מבוא
התהוות ספר זה ארכה הרבה יותר משנדרש לכתיבתו. היא החלה בהרגל נושן שלי: לעיתים קרובות מאוד אני נוהג להתמסר להרהורים, שאינם מכוונים לתכלית כלשהי מלבד עונג שאני מפיק מיצירתם של הכללות והיקשים מאירועים ומחוויות. רפרוף רעיונות מזדמן עשוי להטביע בי חותם ולהותיר אחריו שובל מחשבות ארוך שמלווה אותי זמן־מה, ופתקים שאני מזניח בקופסה או תוחב לכיסי עד סיום חייהם בכביסה משאירים אצלי זיכרונות שאליהם אני חוזר לפעמים, ומעבד לשם שעשוע. בדרך זו, ללא תיעוד מסודר או תיעוד כלל וללא כוונה ברורה ומאחדת, החלו להצטבר בתודעתי חומריו של חיבור זה. בלי ששמתי לב לכך התרחשו בה אט־אט התכנסות ודגירת מחשבות. תוצאתן בקעה והפכה גוף מוחשי, כתב יד, בעקבות שיחה אקראית שקיימתי עם ידיד: באחד ממפגשינו ניתחנו יחד תופעה רבת־פנים. בתום הסבר מפורט בן כשעה שפרשתי, העיר ידידי בחיוך כי הוא נמנע מלקטוע את הרצף המתמשך של דבריי, כדי לאפשר לי להכיר בכך שאני מחזיק — כפי שנדמה לו ללא יודעין — במשנה רחבת היקף, שמבהירה את מקורות ההנעה האנושית ויותר מזה. הערתו החריגה הובילה אותי לשחזר בראשי את שיחתנו, ובערבו של אותו יום החלטתי לכתוב ספר זה. מבחינה מהותית, רוב הכתוב בספר שלפניכם אינו שונה מן הדברים שעלו באותה שיחה.
*
בבואנו לנתח ולהבין רצון או רגש, מורגלים רובנו להסתפק בהסברים חלקיים, שאותם אנו שולפים, תכופות באופן מהיר, כמו־אוטומטי. כך, לדוגמה, אנו נוהגים לתלות את היותנו שרויים במצב רוח טוב במחמאה שקיבלנו זה עתה מחבר, מלקוח או מהממונה עלינו, ברכישת כרטיס טיסה לטיול בחו"ל או בכך שאנו עומדים לצפות במשחק שבו משתתפת קבוצת הספורט האהודה עלינו. הבטחת הורים לקחת את ילדם לפארק שעשועים או לקנות לו זוג אוגרים נוטה להיתפס אצלנו כסיבה השלמה לעליצותו, ולהסברת היותנו שרויים במצב רוח רע מסתפקים רובנו בתליית האשמה בסיבות כמו כישלון במבחן או עסקה, אובדן טבעת שקיבלנו בילדותנו, זכות שקופחה או צניחת מניה בבורסה. הסברים שכיחים כגון אלה מתקבלים על דעתנו, לעיתים קרובות מאוד, כאילו היו הנמקות סופיות שאינן טעונות בירור נוסף. ואכן, כמעט עבור כולנו ולצורכי יום־יום, די בסוג רווח זה של הסברים כדי להשקיט את הדעת ולפנותה לעניינים דוחקים יותר. ואולם הסברים ממין זה, השואבים את כל כוחם ותוקפם מן האירועים המשמחים או המעציבים אותנו, אינם שלמים דיים, שכן אינם ערוכים להשיב על השאלה מדוע הם משמחים או מעציבים.
כדי להבין מדוע מלכתחילה משפיעים עלינו אירועים שונים כך ולא אחרת, עלינו להמשיך לנתח ולרדת יותר — אל רובד התשתית הקמאי, אל מקור נביעת ההשפעות העמוק ביותר שביכולת אדם להשיג בשכלו ולהניח כי הוא קיים: שורת צורכי היסוד שלנו. הגמול המיוחל ממבצע חשיפה זה הוא רב־ערך: אם נכיר את הצרכים השורשיים הללו כהלכה, ניטיב לא רק לדעת מהם המקורות של מניעינו ורגשותינו אלא גם יקל עלינו להשתחרר מתפיסות שגויות על עצמנו ועל אחרים, ואף ניטיב יותר לבחור, להחליט, לסייע לזולת ולהשפיע עליו. מסע חקר שכזה אל שורשי ההתהוות של רצונות ורגשות הוא נושאו של ספר זה.
*
מסעות חקר פילוסופיים־פסיכולוגיים אל נבכי הרצונות והרגשות מתקיימים מזה אלפי שנים, ולהערכתי כבר גילו את מרבית מקורותיהם הראשוניים. ספר זה מציג את תוצאתו של מסע הגילוי הפרטי שלי: תיאוריה מקיפה על מקורות רצונותיו ורגשותיו של האדם, ומתוך כך על שורשי מניעיו.
