ענת

אני חוזרת מהעבודה. מחנה את האוטו, נועלת.

נכנסת לשער ולבית, נשאר לי רק להגיע לדירה ולנסות לא לפגוש את השכנה ממול.

השכנה מיה. ודווקא כשאני חושבת על זה... השכנה מיה בדיוק יוצאת ומתוך חטטנות ודחיפת האף כרגיל והיא שואלת:

"חזרת מאוחר? הכל בסדר? חזרת מ..."

ולא נתתי לה לסיים את דבריה. חזרתי והכל בסדר ולילה טוב.

אגב, יש לי ממחטה, את צריכה? אני אומרת בציניות ומגחכת לעצמי, מנסה לרמוז לה על האף החטטני.

אבל זה לא יעזור כי היא כזו ואני בטח לא אשנה אותה.

או... סוף סוף בבית. הדלקתי דוד ושמתי מים לקפה.

הקפה על השולחן ואז אני נעלמת, חושבת עליך, על מה שהיה ואיך זה נגמר, איך נתתי לזה לקרות, לתת לך לברוח ממני ככה ולא לנסות להחזיק או לתת לך תקוה להישאר... למרות כל מה עבר עלינו.

אני נגררת למחשבות, אליך, אל מי שהיינו ואיך נפרדנו כך.

צלצול הטלפון מבהיל אותי ומעבר לקו עידו מדבר:

"הי ממי, מה קורה?"

הלו, אני מסדירה את נשימתי.

ועידו שואל:

"מאיפה הוצאתי אותך? את בסדר?"

אני בסדר. מה שלומך עידו?

"אני לא כל כך טוב. שוב רבתי איתה. אני לא יכול יותר לחיות ככה. אני כבר רוצה לעזוב. איך אפשר עם כל הצעקות ולריב איתה על כל שטות?"

עידו תפסיק כבר. כבר דברנו על זה עשרות פעמים ואתה יודע בדיוק מה הבעיה שלכם, יועץ.

"אוי.. מה קרה לך?! את עוינת, ענת".

הוצאת אותי ממחשבות עליה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה.

על ההזדמנות שהיתה לי איתה ואיך זה נגמר.

"ענת, את זוכרת את המצבים שהייתן בהם? את יודעת שאת אוהבת אותה והיא מאוהבת בך. את לא יכולה לעצור את החיים שלה רק בגלל שאת כבר לא מאוהבת בה. תני לה לנסות להגיע לשקט שהיא רוצה. גם אם היית מצליחה ומשכנעת את עצמך ואכן הייתן ביחד, היית מצטערת על כך כל חייך. היא לא בשבילך והיא לא אתך עכשיו. גם אחרי כל מה שקרה ביניכן, הטרוף שלה והתסכול שלך זה לא היה יכול להיגמר טוב. היא נסעה לחפש את עצמה ולהחליט אם היא רוצה אותך איתה ואם היא תוכל למתן את האובססיביות כלפיך."

טוב, יתכן ואתה צודק.

"אני צודק נקודה."

מה אתה הולך לעשות עם זוגתך?

"אני לא יודע אבל זה לא יכול להמשך כך. אולי באמת אציע לה ללכת אתי ליועץ זוגי. מה את אומרת, ענת, זה יצליח?"

זה יצליח, עידו, אבל אם לא, אז זה לא.

"טוב, אני בדיוק בכניסה לבית. נדבר?"

כן עידו, נדבר. ביי.

אני נכנסת להתקלח ומתארגנת למיטה. אני לא מצליחה להירדם.

עוד מעט יצוץ האור ואני לא נרדמת. אני שוב חושבת עליך.

על מה שהיה ועל מה שקרה. איך שנפגשנו ואמרת לי בפעם הראשונה שאני מוצאת חן בעינייך, ואני לא הבנתי את המשמעות. חשבתי שאת אומרת את זה כי הצלחנו לדבר על כל דבר בלי להרגיש איך הזמן טס. רק אחרי שהגעתי לבית הבנתי.

איזה פספוס. אהבתי אותך, רציתי את לבך ורציתי אותך וזה מה שקרה.

התאהבנו אחת בשנייה בלי כוונה ובלי להרגיש.

הנגיעה שלי אצלך בלב והמגע שלך אצלי בנשמה, גררו אותנו לאהבה מדהימה ואחר כך לתסכול שהרס כל אחת בנפרד וביחד.

כל כך הרבה פעמים שדברנו על כך כבר לא יכולתי להסביר לך, לא בפעם השלישית ובטח לא בפעם העשירית. המריבות היו מגיעות עד למצב שבו היית יוצאת מהבית ונעלמת לשעות ארוכות. היית חוזרת כאילו כלום לא קרה. ואני הייתי מכניסה לעצמי מחשבות שאולי קרה לך משהו או עשית לעצמך נזק.

ואני מתחילה שוב לבכות, איזו פתטית אני.

לא יכולה להחזיק את הדמעות, מנוזלת, ומתחיל לכאוב לי הראש.

כשהשעון צלצל התעוררתי עם כאב ראש חזק. לא זוכרת מתי נרדמתי פשוט נעלמתי. אני מתקלחת ומתארגנת לעבודה את הקפה אשתה כבר בדרך לעבודה.

