עקרון הלב

1. אנה

זאת הפעם האחרונה שאני מתחילה מחדש.

זה מה שאני אומרת לעצמי, בכל אופן. ואני תמיד מתכוונת לזה. אלא שאז משהו תמיד קורה — אני עושה טעות; אני יודעת שיכולתי לנגן יותר טוב; אני שומעת בראש שלי מה אנשים יגידו.

אז אני מפסיקה וחוזרת להתחלה, מנסה לעשות את זה כמו שצריך הפעם. והפעם זאת באמת הפעם האחרונה.

אלא שזאת לא.

אני עושה את זה כבר שישה חודשים, עוברת שוב ושוב על אותן תיבות כמו קרנף שצועד הלוך ושוב בגן החיות. אני כבר בכלל לא מבינה את התווים. אבל ממשיכה לנסות. עד שהאצבעות שלי מתייסרות והגב שלי כואב ומפרק היד פועם בכל פעם שאני מעבירה את הקשת על המיתרים. אני מתעלמת מהכול ומתמסרת כל כולי למוזיקה. רק כשהטיימר מצלצל, אני סוף־סוף מרחיקה את הכינור מהסנטר שלי.

הראש שלי מסוחרר, הגרון יבש. כנראה כיביתי את תזכורת הצהריים שלי ושכחתי לאכול. זה קורה הרבה יותר משהייתי רוצה להודות. אלמלא מיליוני ההתראות בטלפון הנייד שלי, כבר הייתי מתפגרת בטעות. מתוך כבוד לחיים אני לא מגדלת עציצים. אבל בכל זאת יש לי חיית מחמד. אבן. והענקתי לה את השם היצירתי: אבן.

ההתראה טיפול מהבהבת על מסך הנייד שלי, ואני מכבה אותה בעיקום אף. יש אנשים שנהנים מטיפול. זאת הדרך שלהם להוציא קיטור ולקבל אישוש לרגשותיהם. בעיניי זאת עבודה מתישה. הטיפול לא עוזר לי, ונראה לי שבסתר ליבה המטפלת שלי לא סובלת אותי.

בכל זאת אני גוררת את עצמי לחדר השינה ומחליפה בגדים. הניסיונות שלי להוציא את עצמי מהמצב הזה נכשלו, אז אני נחושה לתת הזדמנות לנושא הטיפול. ההורים שלי היו נגעלים מבזבוז הכסף הזה אילו ידעו, אבל אני נואשת, והם לא יכולים להתאבל על כסף שהם לא יודעים שאני מוציאה. אני פושטת את הפיג'מה שלבשתי כל היום ולובשת בגדי התעמלות שאני לא מתכוונת להתעמל בהם. משום־מה, אנשים חושבים שמתאים להסתובב בחוץ בבגדי התעמלות, אפילו שהם חושפניים. אני לא שואלת למה אנשים עושים את מה שהם עושים. אני רק מתבוננת ומחקה אותם. ככה מסתדרים בעולם הזה.

בחוץ יש ריח של אדי אגזוז ומסעדות, ואנשים מסתובבים להם, רוכבים על אופניים, עושים קניות, אוכלים ארוחות צהריים מאוחרות בבתי קפה. אני מנווטת ברחובות התלולים ומפלסת את דרכי בין הולכי הרגל, תוהה אם מישהו מהם יבקר הערב בקונצרט. ינגנו בו את ויוואלדי, המלחין האהוב עליי, בלעדיי.

יצאתי לחופשה מפני שאני לא יכולה להופיע ככה, לדשדש במָקום בנגינה שלי. לא סיפרתי למשפחה שלי כי ברור לי שהם לא יבינו. הם יגידו לי להפסיק להתפנק, לצאת מזה. אהבה קשוחה, כאלה אנחנו.

אבל כבר לא עוזר לי להיות קשוחה עם עצמי. אני לא יכולה להתאמץ עוד יותר משאני מתאמצת.

