ערב הסעודית והסכסוך בפלסטין

בחיבורי זה אני מבקש לבדוק את יחסו של עבד אלעזיז אבן עבד אלרחמן אַאל אלפַיצל, המכונה אבן סעוד, אל היהודים ואל הציונות על רקע עמדתו כלפי הסכסוך בפלסטין. אבן סעוד הוא מייסדה של הממלכה הערבית הסעודית. כיבושו את ריאד ב־1902 היה המהלך הראשון שלו ליצירת הממלכה. לאחר כיבושים של עוד טריטוריות שלט אבן סעוד על מרבית שטחו של חצי האי ערב. ב־1932 הוכרזה רשמית הממלכה הערבית הסעודית, ואבן סעוד מלך בה עד מותו ב־1953. בניו שולטים בממלכה מאז ועד עצם היום הזה.

בתקופת שלטונו הארוכה של אבן סעוד – המחצית הראשונה של המאה ה־20, התרחשו אירועים שעיצבו את מפת המזרח התיכון כפי שהיא מוכרת לנו כיום: מלחמת העולם הראשונה, משטר המנדטים של המעצמות והקמתן של מדינות ערב – עיראק, ירדן, סוריה ולבנון. תהליך עיקרי באותם הימים היה התעצמותו של הסכסוך בין יהודים לערבים בארץ ישראל. סכסוך זה ניזון מגידולו ומהתחזקותו של היישוב היהודי בארץ, ושיאו בהקמת מדינת ישראל ומלחמת 1948 שפרצה לאחר מכן. התפתחות זו עוררה התנגדות בקרב הפלסטינים תושבי הארץ, ואליה נלוותה מעורבות פעילה של מדינות ערב השכנות. הסכסוך נשא אופי אלים במרד הפלסטיני של שנות ה־30 והיווה מוקד לפעילות בין־ערבית בשנות ה־40, בייחוד לאחר הקמת הליגה הערבית. אבן סעוד, בהיותו שליט ערבי של המדינה היחידה באזור שהיתה עצמאית, לא היה יכול להימנע מלהידרש לשאלת פלסטין. מנהיגותו ויוקרתו האישית שימשו מקור משיכה לקריאות מכיוון הפלסטינים לסייע להם במאבקם בציונות, ואליהם הצטרפו גם קולותיהם של הערבים מחוץ לארץ ישראל. אף שלערב הסעודית אין גבול משותף עם ארץ ישראל, היו לסכסוך משמעויות שהשפיעו על האזור כולו, ובד בבד גם על מעמדה של הממלכה הסעודית בזירה. יחסיו המיוחדים של אבן סעוד עם בריטניה, שהיתה בעלת המנדט על ארץ ישראל, הִקנו לו מעמד מיוחד במעורבות בסכסוך.

בנוסף על הממד הפוליטי היה לסכסוך גם גוון דתי. מסגד אלאקצא שבירושלים היה בראשית האסלאם המקום הראשון שאליו כיוונו המוסלמים את תפילתם (קִבְּלַה), והמקום השלישי המקודש בעולם האסלאמי לאחר מֶכּה ואלמדינה שבחיג'אז. ירושלים מאצילה מקדושתה על הארץ כולה. חאג' אמין אלחוסייני, המופתי של ירושלים, היה המנהיג הפלסטיני הבולט בתקופה זו והוא נשא תואר דתי בנוסף על מנהיגותו הפוליטית. אבן סעוד היה האימאם, ראש הקהילה האסלאמית בממלכתו, ושלט במקומות הקדושים ביותר לאסלאם – מֶכּה ואלמדינה, כך שיחסיו עם המופתי והפלסטינים לוּו גם במשמעות דתית־אסלאמית. המחקר יבדוק יחסים אלה, ובה בעת גם את היחסים בין הצדדים במישור הפוליטי.

אבן סעוד הקים את ממלכתו על יסוד הזרם הוַהאבי באסלאם בזיקה למדינות וַהאביות קודמות שהיו בחצי האי ערב מאז המאה ה־18, ובהן שלטו אבותיו ובני משפחתו. הוַהאביה נחשבה לזרם קיצוני ובלתי מתפשר באסלאם. ואולם היתה לאבן סעוד גרסה משלו לאסלאם. בהיותו שליט בהנהגת הקהילה הוא חש מחויבות להמשך השושלת הסעודית, לחיזוק מדינתו ולביצור מעמדה הביטחוני, הפוליטי, הכלכלי והדתי. לאנשי הדת הוַהאבים (העֻלמא) היה מעמד מיוחד. מערכת היחסים בין אבן סעוד לאנשי הדת מהווה מפתח להבנת משמעות האסלאם בניהול המדיני של הממלכה, והיא קשורה גם לגישתו של אבן סעוד לסכסוך בפלסטין בהיותה קדושה לאסלאם.

