עקבי הצאן

הַמַּכְאוֹב הַגָּדוֹל, הַמְּדַכֵּא אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּיָגוֹן נוֹרָא וְאָיֹם, הַמָּצוּי בְּדוֹרֵנוּ בְּלֵב כָּל מִי שֶׁחוֹשֵׁב מְעַט מַחְשָׁבָה וְהוֹגֶה מְעַט דֵּעָה, בְּיִחוּד אִם הוּא גַּם-כֵּן מֻכְשָׁר לְקַבֵּל הַרְגָּשָׁה עֲדִינָה וִישָׁרָה בִּלְבָבוֹ, אֵין לְתָאֵר וּלְסַפֵּר. נִדְוִים וּנְמוֹגִים הִנֵּנוּ לְמַרְאֵה דּוֹר שָׁלֵם - אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו שֶׁל אֻמָּה שְׁלֵמָה - הַמִּתְהַפֵּךְ בַּחֲבָלָיו בֶּעֱנוּת נוֹרָאָה וּמְצוֹקֵי שְׁאוֹל.

הַמַּכְאוֹב הַגָּדוֹל, הַמְּדַכֵּא אֶת הַנֶּפֶשׁ בְּיָגוֹן נוֹרָא וְאָיֹם, הַמָּצוּי בְּדוֹרֵנוּ בְּלֵב כָּל מִי שֶׁחוֹשֵׁב מְעַט מַחְשָׁבָה וְהוֹגֶה מְעַט דֵּעָה, בְּיִחוּד אִם הוּא גַּם-כֵּן מֻכְשָׁר לְקַבֵּל הַרְגָּשָׁה עֲדִינָה וִישָׁרָה בִּלְבָבוֹ, אֵין לְתָאֵר וּלְסַפֵּר - הצער האדיר, המצוי כיום אצל כל מעמיק מחשבתי המתבונן בחברה הישראלית - בעיקר אם הוא בעל רגישות מוסרית - הוא מעבר לכל מילים. נִדְוִים וּנְמוֹגִים הִנֵּנוּ לְמַרְאֵה דּוֹר שָׁלֵם - אנו מרגישים חלושים ונפחדים למראה תרבות שלמה, הכוללת אָבוֹת - המחנה הדתי המבוגר, המשמר את מסורת הדורות הקודמים, וּבָנִים - המחנה החילוני הצעיר, התוסס ומלא עוצמות חיים, יַחְדָּו שֶׁל אֻמָּה שְׁלֵמָה, הנמצאים במלחמת תרבות חריפה והַמִּתְהַפֵּךְ בַּחֲבָלָיו בֶּעֱנוּת נוֹרָאָה וּמְצוֹקֵי שְׁאוֹל - וחווים עינויים נפשיים ורוחניים איומים.

וְהַכְּאֵב כָּל כָּךְ גָּדוֹל, עַד שֶׁנּוֹטֵל מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן אֶת כִּשְׁרוֹן הַדִּבּוּר, אֵינֶנּוּ יָכוֹל בְּשׁוּם אֹפֶן אֲפִלּוּ לְסַפֵּר אֶת צָרוֹתָיו בְּדִבּוּר מוּבָן וּמְבֹאָר, שֶׁזֶּה בְּוַדַּאי הָיָה מֵקֵל לוֹ הַרְבֵּה, וְהָיָה מַמְתִּיק בְּמִדָּה הֲגוּנָה אֶת מִדַּת צָרוֹת לְבָבוֹ הָרְחָבוֹת. יֵשׁ לוֹ דִּבּוּר, אֲבָל לֹא לְסַפֵּר נִגְעֵי לְבָבוֹ לְמַעַן יִרְוַח לוֹ, כִּי-אִם לְבַזּוֹת וּלְחָרֵף אוֹ לְהִתְקַצֵּף וּלְקַלֵּל. הַצָּרָה הָאֲיֻמָּה הָרוּחָנִית וְהַחָמְרִית יַחַד, אוֹי! הֶחְשִׁיכָה אֶת עוֹלָמֵנוּ, נָטְלָה אֶת זִיו הַכָּבוֹד מֵחַיֵּינוּ. נֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ מִלְּהַכִּיר אֶת כְּבוֹד עַצְמֵנוּ, וְיָרַדְנוּ עַד לְעֹמֶק הַשֶּׁפֶל שֶׁל בְּזוּיֵי עַם, שֶׁהַחֲרָפוֹת הַגִּדּוּפִים וְהַקְּלָלוֹת