הספר מתבסס על תפיסות קלאסיות ומודרניות ידועות באשר לטבע האדם, עד שניתן לראות בחלק מהותי בו מעין כינוס שלהן; עצם בחירתן והבלטתן לאור הכרתי בהשפעה העליונה והאצילית של אותן תפיסות ביחס למצבור התפיסות הגדול שהפך במהלך השנים נחלת הכלל, היתוכן עם נקודות מבט שרואות כאן אור לראשונה, ואגב כך שרטוט גבולות רעננים להגדרותיהן, שיבוצן במפה תיאורטית אחת וגזירת שימושים מעשיים ממנה. כל אלה יחדיו מעניקים לספר את צידוקו ואת ערכו.
הספר כולל קביעות המוצגות כמובנות מאליהן לצד הגדרות, הנחות, עקרונות והכללות; וכל אימת שהקורא אינו מופנה אל מקור ידע מוכר כלשהו, יש לראות בנאמר פרי מחשבתי או עניין שנתפס בדעתי כאמת ברורה שאינה טעונה סימוכין, ומשום כך לא ראיתי טעם של ממש להצביע על מקורו; בכל מקרה אחר מובאים סימוכין. המצפה, בכל אופן, לציון עקבי, כמו־אקדמי, של אסמכתאות, ימצא מהן כאן רק קומץ.
בסוף הספר מצויות הערות סיום, שמכונסות בקבוצות לכל פרק ופרק. אל הערות הסיום מפנים מספרים בגוף הטקסט.
כל פנייה או ציון בלשון זכר נעשו למניעת סרבול בלבד ויש לראותם גם פנייה או ציון בלשון נקבה.
*
מעת הצטרפותה של הפסיכולוגיה אל חוג המדע, במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, נאספו אל תוכה תיאוריות רבות להסברת ההתנהגות האנושית והתהוות האישיות. המשותף לכל התיאוריות הללו: הנחת קיומם של מניעי יסוד בבסיסן של ההתנהגויות האנושיות או בבסיס התפתחותה של האישיות. מעיין עתיר זרמים של מניעי יסוד משוערים כבר שפע אל ערוצי התיאוריות השונות שחוברו עד היום; ואולם בכל חיפושי ארוכי השנים לא מצאתי אחת ובה תשתית של השקפות רחבה ובהירה דיה — לפחות, בעיני — כדי לאפשר יצירתה של "טבלה מחזורית" אחת, שממפה ומציגה באופן מקיף את אבני היסוד הנפשיות שמהן נוצרים רצונות, רגשות, הרגשות והתנהגויות. חיבור זה מרהיב עוז לנסות לכבוש את ההר הגבוה הזה בכלי טיפוס זמינים לכול — אינטואיציה ושכל ישר.
חיבורי מכוון אפוא לפרוש מכלול מקיף של מניעי יסוד שמהם נבנים רצונות, רגשות, הרגשות והתנהגויות. כדי לעשות זאת כהלכה ובאורח שיטתי, יש לענות, לפי הבנתי, על שתי שאלות בסיסיות. הראשונה: מהם התפקודים שנראה כי הטבע הועיד לגוף האדם? השנייה: מניין שואב האדם נחת רוח? תשובתי לשאלה הראשונה מושתתת על ההנחה האינטואיטיבית שאומרת זאת: איברי הגוף תובעים ביטוי לתפקודיהם השונים, ובכך הם יוצרים באדם השתוקקויות שונות — חלקן מודע, חלקן מודע חלקית וחלקן בלתי מודע. תשובתי לשאלה השנייה מושתתת על התבוננות בקשת רחבה של התנהגויות אנושיות ועל שיוכן לאשכולות נפרדים, על בסיס ההנחה שקובעת כי להתנהגויות בכל אשכול קיים גורם משותף שהוא מקורן, כלומר — הוא הסיבה הראשונית להן, סיבה עמוקה שאותה ביכולתנו להבין ואף לקבל באמצעותו של שכל ישר; גורם משותף זה הוא בבחינת אבן יסוד, שורש-אב נפשי, מעיין קדמון, מניע ראשוני, וגם הוא עשוי להיות מודע, מודע חלקית או בלתי מודע.
האדם, לפי תפיסתי,מונע מן הכוח המאוחד של שלוש משפחות של מניעים ראשוניים: משפחת מניעי ההישרדות הפיזית, משפחת מניעי ההמשכיות של העצמי (שתכליתה העיקרית שימור הגנים של היחיד מדור לדור) ומשפחת יצרי העונג — משפחה בפני עצמה בת שישה־עשר יצרים; וכיוון שאני מניח כי שתי המשפחות הראשונות של המניעים אינן מצריכות יותר מתזכורת והרחבה קלה לשם השלמת התמונה כולה, החיבור מתמקד בפירוט ובהבהרה של המניעים השייכים למשפחה האחרונה. כל אחד ואחד מן המניעים במשפחה זו, משפחת יצרי העונג, הוא מניע ראשוני, גורם העומד בפני עצמו. עם זאת, בנסיבות רבות פועלים שישה־עשר המניעים העצמאיים הללו באופן משולב, וזאת כשהם מצטרפים זה לזה ולמניעי שתי המשפחות האחרות.