אני עייפה ומותשת כל כך אני כבר רוצה להרגיש חופשיה מהנטל שיש לי בלב. כל כך עמוס לי בלב ואני לא יודעת איך להשתחרר ממך.

מתי כבר אני ארגיש אוויר ורוגע ממך, בר.

היום היה יום קשה בעבודה. כל כך הרבה קהל שהינו חסר סבלנות.

באים בכעס ומשאירים הרגשה לא נעימה בעבודה. משהו לא נותן לי מנוח ואולי זה טוב שאני עובדת, כי אם הייתי בבית הייתי נכנסת למחשבות שלא אוכל לצאת מהן מהר.

אהבתי אותך ולמרות הכל לוותר עליך היה לי קשה כי לראות אותך מתחננת למולי, ועם כל הכאב לא יכולתי להמשיך להיות אתך ככה. העיניים מלאות דמעות ואני מנסה להסיט את מבטי כדי שלא יבחינו האנשים.

מישהו היום אמר לי שאני נראית עצובה ומותשת. אמרתי לו שזה נכון. הוא עודד אותי בזה שאמר שזה יעבור, שמכשולים כאלו הם קשים עכשיו אבל אחר כך הם כמו זיכרון מר שעבר.

סיימתי לעבוד. אני הולכת לבית הקפה שליד העבודה.

זהו מקום המרגוע שלי לימים קשים. עושה לי טוב ככה להיות שם. 

המלצרית כבר מכירה אותי ומוליכה אותי לכסא והשולחן הקבוע שלי.

אותו הקפה ואותה העוגה. אני אוהבת את המקום הזה. כל כך רגוע שם.

אנשים מנהלים שיחות ונראים כל כך שלווים וזה מרגיע.

אני מוציאה את הלפטופ שלי ועוברת על האימייל.

אני בודקת רישומים של אנשים ומצבים שאני אמורה לטפל בהם.

ואז קרה את מה שלא ציפיתי לו. הסתכלתי ולא האמנתי. בהיתי

בה לוודא שזו היא ואכן זאת היא. קיוויתי שהיא לא תזהה אותי.

מישהי שהכרתי בעבר, רונית שמה.

למדנו ביחד בתיכון, אהבתי את הקליטה שלה לשפות ואת המרץ שבה.

רצתה כל הזמן לדעת דברים וחקרה את מה שלא ידעה.

מרדנית שלא כמוני, שקטה. היינו חברות טובות, משלימות אחת לשנייה את המשפטים. כשהייתי עצובה היא ידעה מה יגרום לי לצאת מזה וכשהיא הייתה כועסת אני ידעתי מה יכול להרגיע אותה.

הקשר נותק אחרי התיכון. אני ניסיתי לשמור על קשר אבל זה היה קשה, מכיוון שהיא לא טיפוס שכותב ושומר על הקשר ואז פשוט צבא ועוד דברים ליד. אבדתי את הקשר איתה.

אני מנסה לבלוע את עצמי לתוך הלפטופ בכדי שהיא לא תבחין, בסך הכל עברו כמה שנים טובות.

היא נמצאת שם עם ג'ינס כחול וחולצת כפתורים חצי פתוחה, אני זוכרת איך היינו מתלבשות, בסגנון השנטי עם שרוולים וחולצות ארוכות.

מתמרדות נגד הסביבה והמורים שהיו כופים עלינו ללבוש חולצות בית ספר. בסוף השנה המורים התעלמו רוב הזמן מהכללים ואני זוכרת שהיינו מבריזות משיעור ספורט והולכות לים, משתגעות על החוף ומשתזפות.

בעצם היא משתזפת בלי חולצה עם תחתון ואני בגד ים עם גופיה.

המון היו מתחילים איתה, היא הייתה אתגר בשבילם לכבוש.

טוב, אני מנסה לברוח חייבת לזוז אני מבקשת את החשבון ועומדת לעזוב

ואז היא מתקרבת.

"שלום, לא קוראים לך ענת במקרה? לא למדת בתיכון.. בשנת... אצל המורה גילה?!"

היא שואלת. זהו, נחשפתי, אני מסתובבת. היי אני אומרת.

"וואו אז לא טעיתי, יו... השיער צמח יפה."

כן צמח אחרי הפעם האחרונה שהיינו ביחד, זוכרת? אני שואלת אותה.

"בטח שאני זוכרת, איך אפשר לשכוח. אני עד היום נזכרת בזה ומתפוצצת מצחוק. למרות שאז לא אני ולא את צחקנו."

כן, נזכרתי איך היינו בכיתה והתווכחנו על איזה נושא,

אני אמרתי שזה לא נכון ורונית שהייתה עקשנית אמרה הפוך ממה שאמרתי. זה נגרר להתערבות טיפשית והפסדתי.

היא אמרה לקצוץ את השיער ואני לא חשבתי לרגע שאפסיד ורציתי לנצח אותה בזה ויום למחרת הסתפרתי.

בכיתי שעות על זה ואמא שלי כעסה וכל מי שהיה איתי צחק ממני זה היה כל כך משפיל וכואב.