וְהַכְּאֵב כָּל כָּךְ גָּדוֹל, עַד שֶׁנּוֹטֵל מִמֶּנּוּ גַּם כֵּן אֶת כִּשְׁרוֹן הַדִּבּוּר. אֵינֶנּוּ יָכוֹל בְּשׁוּם אֹפֶן אֲפִלּוּ לְסַפֵּר אֶת צָרוֹתָיו בְּדִבּוּר מוּבָן וּמְבֹאָר, שֶׁזֶּה בְּוַדַּאי הָיָה מֵקֵל לוֹ הַרְבֵּה, וְהָיָה מַמְתִּיק בְּמִדָּה הֲגוּנָה אֶת מִדַּת צָרוֹת לְבָבוֹ הָרְחָבוֹת - המבוכה התרבותית גדולה כל כך, עד כי אין בנמצא ניסוחים שיוכלו לבטא את מצוקות הדור, ויצליחו להרגיע את הרוחות הסוערות - ולו במעט - מתוך ראיית הבעיות לאשורן. אמנם יֵשׁ לוֹ לדור יכולות ביטוי וניתוח, אֲבָל לֹא לְסַפֵּר נִגְעֵי לְבָבוֹ לְמַעַן יִרְוַח לוֹ, כִּי-אִם לְבַזּוֹת וּלְחָרֵף אוֹ לְהִתְקַצֵּף וּלְקַלֵּל - יכולות הביטוי מושקעות כל כולן בהאשמות הדדיות. הַצָּרָה הָאֲיֻמָּה, הָרוּחָנִית - השבר התרבותי ועזיבתו של הדור הצעיר את מסורת האומה, וְהַחָמְרִית - הרדיפות, הפרעות ושאר פגעי האנטישמיות המודרנית יַחַד - ובייחוד השילוב בין שתיהן, אוֹי! הֶחְשִׁיכָה אֶת עוֹלָמֵנוּ - חוללה שבר ומהומה בכל החברה היהודית, נָטְלָה אֶת זִיו הַכָּבוֹד מֵחַיֵּינוּ - נטלה מחיינו את הערך הרוחני שלהם ('זיו הכבוד'). נֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ מִלְּהַכִּיר אֶת כְּבוֹד עַצְמֵנוּ - המצב הידרדר עד כדי אבדן הכבוד הלאומי בעיני העם עצמו, וְיָרַדְנוּ עַד לְעֹמֶק הַשֶּׁפֶל שֶׁל בְּזוּיֵי עַם, שֶׁהַחֲרָפוֹת הַגִּדּוּפִים וְהַקְּלָלוֹת

וְכָל תְּכוּנָה זוֹעֶמֶת וּקְצוּפָה הוּא לַחְמָם הַתְּמִידִי. לוּא הָיָה בֶּאֱמֶת זֶה עֶרְכֵּנוּ, לִהְיוֹת חַדְלֵי אִישִׁים, וַחֲשׂוּכֵי כָּל כָּבוֹד, אָז בְּוַדַּאי לֹא הָיָה דָּוֶה עַל זֶה לִבֵּנוּ. דַּאֲבוֹן הַלֵּב יִמָּצֵא רַק כְּשֶׁשָּׂרִים הוֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ, כְּשֶׁמְּכֻבָּדִים וִיקָרִים מִתְבַּזִּים וּמִזְדַּלְזְלִים עַד שֶׁהֵם עַצְמָם שׁוֹכְחִים אֶת כְּבוֹדָם וִיקָרָם; "רְאֵה ד' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה" (איכה א, יא). וְהִנֵּה אִם הָיָה בֶּאֱמֶת דּוֹרֵנוּ דּוֹר רַע וּמֻשְׁחָת, דּוֹר אֲשֶׁר חֶלְאָתוֹ בּוֹ, אָז עוֹד הָיִינוּ מְקַבְּלִים עָלֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת הַבּוּז וְהַקָּלוֹן, כֵּיוָן שֶׁאֵינֶנּוּ רְאוּיִים לְצוּרָה שֶׁל חַיִּים יוֹתֵר הֲגוּנִים;

וְכָל תְּכוּנָה זוֹעֶמֶת וּקְצוּפָה הוּא לַחְמָם הַתְּמִידִי - עד שהגענו למצב של השפלה וזעם תמידיים, המאפיינים את מי שמרגישים בזויים בעצמם. לוּא הָיָה בֶּאֱמֶת זֶה עֶרְכֵּנוּ, לִהְיוֹת חַדְלֵי אִישִׁים, וַחֲשׂוּכֵי כָּל כָּבוֹד, אָז בְּוַדַּאי לֹא הָיָה דָּוֶה עַל זֶה לִבֵּנוּ. דַּאֲבוֹן הַלֵּב יִמָּצֵא רַק כְּשֶׁשָּׂרִים הוֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ, כְּשֶׁמְּכֻבָּדִים וִיקָרִים מִתְבַּזִּים וּמִזְדַּלְזְלִים - אם היינו ראויים לביזיון הזה, הוא לא היה מכאיב לנו במידה כה רבה; אולם כאשר מצד האמת המזולזלים והמושפלים ראויים להיות מכובדים - הצער גדול שבעתיים, בעיקר כאשר המזולזלים הֵם עַצְמָם שׁוֹכְחִים אֶת כְּבוֹדָם וִיקָרָם - הם מבוזים בעיני עצמם; כדברי הפסוק: "רְאֵה ד' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה" - האומה הישראלית פונה כביכול לה' ו'מספרת' לו כי היא רואה את עצמה כמושפלת מתוך סיאוב ('זוללה'). כלומר, יחס הבוז וההשפלה של האומה כלפי עצמה משקף את מצבו העגום של עם ישראל באותה עת אף יותר מן הצרות המוחשיות. הגורמים לשפלות המצב רבים ומורכבים, אך כולם מתנקזים לנקודה אחת - אבדן הכבוד, ביזוי התודעה הלאומית. וְהִנֵּה אִם הָיָה בֶּאֱמֶת דּוֹרֵנוּ דּוֹר רַע וּמֻשְׁחָת, דּוֹר אֲשֶׁר חֶלְאָתוֹ בּוֹ, אָז עוֹד הָיִינוּ מְקַבְּלִים עָלֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת הַבּוּז וְהַקָּלוֹן, כֵּיוָן שֶׁאֵינֶנּוּ רְאוּיִים לְצוּרָה שֶׁל חַיִּים יוֹתֵר הֲגוּנִים,

"נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ" (ירמיהו ג, כה). אֲבָל בַּמֶּה נִנָּחֵם כַּאֲשֶׁר נַחְדֹּר לְתוֹכִיּוּת מַצָּבוֹ הַפְּנִימִי הַמּוּסָרִי וְהַשִּׂכְלִי שֶׁל הַדּוֹר, אַדְּרַבָּה נִמְצָאֶנּוּ לֹא דּוֹר שָׁפָל, גַּם לֹא דּוֹר חוֹטֵא לְפִי הָאֱמֶת. בֵּין בָּאָבוֹת בֵּין בַּבָּנִים נִמְצָא הָמוֹן דְּבָרִים טוֹבִים, רְגָשׁוֹת עֲדִינִים, וּרְצוֹנוֹת נִכְבָּדִים, וּבְכָל זֶה אָנוּ רוֹאִים שֶׁחָסֵר לָנוּ הַכֹּל: לְבַד מַה שֶּׁלָּקִינוּ בְּכִפְלַיִם; לְבַד שֶׁהִנְנוּ נִרְדָּפִים עַד צַוָּאר; לְבַד מַה שֶּׁדָּמֵינוּ נִשְׁפָּכִים כַּמַּיִם הַמֻּגָּרִים אַרְצָה וְאֵין אָנוּ מוֹצְאִים בְּנַפְשֵׁנוּ דֶּרֶךְ אֵיךְ לְהִנָּחֵם אֲפִלּוּ נֹחַם מוּעָט, עַל כָּל הַדָּם הַיָּקָר וְהָאָהוּב,

'נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ'. אֲבָל בַּמֶּה נִנָּחֵם כַּאֲשֶׁר נַחְדֹּר לְתוֹכִיּוּת מַצָּבוֹ הַפְּנִימִי, הַמּוּסָרִי וְהַשִּׂכְלִי שֶׁל הַדּוֹר? אַדְּרַבָּה נִמְצָאֶנּוּ לֹא דּוֹר שָׁפָל, גַּם לֹא דּוֹר חוֹטֵא, לְפִי הָאֱמֶת - נוסף על המלחמות הפנימיות, המבוכה, קריסת המִרקמים החברתיים, הייאוש, ההשפלה מבחוץ והבוז העצמי, קיים פער עמוק ומכאיב בין הפוטנציאל הפנימי הגנוז בדור לבין מצבו בפועל. כאשר נביט על שאיפות הדור, המעידות על הפוטנציאל שלו, הן בפן האישיותי ('המוסרי') והן בפן ההכרתי ('השכלי'), נמצא שאנו כלל לא שפלים ולא חוטאים. בֵּין בָּאָבוֹת בֵּין בַּבָּנִים - בין בקרב שומרי המסורת ובין בקרב הכוחות החילוניים, נִמְצָא הָמוֹן דְּבָרִים טוֹבִים, רְגָשׁוֹת עֲדִינִים, וּרְצוֹנוֹת נִכְבָּדִים - כלומר, השאיפות והיכולות הגנוזות בדור, כפי שיפורט להלן, אינן עניין של מה בכך, וּבְכָל זֶה אָנוּ רוֹאִים שֶׁחָסֵר לָנוּ הַכֹּל. מעבר לבעיות הרוחניות, אנו גם סובלים מבעיות חומריות קשות: לְבַד מַה שֶּׁלָּקִינוּ בְּכִפְלַיִם; לְבַד שֶׁהִנְנוּ נִרְדָּפִים עַד צַוָּאר; לְבַד מַה שֶּׁדָּמֵינוּ נִשְׁפָּכִים כַּמַּיִם הַמֻּגָּרִים אַרְצָה וְאֵין אָנוּ מוֹצְאִים בְּנַפְשֵׁנוּ דֶּרֶךְ אֵיךְ לְהִנָּחֵם אֲפִלּוּ נֹחַם מוּעָט, עַל כָּל הַדָּם הַיָּקָר וְהָאָהוּב,

