עם נורית

פתח דבר עם נורית כסיפור אהבה גדולה מאת אווה אילוז

הכתיבה על אישה אהובה, שמתה, שייכת למורשת מפוארת וארוכת ימים בתרבות המערב.

דנטה פגש לראשונה את בּיאטריצֶ'ה כאשר אביו לקח אותו לבית פּורטינארי. ביאטריצ'ה הייתה בת שמונה, ודנטה הצעיר בן תשע בלבד, אך בימי־הביניים יכול היה אף בן תשע להתייחס בכובד ראש לרגשותיו; וכפי שיאמר דנטה לימים, יופיָה של ביאטריצ'ה הדהים אותו. לאהבה אין כמעט דבר עם הרצון לחלוק חיים יחד. דנטה נשא לאישה את גֶ'מה דונאטי בשנת 1285 והביא עימה ילדים לעולם. ביאטריצ'ה נישאה לבנקאי סימונֶה דֵאִי בּארדי ב־1287 ומתה שלוש שנים אחר כך והיא בת עשרים וארבע. אך דנטה מעולם לא שכח את אהבתו לביאטריצ'ה, והקדיש חלק ניכר מעשייתו הספרותית להעלאתה על נס של אישה שפגש פעמיים בלבד בימי חייו (כך על פי La Vita Nuova האוטוביוגרפית). הדבר עשוי להיראות מוזר בעינינו־שלנו, אבל הערצתה של דמות נעדרת הייתה חלק בלתי־נפרד מהֲלָך הנפש של הדבֵקות הדתית של הימים ההם. אכן, אהבה לאישה המתה לאורך כל ימי חייו של האיש יכולה להצטייר כהעתקתה של אהבה לאלוהות נעדרת. ואמנם האהבה לאישה נעדרת (מריה הבתולה) היוותה חלק כה חשוב של הלך הנפש המקובל של הדבֵקות הדתית, עד כי היו מי שהטילו ספק בעצם קיומה של ביאטריצ'ה. שירתו של דנטה מעודדת בלבול כזה, שהרי כך הוא כתב ב־ La Vita Nuova על הפעם הראשונה בה ראה אותה: "ברגע זה – ודבריי הם אמת לאמיתה – רוח החיים, השוכנת במעמקי הלב הנסתרים מכול, החלה להיטלטל בעוצמה כה רבה עד כי חשתי בה בכל נימי נפשי, וזו ביטאה רועדת את המילים: Ecce Deus fortior me, qui veniens dominabitur mihi (הנה הוא האל החזק ממני, אשר בבוא העת ישלוט עליי.)"

ביאטריצ'ה האהובה הייתה לאלוהות, ועימה אכן החלה La Vita Nuova. דנטה כתב על אישה מתה שהעניקה לו חיים חדשים.

סיפור אחר של אהבה נצחית לאישה מתה, שנחקק בתולדות המערב, הוא זה של פטררקה. לַאורה דה סאד הייתה אשתו של המרקיז הוגו דה סאד, ופטררקה התאהב בה בטרם מלאו לה שבע־עשרה. מעט מאוד ידוע לנו עליה מעבר לכך שהייתה אשת איש, שפטררקה ראה אותה בכנסייה באביניון, ושהייתה יפת תואר ובעלת מידות טובות. כמו דנטה, גם פטררקה כתב עליה ברבים משיריו ובספרו Canzoniere. סונֶטת האהבה של פטררקה אף שינתה את פני השירה האיטלקית, וכך רמזה לקִרבה העמוקה שבין אהבה לשירה.

אין להוציא מכלל אפשרות ששני המשוררים אנשי האשכולות האיטלקים מימי־הביניים, השפיעו על כתיבת עם נורית, שמחברו הישראלי אף הוא איש אשכולות, היסטוריון נודע של ימי־הביניים. לא כמשורר אלא כהיסטוריון, כותב ב"ז קדר על אהבתו לאישה המתה. כמו לאורה, גם נורית הייתה אשת איש כאשר קדר פגש בה. עבורו, כמו עבור דנטה, החלו או ליתר דיוק פרצו "חיים חדשים" אחרי פגישתו הרת הגורל עם האהובה. כמו שני קודמיו, גם קדר הגדיר מחדש את חייו בעקבות המפגש, המשיך לאהוב את האישה המתה גם אחרי מותה, וניצל את הידע והלמדנות שלו כדי להציב יד לאהבתו ולאישה שאיננה.