כשאני מגיעה למבנה הקטן והצנוע של הקליניקה של המטפלת שלי ועוד כמה אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, אני מקישה את הקוד 222, נכנסת ועולה במדרגות המיושנות לקומה השנייה. אין שם פקידה או אזור קבלה, אז אני ניגשת ישירות לחדר 2A. אני מרימה אגרוף אל הדלת, אבל מהססת לפני הדפיקה. מבט חטוף בנייד מראה שהשעה 13:58. כן, הקדמתי בשתי דקות.

אני מעבירה משקל מרגל לרגל, לא בטוחה מה עליי לעשות. כולם יודעים שלא טוב לאחר, אבל גם לא טוב במיוחד להקדים. פעם כשהקדמתי למסיבה, תפסתי את המארח עם המכנסיים למטה, תרתי משמע. ואת החברה שלו עם הפרצוף במפשעה שלו. זה לא היה כיף לאף אחד מאיתנו.

מן הסתם, המועד הכי טוב להגיע לכל מקום הוא בדיוק בזמן.

אז אני עומדת שם, מתייסרת בחוסר החלטיות. שאדפוק על הדלת או אחכה? אם אדפוק עליה מוקדם מדי, אולי אפריע לה איכשהו והיא תתרגז עליי? מצד שני, מה אם אחכה והיא תצא לשירותים ותתפוס אותי עומדת מחוץ לדלת עם חיוך מוזר? אין לי מספיק מידע, אבל אני מנסה לתאר לעצמי מה היא עלולה לחשוב ולהתנהל בהתאם. אני רוצה לקבל את ההחלטה "הנכונה".

אני מסתכלת שוב ושוב על הנייד שלי, ובשעה 14:00 נאנחת בהקלה ודופקת על הדלת. שלוש פעמים, בנחישות, כאילו אני מתכוונת לזה.

המטפלת שלי פותחת את הדלת, מברכת אותי לשלום בחיוך, אבל לא לוחצת את ידי. היא אף פעם לא לוחצת אותה. בהתחלה זה בילבל אותי, אבל עכשיו אני יודעת לְמה לצפות, וזה מוצא חן בעיניי.

"טוב לראות אותך, אנה. תיכנסי. תרגישי בנוח." היא מסמנת לי להתיישב ומנופפת בידה לעבר הכוסות ומתקן המים החמים על הדלפק. "תה? מים?"

אני מכינה לעצמי כוס תה, כי נראה לי שזה מה שהיא רוצה שאעשה, ומניחה אותה על שולחן הקפה, ואז מתיישבת באמצע הספה מול הכורסה שלה. קוראים לה ג'ניפר אניסטון, דרך אגב. לא, לא הג'ניפר אניסטון ההיא. לא נראה לי שהיא אי־פעם הופיעה בטלוויזיה או יצאה עם בראד פיט, אבל היא גבוהה, ולדעתי גם מושכת. היא באמצע שנות החמישים, על פי הניחוש שלי, רזה יחסית, תמיד בנעלי מוקסין ועם תכשיטים בעבודת יד. יש לה שיער ארוך חום־בהיר שזור אפור, ועיניים... אני לא זוכרת באיזה צבע, אף על פי שהרגע הסתכלתי עליה. מפני שאני מסתכלת לאנשים בין העיניים. קשר עין מערבל לי ככה את המוח, שאני לא מסוגלת לחשוב, וזה תרגיל שימושי שגורם לי להיראות כאילו אני עושה מה שאני אמורה לעשות. אתם מוזמנים לשאול אותי איך נראים המוקסינים שלה.

"תודה שאת נפגשת איתי," אני אומרת, כי אני אמורה להביע תודה. העובדה שאני באמת שמחה שהיא נפגשת איתי לא חשובה, אבל זאת בכל זאת האמת. לשם הדגשה אני מחייכת אליה את החיוך הכי חם שלי, ומוודאת שקמטים מופיעים בזוויות עיניי. התאמנתי על החיוך במראה עד שווידאתי שהוא נראה כמו שצריך. החיוך שהיא מחזירה לי מאשר את זה.

