פאוורלס 3: פירלס נטולת פחד

פרק 1: פיידין

טיפת דם ניתזת על הרצפה, מכתימה את השיש הצחור מתחת לרגליי הרועדות.

אני מסתכלת על הכתם הארגמני, אוזניי מצלצלות וראייתי מיטשטשת.

דבש. זה רק דבש.

נהרות אדומים משתרכים במורד רגליי, הזרם שלהם מהיר דיו לגרום לי להתנודד לאחור על עקביי. ואולי זאת ההכרה האיטית בגורלי, שגורמת לחדר הכס להסתחרר כמו טבעת הפלדה שחונקת את אגודלי. אני ממצמצת אל הרצפה המבריקה, בוהה בקליפה החלולה שנשארה מהנערה מתחתיי. פניה מלוכלכות, עיניה רדופות בידי עתיד שהיא עדיין לא ראתה, ולא חשבה שהיא אי־פעם תחזה בו. שיער כסוף מלטף את כתפיה, חיוור בדיוק כמו הפנים המיוזעות שהוא נדבק אליהן. היא מתנודדת, כמו שמתנודדים בנעליו של אדם אהוב. ידיה אזוקות מאחורי גבה, דם נוטף מהעור הקרוע.

היא עיי חורבות. היא רדופה.

היא תהיה כלה.

אבל לא יכול להיות שזה אמיתי. לקחתי ממנו הכול. והוא יהרוג אותי בגלל זה. הוא חייב להרוג אותי.

מתח מתפשט בחזי בפתאומיות ונשימתי נעתקת בגרוני, ואני כובשת שטף מילים. כי מוות הוא הגורל שהתכוננתי אליו כל חיי — הגורל שמגיע לי. אני מרגישה אותו בקצות האצבעות המוכתמות, שלנצח ינטוף מהם דמם של אנשים אחרים, באות ר' שנחרטה מעל לליבי המקרטע, שמוקיעה אותי כחלשה.

המוות הוא הרכיב הקבוע היחיד בחיי, כמו חבר ותיק שמחדד כל אחד ואחד מהסודות האפלים שלי לכדי נשק. הוא קורא לי חלשה ואני שומעת רק 'רגילה'. הוא אומר שגורלי נחרץ ואני שומעת רק הבטחה כנה. הוא היד שאצבעותיי המגואלות בדם נשלחות אליה, כי בואו הקרֵב הוא מקור לנחמה.

עכשיו לא נותר לי דבר מלבד הצלצול באוזניי והדממה מחרישת האוזניים הזאת של הלא נודע.

"פיידין."

אני נדרכת באותו רגע שהדמויות המאיימות שמקיפות אותי נדרכות גם הן. הוא באותה המידה היה יכול לקרוא לי בוגדת. רוצחת. רגילה ששוחקת את ממלכת האליטות שלנו. כי אלה השמות היחידים שחצר המלוכה מייחס לי. השמות היחידים שאילייה כולה סיננה לעברי כשהובילו אותי ברחובות אל המלך שלה. בפשטות, הם מסכמים את הקיום קצר הימים וחסר החשיבות שלי.

עיניי מטפסות באיטיות מהדוגמה שהדם שלי צייר על פני הרצפה.

דבש. זה רק דבש.

נעליים מצוחצחות ממלאות את שדה הראייה שלי, הברק השחור שלהן מדמם אל מכנסיים שחורים באותה מידה. מבטי גולש במעלה מרחבי הבד המחויט והתפרים שמכסים את הגוף החזק מתחתיו. אני דוחקת במבטי לעלות ועיניי נוחתות על אבזם החגורה ומדלגות אל הקופסה שנחה בתמימות בכף ידו המורמת. אני יודעת מה נח בתוך תיבת הקטיפה, יכולה לראות אותה מנצנצת מזווית העין. אבל אני בכל זאת לא מעיפה בה מבט, כאילו כך אצליח לעצור את הבלתי נמנע, לעצור את האזיק המנצנץ מלגלוש על אצבעי.

עיניי ממשיכות לטפס אל החולצה המקומטת שלו. עוברת על כל כפתור עד שמבטי מתמקם על בסיס הגרון והצווארון שמקיף אותו. עדיין לא הסתכלתי על הפנים שלו מאז גזר הדין שלי בקע מפיו.

"את תהיי הכלה שלי."

אני מרגישה כאילו נזרקתי בחזרה אל התחרויות ומשחק העמדת הפנים המאתגר באותה מידה שהתלווה אליהן. גם אז לא יכולתי להסתכל עליו, לא כל עוד לא רציתי לראות את המלך מחזיר לי מבט.

אבל הרגשתי את האיש שפעם ראיתי משתקף במבטו הירוק של בנו. אדריק אזר רודף אותי רק בחלקיקי נפשי ובלב התואם, השבור, שהוא חרט מעליו. דאגתי לזה.