אך כאן מסתיימים קווי הדמיון, אף מבליטים ביתר שאת את ההבדלים העמוקים.

בהשפעת כללי האהבה החצרונית, דנטה ופטררקה נִידבו מידע מועט על אהובותיהם. הם היללו את יופיין ומידותיהן הטובות, אך עשו זאת יותר מתוך צמידות למוסכמות מאשר מתוך ידיעה אמיתית. למעשה, הם כמעט ולא הכירו את הנשים שאהבו, ובוודאי לא ידעו אותן במשמעו התנ"כי של הביטוי. לעומת זאת, עם נורית הוא ספר על אישה שהמחבר הכיר מקרוב ובצורה אינטימית. אהבתו של בני לנורית לא הייתה אהבה רוחנית, ערטילאית: זו הייתה אהבתו של מי שחלק את חייו אִיתה לפרטי פרטים, זניחים כסוחפים. באופן המנוגד לחלוטין לכללי האהבה החצרונית, קדר אינו מסתיר את מזגה של אהובתו מאחורי מוסכמות פואטיות; אדרבה, הוא נהנה לספר לנו על נורית כפי שחווה אותה. ספרו עוסק במיניות, בידע ובתשוקה שגבר ואישה חלקו יחד, ממש כפי שהוא מעלה על נס את האישה שנורית הייתה.

אבל בני לא היה מודע מן ההתחלה לְנורית האמיתית. בראשית יחסיהם, והם בתחילת שנות השלושים לחייהם, הוא נטה – כעין טרובַּדור שהתגלגל לימינו – לייחס לה שלמות וכך גם היא לגביו וההתפכחות הבלתי־נמנעת איימה לנתץ את הקשר ביניהם פעם אחר פעם. אך כאשר חברו יחד שוב, והם כבר באמצע שנות הארבעים, פינתה האידיאליזציה מקום לגילוי עצמי הדדי. והרי האהבה כגילוי עצמי מכריחה את האיש ואת האישה להיכנס זה לעולמו של זה באמצעות אינטימיות, חילופי מילים, ידיעה. היא כופה עליהם להסיר את הכסות הכבדה של דמיונם ולחלוק את עירומה של המציאות.

נורית הייתה נשואה לרופא שיחסיה עימו היו בעייתיים. היא הייתה היסטוריונית של האומנות, בת למשפחה מצמרת החברה הישראלית, צברית במזגה ושורשיה. נורית לא דבקה כלל וכלל בצופני ההתנהגות של המשפחות הבורגניות מתוכן באה, אלא נהנתה לנתצם. היא הייתה פמיניסטית קודם לבואו של מושג זה לעולם.

האהבה, כך יודעים כולנו, היא הסיפורית מכול הרגשות. היא הולכת ונגלית לאורך זמן. ואולי זו הסיבה שאומָנותו של היסטוריון כה הולמת כאן. תיאורו של סיפור האהבה שלפנינו הוא הן מעשהו של היסטוריון והן מעשהו של אוהב, המתבונן בחייו וממשיך לאהוב את נורית באמצעות סיפורו. כותרת הספר אומרת הכול. לפיכך נדרש הספר לשפע של תיעוד אישי וסוקר בדיוק רב למעלה מארבעים שנות תשוקה וחיים משותפים. נורית ובני הִרבו לכתוב זה לזה וניהלו יומנים, וקדר ההיסטוריון שיקע עצמו באלפי עמודים כדי לתאר ולשחזר את אהבתם. לא רק את קולו אנו שומעים על פני עשרות שנים, אלא גם קולה בוקע מרשימותיה הרגישות, מכתביה, יומניה. אכן, המכתב הינו כמעט מהותי לייצוג הספרותי ולחוויה הרגשית של האהבה. האוטוביוגרפיה שלפנינו סוקרת את כל משכה של האהבה, וזאת במידה רבה באותה הדרך בה היסטוריון בוחן לפרטי פרטים את המתרחש בעקבות אירוע משנה עולם – במקרה זה, ההתאהבות בנורית. אך אין כאן רק תיאורו של היסטוריון: התיאור הופך לפעולה המתרחשת לנגד עינינו, דרך של עשיית אהבה באמצעות עצם סיפורה.