"כמובן," היא אומרת, ומניחה יד מעל הלב כדי להראות לי כמה המילים שלי מרגשות אותה.

אף על פי כן, אני תוהה אם היא בסך הכול מתנהגת כמוני. כמה ממה שאנשים אומרים אמיתי, וכמה נובע מנימוס? האם יש אנשים שבאמת חיים את חייהם, או שכולנו קוראים שורות מתסריט ענקי שכתב מישהו אחר?

בשלב הזה הוא מתחיל, תקציר השבוע שלי, איך הוא עבר עליי, האם היתה לי פריצת דרך כלשהי בעבודה. אני מסבירה, במושגים ניטרליים, ששום דבר לא השתנה. שהשבוע היה זהה לקודמו, בדיוק כפי שהשבוע שעבר היה זהה לשבוע שלפניו. הימים שלי זהים זה לזה, בעיקרון. אני מתעוררת, שותה קפה ואוכלת חצי בייגל, ומתאמנת בכינור שלי עד ששלל ההתראות בנייד שלי אומרות לי להפסיק. שעה על סולמות, וארבע שעות על מוזיקה. כל יום. אלא שאני לא מתקדמת. אני מגיעה לעמוד הרביעי באחת היצירות של מקס ריכטר — אם יש לי מזל — ומתחילה מחדש. ומתחילה מחדש. ומתחילה מחדש. פעם אחר פעם אחר פעם.

קשה לי לדבר על דברים כאלה עם ג'ניפר, במיוחד בלי שהתסכול שלי יֵצא החוצה. היא הפסיכולוגית שלי, כך שהיא אמורה לעזור לי. וככל הידוע לי, היא לא הצליחה לעזור לי. אבל אני לא רוצה שהיא תרגיש רע לגבי זה. אנשים אוהבים אותי יותר כשאני גורמת להם להרגיש טוב לגבי עצמם. אז אני כל הזמן אומדת את התגובות שלה ועורכת את המשפטים שלי כדי למצוא חן בעיניה.

כשקמט עמוק מופיע בפניה לשמע התיאור השבועי היבש שלי, אני נבהלת ואומרת, "אני מרגישה שהמצב שלי עומד להשתפר." זה שקר גס, אבל המטרה שלו טובה, כי הפנים שלה מאירות.

"אני ממש שמחה לשמוע את זה," אומרת ג'ניפר.

אני מחייכת אליה, אבל יש לי בחילה קלה. אני לא אוהבת לשקר. אף על פי שאני עושה את זה כל הזמן. שקרים קטנים ולא מזיקים שגורמים לאנשים להרגיש טוב. הם חיוניים להתנהלות נכונה בחברה.

"את יכולה לנסות לדלג לאמצע היצירה שאת מתקשה איתה?" היא שואלת.

ההצעה מרתיעה אותי. "אני חייבת להתחיל בהתחלה. זה מה שעושים. אילו היה צריך לנגן את השיר מהאמצע, היו מתחילים שם."

"אני מבינה, אבל זה עשוי לעזור לך להתגבר על המחסום הרגשי שלך," היא מציינת.

אני לא יכולה אלא לנענע את ראשי, אף על פי שבתוכי אני נחרדת. אני יודעת שאני לא מתנהגת כפי שהיא רוצה שאתנהג, וזאת תחושה לא טובה.

היא נאנחת. "את עושה שוב ושוב את אותו הדבר, וזה לא פותר את הבעיה, אז אולי הגיע הזמן לנסות משהו שונה."

"אבל אני לא יכולה לדלג על ההתחלה. אם אני לא יכולה לנגן אותה כמו שצריך, אז לא מגיע לי לנגן את ההמשך, ולא מגיע לי לנגן את הסיום," אני אומרת, משוכנעת בכל מילה.

