על מקום הימצאה

שום דבר לא הכין אותה לציפור.

לא הימים האחרונים, משא העולם על כתפיה ועל ליבה, המבטים הזעופים, העצובים, שוברי הלב של גילי נחים עליה גם כשהוא בחדר השני. הימים שספרה לאחור, כשכל מה שרצתה היה שהזמן יעבור. עוד ארבעה ימים. מכינה קציצות מטוגנות וקציצות ברוטב ועוף בתנור ומקפיאה. עוד שלושה ימים - מחר זה יהיה מחרתיים, אמרה לעצמה כמו בצבא, כשחיכתה שהחבר שלה יֵצא הביתה - מכבסת ותולה ומכבסת ותולה ומורידה מהחבל ומקפלת ומסדרת בארונות, עטה על כל גרב ומכנסיים שנלבשו רק פעם אחת, העיקר למלא את המכונה, העיקר להשאיר סל ריק. עוד יומיים. מציירת ציורים יפים לבנות, מטוס צבעוני שמספר חלונותיו כמספר ימי היעדרותה הצפויים, ובהם ידביקו מדבקה בכל יום עד שובה, יספרו קדימה כמו שהיא סופרת לאחור: עוד עשרים יום אימא חוזרת. עוד שבועיים. עוד עשרה ימים. עוד שבוע. עוד ארבעה ימים. כשזה יגיע לשלושה ימים תוכלו לחשוב: מחר זה יהיה מחרתיים, ניסתה ללמד אותן את הטריק ההוא לניהול געגועים, בקול שהיה רק קצת יותר מדי שמח, אבל יערה בהתה בה במבט לא מרוכז ונגה הייתה עייפה מדי. מה את רוצה מהן, נזפה בעצמה אחר כך, מחר זה יהיה מחרתיים, כאילו שהן מבינות מה זה אומר. כאילו שזה יעזור להן להתמודד עם העובדה שאימא נוסעת פתאום להודו, מתוקות שלי, ותסתדרו איכשהו עם אבא.

כבד־כבד רבץ השבוע האחרון על כתפיה, ובכל זאת הוא לא הכין אותה לציפור.

גם לא הנסיעה לנמל התעופה. הילדות מקשקשות במושב האחורי, ומקדימה שני מבוגרים וביניהם תהום שותקת. מה יש לו לכעוס כל כך, התרעמה, מגניבה מבטים אל ידיו הנוקשות שעל ההגה, אל מכנסי הג'ינס שלו, מדי פעם מעיזה להציץ בצדודיתו. אין מה לכעוס, החליטה, מתריסה, בינה לבין עצמה. היא נוסעת לחתונה של חברה, אפשר לחשוב שהוא לא היה נוסע. די כבר עם זה. אבל הכעס שלו ואומללותו מילאו את המכונית הקטנה כמו ריח, והאשמה סגרה לה את הריאות.

ובכל זאת הציפור הפתיעה אותה.

כל כך הפתיעה, שבהתחלה הגר לא הבינה בכלל שהיא שם. בתור לצ'ק־אין הרגישה פתאום הבהוב באיבריה ואת הלב רץ בלי התראה, וכרעה לחבק את הבנות, מחכה שהצללים מול העיניים יעברו. לרגע ראתה את עצמה מתעלפת באמצע ההמון - הילדות נלחצות. גילי, מה גילי יעשה? - ואז חשבה, אלוהים, זה התקף חרדה, ותכף הייתה צריכה לשכנע את עצמה בתקיפות שזו עייפות, רק העייפות הזו של הימים האחרונים, של השבועות האחרונים. הוויכוחים עם גילי, המשא ומתן המפורש והסמוי על מספר הימים, על משך היעדרותה, דווקא בזמן הסמסטר ולמרות הקורס החדש שהוא מלמד השנה; משא ומתן שנכנעה לו וקיצרה את הנסיעה, משלמת עוד מאתיים דולר על השינוי. והיא הרי לא ישנה כל כך בלילה, כבר כמה לילות שהיא לא ישנה. כן, זו עייפות, סיכמה בינה לבינה בהקלה, מתרפקת על הילדות המתרפקות עליה, ממששת את הגופים הקטנים מעל לבגדים כבודקת שהן עוד שם, נותנת להן להמטיר עליה נשיקות - של נגה רכות ולחות, יערה מאופקת יותר - ומחייכת חיוך רפה, בקושי נוכח. יודעת שהן לא יודעות שהן אלה שמחזיקות אותה. הן אלה שמחזיקות את אימא היודעת־תמיד והנבונה, שהשאירה קציצות מטוגנות וקציצות ברוטב ומטוסים מצוירים וכביסה מקופלת ורשימת אירועי בית ספר וחוגים ותור לרופא - ולא להפך.

