ערים של נייר

איך שאני רואה את זה, כל אחד זוכה לנס. כאילו, סביר להניח שבחיים לא יכה אותי ברק, שלא אזכה בפרס נובּל, שלא אהיה דיקטטור של מדינה קטנה באיי האוקיינוס השקט, שלא אחטוף סרטן קטלני באוזן, שלא אעלה פתאום באש. אבל אם מביאים בחשבון את כל האירועים הלא־סבירים האלה יחד, סביר להניח שלפחות אחד מהם יקרה למישהו מאתנו. הייתי יכול לראות גשם של צפרדעים. הייתי יכול להניח רגל על מאדים. לווייתן היה יכול לטרוף אותי. הייתי יכול להתחתן עם מלכת אנגליה, או לשרוד חודשים בלב ים. אבל הנס שלי היה אחר. הנס שלי היה כזה: מכל הבתים בכל השכונות בכל פלורידה, הייתי שכן של מַרְגוֹ רוֹת' סְפִּיגֶלְמַן.

השכונה שלנו, ג'פרסון פארק, היתה פעם בסיס של חיל הים. אבל בשלב כלשהו חיל הים לא היה צריך אותו יותר, אז הוא החזיר את השטח לתושבי אורלנדו, פלורידה, והם החליטו לבנות עליו שכונה ענקית, כי זה מה שפלורידה עושה עם השטח שלה. ההורים שלי וההורים של מרגו עברו לגור בשכנות זמן קצר אחרי שהבתים הראשונים נבנו. מרגו ואני היינו בני שנתיים.

לפני שג'פרסון פארק היתה שכונה מהסרטים, ולפני שהיתה בסיס של חיל הים, היא היתה בבעלותו של ג'פרסון אמיתי, מישהו בשם ד"ר ג'פרסון ג'פרסון. על שמו של ד"ר ג'פרסון ג'פרסון נקראו בית ספר באורלנדו וגם קרן תרומות גדולה, אבל העובדה המרתקת והלא־תיאמן־אבל־נכונה על ד"ר ג'פרסון ג'פרסון היא שהוא בכלל לא היה דוקטור. הוא היה רק איש מכירות של מיץ תפוזים שקראו לו ג'פרסון ג'פרסון. כשהוא נעשה עשיר ורב־עוצמה, הוא ניגש למשרד הפנים, רשם את השם ג'פרסון בתור שמו האמצעי, ואז שינה את שמו הפרטי לד"ר. ד' — גרשיים — ר'. זה הכול.

מרגו ואני היינו בני תשע. ההורים שלנו היו חברים, ולפעמים שיחקנו יחד, רכבנו על אופניים ברחובות קטנים ללא מוצא שהובילו לפארק ג'פרסון עצמו, הציר שסביבו נפרשה השכונה שלנו.

תמיד נלחצתי כששמעתי שמרגו אמורה להגיע, כי היא היתה האדם המדהים והנפלא ביותר שאלוהים יצר אי פעם. באותו בוקר היא לבשה מכנסיים לבנים קצרים וחולצת טריקו ורודה שעליה ציור של דרקון ירוק נושף אש נצנצים כתומה ובוהקת. קשה להסביר כמה חשבתי אז שהחולצה הזאת מגניבה.

מרגו רכבה על האופניים בעמידה כמו תמיד, רוכנת מעל הכידון במרפקים נעולים, ונעלי הספורט הסגולות שלה מסתובבות במעגל מטושטש מרוב מהירות. זה היה יום לוהט בחודש מארס. השמים היו בהירים, אבל באוויר עמד ריח חמוץ, כאילו עומדת לבוא סערה.

באותה תקופה אהבתי לחשוב על עצמי כעל ממציא, ואחרי שקשרנו את האופניים שלנו והתחלנו ללכת בשביל הקצר שהוביל אל מגרש המשחקים, סיפרתי למרגו על הרעיון שלי להמצאה שנקראה טַבַּעַתוֹלָטוֹר. הטבעתולטור היה תותח עצום שיירה סלעים גדולים וצבעוניים שיחוגו במסלול הקפָה נמוך במיוחד, וכך ייצרו סביב כדור הארץ טבעות דומות לאלה של כוכב שבתאי. (אני עדיין חושב שזה רעיון מצוין, אבל מתברר שדי מסובך לבנות תותח שיכול לירות סלעים במסלול הקפָה נמוך.)

