הקדמה
לפני כמה שנים כשניקיתי את עליית הגג בבית
סבתי נתקלתי במימרה שלהלן, ממוסגרת במסגרת עץ אלון עתיק: עשו את מלאכתכם כמיטב יכולתכם והיו נדיבים. אני זוכרת שצחקתי ממה שנראה לי אז כמו שני מסרים
משונים העומדים בסמיכות זה לזה. כיום המימרה כל כך הגיונית בעיני עד
שאני תוהה כיצד הצלחתי לפספס את המשמעות שלה.
״תני לכול ללבלב: לשיר ולמי שכותב אותו. ושתמיד נהיה
נדיבי־ל ב בעולמנו זה,״ כותבת נטלי גולדברג בפרק ׳עוד על ימי שני׳ שדן
בהצבת יעדים בעבודה ובחיי היומיום שלנו, כמו גם במציאת קול. באוסף זה
של הערות צלולות וברורות על כתיבה, בלוויית עצות מעשיות ומהימנות,
קיימת גם חיות שפוצחת בשיר וכנות המעוררת בי רצון לבכות. זאת ההרגשה
כשהכתיבה טובה. זה אתגר אמיתי להרגיש שהכתיבה טובה כך כל הזמן.
כשקיבלתי לראשונה עותק של ״עצם הכתיבה״ והתבקשתי לכתוב
הקדמה לספר חשבתי לעצמי: ״אוי לא, אף פעם לא כתבתי הקדמה, אין לי מושג
איך עושים את זה.״ האמנתי גם שחייבת להיות נוסחה מדויקת (NaCL =H20) הנלווית למטלה הזאת שאני, החסרה את הנסיון ואת
מכתבי ההמלצה, לא אוכל לפצח. קראתי את הספר בטיסה לדטרויט בדרכי
להלוויה משפחתית, השלישית באותה שנה. דודי ג׳ים נפטר ביוני, סבתי
בנובמבר ואחריהם בן דודי באד, בשבת של חודש מרץ - יום הולדתי החמישים.
למעלה משנה עבדתי על רומן שסקר ברפרוף את ההיסטוריה של משפחתי, אלא
שלאחרונה רפו ידי! לא הצלחתי למצוא את מה שאני מנסה להגיד. ידעתי שאני
לא רוצה שהרומן יהיה אוסף של עובדות, אנקדוטות ותו לא.
איכשהו רציתי להגיע אל האמת של המשפחה שלי. אבל מי ידע
אותה נראה היה שאני בטוחה שלא ואי לכך, משלא הצלחתי להשתלט על החומר
נתקעתי עם הסיפור המשעמם והמייגע הזה ללא מוצא. כל הדברים האלה
התרוצצו לי בראש כשהתחלתי לקרוא. לפני שסיימתי עשרה עמודים ידעתי
שאוכל לכתוב הקדמה ועד שהגעתי לעמוד 26 גם
כתבתי אותה. עד עמוד 30 מילאתי שני גליונות
נייר (כל מה שהיה לי במטוס) ושרבטתי לעצמי הערות נוספות על צדו האחורי
של המכתב של נטלי.
בעיני זה מה שהספר הזה עושה בצורה הטובה ביותר ובזה
הוא מתעסק. הוא נותן לאנשים רשות לחשוב את המחשבות שעולות בראשם,
לרשום אותן ולתת להן מובן בכל צורה שהם חפצים. אינני יודעת מדוע צריכה
גישה זו לכתיבה להיות מהפכנית כל כך; אני רק
יודעת שכך היא.