"מה הקשר לְמה שמגיע לך? זאת יצירה. אפשר לנגן אותה באיזה סדר שרוצים. היא לא תשפוט אותך."

"אבל אנשים ישפטו אותי," אני לוחשת.

הנה. אנחנו תמיד נתקעות באותה נקודה. אני מביטה בידיי. הן לופתות זו את זו חזק כל כך, עד שמפרקי האצבעות לבנים, כאילו אני דוחפת את עצמי למטה ולמעלה בו בזמן.

"את אמנית, ואמנות היא דבר סובייקטיבי," אומרת ג'ניפר. "את חייבת ללמוד להפסיק להקשיב למה שאנשים אומרים."

"אני יודעת."

"איך הצלחת לנגן לִפנֵי? מה הרגשת אז?" היא שואלת, וב"לפני" אני יודעת שהיא מתכוונת לתקופה לפני שהתפרסמתי בטעות באינטרנט והקריירה שלי נסקה, לפני שיצאתי לסיבוב הופעות בינלאומי וקיבלתי עסקת הקלטות והמלחין המודרני מקס ריכטר כתב יצירה במיוחד בשבילי, כבוד גדול מאין כמוהו.

בכל פעם שאני מנסה לנגן את היצירה כראוי לה — וכפי שכולם מצפים ממני לנגן אותה, מפני שהפכתי למין עילוי מוזיקלי אף על פי שבעבר נחשבתי כנרת סבירה בלבד — בכל פעם אני נכשלת.

"לפני, ניגנתי רק מפני שאהבתי את זה," אני עונה לבסוף. "לאף אחד לא היה אכפת ממני. אף אחד בכלל לא ידע שאני קיימת. חוץ מהמשפחה שלי והחבר שלי והחברים לעבודה וכאלה. ולא הייתה לי בעיה עם זה. אהבתי את זה. ועכשיו... לאנשים יש ציפיות, ואני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שאולי אאכזב אותם."

"את תאכזבי אנשים," אומרת ג'ניפר בנימה תקיפה, אבל לא רעת־לב. "אבל גם תדהימי אנשים אחרים. ככה זה עובד."

"אני יודעת," אני אומרת. ואני באמת מבינה, מבחינה הגיונית. אבל הרגש שלי זה סיפור אחר לגמרי. אני חוששת שאם אמעד, אם אכשל, כולם יפסיקו לאהוב אותי, ואז מה יהיה איתי?

"אני חושבת ששכחת את הסיבה שאת מנגנת," היא אומרת בעדינות. "או, ליתר דיוק, בשביל מי את מנגנת."

אני נושמת עמוק ומשחררת את ידיי כדי לתת מנוחה לאצבעות הנוּקשות. "את צודקת. כבר הרבה זמן לא ניגנתי בשביל הכיף. אנסה לעשות את זה," אני אומרת ושולחת לה חיוך אופטימי. בסתר ליבי, עם זאת, אני יודעת מה יקרה כשאנסה. אני אלך לאיבוד בנגינה מעגלית של אותו הקטע. כי שום דבר כבר לא מספיק טוב. לא, "מספיק טוב" זה לא נכון. אני צריכה להיות יותר מ"מספיק טובה". אני חייבת להיות מדהימה. הלוואי שידעתי להדהים מתי שמתחשק לי.

לשנייה נראה שהיא עומדת להגיד משהו, אבל אז היא מניחה אצבע על הסנטר, מטה את הראש הצידה ומביטה בי מזווית חדשה. "למה את עושה את זה?" היא מצביעה על העיניים שלה. "את הדבר הזה עם העיניים שלך?"

פניי מחווירות. עורי מתלהט ומתקרר ונמתח, הבעת הפנים שלי מתמוססת. "איזה דבר?"

"מקמטת את העיניים," היא אומרת.