כשקמה בזהירות מתוך החיבוק כבר נעלמו הצללים מול העיניים, אבל בחזה עוד הלם משהו. טוק־טוק־טוק על קליפה לבנה ודקה. התרגשות, הבינה. זו התרגשות. כי היא נוסעת. מתי עשתה דבר כזה קודם? נוסעתנוסעתנוסעתנוסעת. היא נוסעת.

פזורת דעת נתנה את הדרכון לדיילת בצ'ק־אין - נוכחותו של גילי מרחפת סביבה, ידה של יערה חמה ויבשה בכף ידה, נגה מחבקת לה את הירך - וכמו מתוך חלום ראתה את הדרכון מושט אליה בחזרה ואת עצמה שולחת יד ולוקחת אותו. ואז היא העלתה את התיק על המסוע, נבוכה קצת מההחלטה לקחת בכל זאת תיק גב של תרמילאים, ובלי שהבינה איך, כל כך קלה ומשונה הרגישה פתאום בלי העגלה ועליה התיק הכבד, עמדו פתאום ארבעתם ליד קיר הזכוכית.

זהו, חייכה אל הבנות, עיניה מרפרפות כמעט־התנצלות אל גילי, עכשיו אני נכנסת לפה והולכת למטוס. תלכו עם אבא לקנות הפתעה כמו שקבענו? שאלה, ובמקום תסריטי האימים שדמיינה בכל ערב לפני השינה - יערה שקטה וכועסת, נגה מתייפחת לרגליה, מנוזלת, אל־תלכי־אימא־אני־יתגעגע־אלייך־אימא־איך־אני־יישן־אם־לא־תהיי־מה־אם־לא־תחזרי - שבה וכרעה ליד הילדות שחיבקו אותה, ונישקה את הלחיים הרכות ואת המצח והזכירה שוב שתכתוב בכל יום ותתקשר ברגע שתוכל ואמרה, אני אוהבת אתכן, תהיו ילדות טובות ותעזרו לאבא, ואז חזרה ונעמדה, ולראשונה זה ימים הישירה מבט לעיניו של גילי ואמרה, ביי, ואז, אל תשכח מחרתיים חולצה לבנה לבית ספר. אחר כך הם התחבקו, אבל קדמת הגוף שלה הייתה אוויר, תעתוע, כך שאף שידעה שהזרועות שלו כרוכות סביבה וידיו נוגעות בגבה, לא באמת הרגישה את החיבוק. הם התנשקו - מהיר, לא ממשי - על השפתיים, ואמרו עוד ״ביי״ אחד, וגילי אמר עוד, ״תתקשרי כשתגיעי״, והיא עשתה כן עם העיניים וקצת עם הראש ובקול אמרה, ביי, מתוקות שלי, ביי, אהובות, ואז היא הראתה את הכרטיס ואת הדרכון לבחור במעבר וזהו. היא הייתה מעבר לקיר הזכוכית.

טוק־טוק־טוק בחזה על קליפה לבנה ודקה.

