עשי ש 3: עשי שאסלח

בקושי רב אני פוקח עין אחת, אור יום מציף את החדר. אני עוצם אותה לכמה שניות ופוקח שוב, השעון מראה שהשעה כבר שבע ועשרים. שיט. אני מתיישב במהירות, מחשב חישוב מהיר בתקווה שהשבוע טס ויום שבת היום. לא. חרא. רק יום שלישי. ועל הפרק מחכה לי מבחן מזוין במדעים שלא התכוננתי לקראתו. אני לא מבין איך אימא שלי עדיין לא הסתערה פנימה וגררה את התחת העצל שלי מהמיטה. כבר שבוע אני מורח את הלמידה לקראת הבחינה שתשבץ אותי למגמת מדעים לשנת הלימודים הזאת. אני שוקל לזייף כאב בטן או כאב גרון אבל יודע שזה לא יעבור בשתיקה.

הדלת נפתחת וג'קי הקרצייה נכנסת פנימה. אני מושך עליי את השמיכה, מתכונן להסתובב לצד השני ולנצל את מה שנראה כהתחלה מבטיחה של יום חופשי בלתי צפוי, אך אני קולט שג'קי, הקשקשנית הזאת, שתמיד יש לה מה לומר, שקטה באופן חריג. אני מתיישב שוב וסוקר אותה, "את עדיין בפיג'מה. למה?" היא לא עונה, השפה התחתונה שלה רועדת, "היי ג'קלין, הכול בסדר?" היא נדה בראשה וגלי הדבש של שערה מתנועעים בפראות. לפתע השקט החריג ברחוב, שבדרך כלל שוקק חיים בשעות הבוקר, רועם בעוצמתו. אני קם במהירות מהמיטה, חוצה את החדר ורץ במדרגות לקומה התחתונה. ההורים שלי עומדים מחובקים בסלון, מבטיהם ממוקדים במסך הטלוויזיה. "אבא? אימא?" שניהם מסובבים אליי את ראשיהם, על פניו של אבי מבט מבועת. "קרה משהו, נכון? מה קרה?" הוא מצביע לעבר מסך הטלוויזיה. אני מתקרב אליהם, לא יכול לשער את גודלה של הזוועה שמרצדת על המסך.

כותרות אדומות רצות על המסך במהירות. הכתב באולפן נראה מבולבל. שברי מידע מתחילים להיאסף. וסרטון אחד שנראה כאילו נלקח מתוך סרט מדע בדיוני שרק בהוליווד יכלו להעלות על הדעת, רץ על המסך שוב ושוב. אני מסתכל ולא מאמין למה שאני רואה.

שמונה ארבעים ושש בבוקר, שעון החוף המזרחי, מטוס נוסעים מתרסק לתוך המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי בניו יורק. תשע ושלוש דקות מטוס נוסף מתרסק לתוך המגדל השני. המגדלים עולים באש ואז כמו מתוך חלום בלהות הם קורסים מטה ולוקחים איתם חיים וחלומות.

במשך שעות אנחנו עומדים בשתיקה וצופים בתמונות שלא ישכחו לעולם.

בסופו של יום ארור אחד אני יודע שהחיים שלי שינו את מסלולם לנצח.