היא עלתה עליי.

אני לא יודעת איך אני אמורה להגיב. זה עדיין לא קרה לי. הלוואי שיכולתי להימס לתוך הרצפה או לתחוב את עצמי לתוך אחד הארונות שלה ולסגור את הדלת. "חיוכים נראים אמיתיים רק כשגם העיניים מחייכות. זה מה שכתוב בספרים," אני מתוודה.

"יש הרבה דברים שאת עושה ככה? דברים שקראת עליהם בספרים או ראית אנשים אחרים עושים, והעתקת מהם?" היא שואלת.

אני בולעת רוק באי־נוחות. "אולי."

לפתע היא נראית מהורהרת, רושמת משהו בפנקס שלה. אני מנסה לראות מה היא כתבה בלי להיראות מציצה, אבל לא מצליחה לפענח את הכתוב.

"למה זה חשוב?" אני שואלת.

היא בוחנת אותי לרגע ואז אומרת. "זאת צורה של מיסוּך."

"מה זה מיסוך?"

היא עונה לי במשפטים קטועים, כאילו היא בוררת מילים, "זה כשמישהו מסגל לעצמו התנהגויות שאינן טבעיות לו, כדי להסתדר יותר טוב בחברה. זה משהו שנשמע לך מוכר?"

"זה דבר רע אם ככה?" אני שואלת, אני לא מצליחה להרחיק את האי־נוחות מקולי. אני לא אוהבת את הכיוון של השיחה הזאת.

"זה לא טוב או רע. זה פשוט המצב. יהיה לי קל יותר לעזור לך, אם תהיה לי תמונה ברורה של איך המוח שלך עובד." היא משתתקת לרגע ומניחה את העט שלה לפני שהיא ממשיכה, "רוב הזמן נדמה לי שאת אומרת לי דברים רק כי נראה לך שזה מה שאני רוצה לשמוע. אני מקווה שאת מבינה כמה משהו כזה עלול לחבל בטיפול."

הרצון שלי לזחול לתוך הארונית שלה מתעצם. כשהייתי קטנה נהגתי להתחבא במקומות צרים כאלה. הפסקתי רק מפני שההורים שלי כל הזמן מצאו אותי וגררו אותי החוצה אל האירועים הרועשים שלהם, מסיבות, ארוחות ערב גדולות עם המשפחה המורחבת העצומה שלנו, קונצרטים בבית הספר, אירועים שנאלצתי לגרוב גרבונים מעקצצים לכבודם, וללבוש שמלה מגרדת, ולשבת בלי לזוז ולסבול בשקט.

ג'ניפר מניחה את הפנקס שלה בצד ומשלבת את ידיה בחיקה. "הזמן שלנו נגמר, אבל לשבוע הבא הייתי רוצה שתנסי משהו חדש."

"לדלג לאמצע ולנגן משהו כיפי," אני אומרת. אני תמיד זוכרת את המטלות שהיא נותנת לי, גם כשברור לי שלא באמת אבצע אותן.

"יהיה נהדר אם תוכלי לעשות את זה," היא אומרת בחיוך אמיתי. "אבל יש עוד משהו." היא רוכנת קדימה, בוחנת אותי במבט נוקב ומוסיפה, "הייתי רוצה שתעקבי אחרי מה שאת עושה ואומרת, ואם זה משהו שלא נראה לך נכון, שלא מתאים למי שאת, אם זה משהו שמתיש אותך או גורם לך להרגיש אומללה, תבדקי למה את עושה את זה. ואם אין לך סיבה טובה... תנסי לא לעשות את זה."

"בשביל מה?" זה נראה לי כמו צעד אחורה, ואין לזה כל קשר למוזיקה שלי, לדבר היחיד שחשוב לי.

"יכול להיות, לדעתך, שיש סיכוי שהמיסוך שלך התפשט גם אל הנגינה בכינור?" היא שואלת.