מצידה השני של הזכוכית ראתה את הבנות מנופפות לשלום ואת גילי מאחוריהן, ידיו על כתפיהן ופניו מוסבות הצידה. היא נופפה בחזרה והפריחה נשיקות ועוד נשיקות וחייכה, ואז אמר האיש מאחוריה, גיברת, וסימן בעיניו שתורה הגיע ושתתקדם כבר, והיא עשתה פרצוף מצחיק לבנות כאילו אין ברירה, ואל האיש חייכה בהתנצלות והסתובבה אל הבודקת והגישה שוב את הדרכון - טוק־טוק־טוק על קליפה לבנה - ואז עברה את השער המגנטי וידעה בלי להסתובב שגילי לקח את הבנות לקנות את ההפתעה המובטחת ושהם כבר לא שם. בכל זאת המשיכה להתקדם, רק כדי להיות בטוחה, בצעדים הולכים וגדלים של מי שבורחת מסכנה, ובבת אחת הצעדים ההולכים וגדלים היו גם הטוק־טוק־טוק המתגבר בחזה, ואז כבר לא הייתה שום קליפה, והטוק־טוק־טוק היה ציפור ממשית פרושת כנפיים ולב מחשב להתפקע. סביבה צעדו אנשים אל המשטח הנע המוביל אל ארץ הקניות הבלתי מוגבלות, אל מדינת הדיוטי פרי, ורק אצלה ציפור מתרוננת בתוך הגוף, והיא רצתה לבכות ולרוץ לרוץ בירידה, לצד המשטח הנוסע והאנשים הצייתנים שעליו, כי היא לבד, לבד־לבד־לבד, והיא נוסעת להודו, ופתאום לא היה אכפת לה מכלום. היה לה אוויר אחרי כל השבועות האלה שבהם נשמה רק אשמה שלה וזעף של גילי ולרגע חשבה באמת שתבכה, אבל בסוף עלתה עם כולם על המסוע, ורק פה ושם ברחו לה יפחות שקטות של אוויר, בלי דמעות.

בדיוטי פרי הסתובבה תלושה והלומה כמו בימים הראשונים כשחזרה לעבודה אחרי חופשת הלידה עם יערה, וגילתה שעולם המבוגרים היה שם כל הזמן הזה וחיכה לה. היא קנתה שוקולדים לחברים במשרד ומתנות לבנות - כן, בבקשה, הנהנה ככל העומדים לשוב אל המוכרת ששאלה אם להשאיר את זה בארץ ולאסוף כשתחזור - ולעצמה קנתה שוקולד־מנטה שגילי שונא והיא אוהבת, ואת הבושם שלה ומסטיקים להמראה וכדורים נגד כאב ראש, ובחנות הספרים קנתה מחברת חדשה ועט, וסידרה הכול יפה בתיק וגילתה שנשארו לה עוד שעתיים שלמות עד לטיסה.

ואז הבינה שלא אכלה כבר יומיים למרות כל הקציצות המטוגנות והקציצות ברוטב שהכינה, וקנתה לעצמה סלט ענק ואכלה ברעבתנות וצחקה על עצמה שככה היא טורפת, כמו מישהו שיצא ממחנה שבויים, חשבה וקצת בזה לעצמה, מי יחשוב איזה מחנה שבויים, כולה נוסעת לחתונה, אל תעשי עניין. היא הזמינה קפה הפוך גדול ובהתה קצת מסביב עד שעבר מספיק זמן, ואז עלתה על עוד משטח נוסע שהביא אותה לשער שלידו כבר המתינו נוסעים לטיסה, והיא התיישבה ביניהם והוציאה מהתיק את החולצה הארוכה והתלבשה ועצמה עיניים.

אקסקיוז מי, התעוררה מבוהלת ממגע אצבעות עדינות על הכתף וניגבה במהירות קור של רוק שנמתח מזווית פיה לפני שהרימה עיניים נבוכות ופגשה חיוך וריסים צפופים ושיער ארוך מלא קשרים. צריך כבר לעלות למטוס, אמרה בעברית הבחורה שהעירה אותה והגר חייכה ומלמלה, תודה, ואז, אני לא מאמינה שנרדמתי, אבל הבחורה כבר הלכה משם ועברה את השער והגר אספה במהירות את התיק וחיפשה בבהלה את הדרכון והראתה אותו, מבולבלת, לדיילת שאמרה, אני צריכה כרטיס עלייה למטוס, והגר אמרה, בטח־בטח, והראתה והודתה לדיילת שאיחלה לה טיסה נעימה, ומיהרה במורד השרוול שהיה כבר ריק מנוסעים והזדרזה למצוא את מקומה, מקימה גבר עב בשר ממקומו בהתנצלות ומברכת את עצמה בליבה שהתעקשה לשבת ליד החלון ולא במעבר.

חודשים אחר כך זכרה את המטוס הזה. את המושבים, עור רך של מטוסים בצבעי אפור וחום רך. את גב המושב שלפניה, אפור ויצוק פלסטיק כבד ובתחתיתו כיס גומי שלתוכו תחבה את הספר שהביאה לטיסה ואת המחברת והמסטיקים שקנתה ואת הטלפון, ואת התיק דחפה מתחת למושב וחלצה נעליים, ואז נזכרה שלא העבירה את הנייד למצב טיסה.