דָּם בָּנֵינוּ וְאַחֵינוּ הַיְּקָרִים, הַלֵּב נַעֲשָׂה יָצוּק כְּמוֹ אֶבֶן, הַמֹּחַ כִּמְטִיל עוֹפֶרֶת, וְאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים כִּי-אִם לְהִתְרַגֵּשׁ, לְהִתְקַצֵּף, לִכְעֹס וְלִשְׂנֹא, אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ, "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" (איכה ד, ג) - לְבַד זֶה, הַמַּשְׂטֵמָה הַכְּלָלִית הַסּוֹבֶבֶת אוֹתָנוּ מֵעֲבָרִים מֵהָמוֹן רַב, הַבּוּז וְהַשִּׁפְלוּת הַפְּנִימִית הַמְּבַצְבֶּצֶת אֲפִלּוּ מִתּוֹךְ לִבָּם שֶׁל אוֹתָם הַנָּדִים לְשִׁבְרֵנוּ וְהָאוֹמְרִים שֶׁרָאוּי לְרַחֵם עָלֵינוּ, הֵם הִשְׁפִּילוּ אֶת רוּחֵנוּ כָּל-כָּךְ עַד שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמֵנוּ כִּי-אִם בְּעַיִן שֶׁל זַעַם, שֶׁל חֲשָׁד וְשֶׁל הַשְׁפָּלָה, כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ, רַק אֲנַחְנוּ הִנְנוּ

דָּם בָּנֵינוּ וְאַחֵינוּ הַיְּקָרִים - ככל הנראה מקונן כאן הרב קוק על הפרעות האנטישמיות שהתחוללו באותה עת ברחבי העולם היהודי ובעיקר במזרח אירופה וברוסיה. הַלֵּב נַעֲשָׂה יָצוּק כְּמוֹ אֶבֶן, הַמֹּחַ כִּמְטִיל עוֹפֶרֶת - הלב והמוח מתקשים לעכל ומתפלצים למראה הזוועות הללו, ועם זאת, אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים כִּי-אִם לְהִתְרַגֵּשׁ, לְהִתְקַצֵּף, לִכְעֹס וְלִשְׂנֹא, אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ כדברי הפסוק במגילת איכה: "בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" - אישי האומה כה טרודים במלחמות פנימיות, כה נרגנים ומיואשים, עד כי אינם עוסקים בהצלת אחיהם מהאסונות המתרגשים עליהם, כאותם יענים המזניחים ('מתאכזרים') את בניהם במדבר. לְבַד זֶה, הַמַּשְׂטֵמָה הַכְּלָלִית הַסּוֹבֶבֶת אוֹתָנוּ מֵעֲבָרִים מֵהָמוֹן רַב, הַבּוּז וְהַשִּׁפְלוּת הַפְּנִימִית הַמְּבַצְבֶּצֶת אֲפִלּוּ מִתּוֹךְ לִבָּם שֶׁל אוֹתָם הַנָּדִים לְשִׁבְרֵנוּ וְהָאוֹמְרִים שֶׁרָאוּי לְרַחֵם עָלֵינוּ, הֵם הִשְׁפִּילוּ אֶת רוּחֵנוּ כָּל-כָּךְ עַד שֶׁגַּם אֲנַחְנוּ אֵין אָנוּ יְכוֹלִים לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמֵנוּ כִּי-אִם בְּעַיִן שֶׁל זַעַם, שֶׁל חֲשָׁד וְשֶׁל הַשְׁפָּלָה, כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ, רַק אֲנַחְנוּ הִנְנוּ

הָרָעִים וְהַחַטָּאִים, הַסְּכָלִים וְהַחֲשׁוּכִים מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, אוֹי וְאַלְלַי!

הַיָּדַיִם רָפוֹת, הַבִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת, הַלֵּב נָמוֹג וְהָעֵינַיִם תּוֹעוֹת לָתוּר פֹּה וָשָׁם, אוּלַי יֵשׁ אֵיזֶה נְקֻדַּת אוֹר, אֵיזֶה נִיצוֹץ תַּנְחוּמִים, שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְהָאִיר וּלְחַמֵּם, לְהַעֲלוֹת עַל יָדוֹ שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ קֹדֶשׁ. אֲבָל מְאוּמָה לֹא יִמְצָאוּ; הָאָבוֹת נִבְהָלִים וְנוֹאָשִׁים, הַבָּנִים מְלֵאִים רֹגֶז וְקֶצֶף, וְאִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ לֹא יֵדַע וְלֹא יָבִין. כָּל אֶחָד מִתְגַּדֵּר בְּצָרוֹתָיו הַמְּיֻחָדוֹת לוֹ,

הָרָעִים וְהַחַטָּאִים, הַסְּכָלִים וְהַחֲשׁוּכִים מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, אוֹי וְאַלְלַי! - מעבר להשפלה הלאומית בעיני זרים, המבליטה בחריפות את מעמדה העלוב של האומה במציאות העכשווית, חמור מכול הוא אבדן הכבוד העצמי. עם ישראל הגיע למצב בו הוא רואה את עצמו כגרוע מבין האומות.

