עסקת חברות

פרק 1 שוגר

כעבור שבועיים

תקשיבו, בדרך כלל אני לא מתחבאת מאחורי עמוד תומך ישן ומאובק במרתף בית קאפה, אבל כשזה קורה אני נינג’ה אמיתית. למעשה, אני מחזיקה את חתיכת העץ הזאת כבר עשר דקות תמימות, שותה פונץ’ דוחה, ומדי פעם מוציאה את הראש וסוקרת את החדר המואר קלושות. זו מסיבת האחווה הראשונה שלי - די משפיל למישהי בשנה האחרונה בקולג’ - ואני לחוצה כמו חתול עם זנב ארוך בחדר עמוס סטודנטים שיכורים ומתנועעים.

למרבה הפלא, אף אחד לא הבחין במבטים הלוהטים שאני שולחת ממקום המחבוא שלי, למעט הבחור שטוף הזימה שבפינה. הכי גרוע הוא שהחולצה השחורה שהוא לובש צמודה מדי לכרס שלו וכתוב עליה מצמצי אם את רוצה אותי, ולצערי אני מדי פעם ממצמצת בטעות לכיוונו ואנחנו יוצרים קשר עין. ברור שאני ממצמצת. זאת אומרת, אני לא מסוגלת להימנע ממצמוצים.

הוא מנפנף אליי ומסמן לי לגשת אליו. בפעם המאה.

“אלוהים,” אני לוחשת ונועצת בו מבט של “גם לא בעוד מיליון שנה”.

חוץ מזה, באתי לכאן בשביל שחקן הוקי - שחקן שלא הגיע למסיבה הזאת כדי לחגוג את הניצחון הגדול על וסטרן מישיגן בסוף השבוע.

אני מקללת בשקט ומציצה בשעוני שוב, כאילו משהו השתנה בדקות האחרונות. אלוהים, אנשי המסיבות האלה אי פעם ישנים או לומדים? איך הם מתמודדים עם ההנגאובר למחרת? השעה כבר עשר בערב וזה יום ראשון. אני אמורה לחזור לחדר שלי, להתכרבל במיטה עם דוריטוס ופרינגלס ולעבור על הסיכומים לקראת הקורסים של מחר.

אני נצמדת לעמוד כשנחיל בנות מצחקקות בנעלי עקב גבוהות מדדות על פניי. אחת מהן חובטת במרפקה בצד גופי אבל בקושי מעיפה אליי מבט. אני משפשפת את המקום הכואב וקוראת במבטא הדרומי הכי חמוד שלי שיוצא ממני כשאני מעוצבנת, “אל תדאגו לי, אני בסדררררר.”

הן אף פעם לא מסתובבות. אוף. אני נאנחת. אני רק רוצה לעזוב את המסיבה הזאת, ללבוש טרנינג וגופייה ולהימרח על הספה. אולי לראות משהו בטלוויזיה אחרי שאסיים ללמוד. נדרשת הרבה עבודה כדי ללמוד באחת המכללות היוקרתיות - והיקרות - ביותר במערב התיכון. ברוכים הבאים לאוניברסיטת הות’ורן.

אני נושפת על שיער בלונדיני שהשתחרר מהקשת שבשערי. אולי הוא לא יגיע.

ואז זה קורה.

זרם חשמלי עובר באוויר והחוגגים מפסיקים לדבר ומביטים סביבם בציפייה, כמעט כאילו הם יודעים שמשהו גדול מתרחש.

זה הוא. אין ברירה אחרת.

אף אחד אחר לא משפיע בצורה כזאת על אנשים.

אני עומדת על קצות אצבעותיי וצופה בזק מורגן, המכונה זי, המכונה שובר הלבבות, המכונה דושבג (זו תרומתי האישית לרשימה) נכנס דרך דלת המרתף בקומת הקרקע, ומרכין את ראשו כדי שלא ייחבט במשקוף.

שובר לבבות. פחחח. במילים אחרות, הוא רודף שמלות.

אבל זה חסר טעם. לא באתי לכאן כדי לדבר על סטריאוטיפים חברתיים של ספורטאים מקצוענים לעתיד. באתי לסגור עסקה.

שני שחקנים נוספים - אחד בלונדיני ואחד ג’ינג’י - מקיפים אותו משני צידיו כמו כלי שחמט המגנים על המלך שלהם. אני מצמצמת את עיניי. נדמה לי שהבחורים האלה הם ה... חלוצים שלו?

הדי.ג’יי מנמיך את המוזיקה כדי להודיע שנבחרת ההוקי הגיעה, ורטט עובר בקהל. החוגגים מוחאים כפיים ומריעים.

השחקנים זזים וים האנשים נבקע לשניים, כך שאני רואה אותו במלוא הדרו. רטט של משהו עובר בגווי.

משובח יותר משיער של צפרדע, ככה סבתא שלי מהדרום הייתה אומרת עליו, ואין ספק שזה נכון. הוא חתיך ברמות, וכשמביטים בו זה הולם בך, כמו רוח גדולה של סופת הוריקן.

בלי להתבלט לעין, אני מתבוננת בו - החל במגפי האופנוענים השחורים דרך מכנסי הג’ינס שנצמדים לירכיו והלאה אל ז’קט העור האפור הכהה והמבריק במיוחד שעוטף את פלג גופו העליון החטוב. הז’קט הזה היה נראה יומרני על כל אחד אחר - כאילו הוא משחק אותה אופנוען - אבל זק נראה כאילו הרגע יצא מתוך מסך הקולנוע.

הוא ויקינג ענק.