החיבור אינו דן באפשרות ואינו שולל את האפשרות כי כוח עליון הוא היוצר של כלל המניעים הראשוניים. על כל פנים, הוא גורס כי מנקודת הראות האנושית אנו רשאים להניח כי סיבת החיים ותכליתם אינן רק הישרדות או הולדה ושימור גנים, אלא גם הפקת עונג שאינה קשורה אליהם בהכרח (אף שיש בה להצדיק את כדאיותם, ובייחוד כשאדם שרוי בנסיבות קשות ותר אחר דרכי נוחם). אם השקפה זו תתקבל על דעת הקורא, הוא יחוש כי נמסר לידיו צרור מפתחות קטן, קל למדי להפעלה ובעיקר יעיל מאוד, להבנתם של רצונות, רגשות, הרגשות והתנהגויות, וכן לאיתור דרכים להשגת חיים מספקים יותר. או אז — אני משער — גם ייטו רבים מן הקוראים לסבור זאת: אנו חיים כדי ליהנות ונהנים כדי לחיות.
מבנה החיבור
פרק 1 מציג את הנחות היסוד של החיבור, את הגדרות מונחי המפתח שמשמשים בו וכן שני עקרונות שלאורם נערכה ההבחנה בין המניעים הראשוניים. פרק 2 מגדיר ומתאר בצורה תמציתית את המניעים הראשוניים. פרקים 3 ו־4 נועדו להרחיב במקצת את צורת ההסתכלות הרווחת על שתיים מבין שלוש משפחות המניעים הראשוניים, שהן מוכרות מאז ומעולם ואפשר לומר על שתיהן כי הן מובנות מאליהן — משפחת יצר ההישרדות הפיזית של העצמי ומשפחת יצר ההמשכיות של העצמי. הפרקים 20-5 נועדו להעשיר את הבנת משמעותו של כל אחד ואחד מבין שישה־עשר היצרים שמרכיבים את משפחת יצרי העונג, הלוא הם בני המשפחה השלישית. פרקים 21 ו־22 מציגים, בהתאמה, תשתית רעיונית (בעיקר פרק 21) והמחשות (בעיקר פרק 22) באשר לאופני הפעולה של המניעים הראשוניים ולצורת ההיווצרות — באמצעותם — של רצונות, רגשות, הרגשות ותופעות התנהגותיות. פרק 23 פורש מתווה כללי, ראשוני ותמציתי בלבד, לגזירתם של יישומיים מן התיאוריה. פרק 24 מטיל אור על החידוש הרעיוני שבגישה התיאורטית המוצגת בחיבור; פרק 25 מעלה את האפשרות להסביר באמצעות התיאוריה, בצורה קלה ביותר, תופעות בהתפתחותם הגופנית ובהתנהגויותיהם של בעלי החיים, שהסברתן באמצעות תיאוריית הברירה הטבעית (תורת האבולוציה של דרווין) בלתי אפשרית או נפתלת עד להיחשב תרצנית. שלושת החלקים האחרונים הם נספחים: הנספח הראשון מציע הגדרה מבנית לחוויה נפשית מרכזית, חוויית ה"משמעות" וכן ציוני דרך בהיווצרותה — וזאת ברוח התיאוריה. הנספח השני מדגים כיצד ניתן — בהתבסס על התיאוריה — לנתח תהליך נפשי ולהסביר באמצעותה תופעה התנהגותית מורכבת, שיש בה לעורר פליאה אצל רבים. הנספח השלישי מציג דוגמה קטנה של כלי שימושי, שניתן לבנותו על בסיס התיאוריה.
אזהרת מסע
בפרק הראשון ובפרק השני מרוכז ודחוס מידע רב, ובקטעים מסוימים — לשם השגת דיוק מיטבי — אף מנוסח מידע זה במעין לשון משפטית, עמוסה ועתירת התניות. לקוראים החשים שלא בנוח עם סוג זה של כתיבה, מומלץ לקרוא את שני הפרקים הראשונים באופן מרפרף בלבד, אגב דילוג מכותרת אל כותרת, ולהתעכב על מה שתחתיהן רק כשמתעוררת בהם תהייה שמא לא הובן דבר מהותי. קריאה שכזו תעלה, אומנם, במחיר החמצת דקויות כלשהן, אך היא אפשרית לגמרי, כיוון שממילא מובא פירוט מספיק להבנת מהויות הדברים בפרקים המאוחרים יותר. למעדיפים גישה זו מוצע לקרוא, בעיון רב, לכל הפחות את סעיפי פרק 1, שכותרותיהם "מניע ראשוני (יצר)", "תת־יצר", "השתוקקות" ו"תופעות צופנות־עונג" — ארבעה מושגים שהכרתם חיונית להבנתו של החיבור כהלכה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.