אני עומדת לענות לה, אבל אחרי זמן־מה אומרת, "אני לא מבינה." יש לי הרגשה שזה לא ימצא חן בעיניי, ואני מתחילה להזיע.

"אני חושבת שהבנת איך לשנות את עצמך כדי לשמח אנשים אחרים. ראיתי אותך מתאימה את הבעות הפנים שלך, את ההתנהגות שלך, אפילו את מה שאת אומרת, לְמה שנראה לך שאני אעדיף. ועכשיו אני מאמינה שאת מנסה, אולי לא במודע, לשנות את המוזיקה שלך למשהו שאנשים אחרים יאהבו. אבל זה בלתי אפשרי, אנה. כי זאת אמנות. את לא יכולה לרַצות את כולם. ברגע שתשַני אותה כדי שמישהו אחד יאהב אותה, תאבדי מישהו שאהב אותה כפי שהיא הייתה קודם. הרי זה מה שעשית כשניגנת את אותו קטע שוב ושוב, נכון? את חייבת ללמוד להקשיב לעצמך, להיות עצמך."

המילים שלה מציפות אותי. משהו בי רוצה לצעוק עליה שתפסיק לדבר שטויות, רוצה לכעוס. חלק אחר בי רוצה לבכות, כי לפי האמירות שלה אני נשמעת ממש מעוררת רחמים. אני מפחדת שהיא רואה מבעד להצגה שלי. אבל בסופו של דבר אני לא צועקת ולא בוכה. רק יושבת שם קפואה, מוכת הלם, פונה לברירת המחדל שלי ברוב המקרים — אֵין אונים. אין לי אינסטינקט שדוחק בי להילחם או לברוח. רק לקפוא. כשהמצב ממש מחמיר, אני אפילו לא יכולה לדבר. אני נאלמת דום.

"ואם אני לא יודעת איך להפסיק?" אני שואלת לבסוף.

"תתחילי בדברים הקטנים, ותנסי לעשות את זה בסביבה בטוחה. אולי עם המשפחה שלך?" היא מציעה.

אני מהנהנת, אבל לא בדיוק בהסכמה. אני עדיין מעכלת את הדברים שלה. כשאנחנו מסיימות את הפגישה הראש שלי מעורפל. אני לא ממש מודעת לסביבה עד שאני מוצאת את עצמי בחוץ, בדרך הביתה.

הנייד שלי רוטט בעיקשות בתיק, ואני שולפת אותו ומגלה שלוש שיחות שלא נענו מהחבר שלי, ג'וליאן — לא הודעות קוליות, הוא שונא להשאיר הודעות קוליות. אני נאנחת. הוא מתקשר אליי בתכיפות כזאת רק במקרים הנדירים שאין לו נסיעת עסקים, והוא רוצה לצאת איתי בערב. אני מותשת מהטיפול. כרגע אני רוצה רק להתכרבל על הספה בחלוק הצמר המכוער שלי, להזמין אוכל ולראות סרטי טבע של הבי־בי־סי, שדיוויד אטנבורו מקריין.

אני לא רוצה להתקשר אליו בחזרה.

אבל אני מתקשרת.

"הי, בֵּייבּ," ג'וליאן עונה.

אני צועדת לאורך המדרכה לבדי, אבל אני בכל זאת כופה על עצמי לחייך ומנסה להישמע נלהבת. "הי, ג'ולס."

"שמעתי דברים טובים על מסעדת ההמבורגרים החדשה ליד בניין מַרקֶט סקוֶור, אז הזמנתי לנו שולחן לשבע. אני רוצה להספיק קודם ללכת לחדר כושר, אז אני חייב לזוז. מתגעגע אלייך. נתראה שם," הוא אומר במהירות.

"איזו מסעדת המבורגרים חדש —" אני מתחילה לשאול, אבל הוא כבר ניתק. דיברתי לעצמי.

נראה שאני יוצאת הערב.