עד לאותו רגע אצילי מצד רונית, היא נכנסה לכיתה כשהיא בשיער קצוץ, אני לא הבנתי מה קרה? למה היא עשתה זאת.

והיא באה אלי ואמרה לי..

"לא יכולתי לראות אותך ככה, אז החלטתי להפוך את זה לאופנה.

מה זה משנה שיער ארוך או קצר זה עוד יצמח."

ולא ידעתי עם לבכות או לצעוק או לכעוס. אבל באותה הרגע ידעתי שהיא מיוחדת וחברה. טוב, קצת מופרעת אבל החברה הכי טובה בזמנו.

מה שלומך רונית?

"אני בסדר גמור, בחופשה בין עבודות.

באתי לבקר פה את אחותי את זוכרת אותה?

שהתחתנה מוקדם והיה לנו ויכוח על זה."

כן אני זוכרת אותה, מה שלומה איך היא?

"טוב. גרושה עם ילד."

צר לי.

"היה ברור שזה לא יחזיק מעמד. מה שלומך ענת?

עבר הרבה זמן מאז התיכון. לא זכור לי מתי ניתקנו את קשר."

גם לי לא זכור.

"אני נמצאת כאן עם ידיד שלי שעובד באזור הזה.

ממש מדהים לראות אותך כאן. אם לא הייתי שמה לב ללפטופ שלך שממש סנוור אותי, לא הייתי מסתובבת כי בזכותו אולי הסתובבתי אליך, ומשום מה זיהיתי אותך אפילו עם השיער הארוך שלך."

האמת אני די נבוכה. ראיתי אותך אבל לא ידעתי איך תגיבי אלי.

"טוב, בטח. אנו צריכות לקבוע פגישה לדבר על מה שהיה ומה עברה כל אחת מאתנו, מה את אומרת? בלי לחץ, אני מגיעה לכאן פעמיים בחודש.

אז מה את אומרת בא לך לחזור קצת לימים שהיו? לפחות לזיכרונות ויש הרבה. אז מה את אומרת?"

למה לא, אני אשאיר לך את הטלפון שלי........05 והאימייל שלי.

"טוב ענת אני צריכה לזוז, אז ביי."

ביי רונית, נדבר.

לוקחת את המחשב הקטן ובעודי מתכוננת ללכת עוצרת אותי המלצרית בעדינות ואומרת

"ענת החשבון לא שילמת."

אה כן, אוי מצטערת, רגע. שילמתי והלכתי משם. אני חוזרת מבית הקפה אחרי יום כזה מתיש וארוך.

מחנה את האוטו, נועלת. נכנסת לשער ולבית. נשאר לי רק להגיע לדירה ולנסות לא לפגוש את השכנה ממול שוב.

אני בבית ואני אחרי המקלחת החמה עם כוס תה חם ואני חושבת עליך בר, על מה שקרה לנו בפעם האחרונה שנפרדנו ועל מה שהיה בינינו.

ומשום מה לא רק עליך אני חושבת, אלא גם על רונית, חברה מהעבר הרחוק.

משהו השתנה בי. אני נזכרת בכל מהלך חיי עד כה ומנסה לחשוב מה עשיתי עד כה מה הספקתי לעשות ומה עוד לא עשיתי. הפגישה הזו שלי עם רונית מחזירה אותי לתקופה ללא גבולות, ללא חובות ובלי אחריות. תקופה נטולה ממחויבות לאנשים לעבודה ולחברים, ובל נשכח את המשפחה ועם זה נרדמתי, עם התחושה הזו של העבר.

הבוקר קמתי עם פחד מאוד מוזר, חלמתי חלום אני לא יודעת אם החלום טוב כי הייתה לי תחושה לא טובה. זה הפחיד אותי. משהו בחלום לא היה מובן לי כי הכל היה רגוע ושלו עד לאותו רגע.

החלום הוא על שדה של חרציות שאני רצה בחלום יחפה עם שמלה כחולה חצי שרוול, וכשאני רצה בשדה אני מרגישה כל כך משוחררת כשידי פרוסות לכל צד, ויש משב רוח נעים על פניי.

השדה כל כך צהוב, ים צהוב ללא גבול.

אבל דווקא אז זה קרה לי, לא יכולתי להריח את הפרחים.

בחלום אני עוצרת ומנסה לחוש איזשהו ריח ואני לא מצליחה.

התחושה של השחרור בלי להריח את השדה הזה יוצר אצלי פחד.

אני מנסה להתקרב יותר לפרח, מקווה שאולי אחוש את הריח של הפרח.

אני לא מצליחה. אני נתקפת בפחד כמו לעלות על רכבת הרים רגע לפני הירידה, הפחד הזה ממלא אותי יותר ויותר ואני חשה אותו בכל הגוף הוא עולה מתוכי והופך את כולי.

הפחד הזה מנסה לדחוף אותי החוצה, רוצה לשלוט בי.

צמרמורת הפחד הזה מעירה אותי בבהלה. התעוררתי.

מנסה לסלק את הצמרמורת והפחד שהרגשתי בחלום, שטיפסו בתוכי עד שקלטתי שזו היתה רק התחושה שנשארה לי מהחלום.