הַיָּדַיִם רָפוֹת, הַבִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת, הַלֵּב נָמוֹג וְהָעֵינַיִם תּוֹעוֹת לָתוּר פֹּה וָשָׁם, אוּלַי יֵשׁ אֵיזֶה נְקֻדַּת אוֹר, אֵיזֶה נִיצוֹץ תַּנְחוּמִים, שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְהָאִיר וּלְחַמֵּם, לְהַעֲלוֹת עַל יָדוֹ שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ קֹדֶשׁ - בתוך המציאות המייאשת המלאה רדיפות, שנאה אנטישמית, שבר חברתי, תהליך חילון, השפלה לאומית ומשבר אמון עצמי; מחפש העם משנה רוחנית שתוכל לשפוך אור על המתרחש ולעזור לו לתפוס קצה חוט שיוביל לפתרון. אֲבָל מְאוּמָה לֹא יִמְצָאוּ: מן הצד אחד ניצבים הָאָבוֹת, נִבְהָלִים וְנוֹאָשִׁים - המחנה הדתי עומד חסר אונים מול הגל התרבותי-חילוני שכבש את הלב של הדור הצעיר ומחק במחי-יד דפוסי התנהגות וצורות חשיבה שהתקיימו דורי דורות. מן הצד האחר עומדים הַבָּנִים, מְלֵאִים רֹגֶז וְקֶצֶף - המחנה החילוני עסוק רובו ככולו בטרוניה ובמרירות כלפי הממסד התורני והדת, וְאִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ לֹא יֵדַע וְלֹא יָבִין - הריחוק וחוסר התקשורת מביא לשיתוק האוחז בתרבות כולה. כָּל אֶחָד מִתְגַּדֵּר בְּצָרוֹתָיו הַמְּיֻחָדוֹת לוֹ - כל אחד מן המחנות מרוכז בצרותיו: 'האבות' כואבים את קריסת המסגרת הדתית, ואילו 'הבנים' מתענים בחיפוש משמעות אחרת לחייהם.

כָּל אֶחָד מַאֲשִׁים אֶת חֲבֵרוֹ וְתוֹלֶה הַקּוֹלָר רַק בְּצַוָּארוֹ. וּלְהָשִׁיב אֶת הַלְּבָבוֹת אֵלֶּה לָאֵלֶּה, וְקַל וָחֹמֶר לְשַׁלֵּב אֶת הַיָּדַיִם לַעֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה וְכוֹלֶלֶת - אֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. "נֶהֶפְכוּ צִיַרי עָלַי" (דניאל י, טז), "וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד ד' עָלַי חָזָקָה" (יחזקאל ג, יד).

הַסּוּ רַעְיוֹנַי! אַל תִּשְׁתּוֹחֲחוּ וְאַל תֶּהֱמוּ, יֵשׁ שֶׁמֶשׁ צְדָקָה זוֹרַחַת, אַף תָּבִיא מַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ, תִּמְחֶה דִּמְעָה

כָּל אֶחָד מַאֲשִׁים אֶת חֲבֵרוֹ וְתוֹלֶה הַקּוֹלָר רַק בְּצַוָּארוֹ - מבחינת המחנה הדתי, הרדיפות והמשברים הם עונש אלוהי המגיע בשל עזיבת 'הבנים' את המסורת ומפאת מעורבותם בתנועות מהפכניות שונות המעוררת את זעם האומות. המחנה החילוני, לעומת זאת, מאשים את 'האבות' בנחשלות החוסמת את הכוחות הצעירים; לדעתם, השמרנות של דור האבות היא הגורם לאנטישמיות מצד החברה הכללית. בשורה התחתונה, נמצאת האומה כולה במצב של מבוכה ואבדן דרך. וּלְהָשִׁיב אֶת הַלְּבָבוֹת אֵלֶּה לָאֵלֶּה - לצמצם את העוינות בין הצדדים, אף ללא שיתוף פעולה של ממש, וְקַל וָחֹמֶר לְשַׁלֵּב אֶת הַיָּדַיִם לַעֲבוֹדָה חֲשׁוּבָה וְכוֹלֶלֶת - ועל אחת כמה וכמה לאמץ את הפן החיובי שבכל אחד מן המחנות ולבנות יחדיו את עתיד העם, אֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ. כדברי הפסוק בספר דניאל: "נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי" - "אלו ראשי עצמות כל אבר ואבר התקועים בחורי מושבם וסובב בתוכם כדלת על צירה בחור המפתן" והם "נהפכו להישמט ממקומה מרוב רתת וחרדה" (רש"י שם), ומסכם הרב קוק: וָאֵלֵךְ מַר בַּחֲמַת רוּחִי וְיַד ד' עָלַי חָזָקָה - ומעוצמת ההפנמה של מרירות המצב וחוסר ההשלמה עמו ('חימה'), רוח ה' דוחפת אותי בחוזקה לשאת דברים אל בני הדור.