כתיבה למען אדם מת ואליו היא עניין נדיר. רק מה שאנו נוהגים לכנות "אהבות גדולות" שורדות את מותו של אחד האוהבים. מה עושה אפוא את הסיפור הזה לאהבה גדולה? בהצגת השאלה הזאת אין בכוונתי לצמצם סיפור זה למערכת סדורה של איך־לעשות־מה. אך הקוראת או הקורא יתהו שוב ושוב נוכח השאלה שהתמיהה גם אותי: מה עשה את האהבה הזאת לאהבה גדולה, אהבה המגדירה חייו של אדם, כנאמר בכותרת הספר?

אף כי עם נורית אינו ספר־הדרכה, הוא מאפשר תשובה חטופה על שאלה זאת. הוא עושה כן בגלותו בעקיבות את הקשר בין הדרכים שהסיפור מתואר באמצעותן, לבין תוכנו.

עם נורית מתאר אישה הרחוקה מלהיות אישה אידיאלית. עינו וידו של ההיסטוריון לא נרתעות אף פעם, ודבֵקות בעובדות תמיד. קדר מארגן ומציג אותן כדרכו של היסטוריון, בקור רוח וללא משוא פנים. ואולם, נייטראליות זו רחוקה מלהיות מנוכרת, ומצליחה להביע לנורית אהבה מרגשת הרבה יותר מאהבה רומנטית או סנטימנטלית. ההיסטוריון אינו עוצם עיניו מלראות פגמים באהובתו, אך עיניים אלה אוהבות בה את הכול. האהבה מקורה בידיעה והידיעה מקורה באהבה. המספר מתאר אישה שהוא אוהב לא בזכות מידותיה הטובות הידועות בציבור (כפי שהיו ביאטריצ'ה, לאורה, ואין ספור נשים אחרות), אלא בזכות מהותה הייחודית, המקורית, המתפרעת. נורית יכלה להיות לא־הוגנת בשיפוטה, תובענית ושתלטנית, ומצב רוחה היה נתון לתנודות חריפות ובלתי צפויות, אך מבטו של ההיסטוריון פוגש את מבטו של האוהב: הוא מתבונן בה כאילו היא הר געש שהלַבּה חייבת לפרוץ מתוכו, תופעת טבע רבת עוצמה ויופי המותירה רושם עז.

מבט בלתי־נרתע זה היה הדדי: כפי שהמספר מעיד, נורית מעולם לא היססה מלבקר אותו, ובהיעדר מוחלט של משוא פנים הוא מגלה לנו כיצד כתבה לו: "לפעמים כשאני נזכרת במעשיך – אני מוכנה פשוטו כמשמעו לנקר את עיניך". נורית מעולם לא חסכה את שבטה ממנו (כך היא יצאה נגד מה שכינתה ה"נרקיסיזם" שלו – מנהגו לשגר לחבריו את מאמריו, אפילו את אלה שראו אור בעיתונות היומית). מה שעולה מכך, למרבה האירוניה, הוא שבֶּני לא אהב את נורית משום שהיא העצימה את הנרקיסיזם שלו, או משום שהיא סימלה עבורו מעלה נשית זו או אחרת. הוא אהב אותה בגלל ייחודיותה וחד־פעמיותה. נורית סירבה לציית לצפנים המזהים נשיות עם קַטנוּת ושתקנות. בני סירב לציית לצפנים של גבריות התובעים שנשים תהיינה קטנות ושתקניות. הוא לא אהב את נורית למרות הדרכים הרבות בהן היא שברה את מוסכמות המגדר שלה, אלא דווקא בגללן. אהבתם הייתה איפוא פמיניסטית לפני שהתחלנו להתחקות אחר משמעותה של אהבה פמיניסטית.