שתיתי מים כאילו לא שתיתי שעות. כל כך צמאה, כוס ועוד כוס.

התקלחתי והתארגנתי לקראת העבודה. אני בדרך כלל לא אוכלת בבוקר,

אבל בגלל החלום קמתי רעבה כל כך. רצתי למטבח, הכנתי לי כריך,

דחפתי אל תוך הכריך מה שהיה לי במקרר ונגסתי בו כאילו זו הארוחה האחרונה בעולם, ואם אני לא אוכל אותו אז מישהו אחר יאכל את הכריך.

כל כך מוזר לי העניין הזה, כי זו הפעם הראשונה שאני אוכלת ככה, כמו חזירה. הרגשתי שהגוף רץ מרתון ולא נח לרגע.

אני בעבודה, ובכל הזדמנות של מנוחה אני חוזרת לחלום וזה מטריד אותי.

יום עמוס גם היום, אבל אני חושבת על החלום. זה לא נותן לי מנוח.

במשך היום חשבתי מה אומר החלום הזה והחלטתי לברר את המשמעות של הפרח.

ואכן ביררתי, ואז הבנתי.

אחרי העבודה ובבית, אחרי המקלחת עם הקפה קיבלתי תשובה על משמעות הצמח. חיפוש קצר באינטרנט, בויקיפדיה נאמר:

"חרצית עטורה – צמח בר הנפוץ בישראל.

פירוש השם: מילה נרדפת לזהב. צמח החרצית מכיל חומרים שנקראים פירטרינים (PYRETHRINS), שהם רעילים לחרקים ומגנים עליו מפני הריביבוריה, שמתייחס לתופעה של אכילת הצמחים ע"י בעלי החיים."

ברחבי הארץ יש משמעויות רבות לצבע הפרח ולסוג הפרח. חלק זה ידידות חלק שנאה ויש עוד תרגומים. אני הבנתי שהפרח עצמו הוא כמו זהב, משהו נוצץ ויקר.

והרעלים שבצמח, זה מקשר אותי לריח שלא הצלחתי להריח.

מה אני לא מצליחה להריח או לראות בדיוק מתחת לפני השטח?

מה יש אצלי שהוא כל כך זוהר ונוצץ ועם זאת ההגנה הזו כל כך מרעילה.

עדיין לא הבנתי כל כך על מה מדובר. אולי אבין זאת ואולי לא אבל אני יודעת שהחלום הזה לא יתן לי מנוח בימים הקרובים.

סוף שבוע הגיע, ואתמול היה לי יום ארוך ומייגע. כל כך הרבה תלונות וטיפול באנשים, שלפעמים נדמה שזה לא נגמר בכלל. רצף ההמון שמגיע כמעט כל יום נדמה כאילו שאין מחר וזה היום האחרון לעסקים.

החופש. קמתי בשבת בבוקר לריח הפרחים שמתחת למרפסת. ישנו זוג שכנים מבוגרים שאוהבים פרחים ועציצים, יש להם גינה קטנה.

הריח מהערוגות שלהם מציף את האויר. אני מסתכלת מהמרפסת אל עבר העיר ואל הים. כל כך רגוע ונעים כאן.

אני מחליטה לצאת לים. לקחתי לי תיק עם מגבת, קרם שיזוף, מים,ספר ומחצלת, מפתחות של האוטו, כובע ובל נשכח משקפי שמש.

אני נוסעת אל עבר הים מדליקה את הרדיו בתחנה האהובה עלי,  ומתנגן שיר

"... שנינו נוסעים במכונית.." של סיון שביט, כל כך מושלם.

אני מגיעה לים, וואו.. איזה ריח, מתקרבת, איזה כייף החוף כמעט ריק מאדם.

אני פורסת את המחצלת, מורידה את הבגדים שמעלי וחושפת את רגליי ובטני. מורחת קרם שיזוף, וקוראת ספר.

נהיה לי חם כל כך שהחלטתי לקפוץ למים, איזה כפור.

נכנסתי למים בקפיצה ושחיתי כדי להתחמם. איזה מים... ואיזה כייף...

אני אוהבת את הים ואת השחרור של הגוף בתוך המים. כל כך מרגיע. אני צפה מעל המים, שוכבת על הגב והשמש מעלי, מסנוורת ומחממת אותי, לפעמים נעלמת ולפעמים היא חוזרת. אני נרגעת.

צעקה של המציל הטביעה אותי לרגע קט. מישהו על קטנוע ים התקרב יותר מידי לרוחצים המעטים שבחוף. מבהיל מאוד. "החכמים" הללו שמשתוללים על החוף, בים, חוסר אחריות. אני החלטתי לצאת מהמים ואולי אזמין משהו מהמלצרים לאכול. הזמנתי לבנה עם לאפות ודגים. ואני מתחילה לאכול ומי צצה בים ושואלת לשלומי?? השכנה מיה:

"מה שלומך ענת? מה את עושה כאן? הכל בסדר?"

מיה, מה שלומך? אני בסדר. בים, כמוך, ומה את עושה כאן?

"אני כאן עם הנכדים שלי, 5 שיהיו בריאים. יש להם מרץ ואני כל כך עייפה. מה את אוכלת? נראה טעים."