בערב הסעודית לא היתה קהילה יהודית. את המידע הראשון על היהודים קיבל אבן סעוד מהמקורות האסלאמיים. מקורות אלה, בגרסה הוַהאבית, ליוו אותו במהלך כל חייו. עמדה שאימצו כמה מנהיגים ציונים, דיפלומטים מערביים וכמה מהחוקרים, המוזכרים במהלך העבודה, טוענת כי מקור התנגדותו של אבן סעוד ליהודים היה הקנאות הדתית של אמונתו הוַהאבית. לפי עמדה זו היחס הדתי־קיצוני קבע את גישתו של אבן סעוד לסכסוך הפוליטי בארץ ישראל, ובזאת מנע כל אפשרות להגיע אִתו לפתרון של פשרה בסכסוך. דעה זו נסמכת גם על סירובו של אבן סעוד להיפגש עם נציגי הסוכנות היהודית, וגם על דחייתו את כל ניסיונות התיווך שנעשו. משה שרת (שרתוק), מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אימץ בנחרצות עמדה זו. יש לכך חשיבות רבה, שכן לשרת היה מעמד בכיר והיה אחראי לגיבוש המידע על ארצות ערב. המחקר בודק עד כמה יש לעמדה זו יסוד, בין השאר על ידי בחינת יחסו של אבן סעוד לנושאי הדת. ראשית, ראייתו של אבן סעוד את האסלאם עצמו על זרמיו ועל פלגיו, והדרך לקיים את מצוותיו, ולאחר מכן יחסו לנצרות ולנוצרים כיסוד השוואתי ליחסו ליהודים.

חיבור זה מציע עמדה אחרת, הגורסת שגישתו של אבן סעוד לסכסוך בארץ ישראל מקורה בתפיסתו האסטרטגית־פוליטית כיצד להגן על האינטרסים של ערב הסעודית בזירה האזורית. בחיבורי זה אסביר מדוע מרכיב זה היה חשוב יותר מהמרכיב הדתי, ואבהיר כי גישתו של אבן סעוד לאסלאם הוַהאבי היתה פתוחה ומתונה. לאבן סעוד היה חשוב לשמור על שלמותה וביטחונה של ממלכתו, לפתח את ארצו, ומאז 1932 לא להרחיב את שלטונו לטריטוריות אחרות למעט סכסוכי גבולות. עם זאת היה לו צורך לסכל איומים של פגיעה במעמדה של ערב הסעודית באזור. לסכסוך בארץ ישראל היה פוטנציאל של הפרת הסטטוס קווֹ בזירה, ובכך הוא היה אחד מאותם איומים. מגמה זו היא שהדריכה את אבן סעוד בניהול מדיניות החוץ כלפי הגורמים שהיו פעילים בסכסוך. המחקר בודק את מאזן הגורמים האלה ואת השפעתו של כל אחד מהם לפי סדר העדיפויות שראה אבן סעוד. למעצמות שפעלו באזור נתן אבן סעוד משקל מכריע.

בריטניה היתה בעלת המנדט על ארץ ישראל, ומתוקף זה אחראית לביטחון בארץ. לאבן סעוד היו חוזים אִתה והוא נהנה מתמיכה כספית שלה. בריטניה שלטה בעבר הירדן, הגובלת בערב הסעודית ובארץ ישראל, וכן בעיראק, והיתה בעלת השפעה בנסיכויות המפרץ הפרסי שגבלו בערב הסעודית. מדינות מוסלמיות אחרות היו נתונות להשפעה בריטית ומהן הגיעו עולי רגל שנהגו לפקוד את המקומות הקדושים בחיג'אז, והיו מקור הכנסה עיקרי של הממלכה לפני עידן הנפט. כמו כן היתה לבריטניה נוכחות צבאית חזקה ביותר באזור. מערכת יחסים זו הנחתה את אבן סעוד להימנע מעימות עם בריטניה בעניין הסכסוך בארץ ישראל, ולנסות לתאם אִתה את פעולותיו בנושא זה.

עם תחילת הפקת הנפט היתה ארצות הברית לגורם מרכזי בכלכלת ערב הסעודית. הנפט נעשה מקור ההכנסה העיקרי של הממלכה מתחילת שנות ה־40. חברות הנפט האמריקניות פעלו כדי להשפיע על הממשל האמריקני שיגן על האינטרסים שלהן ולא יתמוך בציונות. אולם הנשיא טרומן ניהל מדיניות פרו־ציונית שגרמה ללחץ בין־ערבי חזק על ערב הסעודית לבטל את הזיכיונות של החברות האמריקניות להפקת נפט. ספרי יבהיר כיצד התמודד אבן סעוד עם לחץ זה.