שתי שיחות שלא נענו.

- הגר, מה קורה?

קולו של גילי היה אפל מעברו השני של הקו. התקשרנו ולא ענית. הבנות רצו להגיד לך לילה טוב.

נרדמתי על הספסלים, אני נורא עייפה, השיבה, כועסת על עצמה ועל כעסו הברור כל כך. תמיד הוא כועס. לא מחמיץ הזדמנות. הן כבר ישנות? שאלה, מציצה בשעון שעל הצג, עוד לא תשע.

- כנראה. שנייה אני בודק - ואז שקט, למה דווקא היום הוא השכיב לישון מוקדם -

- אימא?

- היי, יערונת בובית, מה נשמע? את כבר במיטה? אני בעצמי נרדמתי בישיבה בשדה התעופה, היית מאמינה? דיברה בשצף עם בתה בת התשע וחצי, מכפרת בעליצות מלאת הקלה על הכמעט־החמצה.

- אימא, התקשרנו ולא ענית, אז לא ידעתי אם כבר טסת. נֹגי ישנה כבר, אבל אני עוד לא נרדמתי, אימא את כבר במטוס?

הגר הרגישה את העיניים מתמלאות על נגה הישנה־כבר בתשע בערב, למה כל כך מוקדם דווקא היום, ואמרה, כן, כן, אני במטוס ותכף ממריאים, מתוקה שלי. את גם הולכת כבר לישון בטח, שלחה מבט מתנצל לעבר האיש במושב הסמוך שצקצק באי־שביעות רצון, אבל מעבר לקו נשמעו רק רעשים לא ברורים והיא אמרה, יערה? יערונת? וכבר חשבה לנתק כששמעה פתאום את נגה, בקול התינוקת הזה שיש לה כשהיא מתעוררת, אימא? אימא, כבר נסעת? והגר שמחה, נֹגי שלי, איזה כיף לדבר איתך, אבל נדמה שקולה העיר בבתה את כל הצער שלא היה בה קודם, כמו כשהייתה מגיעה לאסוף אותה מהגן והילדה הייתה פורצת בבכי נטול הסבר ובלתי מנוחם על כל השעות האלה שבהן הייתה נטולת אימא. אימא, אני לא רוצה שתיסעי, אני יתגעגע אלייך, התייפחה מעברו השני של הקו, והגר אמרה, גם אני אתגעגע אלייך, מתוקה, ואני אכתוב כל יום ואשלח לכן תמונות יפות ואביא לך מלא מתנות. אני כבר ממש חייבת לסגור, בובה שלי, הוסיפה, מסמנת בשפתיים אילמות "עוד שנייה" לדיילת שבאה במיוחד להורות לה לכבות את הנייד, מתעצבנת על גילי, שלא עושה משהו. אני אוהבת אותך מאוד, בובה שלי, אמרה, תישני יפה ותחלמי חלומות טובים. אבא יעזור לך, טוב, חמודה שלי? - איפה לעזאזל הגילי הזה? למה הוא נותן לילדה לבכות ככה? - טוב? חיננה בקולה, אבל נגה לא ענתה. היא נרדמה, היא התעוררה ממש לרגע, שמעה פתאום את גילי. היא בסדר? הגר שאלה מודאגת, אבל גילי אמר רק, היא בסדר, קצר ויבש, הכול בסדר, טיסה נעימה, והגר ידעה שה"טיסה נעימה" הזה הוא כל הטענות בעולם, על זה שהיא נוסעת למרות העניינים המחורבנים ביניהם ולמרות הקורס החדש שהוא מלמד ולמרות הכול, ודווקא זה גרם לה להתנער מהאשמה שהציפה לה את הגוף ומהבכי הזה של נגה, והיא אמרה פשוט, אוקיי, ואז, אני חייבת לסגור, והם סגרו, והיא העבירה את הנייד למצב טיסה וקילפה מסטיק מעטיפת הנייר שלו ונתנה לרעידות של המטוס ולצווחת המנוע להשתלט לה על הגוף. וכשהאיצו על המסלול הרגישה שוב את הציפור חוטפת לה את הנשימה ושוב רצתה לבכות ולצחוק ולרוץ, אבל במקום זה פשוט הסתכלה החוצה מהחלון והרגישה את הרגע המדויק שבו ניתקו הגלגלים מהקרקע.