יש את המלצר ירון, פני אליו הוא יציע לך כמה דברים מהתפריט, במחירים סבירים.

"אה, לא תודה. הזאטוטים שלי כבר לוחצים עלי להביא להם גלידה."

"סבתא, סבתאאאאא!" צועק לה אחד הנכדים ומציל אותי מהסבתא שלו. איזה מזל.

אני מתחילה להתארגן לקראת חזרה לבית. מנערת ומגלגלת את המחצלת ואז אני מקבלת טלפון:

"ענת, זו רונית. מה שלומך?"

אני בסדר, מה שלומך רונית?

"אני בסדר גמור. אני מקווה שאני לא מפריעה לך?"

לא את לא מפריעה. מה קורה? (בטח את לא מפריעה. התיק עלי, המים, המחצלת והטלפון. הכל בידיים לא הספקתי לסדר את משקפי השמש ואני קצת עמוסה בידיים).

"בסדר אני מגיעה בסוף השבוע לאחותי וחשבתי שנפגש. אחרי הרבה זמן חשבתי שנתעדכן על העבר וההווה. אני אהיה רק בסוף השבוע הזה ויקח לי זמן עד שאגיע שוב כי אני נוסעת לחו"ל לעסקים. יקח לי בערך כחודש לחזור, ואני לא רוצה לפספס את הביקור הזה בלי לפגוש אותך. אז מה את אומרת רוצה להיפגש?"

כן, אני אשמח. אני בסוף השבוע בחופש מהעבודה ולעיתים רחוקות עובדים ביום שישי. אני אשמח להפגש אתך שוב ולא באקראי. אתקשר אליך ביום חמישי, נאמר בשש בערב ונקבע?

 "כן, אני אחכה לטלפון ממך. ונקבע."

טוב, אז נדבר?

"כן, ביי ונשתמע?"

כן, נשתמע.

הגעתי לבית, עייפה מהיום אך מרוצה. הכל רגוע ושקט בלב. אני חושבת על השיחה עם רונית. יהיה נחמד לצאת ולהיות קצת במקום אחר במקום להיות בבית ולחשוב עליך, על מה שהיה בינינו ולנסות לא לחשוב עליך, בר.

השבוע עובר מהר ואני לא מרגישה את הזמן. העבודה אינטנסיבית.

כמה שניסיתי לחשוב על עזיבה ושינוי מקום, אני תמיד חוזרת לסיבה שאומרת לי, להשאר!!

אני לא יכולה בלי העבודה הזאת. אני אוהבת את האינטנסיביות של האנשים בעבודה הזו. אני מתלוננת כמעט כל הזמן אבל באמת, אני לא רואה את עצמי בעבודה משרדית שקטה או מאחורי מחשב או כל מכשיר כזה ואחר ללא תנועה של אנשים.

יום חמישי. לחץ האנשים שוב לא נפסק ואני רוצה כבר הביתה.

שוב אני מתלוננת, שוב אני לחוצה וכועסת, אבל אני בעוד כמה שעות אהיה בבית.

חזרתי מהעבודה מותשת. שמתי מים לקפה התקלחתי וישבתי מול הטלויזיה.

בתוכנית של שש עם עודד בן עמי ראיתי כתבה על התעללות בנער בחטיבת ביניים, ואחר כך על אלימות בנשים ועם זאת על מצב הזקנים וההתעללות בהם.

אחר כך תוכנית על בידור אצל גיא.

אחרי כתבות כאלה אני סוגרת את הטלויזיה. הדלקתי את הדיסק של עידן רייכל, ועל הספה אני משחקת במחשב (ZUMA) מתחילה לנקר עיניים ולא ידעתי מתי נרדמתי.

צלצול הטלפון העיר אותי, לרגע לא הבנתי מה זה.

הלו, הלו.

"היי, ענת, מה את ישנה? הערתי אותך?"

כן משהו כזה. לא משנה. מה שלומך, בעצם מי זאת?

"מה מי זאת, אל תגידי לי ששכחת אותי שוב. אחרי כל מה שהיה בינינו, במיוחד הלילה האחרון. איך את שוכחת אותי ככה? לא יפה,

אומנם עשינו קרחת אבל באמת עד כאן."

רונית, נבהלתי וצחקתי לעצמי. לרגע חשבתי לעצמי שזו את, בר, לרגע נפל לי הלב כי אשר יגורתי בא לי. ורווח לי שזו לא את כי אם כן, לא הייתי יודעת מה לומר לך.

מה שלומך רונית? מצטערת שלא זיהיתי אותך, נרדמתי על הספה ו.. חשבתי שאת משהי אחרת שאני.. לא משנה. מה שלומך רונית?

"זה בסדר העיקר שזיהית אותי, מצטערת שהבהלתי אותך וצר לי שאת מאוכזבת שאני לא מי שחשבת שאני."

אני באמת מצטערת שחשבתי אותך למשהי אחרת, דווקא אני שמחה לשמוע אותך.

"זה בסדר, מקסימום תפצי אותי באיזה כוס יין או משהו כזה. מה את אומרת?"

מה שתרצי, יין או כל דבר אחר.