השושלת ההאשמית היתה היריבה העיקרית של אבן סעוד באזור. זו שושלת שריפית, יריבה מסורתית של בית סעוד הוַהאבי. אבן סעוד כבש את ממלכתם בחיג'אז באמצע שנות ה־20, והם נאלצו לצאת לגלות. לאחר שהתבססו בעבר הירדן ובעיראק בסיוע הבריטים, היתה להאשמים שאפתנות להרחיב את שלטונם לעוד טריטוריות בסהר הפורה, לכיוון סוריה וארץ ישראל. עבדאללה, שליט עבר הירדן, היה נחוש בכוונתו לנצל את הסכסוך בארץ ישראל על מנת לשלוט גם בחלק הערבי שבה, והיו לו אף שאיפות לחזור ולכבוש את החיג'אז.

גרמניה הנאצית היתה שותפה לאבן סעוד בשנאת היהודים, ולכאורה היה בכך בסיס לשיתוף פעולה אתה. כמו כן לא היו לגרמניה שאיפות פוליטיות במזרח התיכון והיתה לה נכונות לבלום את ההאשמים, בני החסות של בריטניה. גרמניה היתה גם מקור פוטנציאלי לרכש נשק. המחקר בודק אם כל הגורמים האלה שנדונו בין הצדדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הבשילו לכלל פעולה ממשית ותכליתית.

הפלסטינים והיישוב היהודי בארץ ישראל היו הנצים הישירים בסכסוך. המחקר בוחן את מידת התמיכה של אבן סעוד בפלסטינים במישור הפוליטי, בסיוע כספי ובהספקת נשק. כמו כן נבדק עד כמה השפיעו הגורמים האלה על שיעור התמיכה של אבן סעוד בפלסטינים: יחסיו האישיים עם חאג' אמין אלחוסייני; הפילוג בחברה הפלסטינית; המרד הפלסטיני בשלטון הבריטי, והגורמים החיצוניים שהוזכרו קודם לכן. ישנן התבטאויות של אבן סעוד על היות היהודים אויבי האסלאם, מקוללים מראשית ימיו של האסלאם, ובזויים באופיָם החומרני. אולם בד בבד הוא תמך בהגנה על המיעוט היהודי בארץ ישראל ועל שמירת ביטחונו שהותנתה בהפסקת ההגירה היהודית לארץ. לכאורה יש כאן סתירה. בעבודתי אסביר את מורכבות עמדתו של אבן סעוד כאשר העדיף אינטרס אסטרטגי ביטחוני־פוליטי על מניע אידאולוגי־דתי.

יחסו של אבן סעוד ליהודים ולפלסטינים נבחן בעמדה שנקט כלפי האירועים העיקריים שעיצבו את הסכסוך:

א. מאורעות אב תרפ"ט (אוגוסט 1929).

ב. השביתה הגדולה של הפלסטינים ב־1936.

ג. פעילות ועדת פיל ב־1937 והמלצתה לחלוקת הארץ.

ד. המרד הפלסטיני ב־1936-1939 ("המאורעות").

ה. פעילות הליגה הערבית בשנות ה־40.

ו. החלטת החלוקה של עצרת האו"ם ב־29 בנובמבר 1947.

ז. הקמת מדינת ישראל בה' באייר תש"ח (15 במאי 1948).

ח. מלחמת 1948.

האינטרסים של ערב הסעודית הם שעמדו לנגד עיניו של אבן סעוד בעמדתו כלפי הסכסוך היהודי פלסטיני בכל שלביו. אך נלוו לכך ערכים שאבן סעוד האמין בהם: צדק שחייב להיעשות כלפי הפלסטינים תושבי הארץ לאחר העוול של נישולם; אחריות השלטון הבריטי הלגיטימי לשמירת השקט והביטחון; מציאת פתרון לפליטים היהודים ששרדו את מלחמת העולם השנייה; העצמה הצבאית שיכולה להכריע גורמים נחותים בכוחם. בהיעדר פתרון מוסכם, גרם תמהיל של שיקולים אלה לאבן סעוד להעדיף בדרך כלל את המשך השלטון הבריטי בארץ ישראל.

אבן סעוד הסתייע ביועצים זרים לניהול מדיניות החוץ. אלה היו ערבים בעלי השכלה רחבה ושליטה בשפות זרות, שמילאו תפקידים חשובים במנגנון השלטוני. כיוון שלא היו להם שורשים בחברה הסעודית, הם היו חייבים בנאמנות מוחלטת לשליט. היתה להם היכרות טובה של הסכסוך בארץ ישראל וקִרבה למנהיגות הפלסטינית. הם ניסו להשפיע להגברת התמיכה והסיוע לפלסטינים, אך לא אחת נאלצו לפעול שלא על פי טעמם האישי, שכן הם היו מופקדים על ביצוע המדיניות שהכתיב אבן סעוד.