הַסּוּ רַעְיוֹנַי! - שיתקו מחשבותי! יש צורך לעשות מהפך תודעתי; אַל תִּשְׁתּוֹחֲחוּ וְאַל תֶּהֱמוּ - אל תיפול רוחכם ואל תשמיעו קול נהי, יֵשׁ שֶׁמֶשׁ צְדָקָה זוֹרַחַת, אַף תָּבִיא מַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ, תִּמְחֶה דִּמְעָה

מֵעַל כָּל פָּנִים, וְרוּחַ שָׂשׂוֹן תַּחַת רוּחַ כֵּהָה תְּמַלֵּא אֶת כָּל לֵב. דּוֹרֵנוּ הוּא דּוֹר נִפְלָא, דּוֹר שֶׁכֻּלּוֹ תִּמָּהוֹן. קָשֶׁה מְאֹד לִמְצֹא לוֹ דֻּגְמָא בְּכָל דִּבְרֵי יָמֵינוּ. הוּא מֻרְכָּב מֵהֲפָכִים שׁוֹנִים, חֹשֶׁךְ וְאוֹר מְשַׁמְּשִׁים בּוֹ בְּעִרְבּוּבְיָה. הוּא שָׁפָל וְיָרוּד, גַּם רָם וְנִשָּׂא; הוּא כֻּלּוֹ חַיָּב, גַּם כֻּלּוֹ זַכַּאי. אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לַעֲמֹד עַל אָפְיוֹ לְמַעַן נוּכַל לָצֵאת לְעֶזְרָתוֹ.

בְּכָל הַזְּמַנִּים וּבְכָל הַדּוֹרוֹת אֲנַחְנוּ רוֹאִים, בְּדוֹר שֶׁהוּא מָלֵא פְּרָצוֹת, הַפְּרָצוֹת עוֹבְרוֹת עַל פְּנֵי כָּל חוּגוֹ הַמּוּסָרִי לְכָל צְדָדָיו. דּוֹר שׁוֹכֵחַ אֱלוֹהַּ הוּא גַּם כֵּן

מֵעַל כָּל פָּנִים, וְרוּחַ שָׂשׂוֹן, תַּחַת רוּחַ כֵּהָה תְּמַלֵּא אֶת כָּל לֵב - מבט פנימי על המציאות מלמד כי מאחורי העננים הקודרים יש אור ישועה וחסד ('צדקה') הזורח, מרפא ומקדם את המציאות דווקא מתוך הסיבוכים הללו. ישועה זו תמחק את הצער ותחליף את הרוח החלושה ('כהה') ברוח שמחה. דּוֹרֵנוּ הוּא דּוֹר נִפְלָא - מלשון חריג ופלאי, דּוֹר שֶׁכֻּלּוֹ תִּמָּהוֹן. קָשֶׁה מְאֹד לִמְצֹא לוֹ דֻּגְמָא בְּכָל דִּבְרֵי יָמֵינוּ - התרבות בה אנו חיים מורכבת וייחודית כך שקשה למצוא לה מקבילה בהיסטוריה. הדור הזה מֻרְכָּב מֵהֲפָכִים שׁוֹנִים, חֹשֶׁךְ וְאוֹר מְשַׁמְּשִׁים בּוֹ בְּעִרְבּוּבְיָה. הוּא שָׁפָל וְיָרוּד, גַּם רָם וְנִשָּׂא; הוּא כֻּלּוֹ חַיָּב, גַּם כֻּלּוֹ זַכַּאי. אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לַעֲמֹד עַל אָפְיוֹ לְמַעַן נוּכַל לָצֵאת לְעֶזְרָתוֹ - הדור הנוכחי מורכב מסתירות שונות של גדלות וקטנות. על מנת למצוא רפואה למשבר יש לזהות את אופיו הפנימי של הדור.

בְּכָל הַזְּמַנִּים וּבְכָל הַדּוֹרוֹת אֲנַחְנוּ רוֹאִים, בְּדוֹר שֶׁהוּא מָלֵא פְּרָצוֹת, הַפְּרָצוֹת עוֹבְרוֹת עַל פְּנֵי כָּל חוּגוֹ הַמּוּסָרִי לְכָל צְדָדָיו - לאורך כל ההיסטוריה הישראלית הייתה התאמה בין מצבו הדתי של הדור לבין מצבו המוסרי, לכן דור פרוץ מבחינה דתית היה פרוץ גם מבחינה מוסרית. דּוֹר שׁוֹכֵחַ אֱלוֹהַּ הוּא גַּם כֵּן

דּוֹר סוֹרֵר וּמוֹרֶה, זוֹלֵל וְסוֹבֵא. מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם עֵת זָנַח יִשְׂרָאֵל אֶת צוּר מָעֻזּוֹ, הִנֵּה מֵעֵבֶר מִזֶּה "זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן" (הושע יג, ב), 'וַיִצָּמְדוּ לָאֱלִילִים' 'וַיִּשְׁכְּחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם' (על פי תהלים קו, כח; כא), וּמֵעֵבֶר מִזֶּה "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב" (הושע ד, יא), "וְגַנָּב יָבוֹא פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ" (הושע ז, א); פֹּה 'נָשִׁים מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז' (על פי יחזקאל ח, יד),