"כל דבר אחר?! אני אתפוס אותך במילה, הזהרי! חשבתי שנצא היום ואם כבר נצא אז אולי לכוס יין כפיצוי. אבל אם את עייפה אז אני לא רוצה להפריע."

לא, זה בסדר. דווקא חיכיתי ליציאה הזו זה מוציא אותי ממחשבות שאני לא רוצה בהן. מתי את רוצה שנפגש?

"בעוד כשעה, בערך בעשר וחצי אני אבוא לאסוף אותך. מתאים?!"

כן, אז בעשר וחצי זה מצוין. נתתי לה את הכתובת שלי והתחלתי להתארגן לקראת היציאה.

היא התקשרה שהיא כבר נמצאת למטה. אמרתי לה דקה ואני למטה.

יצאתי מהכניסה של הבית והשער, חיפשתי את רונית. לא מצאתי.

ראיתי מכונית דייהטסו סיריון כחולה בתוכה כמה אנשים. מישהי מנפנפת ביד.

היא פותחת את החלון וצועקת "ענת, בואי".

נכנסתי לאוטו. "ענת תכירי: הנהג שלנו היום הוא יורם, לא שותה ונוהג"

היי יורם. עם לחיצת יד עונה לי "ברוכה לקלאב שלנו ענת."

תודה. לא ידעתי שיש כניסה לקלאב. "יש. היי אני בת-אל, חברה של רונית."

היי, ומי אתה? שאלתי את הבחור שיושב ליד הנהג?

"אני חגי, בן זוגו וחברו של יורם הנהג שלנו".

"טוב, נסע?"

שואלת אותי רונית. כן. התחלנו לסע ואין לי מושג לאן?

הגענו לפאב מסעדה. כניסה מרשימה של זכוכית מסביב למסעדה.

אורות סגולים כחולים ואורות קטנים לים כל שולחן. כסאות גבוהים מסביב לבר, עץ אלון בשטח כל שולחן והבר עצמו. שפע של בקבוקי שתיה מהזולים עד ליקרים ביותר.

המלצר כנראה מכיר את הקלאב של רונית והפנה אותנו לשולחן שלהם שהוא כנראה השולחן הקבוע.

הפאב התחיל להתמלא והשירים היו בחלקם קצביים ובחלקם רגועים. אוירה מדהימה.

קצת מאחורי מתחיל לרדת מסך לבן שמזכיר כל כך קריוקי, אוי ואבוי לי. ברור לי לאן זה הולך, ואני מקווה ש...

"קהל נכבד גבירותי ורבותי, חבר'ה, עיניים אלי. כחלק מהפאב הזה יש היום קריוקי ואני מזמין לכאן חברה טובה ואחות נפלאה, את רונית, שתשיר כאן..."

וכולם מוחאים כפיים ואני גם לאח של רונית, רועי, וגם לרונית, ואז נפל לי הלב.

"חבר'ה תנו מחיאות כפיים סוערות לרונית ולחברתה מימים ימימה, ענת, בשיר של עפרה חזה – חי חי חי, אז במחיאות כפיים בואי ענת אל הבמה חבר'ה תעודדו אותה."

כל הפאב מוחאים לי כפיים ומה שאני רוצה לעשות זה להתחפר בתוך עצמי.

השיר הזה זורק אותי לתקופה הזו של השיגעון שלי ושל רונית בחדר שלה היינו שרות שירים כאילו אנחנו זמרות מפורסמות, וכל הזמן האחים שלה היו נוקשים חזק בדלת שנפסיק לשיר. אבל אנחנו המשכנו כאילו אין מחר.

בסוף י"ב העלינו מופע שכתבתי ואת השיר הזה. אני ורונית שרנו בהצלחה עם כל התנועות והבעות הפנים שלנו שנהפכו אחר כך לזכרון שכבתי בספר המחזור ובקלטת המופע.

אני עולה לבמה ומקבלת חיבוק מרונית ואני לא יודעת עם לבכות או לצחוק. חצי שתויה כמעט לא רואה את המלים בצג והתחלנו לשיר, כמעט ביחד ואחר כך ביחד.

אוי ואבוי.

חי חי חי כן אני עוד חי.. זה השיר ש...שר אותו ל...

וכל הפאב אתנו, ואנחנו שרות ורוקדות גב אל גב ופנים אל הקהל, ואני כבר לא זוכרת משם כמעט כלום.

אני זוכרת שיורם השליך אותנו למכונית כאשר אנחנו צוחקות ושרות שירים. חגי שלא פסח על שירים משלו, שיתף פעולה אתנו. בת-אל כבר מזמן נעלמה וככה אנחנו נוסעים לכיוון הבית שלי.

יורם ליווה אותי לדירה לא לפני שרונית וחגי חיבקו אותי ואחלו לי לילה טוב. נכנסתי הביתה, השלכתי את עצמי על המיטה ונרדמתי.

קמתי הבוקר עם חמרמורת (הנגאובר) רצינית. לא יודעת איך נכנסתי למיטה ואיך הבגדים מפוזרים ליד המיטה. הנעלים לאורך השביל מהדלת.

דבר ראשון שמתי לי מים לקפה ושתיתי מים, הרבה מים.