נורית ניחנה במיניות ולא הסתירה אותה (בפגישתם הראשונה היא התפארה במיניותה בעליצות). היא הייתה דעתנית והפליאה לנצל את דעתנותה זו כהיסטוריונית של האומנות. היא לא חששה לדבר על עוולות העולם הגברי או להיאבק בהן, דווקא משום שהיא חוותה את העוולות הללו על בשרה: היא נאלצה להתמודד עם גברים שניסו להשתלט עליה, או אף לבזותה, לאורך חלק ניכר של הקריירה שלה (הספר מגלה פרשה מפתיעה בהקשר זה), אך מעולם לא נכנעה לניסיונות לדומם אותה. בני אהב את נורית על כל מה שהייתה, על ההפרזות ועל הליקויים, על דעתה, תבונתה ועוצמתה. אני מודה שלספר הייתה השפעה משחררת עליי: הוא הראה לי שכדי לזכות באהבתו של גבר טוב במשך חיים שלמים ואף מעבר להם, אישה אינה צריכה להיות יצור מבוית ומעודן, כפי שהתרבות שלנו תובעת. היא יכולה, וחייבת, להיות העצמי המסובך שלה. הסיבה הראשונה שבגללה האהבה שלפנינו הינה אהבה גדולה היא אפוא זאת: איש מבני הזוג לא חדל אף פעם להיות מה שהיא או הוא היו, שניהם ראו זו את זה בעיניים פקוחות לרווחה, ועם זאת התמידו במסירותם ההדדית משום שהעריכו זה את זה בשל מה שכל אחד מהם היה באמת.

קדר נמנה ללא ספק עם האסכולה ההיסטורית החשובה של ה־Annales. היסטוריונים אלה נטו להסתייג מהביוגרפיה כסוגה, וז'אק לֶה-גוֹף נקט את המונח "אנטי־ביוגרפיה" כשהתמקד במה שחייו של אדם – והמיתוסים הצומחים סביבם – יכולים לספר לנו על עולמם הרוחני של אנשי ימי־הביניים. בדומה לכך כותב קדר אנטי־ביוגרפיה, במובן זה שהוא משתמש בתיאור חייהם של גיבורי סיפורו כדי לספר לנו דבר־מה על ישראל ביובל האחרון.

שסעי החברה הישראלית המודגשים לעיתים מזומנות הם אלה שבין יהודים ללא־יהודים, בין אשכנזים למזרחים, בין עשירים לעניים, בין חילוניים לדתיים. הספר שלפנינו מסב את תשומת הלב לשסע נוסף: זה שבין ותיקים (אלה שהיו בארץ בתש"ח) לבין חדשים. שסע זה בא למשל על ביטויו בהחלטתה של נורית לפנות לפסיכולוג כדי לברר האמנם טוב תעשה אם תקשור את גורלה עם עולה חדש – בני – השונה כל כך מהגברים הצברים שאיתם גדלה או התרועעה, והאם יש סיכוי לקשר כזה.

