על רוחב הלב

רוחב הלב לעולם אינו מפסיק להיות רלוונטי. בשבחו או בגנותו – הוא תמיד ברקע הדברים. אף שדומה כי הוא אמור להיות טבעי ומובן מאליו, להיות כאוויר לנשימה או כקרקע תחת רגלינו, הוא תמיד שנוי במחלוקת. העבודה על תרגום ספר זה החלה בתחילת ימי מגֵפת הקורונה, שבה היינו מסוגרים בבתינו, מנותקים מן המרקם החברתי, חרדים ונאבקים על משאבים. חווים לסירוגין גילויי סולידריות ואחווה מרגשים וגילויי אנוכיות ו"מלחמת כול בכול", שנוכחותם המשולבת נדמית כ־DNA של רוחב הלב. ספר זה בא על סיומו בימים פוליטיים סוערים בהם שוב מצוי רוחב הלב על המדוכה, ודומה שלעולם יהיה מונח שם. ובעוד הספר יורד לדפוס פרצה מלחמה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, שהחלה בגילויי רוע צרוף ודה־הומניזציה קיצונית, ובתגובה התעורר גל אדיר של רוחב לב, על מאפייניו המורכבים והפרדוקסאליים כפי שיתואר באחריות הדבר שהוספנו.

בספר צנום ומרוכז זה משרטטים הכותבים, היסטוריונית ופסיכואנליטיקאי, קווים לדמותו של רוחב הלב. הם מצביעים על מהותו רבת־הפנים והפרדוקסאליות – עונג עילאי הנובע מנכונות לחוות פגיעות וסבל, עמדה מתעלה המעניקה לנו מידה אנושית, טִבענו, שעל פי טבענו אנו יוצאים נגדו – ועם מורכבות כזו, לא ייפלא שרוחב הלב הולך תמיד יד ביד עם ההתנגדות כלפיו, ומאז ומעולם עושה כן באופן מקביל ומשלים בהיסטוריה ובנפש האנושית. וכך, "חרף תמציתיותו [של הספר], הם [הכותבים] מציעים אנטומיה מדוקדקת של רוחב הלב... ומצביעים על כך שהוא מכיל גם את כל מה שאנו מפחדים מפניו בתוכנו: תשוקה, קנאה, שנאה ואנוכיות"1.

נדמה שאין מתאים מאדם פיליפס לעסוק במושג פרדוקסלי וקונפליקטואלי כזה, ושיתוף הפעולה שלו עם ההיסטוריונית ברברה טיילור עולה בקנה אחד עם העניין שמגלה פיליפס, הן ברמה הבלשנית הן ברמה הפסיכואנליטית, בהיסטוריה של הרעיונות – באופנים שבהם מתפתחים רעיונות בחלוף הזמן, בגנאלוגיה של מילים, ובאופן שבו הן משקפות את רוח זמנן ומשתנות בין תקופות, משמעויות המצטברות ומעניקות נפח ועומק למילה. ההנחה הפסיכואנליטית שלפיה גם רוחב לב משתנה, מתפתח ונע בין קטביו בנפשנו בחלוף הזמן, מקבלת משנה תוקף מהתהליך המקביל החַל גם לאורך ההיסטוריה. על כן אך טבעי שהשלמת הדיון במושג רוחב הלב תהיה מפרספקטיבה זו, בפרט בשיתוף פעולה עם ברברה טיילור, היסטוריונית חברתית העוסקת בין השאר בפמיניזם ובסוציאליזם בתקופת הנאורות, הרלוונטיים לסוגיית רוחב הלב. טיילור כתבה את הביוגרפיה של מרי וולסטונקראפט (Mary Wollstonecraft and the Feminist Imagination), ופרסמה מחקר העוסק במודלים סוציאליסטיים ופמיניסטיים רדיקליים בתקופת הנאורות (Eve and the New Jerusalem, 1993). בגוף עבודותיה, מחד גיסא היא בודקת את ההקשר החברתי של קבוצות הקוראות תיגר על הסדר הקיים – מתוך ייחודן או חולשת מעמדן (נשים, סוציאליסטים, חולי נפש) ומתעכבת עליו, מאידך גיסא, היא מתעניינת בחקר היסטורי של מושגים רגשיים ופסיכואנליטיים, דוגמת סובייקטיביות, בדידות (Solitude) וחברוּת, ומעניקה להם עומק היסטורי. שני היבטים אלו באים לידי ביטוי בספר זה. מלבד זאת כתבה ב־2014 ממואר מוערך (The Last Asylum), המתאר את שהותה במוסד פסיכיאטרי קהילתי, ומחבר בין חווייתה האישית לניתוח התהליכים וההקשר ההיסטורי שהביאו לסגירתו ולקריסת מבנה חברתי־טיפולי זה.

בניגוד לפרופיל הציבורי הגבוה של פיליפס, ברברה טיילור די נחבאת אל הכלים, אל תחומה ואל האכסניות הרלוונטיות לו. יוצא אפוא שבניגוד לשטף המסחרר של הרעיונות שמציע פיליפס, מציגה טיילור סיפור היסטורי קולח וקוהרנטי, תוך הדגשת מקומן, ובעיקר היעדר או צמצום מקומן, של נשים, אשר כמזוהות עם רוחב הלב, בעיקר הסנטימנטלי והשטחי, הן נדחות ממרכזי הכוח.

בשל היכרותי המוקדמת והנרחבת יותר עם כתביו של אדם פיליפס ועם הפסיכואנליזה, אתמקד בפתח דבר זה בעיקר בו, בסגנונו, ובמורכבות חשיבתו על אודות רוחב הלב. בהיעדר די כלים לחשיבה ביקורתית היסטורית, אסתפק בתיאור פועלה של טיילור על פני ניתוחו, ובכך תורמת גם אני, בעל כורחי, לדחיקתה לשולי הטקסט, בדומה למהלכים שהיא עצמה מתארת. אולם לקראת סוף המאמר, כאשר אני מציעה מהרהוריי על רוחב הלב בתיאוריה הפסיכואנליטית ובטיפול באמצעות קריאה דרך עדשה זו בכתביהם של פרויד, מלאני קליין, וג'ודי מסלר־דיוויס, נדמה שמצטייר רוחב לב נשי וטיפולי חדש, אמיץ וחף מרגשנות, ובכך אולי כַּפָּרתי.

***

1. Cox, C. (2009). On Kindness by Adam Philips and Barbara Taylor – A Nuanced Anatomy of kindness.

מאוחזר מתוך https://www.theguardian.com/books/2009/dec/20/ kindness-adam-phillips-barbara-taylor