במחקרי אני בודק האם אבן סעוד הבחין בין יחסו ליהדות וליהודים לבין היחס לציונות כתנועה פוליטית. יחסים אלה השתנו במרוצת הזמן. כדי להבין לאשורו עניין זה אציג את מכלול השקפתו של אבן סעוד בענייני חוץ וביטחון באזור. גישתו לארץ ישראל לא היתה מנותקת ממערכת קשריו עם בריטניה ומהסכסוכים אתה במפרץ הפרסי. העימות של אבן סעוד עם ההאשמים בעניין פלסטין קשור למעמדם בעבר הירדן ובעיראק ולשאיפות ההתפשטות שלהם.

בעבודה נבדק יחסה של ההנהגה הציונית לאבן סעוד: האם היה לה מידע מהימן על עמדתו; האם הבינה את מלוא המשמעות של שיתוף הפעולה שלה עם עבדאללה והשפעתו על היחס של אבן סעוד כלפיה; האם האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות הציע מדיניות כוללת כלפי העולם הערבי; מה היתה עמדתם של המנהיגים הציונים הבכירים – דוד בן גוריון, משה שרתוק וחיים וייצמן, כלפי אבן סעוד; האם ראו סיכוי להגיע אִתו להבנה; מדוע לא הצליחו מנהיגים ציונים להגיע לקשר ישיר עם אבן סעוד על אף קשרים ומפגשים שהיו לחברי הסוכנות עם נציגי ממשל סעודים. בחינת שאלות אלה בהקשרן לתקופה הרלוונטית משולבת במחקר. בין השאר מוזכרת "תכנית פילבי", שהציעה פתרון של אוטונומיה יהודית במסגרת פדרציה ערבית ובראשה אבן סעוד. היהודים היו אמורים להעביר 20 מיליון ליש"ט לצורך ביצוע התכנית. בדיקה של הרעיון שעמד ביסוד התכנית, עם מעורבות של הנשיא רוזוולט, הסתיימה בכישלון צורם. מאז הוקצנו התבטאויותיו של אבן סעוד בגנות היהודים. כמה מהן היו אנטישמיות מובהקות. החיבור מביא ציטוטים של דברי אבן סעוד כפי שנכתב וכפי שרשמו בני שיחו ששמעו אותם ישירות מפיו. עם זאת מובאות גם דעותיו של אבן סעוד מכלי שני ושלישי.

המחקר נכתב מנקודת מבט סעודית. אבן סעוד היה שליט שקיבל בעצמו את כל ההחלטות שחיבורי בוחן. הוא היה מנהיג דומיננטי שהקים ממלכה, בעל כריזמה, והקסים את כל הבאים אִתו במגע. הוא ידע להתהלך עם דיפלומטים, עם קצינים ועם מנהיגים מערביים, ואלה שפגשו אותו יצאו נפעמים מהרושם שעשה עליהם. גישתה של ערב הסעודית לזירה האזורית, ולישראל בתוכה, קיבלה ביטוי דומה לגישתו היסודית של אבן סעוד גם אצל בניו־יורשיו. תכנית שמונה הנקודות של יורש העצר פהד מ־1981, ויזמתו של יורש העצר עבדאללה מפברואר 2002, יש בהם האלמנטים שאימץ אבן סעוד: נכונות להשלים עם קיומה של מדינה יהודית באזור; שמירה על סטטוס קווֹ ורגיעה; שיתוף המעצמות בהסדר, וערבותן לשמירת ההסדר.

המחקר נשען בעיקרו על חומר ארכיוני. מקור חשוב עד מאוד הוא ספרו של ח'יר אלדין אלזרכלי, סורי במוצאו, ששימש בתפקידים שונים במשרד החוץ הסעודי. הוא מביא בספרו מסמכים מקוריים רבים השייכים לנושא המחקר, ובהם הוראות פנימיות של אבן סעוד והנחיות פעולה לנציגיו שיצאו לשליחויות בעלות חשיבות רבה בחוץ לארץ.

השימוש בספר בשם "ארץ ישראל" כשמה של ארצנו נעשה כאשר אליה מכוונים רצונותיהם והרגשותיהם של ציונים יהודים. אולם כאשר ערבים או גורמים מערביים מתייחסים לארץ ישראל נעשה שימוש בשם פלסטין (Palestine) כפי שהם כינו את הארץ.

לנוחיות הקורא שמות ומונחים מסוימים בערבית נכתבו בספר בכתיב מלא: למשל חוסיין ולא חֻסין, מוחמד ולא מֻחמד.