עריק

אין צורך בספרות היום, אין צורך, אין עוד צורך בספרות כשהזמן נעשה זִקנה נצחית. אני רוצה לומר שמשהו מטביע את התרבות שלנו, שפתאום זִקנה גדולה מדי אוחזת בנו ומתפשטת בכל מקום. התחושה הזאת, איזו ודאות עמוקה שהסוף קרב, שזה הולך וסוגר עלינו, אפילו עכשיו, זה הולך ומתארע - האסון העתידי שלנו. אני מתכוון, האסון שיחריב את המקום הזה, כמו את היהודים אז, ערימה קפואה של זקנים. הם לא עמדו על המשמר, הם השאירו אותנו עם מבט הקרח שלהם, עם הסבל שלהם, הם לימדו אותנו לעצום את העיניים ולשתוק. נו מילא, הולכים האסונות הישנים ומגיעים אסונות חדשים, ועכשיו אנחנו עומדים עם הדבר שלנו, עם השתיקה שלנו, עם מחלת המוות שלנו, זה בלתי-נמנע. עכשיו, כשהאסון יגיע, לא נוכל לדבר יותר, זה יהיה מאוחר מדי, אין עוד צורך בספרות, אין צורך.

***

קוראים לי אבשלום, בשבילכם זה שם רגיל, מה זה כבר משנה השם של מישהו. אני נראה כמו כל אחד אחר, אני מבטיח לכם, סתם אחד שעובר ברחוב עם העיניים שלו, עם הצריבה של הפורענות בעיניים. כבר שישה חודשים אני עובד בבית אבות בירושלים, עם התחושה שאני הולך למות - שאיזו מחלת זִקנה קמה ומתפשטת, עולה ומטביעה אותנו - עם התחושה שאני חייב לברוח.

אתם מבינים, הזִקנה היא דבר מידבק. כבר שישה חודשים אני רואה את הזקנות גוססות כאן, בבית הקשישים, את הבובות הרפואיות האלה - איך הן בוהות אל הנצח, אכולות שִכחה, לא מוותרות על הריבוע הקטן של המיטה. שישה חודשים אני מחליף להן, מנקה אותן, מסדר להן את הכרית מתחת לגולגולת, השלד שלהן מטביע חותם על הסדין. אני אומר לעצמי, הכול טובע בזוהמה מופשטת, הכול נשטף במילים ריקות, אני צריך לשכוח, לא לחשוב - זה מה שאני אומר לעצמי, אולי אני אעצום את העיניים, אולי האי-ידיעה תציל אותי ותגן עלי מפני כל שינוי.

עכשיו אני אסביר. אני מתגורר בבית אבות בירושלים, בגבעה הצרפתית. אני לא רק עובד כאן - אני ספון כאן, אני מסתתר כאן, זה מקום המסתור שלי, אחרי הסוף הקטוע של השירות הצבאי, אחרי שנאלצתי להסתנן משם החוצה. לא היתה לי ברירה, זה מה שקרה, זה מה שבחרתי לעצמי - כבר חצי שנה לא יצאתי החוצה, לא עברתי את סף הדלת, לא ראיתי אור יום, זה מה שאני עושה. אני מפחד להראות את הפנים שלי, אני מתחבא מהמשטרה הצבאית בין החדרים של בית האבות, בין המיטות של הזקנות. אני מטפל באמזונות החולות האלה, עם החלוק הלבן, לבוש במדי המוות שלי, זה העיסוק שלי, אני עושה אותו בשקט, ביסודיות, כדי שאף אחד לא ישאל, לא ינעץ מבט - אף אחד לא יֵדע שאני עריק.

אסור שיראו אותי, גם באולם הכניסה של בית הזקנים אני מקפיד לעמוד בצל, מאחורי העמודים, במרחק סביר מזגוגיות החלון. אני נסוג אחורה מההשתקפויות של החלון, אני אומר לעצמי: אסור שיראו אותי, אסור שמישהו ידמה שהוא רואה אותי. מה אני יודע, בטח כבר שמו לב שם, בפיקוד, שהבחור שלהם איננו. בטח כבר יושבים ומתצפתים על הבניין, הם יודעים לעשות את הציד שלהם, הם יגיעו לכאן בסוף, הם יגיעו לכאן עם הניידת הצבאית שלהם. היא תחכה לי בחוץ, בקצה הרחוב, כמו מכונית קבורה. נו מילא, זה לא מנע ממני איזה בוקר אחד לשרוף את המדים, את הכומתה עם הנעליים, אפילו את הדסקית עם המספר האישי. עטפתי את כל זה בשקית פלסטיק וביקשתי מאחד הטבחים שיעלה באש את התחפושת הזאת. הוא צחק, הוא לא התנגד, אחר כך הוא חזר אלי עם הדסקית המפוחמת, זה היה הסימן.