אני מתבוננת בקומתו העצומה של הנבחר מספר אחת של ליגת ההוקי הלאומית. הוא מן הסתם מפליא לגלוש על הקרח, כי הנשוויל פרדייטורס גייסו אותו ביוני שעבר והיו מוכנים לחכות שנה עד שיסיים את שנת הלימודים האחרונה בהות’ורן.

זה בהחלט לא רק החן האתלטי והחטוב בזירה שממקד בו את תשומת הלב. אלה הפנים שלו. מסותתות, נחושות וחזקות, לסת מרהיבה. והשיער הבלונדיני הגלי והארוך? אלוהים שבשמיים. שמעתי בדיחות על “שיער הוקי” וכמה שזה מדליק - אבל עכשיו אני מבינה למה. האצבעות שלי מתות לגעת בו.

אפו ארוך למדי והולם את גובהו, אבל יש בו פגם קטן, שקע קל, שכנראה נובע מפציעת הוקי. אי אפשר לראות את צבע עיניו בתאורה העמומה, אבל מהביוגרפיה שלו באתר האוניברסיטה אני כבר יודעת שהן אפורות.

כאילו הוא מרגיש שאני מביטה בו, הוא מסיט את עיניו לכיווני ואני מתאבנת. חלק ממני מבועת שהוא יגלה אותי, החלק השני מקווה שכך יקרה. אותו דבר קרה בשבוע שעבר, כשהגעתי לערב בנות בבר טיפסי מוּס כדי לרגל אחריו (באתר היה כתוב שזה הבר האהוב עליו, אז מבחינתי זה לא נחשב לסטוקריות).

באותו לילה, ישבתי בתא אחורי ושתיתי טקילה בניסיון לאזור אומץ לגשת אליו ולהציג את עצמי. זאת אומרת, אני צריכה להתחיל באיזה מקום, אבל אני לא פלרטטנית. יש לי ביצים, שלא תבינו לא נכון, אבל בכל מה שקשור אליו - אני לחוצה.

את חייבת לעשות את הצעד, שוגר.

אני נושפת נשיפה ארוכה וצועדת לעברו, כשחבורת בנות אחווה קוראת בשמו ורצה להגיד לו שלום. התלהבות שפוכה על פניהן כאילו הוא המתנה הכי גדולה שקיבלו לחג המולד.

נו, באמת...

אני מפתלת את ידיי כשהקהל מקיף אותו, גם בנים, שטופחים על שכמו ומתחרים על תשומת הלב שלו. אני לא מאשימה אותם, אם חנפנות לספורטאים זה הקטע שלהם.

הספק מחלחל אליי ואני מזדעפת מחשש שלא אוכל להתחרות בתשומת לב כזאת. אני לא תוססת כמוהם ואפילו לא אוהדת הוקי.

הוא נע בקהל וניגש אל מרכז האולם. מבטו תר את ירכתי החדר, ואף שאני עומדת מאחורי העמוד אני רואה את הריכוז בפניו.

לפי השמועה, יש מסיבות שבהן הוא בוחר בחורה חדשה שתהיה שלו למשך החודש הקרוב. רואים? דושבג. לפי גדוד הבחורות המכרכרות סביבו, מיס דצמבר כנראה ננטשה והוא כבר מוכן למישהי אחרת. בעודי צופה בהם, בחורה אחת זוחלת בין רגלי חברותיה ואז מזנקת מולו ומשליכה את זרועותיה סביב צווארו. היא צווחת ואני מגלגלת עיניים. אני רק צריכה פופקורן להצגה הזאת.

כעבור כמה חיבוקים הוא מצליח להתרחק מהן ומתמקם ליד רחבת הריקודים. שני חבריו עומדים לצידו כשהוא סוקר את הקהל, זרועותיו שמוטות לצידי גופו. פניו עוברות מפרצוף לפרצוף בקהל כאילו הוא מחפש משהו מיוחד, כמו שאני עושה כשאני בוחרת דונאט משובח.

תשומת ליבו נוחתת על העמוד ועיניו נעות עד שהן ננעצות בעיניי. אני קופאת. שיט. גופי מזמזם ואני כמעט מפילה את הכוס שאני אוחזת כשפרץ אדרנלין שוטף את עורקיי.

טוב.

אולי זה לא יהיה קשה כמו שחשבתי.

אבל אז הוא מזדעף.

רגע - למה הוא מזדעף?

האם אני עד כדי כך איומה? טוב, כן. אני מביטה בטייטס השחורים ובמעיל העבה והשחור. אני לובשת בגדים חסרי צורה, ומן הסתם הייתי צריכה ללבוש בגדי מסיבה לפני שבאתי, אבל החגיגה התחילה מייד אחרי המשמרת שלי בעבודה ולא היה לי זמן.

“אני לא מסוגלת לעשות את זה,” אני ממלמלת בשקט.

הוא מלך הקרח ואני סתם... כלומניקית. אני מגיעה מכלום. אין לי כלום, במלוא מובן המילה. אוקיי, יש לי חמישים ושלושה דולר בחשבון הבנק, אבל זה מספיק כדי לאפשר לי לשרוד עד המשכורת הבאה. תודה לאל על מלגות והלוואות, אבל באמת - ההלוואות האלה יקרות ויחכו לי גם כשאסיים ללמוד. אני מפתלת קווצת שיער סביב אצבעי ואז מרפה.

אני מוכרחה להיות מציאותית.

הרעיון המשוגע הזה לא יעבוד.

חוץ מזה, אין לי זמן לכוכבי ספורט מוגזמים וגדושי טסטוסטרון.

עד עכשיו לא היה לי.

אני צריכה לפנות זמן.

כי זק מורגן הוא המפתח שיכניס אותי לפקולטה למשפטים מהחלומות. הוא רק צריך להסכים להיות החבר שלי בכאילו.