הייתי בפארק הזה כבר כל כך הרבה פעמים עד שהוא היה ממופה בראשי, אז הספקנו לצעוד בו רק כמה צעדים ופתאום התחלתי להרגיש שהעולם השתבש, למרות שלא הצלחתי להבין מיד מה השתנה.

"קוונטין," אמרה מרגו בשקט, ברוגע.

היא הצביעה. ואז הבנתי מה השתנה.

עץ אלון ירוק־עד עמד כמה מטרים לפנינו. עבה ומסוקס ועתיק למראה. זה לא היה דבר חדש. מגרש המשחקים מימיננו. גם זה לא חדש. אבל עכשיו ראיתי גבר בחליפה אפורה נשען על גזע עץ האלון. לא זז. זה היה חדש. הוא היה מוקף דם. נהר דם חצי יבש נשפך מפיו. הפה היה פתוח בצורה לא אופיינית לפיות. זבובים נחו על מצחו החיוור.

"הוא מת," אמרה מרגו, כאילו לא ידעתי בעצמי.

צעדתי שני צעדים קטנים לאחור. אני זוכר שחשבתי שאם אזוז בפתאומיות, הוא עלול להתעורר ולתקוף אותי. אולי הוא זומבי. ידעתי שזומבים לא קיימים במציאות, אבל הוא בהחלט נראה כמו מישהו שיכול להיות זומבי.

כשצעדתי לאחור את שני הצעדים האלה, מרגו צעדה שני צעדים קטנים ושקטים קדימה. "העיניים שלו פתוחות," היא אמרה.

"אנחנוחייביםללכתהביתה," אמרתי.

"חשבתי שהעיניים נסגרות כשמתים," היא אמרה.

"מרגואנחנוחייביםללכתהביתהולסַפֵּר."

היא התקדמה עוד צעד. היא התקרבה עד שיכלה להושיט יד ולגעת בכף הרגל שלו. "מה נראה לך שקרה לו?" שאלה. "אולי סמים או משהו."

לא רציתי להשאיר את מרגו לבד עם המת, שעלול להיות זומבי תוקף, אבל גם לא התחשק לי להמשיך לעמוד שם ולפטפט על נסיבות מותו. אזרתי אומץ, צעדתי קדימה ולקחתי את היד שלה. "מרגואנחנוחייביםללכתעכשיו!"

"טוב, בסדר," היא אמרה. רצנו אל האופניים שלנו. הבטן שלי התהפכה בתחושה שהזכירה התרגשות, אבל היתה משהו אחר. עלינו על האופניים ונתתי לה לרכוב לפנַי כי בכיתי ולא רציתי שהיא תראה. ראיתי דם על סוליות נעלי הספורט הסגולות שלה. הדם שלו. הדם של האיש המת.

ואז חזרנו כל אחד לבית שלו. ההורים שלי התקשרו למשטרה, ושמעתי את הסירנות מרחוק וביקשתי לראות את הכבאיות, אבל אמא שלי לא הסכימה. ואז הלכתי לישון קצת.

שני ההורים שלי פסיכולוגים, וזה אומר שהאישיות שלי יציבה בטירוף. כשהתעוררתי ניהלתי שיחה ארוכה עם אמא שלי על מעגל החיים, ועל זה שהמוות הוא חלק מהחיים, אבל לא חלק מהחיים שצריך להדאיג אותי במיוחד בגיל תשע, והרגשתי יותר טוב. באמת, זה מעולם לא הדאיג אותי במיוחד. וזה משמעותי, כי אני בהחלט יודע לדאוג.

העניין הוא כזה: מצאתי איש מת. אני, בן התשע הקטן והחמוד, והחברה שלי למשחקים, שהיתה אפילו יותר קטנה וחמודה, מצאנו איש שדם נשפך מהפה שלו, והדם הזה היה על הנעליים הקטנות והחמודות שלה כשרכבנו הביתה. הכול מאוד דרמטי כאילו, ובכל זאת — אז מה? לא הכרתי את האיש. אנשים שאני לא מכיר מתים כל הזמן. אם הייתי חוטף התמוטטות עצבים בכל פעם שמשהו נורא קורה בעולם, הייתי משוגע יותר מעכברוש בבית שימוש ציבורי.

באותו ערב נכנסתי לחדר שלי בתשע כדי ללכת לישון, כי תשע היתה שעת השינה שלי. אמא שלי כיסתה אותי, אמרה לי שהיא אוהבת אותי, ואמרתי, "נתראה מחר," והיא אמרה, "נתראה מחר," ואז כיבתה את האורות וסגרה את הדלת כמעט עד הסוף.