אחרי הקפה נכנסתי להתקלח במים חמים על הראש, וניסיתי לשחזר את מה שאירע אחרי השיר ששרנו אני ורונית.

בפעם האחרונה ששרתי זה היה במסיבת סיום. נהניתי שם כל כך.

אני לא יודעת מתי היתה הפעם האחרונה שיצאתי לבלות ככה. אחרי שנפרדנו אני ובר, לא יצאתי, כשנה. הפעם האחרונה שלי עם בר היתה כשיצאנו למסעדת דגים יוקרתית ברמה. הייתה שם מלצרית חמודה שהגישה לנו סלטים ומטעמים מהמטבח.

אני הזמנתי שרימפס ברוטב שמנת ויין. בר הזמינה דג דניס אפוי והתאכזבה.

אז במקום לקרוא למלצרית שתחליף את המנה, בר כהרגלה קמה מהמקום והלכה למטבח ובחוצפה וזרקה את הצלחת על השולחן של הטבחים.

זו הייתה תקופה נוראית לי וגם לבר, אבל אני אהבתי אותה ככה כמו שהיא, והיא אהבה אותי בכך שקיבלתי אותה כמו שהיא.

הטלפון מצלצל כאילו שני פעמונים ענקים מדגישים את קיומם. אני עונה מהר לפני שהחמרמורת שלי תחמיר. הלו, מי זה?

"היי, בוקר טוב. מה שלומך?"

בוקר... עידו. אני בסדר.

"מה בסדר? אתמול התקשרתי אליך אחרי עשר, לא ענית. מה קרה?"

אה, יצאתי.

"אהה, מה יצאת? עם מי? ולאן? אני לא מבין, אני מדבר עם ענת?"

ח..ח..ח.. עידו מצחיק מאוד. אתה אומר את זה כאילו אני איזו אישה שמפחדת לצאת מהבית אחרי השעה שמונה.

"לא, מה פתאום אני יודע שאת לא יוצאת, אז זה חדש לי. עם מי יצאת?"

לפני כשבוע נפגשתי עם רונית. רונית היא חברת ילדות. אתה לא מכיר אותה. היא הייתה חברה טובה וידעה את סודותי ואני את שלה. היינו חברות טובות. זה עולם אחר אני והיא. בכל מקרה קבענו שנצא ביחד בפעם הבאה וכך היה. יצאנו, אני היא והחבר'ה שלה. היה מאוד נחמד.

"ואו, איזה נהדר."

מה נהדר כל כך עידו?

"שהתמזל מזלך וזכית לפגוש את רונית, נכון?!"

כן, עידו. אז?

"אז רונית הצליחה להוציא אותך מהבית. את לא מבינה את העניין החשוב הזה. לאן הלכתם?"

הלכנו לפאב מסעדה עם החבר'ה שלה. שתינו ושרנו קריוקי. היה מאוד נחמד.

"ענת. אני כל כך שמח בשבילך. סוף סוף את משתחררת."

עידו תפסיק לשגע אותי. אני לא מבינה על מה אתה מדבר, ובסך הכל יצאתי לפאב. לא צריך להיות היסטרי בגלל זה.

"תקשיבי ענת, יש לי תחושה שמשהו משתנה. השגרה שלך מתחלפת, את נשמעת אחרת. משהו קורה."

טוב עידו, תפסיק. אני לא מבינה את הלך המחשבה שלך. אתה קצת מתפזר. אני חייבת לסיים. הראש מתפוצץ לי ואני רוצה לנוח.

"למה הראש שלך...?"

כי שתיתי ואני קצת ב...

"הנגאובר."

כן. טוב ביי. נדבר יותר מאוחר.

"טוב, ביי."

ביי עידו.

הלכתי למרפסת שלי עם כוס המים והתחלתי לשחזר את שאירע אתמול.

מאוחר יותר אני מקבלת טלפון מרונית. היא שאלה אם היא יכולה לבוא. אמרתי לה 'בטח'. שאלתי אותה אם להכין משהו מיוחד. היא ענתה לי:

"קפה זה טוב, וקפה חזק."

אמרתי לה 'קפה יש'. קבענו בשעה 8 בערב להיפגש.

צלצול בדלת אמר שרונית שם, ואכן כך היה.

ישבנו במרפסת עם קפה ועוגה והתחלנו לדבר על מה שקרה או מה שזכור לנו מאתמול. אנחנו צוחקות ללא הרף, נזכרות בשיר ובתנועות. היה כייף שם.

נזכרנו בקרחת שעשיתי וגם היא עשתה, בכל הבלגן שעשינו בבית אצלה עם הקלטות. אחרי כמה דקות הייתה שתיקה ארוכה ונעלמתי לכמה דקות ארוכות.

רונית מעירה אותי ושואלת:

"מה שלומך ענת? נעלמת, הכל בסדר? מה קורה אתך?"

נעלמתי נכון. פשוט אני עוברת תקופה ארוכה ומייגעת. ואני לא יודעת מאיפה אני אתחיל לספר לך מה קורה איתי.

"בואי תתחילי בקטן."

אני בסדר. אני עובדת וכמו שאת רואה, זאת הדירה שלי, הבית שלי, ואני ככה עובדת כמו כולם.