דּוֹר סוֹרֵר וּמוֹרֶה, זוֹלֵל וְסוֹבֵא - עד כה, כאשר זנח אדם מעם ישראל את אורח החיים הדתי, דהיינו את הקשר שלו לממד הרוחני, לוּוה התהליך בזניחת מעגלי ערכים נוספים. הניוון בתחום הדתי התבטא גם בתחומים אחרים, כגון שחיתות חברתית, הסתאבות חומרית, בערוּת ונחשלות אישיותית בכלל. מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם - עוד בימים עברו, בשלהי ימי בית המקדש הראשון, עֵת זָנַח יִשְׂרָאֵל אֶת צוּר מָעֻזּוֹ - כאשר זנחה החברה הישראלית את הקשר אל המקור היציב ('צור מעוז'), היינו את הקשר לממד האלוהי-רוחני ושקעה בעבודה זרה, ניתן היה להתחקות אחר ירידתה הערכית גם בתחומי חיים נוספים: הִנֵּה מֵעֵבֶר מִזֶּה "זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן" - הפסוקים מתארים מציאות בה מצד אחד אישי האומה היו מקריבים את ילדיהם לפולחן המולך ומנשקים עגלי עבודה זרה, "וַיִצָּמְדוּ לָאֱלִילִים" - דבקו בעבודת הגילולים, "וַיִּשְׁכְּחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם" - ושכחו את ה' המושיע אותם; וּמֵעֵבֶר מִזֶּה "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב" - במקביל, נמשכה החברה אחר חיי הפריצות, ולבם הלך אחרי זנות ושתיית יין, "וְגַנָּב יָבוֹא פָּשַׁט גְּדוּד בַּחוּץ" - והגניבה אינה נעשית בהסתר אלא בצורה גלויה והמונית ('כגדוד'). הרב קוק ממשיך ומדגים את התרחבותה של ההסתאבות הרוחנית שחלחלה אז לכלל תחומי החיים: פֹּה "נָשִׁים מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" - ה'תמוז' היה סוג של עבודה זרה, שעיקר עבודתו נעשתה באמצעות בכי,

וְשָׁם "כָּל אַח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ירמיהו ט, ג). וְזֶה הַקַּו, עוֹבֵר הוּא גַּם עַל פְּנֵי הַתּוֹלָדָה שֶׁלָּנוּ גַּם כֵּן בַּגָּלוּת. מוּזָר הוּא הַדּוֹר הַזֶּה, שׁוֹבָב הוּא, פִּרְאִי הוּא אֲבָל גַּם נַעֲלֶה וְנִשָּׂא, נוֹצִיא מִן הַחֶשְׁבּוֹן אֶת הַיְּחִידִים הַגַּסִּים שֶׁלָּקְחוּ לָהֶם אֶת רוּחַ הַפְּרָצִים לְמַסְוֶה לְעוֹלֵל עַל יָדוֹ עֲלִילוֹת שֶׁל גֶּזֶל וְחָמָס וְכָל נְבָלָה, נִמְצָא כִּי מֵעֵבֶר מִזֶּה 'חוּצְפָּא יִשְׂגֵּא, אֵין הַבֵּן מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו, נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ' (על פי סוטה מט, ב), וּלְעֻמַּת זֶה - רִגְשֵׁי הַחֶסֶד, הַיֹּשֶׁר, הַמִּשְׁפָּט וְהַחֶמְלָה עוֹלִים וּמִתְגַּבְּרִים,

וְשָׁם "כָּל אַח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" - במקביל, אח מרמה את אחיו ורֵעים מדברים סרה אחד על השני. וְזֶה הַקַּו, עוֹבֵר הוּא גַּם עַל פְּנֵי הַתּוֹלָדָה שֶׁלָּנוּ גַּם כֵּן בַּגָּלוּת - גם במהלך ההיסטוריה ('התולדה') הגלותית, בתפוצותיו השונות של עם ישראל, התקיים קשר בין ירידה מוסרית בתחום אחד לירידה בשאר תחומי המוסר. אולם תופעת החילון בדורות האחרונים שונה מקודמותיה: מוּזָר הוּא הַדּוֹר הַזֶּה. מצד אחד, שׁוֹבָב הוּא, פִּרְאִי הוּא - הוא מורד וחסר שליטה, בועט במסורת הדתית, אֲבָל גַּם נַעֲלֶה וְנִשָּׂא - אולם מצד שני גנוזות בו איכויות נפשיות וכוחות חיים אדירים. נוֹצִיא מִן הַחֶשְׁבּוֹן אֶת הַיְּחִידִים הַגַּסִּים שֶׁלָּקְחוּ לָהֶם אֶת רוּחַ הַפְּרָצִים לְמַסְוֶה, לְעוֹלֵל עַל יָדוֹ עֲלִילוֹת שֶׁל גֶּזֶל וְחָמָס וְכָל נְבָלָה - אם נתעלם מאותם בודדים היוצאים מן הכלל (אשר אינם מעידים על הכלל), המנצלים את השבר הרוחני ככיסוי לחולשותיהם המוסריות, נִמְצָא כִּי מֵעֵבֶר מִזֶּה, כדברי חז"ל המתארים את העתיד להיות בדור הגאולה: "חוּצְפָּא יִשְׂגֵּא, אֵין הַבֵּן מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו, נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ" - נראה כי למרות החוצפה המתגברת והשבר הבין-דורי (תופעות המרידה במסורת, הכפירה והחילון), מצויים בתרבות הנוכחית גם רִגְשֵׁי הַחֶסֶד, הַיֹּשֶׁר, הַמִּשְׁפָּט וְהַחֶמְלָה עוֹלִים וּמִתְגַּבְּרִים - תביעה למוסר ויושר חברתי;