ההתרחשויות המתוארות בספר מתחילות בתקופה בה האוניברסיטה העברית הייתה מקום הומה ויכוחים וחידושים, כשהזהות והאישיות הישראליות היו עדיין בתהליך של עיצוב, מתענגות על תמימותן. אנו מלווים את בני הזוג גם במקומות רבים בעולם, בכנסיות, קתדרלות, מבצרים, בתי ממכר של עתיקות, כפרים וערים באירופה ובארצות הברית. אנו שומעים על פרופסורים באוניברסיטאות ועל טקסיות החיים האקדמיים בארצות שונות, על ספרים ועל ציורים, על אומנות רומנסקית ועל צלבנים, על תצלומי אוויר גרמניים ועל קרמיקה ארמנית. הספר פורש אם כן לפני הקורא את אותו הידע השופע אשר הניע את חיי היום-יום של הזוג הזה. אנו נעים בתוך חיי הזוג באותו האופן בו אנו נעים בחייה של הארץ. אהבתם שזרה במהודק את ההיבטים האינטימיים והייחודיים ביותר של חייהם עם הקולקטיבי, המדיני וההיסטורי. זו הסיבה השנייה לכך שאהבה זאת גדולה הייתה: כמו ילדים מורעבים, השניים מעולם לא חדלו להזין זה את זה בידע, אהבו זה את זה באמצעות אהבת הידע של הזולת, ואהבת ידע זאת מוענקת גם לקוראת ולקורא. כמו עוגה רבת שכבות, יחסיהם היו הן אישיים, עשויים אין ספור פרטים אינטימיים, והן נתח של ההיסטוריה הקולקטיבית של התקופה.

וישנה סיבה שלישית, אחרונה, שבגללה אהבה זאת הייתה גדולה. בדונוֹ בשאלת הסוד טען הסוציולוג גיאורג זימֶל ש"בנישואין, כמו גם ביחסים חופשיים דמויי־נישואין, גדול הפיתוי – בראשיתו של הקשר – להיטמע זה בזה לגמרי, לשַלֵחַ את הסתייגויותיה האחרונות של הנפש בעקבות אלו של הגוף, ללכת לאיבוד זה בתוך זה ללא כל מחיצה. אלא שהתמסרות הדדית זאת מאיימת בדרך כלל על עתיד היחסים איום של ממש. מי שיכולים לתת את עצמם במלואם ללא סכנה, הם רק אלה שאינם יכולים לתת את עצמם במלואם, כי עושרם הנפשי מושתת על התפתחות מתמדת, כך שכל נתינה מצמיחה מיד אוצרות חדשים. לרשותם של אלה האחרונים עומדים נכסים נפשיים חבויים שאינם נדלים לעולם, ועל כן אין הם יכולים לחשוף ולתת אותם אחת ולתמיד, ממש כפי שעץ שנותן את פריו בשנה אחת אינו מעניק בכך גם את פירות השנה הבאה. אך שונה מצבם של הללו אשר – בעֵת פִרצי הרגש, ההתמסרות ללא־תנאי וחשיפת חיי הנפש – נוגסים כביכול בכספי הקרן שלהם, משום שלא מפַכֶּה בהם מעיין השופע תדיר סגולות נפש, שלא ניתן לחושפו עד תום ושאין להפרידו מן האני. אצל בני זוג כאלה רב הסיכוי שיעמדו ביום מן הימים בידיים ריקות זה מול זה, ושחדוות הנתינה הדיוֹניסית תותיר מאחוריה התרוששות, אשר בדיעבד – שלא בצדק, אך במרירות לא פחותה בשל כך – תקעקע את ההתמסרות ואת האושר שאותם הם ידעו קודם לכן".

נורית ובני אכן ידעו התחדשות חוזרת ונשנית; ואולם, חרף עוצמת האינטימיות שלהם, רק בשלב מאוחר מאוד של חייהם המשותפים חשפה נורית סוד אפל ועמוק. היא גם ידעה להסתיר מבֶּני עובדות שוליות ופעוטות־ערך יותר, כמו עד כמה נפגעו שיניה מחמת העישון. אישה המסתירה את שיניה הפגומות לא רק מודעת לאובדן יופיָה, ולא רק מבצעת מעשה של קוקֶטיות. זו אישה שאינה רוצה לחשוף הכול על אודות עצמה אפילו לאדם שאיתו היא חולקת את חייה. ומשום שהיא מסתירה את עצמיותה באופן חלקי, היא באה – כפי שזימל מנסח זאת כה במדויק – בידיים מלאות.

הספר הזה הוא תיאור קפדני של מְלֵאות האהבה ושל החיים שהיא עיצבה.

מאנגלית: כרמית גיא