בהתחלה זה התקבל על הדעת, המנהל של המקום קיבל אותי לשיחה, הוא חיפש עובדים, הוא לא ידע מאיפה הגעתי. הוא ישב בתוך המשרד שלו, בתריסים סגורים, בווילונות מוגפים, מתחת לאור התעשייתי של הניאון. הוא ישב והסתכל עלי, הוא לא רצה לדעת פרטים, הוא חיפש אנשים חדשים, כאלה שמוכנים לעשות את העבודה המלוכלכת. הוא אמר שהוא ידאג לי לתנאי קבע - חדר מגורים ושלוש ארוחות ביום, זה מה שהוא אמר, עם קצת רצון טוב אתה תשתלב מהר, אתה לא תרצה לעזוב, אפילו תחסוך קצת כסף.

אחר כך הוא התחיל לפהק, בפה מלא, אפילו לא הסתיר את זה, כשהפה שלו נפתח יכולתי לראות את הלוע, את הגרגרת שלו, הוא לא שלט על הלסת שלו. הוא אמר שיש בעיה עם החימום של החדר, זה גורם לו עייפות נוראה, הוא יכול להרגיש את האוויר מידלדל, את החדר מתרוקן מחמצן. לפעמים הוא נרדם, ככה סתם על השולחן, בחורף זה קורה לו הרבה, חריצי העיניים שלו נסגרים, הוא מתחיל להזות, הוא לא אמר על מה, הוא בטח היה רוצה לראות אותן מתות אחת-אחת, את הזקנות האלה, נגמרות סוף-סוף.

בהתחלה זה התקבל על הדעת, לא חשבתי על כלום, ניסיתי לשכוח, רק חשבתי לשרוד, איך אוכל לשרוד, עוד שבוע, עוד חודש. אני לא יודע למה נפלתי לכאן, למה הגעתי דווקא לבית האבות הזה. נתנו לי לאכול ולשתות, בערבים היו שעות מתות, עבדתי בשקט, יכולתי לנשום, בלילה ישנתי תחוב על מיטת קפיצים, זה היה החיסרון היחיד. אפילו מצאתי מחסן קטן לשים בו את הספרים שלי, ניסיתי לקרוא, ישבתי לכתוב משהו. ככה זה התחיל להיות - העניין שלי, הספרים והזקנות.

בימים הראשונים הייתי עובר בין הפרוזדורים, מניף ידיים, כמו קברניט על הסיפון. זה היה משעשע, לא הבנתי מה אני עושה, חיפשתי את החיילים שלי, את הפקודים שלי, הייתי נכנס אל החדרים, מסתכל להן בפנים. חיפשתי מראה של זקנה אחת, פנים גרומות, מבט אחד שראיתי, שלא הניח לי, אני לא יודע למה. כשירד גשם בחוץ העולם התקדר, הרגשתי שאני נמצא בתוך בית קרח גדול, יכולתי להרגיש שאני נבלע, שאני נסחף אל תוך הזמן, כבר לא הבחנתי בריח של המחלה, הריח דבק בי, בלי שאוכל לתפוש אותו. זה ריחף בין הקירות, הזִקנה הפכה להיות זוהמה מופשטת, בלתי-נראית, הרגשתי שהיא מתפשטת ומטביעה את הכול: הזקנות היו בכל מקום, הן התנפלו מסביב, הראשים החנוטים שלהן, הגופים תלויים על שלד עצמות. הן עמדו בפרוזדורים, נמנמו בחדרים, בכל מקום עמלו בשבילן, הכינו להן את האוכל, כיבסו להן את הבגדים, סידרו להן במנות את התרופות.

בית האבות נתן לי הרבה אפשרויות - יכולתי לשוטט, להתחפר, לברוח, אף אחד לא היה מוצא אותי כאן, יכולתי להסתתר מתחת למיטות, בין הספות, בתוך בתי השימוש. להשתמט לכאן זה היה רעיון מבריק, אבל עכשיו זה נגמר, אני יודע שזה נגמר, אני יודע שזה לא יכול להימשך. התעייפתי, מהר מאוד התעייפתי. אני חייב להמשיך הלאה. אתמול אפילו ירדתי לקבלה והתקשרתי למשרד נסיעות בעיר. קניתי כרטיס טיסה בטלפון, זה אפשרי, אף אחד לא שאל שאלות, כיוון אחד לפריז. הסברתי להם שאני נוסע, שאני לא מתכוון לחזור, ממילא לא אוכל יותר לחזור.

אחר כך הגיע שליח עם כרטיס טיסה, הוא חיפש אותי, הוא השאיר אותו בדלפק הקבלה. כמה זקנות ניגשו אליו, נטפלו אליו, הוא נבהל, השליח הזה, הוא לא עמד בזה, הוא ברח ממחול המסיכות, אולי הוא הרגיש שהוא עבר לעולם הבא. עכשיו אני חופשי, נסיעה אחת לטרמינל, וכל זה יהיה מאחורי. "ישראל" הם קוראים לזה, מה זה חשוב, אני נולדתי כאן, גדלתי כאן, בעיר הזאת, עכשיו הגיע הזמן לעזוב, זה כל העניין, זה מה שאני אומר לעצמי, ובכל זאת אני יודע שזו רק ההתחלה.