הַכֹּחַ הַמַּדָּעִי וְהָאִידֵאָלִי פּוֹרֵץ וְעוֹלֶה. חֵלֶק גָּדוֹל מֵהַדּוֹר הַצָּעִיר אֵינֶנּוּ חָשׁ כָּל כָּבוֹד לְכָל מַה שֶּׁהֻרְגַּל, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֻפְּלָה נַפְשׁוֹ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁפַּל מֵאוֹתוֹ הַגְּבוּל שֶׁהַחֹק וְהַמִּשְׁפָּט עוֹמְדִים עָלָיו בַּדֵּעָה הַהֲמוֹנִית הָרְגִילָה, כִּי אִם מִפְּנֵי שֶׁעָלָה עַד הַמָּקוֹם, שֶׁלְּפִי אוֹתוֹ הַצִּבְיוֹן שֶׁהֻרְגַּל בּוֹ עַד כֹּה שֶׁיַּבִּיט עַל יָדוֹ עַל הַחֹק וְהַמִּשְׁפָּט, עַל הַמָּסֹרֶת וְהָאֱמוּנָה בִּכְלָל, עַל כָּל טָהוֹר וְקָדוֹשׁ, עַל כָּל אֱמֶת גְּדוֹלָה נִצְחִית וֵאלֹהִית אֲשֶׁר בַּמֻּשָּׂגִים, מִפְּנֵי מִעוּט הָעֲבוֹדָה בְּתַלְמוּדָם שֶׁל יְסוֹדֵי הָרֶגֶשׁ

הַכֹּחַ הַמַּדָּעִי וְהָאִידֵאָלִי פּוֹרֵץ וְעוֹלֶה - יכולות שכליות ותביעות ערכיות גבוהות. המורכבות הנזכרת לעיל - דור הבועט במסורת התורנית ומנגד חמוש בכוחות נפש שלא נודעו עד כה - מביאה למסקנה כי חֵלֶק גָּדוֹל מֵהַדּוֹר הַצָּעִיר אֵינֶנּוּ חָשׁ כָּל כָּבוֹד לְכָל מַה שֶּׁהֻרְגַּל - חלק גדול מהדור הצעיר המורד במסורת אינו חש הערכה להרגלי-הדת עליהם חונך ממסורת האבות, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֻפְּלָה נַפְשׁוֹ, לֹא מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁפַּל מֵאוֹתוֹ הַגְּבוּל שֶׁהַחֹק וְהַמִּשְׁפָּט עוֹמְדִים עָלָיו בַּדֵּעָה הַהֲמוֹנִית הָרְגִילָה - לא מפני שאישיותו אפלה וקטנה, לא מפני שרמתו נמוכה מהרמה שבה נתפסים מושגי התורה בהמון הדתי הרחב, אלא להפך: כִּי אִם מִפְּנֵי שֶׁעָלָה עַד הַמָּקוֹם, שֶׁלְּפִי אוֹתוֹ הַצִּבְיוֹן שֶׁהֻרְגַּל בּוֹ עַד כֹּה שֶׁיַּבִּיט עַל יָדוֹ עַל הַחֹק וְהַמִּשְׁפָּט, עַל הַמָּסֹרֶת וְהָאֱמוּנָה בִּכְלָל, עַל כָּל טָהוֹר וְקָדוֹשׁ, עַל כָּל אֱמֶת גְּדוֹלָה נִצְחִית וֵאלֹהִית אֲשֶׁר בַּמֻּשָּׂגִים - מפני שעלה עד הרמה ('המקום'), שממנה נראים החוק והמשפט התורניים, מושגי האמונה והמסורת הנצחיים והאלוהיים (על פי האופן ]'הצביון'[ שבו הוסברו לו עד כה המושגים הללו על ידי אנשי התורה) כנחשלים לעומת רמתו. מדוע מושגי המסורת נדמים לבני הדור הצעירים כנחשלים והם לא יורדים לעומקם ולקדושתם?