא בשמלה השחורה.

כמה מפתה עכשיו לכתוב אותך! אינני יודעת אם השמלה השחורה הייתה זו שפיתתה אותך באותה עת להשתקע בי, או שמא נשימותיך הלוהטות, אוושת מגע ידיך על אריג המשי ומקצב מילותיך הם אלה שפיתו אותי להשתקע בך.

דבר לא ישחרר אותי ממך מלבד הכתיבה.

רק הכתיבה!