איזו נחמה הייתה יכולה להיות לי לו הייתי מניחה יד על
המדריך הזה אחרי פרסום סיפרי ״אנשים רגילים״. שנים לאחר מכן עדיין
אמרתי לעצמי שאינני סופרת של ממש כי אם תכסיסנית בת מזל. כתבתי רומן
ראשון והוא זכה להצלחה אדירה. נתקלתי במקרה בנתיב הסודי וגיליתי את
הכללים ותוגמלתי בשבחים רמים. לרוע המזל כל זה התגלה כבעל תועלת מועטה
בכתיבת הרומן הבא. עברה עלי תקופה איומה. איך יכולתי לשכוח הכול מהר
כל כך? במשך שש שנים כואבות נאבקתי עד שלבסוף הבנתי שהכללים של ״אנשים
רגילים״ פשוט אינם חלים על המקרה הבא. טבעי ומובן שיהיו לי קשיים: אני
כותבת רומן מסוג אחר, חוקרת נתיב חדש.
קל מאוד להתעלם מהעובדה שסופרים אינם כותבים כדי
להקנות השכלה לאחרים; הם כותבים כדי להשכיל את עצמם. האישור לכך
שכתיבה היא מלאכה קשה, מציאת ההרמוניה המסובכת שבריכוז, הנעשית ״לא
כשחוסמים את העולם אלא כשמאפשרים לו להיות,״ נמצא בכל מקום בספר. עם
כל פרק חדש רשימת האנשים להם אני רוצה לתת את הספר הולכת ומתארכת.
ראשית לבני ג׳ון שכותב למגירה מכיתה ד׳; שנית
לידידה שלי, רופאת ילדים בגמלאות שכיום, בגיל שמונים ושתיים, כותבת
ספר על חייה של אשה בבית ספר לרפואה בתחילת המאה העשרים; אחר כך לחברה
המתפרנסת כסופרת פרילנסארית וחולמת לכתוב סיפורת ולירידה נוספת
שמכתביה זורמים בבהירות ומשירות כמו הפרוזה הטובה ביותר שקראתי מימי.
״כל אחד יכול להיעזר בספר הזה,״ חשבתי כל הזמן. ״וכל אחד זקוק
לו!״
את הפתרון לקושי העכשווי שלי עצמי מצאתי במהלך כתיבת
ההקדמה. בפרק שנקרא ׳כוחם של פרטים׳ קראתי שצריך, ״לומר כן קדוש לדברים האמתיים של
חיינו כפי שהם״. בהמשך, שורה מתוך ׳ביתנים לכתיבה ספונטנית׳ קפצה למול
עיני בבהירות: ״...אולם אל לנו לזלזל באנשים. הם מתאווים לנתח מהאמת.״
ובאותו רגע ידעתי מה הבעיה שלי. הרומן שבכתיבתו עסקתי נסב על המשפחה
שלי והיה לי בהחלט מה לומר. אלא שזה לא יצא כפי שתכננתי. הייתי תקועה,
לא משום שלא הצלחתי להשתלט על החומר אלא בגלל שניסיתי להשתלט עליו
במאמץ רב מדי. ניסיתי להוכיח עד כמה אני פיקחית בנושא עוד לפני שהוא
בכלל נכתב. היכן שהוא ״הכן הקדוש״ התחלף ב ״לא, לא
ככה זה היה,״ מפוחד. הייתי צריכה להרפות, זה הכול. האם אי פעם הייתם
מאושרים כל כך עד שרציתם להעיף את הנעליים שלכם גבוה יותר מהבניין הכי
גבוה בעיר טוב, ככה בן דוד שלי באד היה מנסח את זה. וכך בדיוק
הרגשתי.
כשאנחנו מפיקים לקחים מיצירתנו הראשונה זה באמת יעיל
ומוצלח;
אם זה לא קורה, עותק של ״עצם הכתיבה״ על השולחן יכול
לחסוך עוגמת נפש רבה. אפילו להציל חיים. נטלי גולדברג, משוררת וסופרת
טובה, מצאה קול חדש. זאת פשוט העזרה והנחמה הטובה ביותר כיום.
עורכת הספר באנגלית ג׳ודית גסט, מיניאפוליס
30 במאי, 1986.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.