"את לא כמו כולם. היתה בך חיות והנשמה שלך רקדה. את היית מחייכת ללא הרף והפנים שלך האירו לכל עבר. משהו אצלך נדם. מה קרה?"

את מתארת אותי כל כך... כאדם מת ללא חיים ללא שמחה. אני נראית כל כך רע?

"לא, מה פתאום. אל תקחי אותי ככה. פשוט, אני זוכרת אותך אחרת ואת נראית לי עצובה כל כך. אני לא באה לחטט, אבל אנחנו חברות ואני מרגישה מחויבת לחברות שלנו בסך הכל אני שואלת מתוך דאגה."

אני מצטערת, את צודקת. אבל למה לדבר עלי מה אתך?

"את מתחמקת ואני לוחצת. טוב, אולי נדבר על משהו אחר?"

לא, זה בסדר. אני לא נוטה לדבר על עצמי. שומרת לעצמי ולא נותנת לאף אחד להכנס.

לפני כשנה נפרדנו, אני וזוגתי, מקשר אינטנסיבי וארוך.

אני לא נוטה לדבר עליה כי זה עדיין כואב. אהבתי אותה ועדיין אוהבת.

אבל היא אהבה אותי יותר, יותר מדי. הקשר שלנו הגיע למצב של קנאה חסרת תקנה. המצב היה עד כדי כך גרוע שנאלצתי לבקש עזרה כי לא ידעתי מה עוד לעשות.

"את מספרת סיפור מהסרטים. עד כדי כך חמור?"

תביני שבשבילי זה היה חמור מספיק כדי לבקש עזרה. האהבה שלי והעיוורון שלי הטעו אותי. הסתכלתי במראה אבל לא ראיתי את עצמי. את מבינה אותי רונית?

אני נעלמתי ו...

הזוגיות והאהבה שלנו דעכה. לא הרגשנו איך טבענו בתוך הבוץ הזה. לא אני ולא זוגתי ידענו איך יוצאים משם ביחד.

"אז מה עכשיו? איפה היא?"

היא נמצאת כרגע בחו"ל. זו החלטה שלה, והייתי אמורה להיות שם אבל דברים הסתדרו אחרת. האהבה שלי אליה הייתה גדולה אבל באיזשהו שלב האהבה שלי נשארה כתפאורה. הבנתי שהאהבה שלי אליה נעלמה ונשארה רק הדאגה, האכפתיות. יש לי הרבה הרהורי חרטה.

למה זה קרה לנו? הדמעות זולגות, ואני לא מצליחה להפסיק אותם.

איך היה יכול להיות יותר טוב, מה עשינו שזה לא צלח.

הרהורי החרטות שלי עולים כל הזמן ואני לא מצליחה לגבור עליהם.

אני בוכה, רונית מסתכלת עלי ואני רוצה רק לקבור את עצמי בתוך המיטה ולא לזוז ממנה, וכך הלכתי לעשות. ישבתי במיטה שלי ובכיתי בלי לעצור. הכל עלה לי מחדש כל הזיכרונות הכאבים והכעסים והאהבה שהייתה לי.

רונית באה אלי וחיבקה אותי. ברגע זה אני הר געש של דמעות ואני לא יכולה להפסיק לבכות. רונית מחבקת אותי ואני מחבקת אותה. רונית לא אומרת מלה, רק מחבקת, והכל יוצא לי, כל הדמעות שחנקתי כל כך הרבה זמן.

התחיל לי כאב ראש, וכל מה שרונית עשתה זה לחבק אותי וללטף את הגב שלי, להרגיע אותי. זה היה כל כך נעים, ולא שמתי לב איך נרדמתי לה בידיים. נשכבתי על המיטה ורונית מחבקת אותי ולא מרפה, נרדמתי.

אני קמה מהמיטה ויוצאת לסלון. רונית מכינה לנו קפה ואני שואלת אותה כמה זמן ישנתי? היא עונה לי: "30 דקות."

אני לא מבינה מה קרה, אמרתי לה. אני מצטערת. אני לא דמיינתי שכך תצא לנו הפגישה הזו.

"זה בסדר. אני מבינה. איך את מרגישה עכשו?"

יש לי עדיין כאב ראש אבל הוא די מעומעם. אני מרגישה שכדור עוגמת הנפש שלי נפתח ושחרר חלקים ממנו.

רונית ישבה לידי, ואני מרגישה מטופשת.

אני מרגישה לא נוח כרגע. את באת לביקור ואני מפילה עליך את כאב הלב שלי.

"זה בסדר גמור. כנראה הייתי צריכה להיות כאן. הרי לא סתם נפגשנו לאחר הרבה שנים ולא סתם אני כאן. אני מצטערת, אבל אני צריכה ללכת. מאוחר, ובעוד יומיים אני נוסעת לחו"ל, לעסקים, ואני צריכה להתכונן."

אוי אז אני מעכבת אותך?

"לא, מה פתאום. אני פשוט רוצה להתארגן. אני אשאר אם תרצי?"

לא זה בסדר. אני בסדר.

"אז נתראה בקרוב? כשאחזור?"

כן, בוודאי.

נפרדנו. רונית הלכה, ואני חזרתי למיטה ונרדמתי.