כשהסתובבתי על הצד, ראיתי את מרגו רוֹת' ספיגלמן עומדת מחוץ לחלון שלי, פנֶיה כמעט צמודות לרשת. קמתי ופתחתי את החלון, אבל הרשת המשיכה לחצוץ בינינו ופיקסְלה אותה לריבועים קטנים.

"ערכתי חקירה," היא אמרה ברצינות רבה. אפילו מקרוב הרשת חילקה את הפנים שלה לחלקים, אבל יכולתי לראות שהיא מחזיקה מחברת קטנה ועיפרון עם סימני שיניים סביב המחק. היא הורידה את המבט אל הרשימות שלה. "גברת פלדמן מג'פרסון קוֹרְט אמרה שקוראים לו רוברט ג'וינֶר. היא סיפרה לי שהוא גר בג'פרסון רוֹאד באחת הדירות שמעל חנות המכולת, אז הלכתי לשם, והיו שם כמה שוטרים, ואחד מהם שאל אם אני כותבת לעיתון בית הספר, ואמרתי שלבית הספר שלנו אין עיתון, והוא אמר שאם אני לא עיתונאית הוא מוכן לענות על השאלות שלי. הוא אמר שרוברט ג'וינר היה בן שלושים ושש. עורך דין. הם לא נתנו לי להיכנס לדירה, אבל אישה שקוראים לה חוּאָניטָה אַלְוַורֶז גרה לידו, שאלתי אותה אם אני יכולה לקבל כוס סוכר וככה נכנסתי לדירה שלה, ואז היא אמרה שרוברט ג'וינר התאבד עם אקדח. ואז שאלתי למה, והיא אמרה לי שהוא התגרש והיה עצוב מזה."

היא השתתקה, ואני רק הבטתי בה, הפנים שלה היו אפורות ומוארות באור הירח ומפוצלות לאלפי חתיכות קטנות בין קורי רשת החלון. העיניים הגדולות והעגולות שלה רפרפו בין המחברת לביני. "הרבה אנשים מתגרשים ולא מתאבדים," אמרתי.

"נכון," היא אמרה, ושמעתי התרגשות בקול שלה. "זה מה שאמרתי לחואניטה אלוורז. ואז היא אמרה..." מרגו העבירה דף במחברת שלה. "היא אמרה שמר ג'וינר היה מוטרד. ואז שאלתי אותה מה זה אומר, ואז היא אמרה לי שאנחנו צריכים רק להתפלל בשבילו ושאני צריכה לקחת את הסוכר לאמא שלי, ואמרתי לא משנה הסוכר והלכתי."

שוב לא אמרתי כלום. רציתי רק שהיא תמשיך לדבר — הקול הקטן שהיה טעון בהתרגשות של כמעט לדעת דברים מילא אותי בתחושה שמשהו חשוב קורה לי.

"נראה לי שאני אולי יודעת למה," היא אמרה לבסוף.

"למה?"

"אולי כל החוטים בתוכו נקרעו," היא אמרה.

בזמן שניסיתי לחשוב על תשובה, הושטתי יד ולחצתי על מנעול הרשת שבינינו, וניתקתי אותה ממסגרת החלון. הנחתי את הרשת על הרצפה, אבל מרגו לא נתנה לי הזדמנות לדבר. לפני שהספקתי להתיישב שוב היא הרימה את פניה לעברי ולחשה, "תסגור את החלון." אז סגרתי. חשבתי שהיא תלך, אבל היא רק עמדה והביטה בי. נופפתי אליה וחייכתי, אבל העיניים שלה היו כמו ממוקדות במשהו מאחורַי, משהו מפלצתי שכבר רוקן לה את הדם מהפנים, ופחדתי מדי להסתובב ולראות. אבל ברור שלא היה שום דבר מאחורי — אולי רק האיש המת.

הפסקתי לנופף לה. הבטנו זה בזה משני צדי הזגוגית, הראש שלי מול הראש שלה. אני לא זוכר איך זה נגמר — אם חזרתי לישון או שהיא הלכה. בזיכרון שלי זה לא נגמר, אנחנו נשארים שם, מביטים זה בזה לנצח.

מרגו תמיד אהבה תעלומות. ולנוכח כל מה שקרה אחר כך, לא יכולתי שלא לחשוב שאולי היא אהבה תעלומות כל כך עד שנהפכה בעצמה לתעלומה.