ובכל זאת, אני עדיין לא יכולה להכריח את עצמי להסתכל על הקיט הזה.

הגרון שלי בוער.

ייתכן שיצרתי משהו גרוע הרבה יותר מאבא שלו.

"פיידין." קולו עדין להפתיע, מזכיר לי תקופה שבה העדינות הזאת לא הייתה מכה אותי בהלם. "תסתכלי עליי."

זאת לא הפעם הראשונה שהוא אמר את המילים האלה בתגובה להתעלמות המכוונת שלי ממבטו. אבל עכשיו יש לי הרבה יותר סיבות להתחמק מעיניו, עבר הרסני הרבה יותר מהדמיון שלו למלך שציווה להוציא את אבי להורג. יש בינינו בגידה. כאב. והיסטוריה שלא תישכח במהרה בידי המלכים שיכתבו אותה.

אבל אותה נימה מוכרת בקולו גורמת לי להרים את הסנטר, גורמת לעיניי לגלוש מהצווארון המקומט ולהתרסק אל תוך עיניו.

הן ירוקות. בדיוק כמו שהן תמיד היו, בדיוק כמו שהן תמיד יהיו. הוא מסתכל עליי ואני עליו. פושעת בלי אב, ובן שלנצח ינסה לרַצות את אביו. בדיוק כמו שהיינו, וכמו שתמיד נהיה.

ובפעם הראשונה מאז הקרב בקדרה, אנחנו באמת רואים זה את זה.

שפתיו מתעקלות במשהו שנראה לי זדוני מכדי להיקרא חיוך, ועדין מכדי להיקרא זעף. כאילו הוא מכוסה במעטה של יראה צרופה. "המלכה לעתיד של אילייה לא משתחווה בפני אף אחד."

פי מתייבש למשמע דבריו, שעה שכל חצר המלכות רוכנת קדימה כדי לשמוע טוב יותר. אי־האמון שלהם מוחשי, נמהל בענן קולקטיבי וסמיך של בלבול שתלוי מעל לראשים של כולנו. עשרות עיניים ננעצות בי, מטיילות על הצלקת שנמתחת במורד צווארי, על הדם שמכתים את עורי. הם מעכלים את הגרסה החדשה הזאת של הגיבורה הכסופה, זאת שגזרה את המאפיין שהדביק לה את הכינוי מלכתחילה. השיער הקצר שלי לא מסתיר כלל את השברים שאני נושאת עכשיו בגלוי על גופי.

חברי חצר המלכות בוהים בפרטים שהם מצליחים לדלות מהופעתי החיצונית. אני מדיום, אבל אני גם בכלל לא מדיום. רגילה שאיכשהו שרדה את תחרויות הטיהור שלהם, בגדה בממלכה, הרגה את המלך שלהם ובכל זאת עומדת פה לפניהם, חיה, כנגד כל הסיכויים.

ואז אני שומעת את המוות לוחש לי לחישה שמהדהדת מהתהומות האפלים ביותר בראשי. מתוך החלק בתוכי שכבר השלים עם גורלי הקרב ובא, ברגע שגיליתי מה זה אומר להיוולד בלי כוחות בממלכה הזאת. עכשיו הוא קורא לי 'מלכה', ואני שומעת רק צחוק.

כי הגורל הזה עוד עלול להיות גרוע מהמוות עצמו.

"שחרר את הידיים שלה," המלך מצווה באדישות.

נשימתי נעתקת כשעור מחוספס מתחכך בעור שלי.

קאי.

אני מסובבת את הראש, לא מסוגלת לעצור את עצמי. לא מסוגלת להתרכז במשהו מלבד בצורך הבוער להסתכל עליו.

אבל מבטי לא מתרסק אל עיניו האפורות. לא, העיניים האלה חומות, עכורות משנאה גלויה. אלה לא העיניים שאני מחפשת בכל קהל. לא העיניים שמביטות עליי בהערצה שאני מתענגת עליה. לא העיניים שספרו כל נמש שמנקד את אפי וכל רעד שעובר בגופי.

נשימתי מתחילה לרעוד אל מול חייל המשמר הקיסרי שניתק בחוסר זהירות את האזיק מהקרסול שלי בשדה הפרגים. הוא אשם בכל טיפה מדמי המזוהם שמכתימה את רצפת השיש. תנועותיו גסות כמו הידיים שמושכות בחוסר אכפתיות בשלשלת שמקיפה את מפרקי כפות ידיי, קורעות את העור מתחתיה עוד יותר.

דמעות דוקרות בעיניי ואני ממצמצת, מרסנת אותן בכוח. אני מנענעת קלות בראשי בהתרסה בתגובה לחולשה שהולכת וגדלה בתוכי, ונושכת את השפה הרועדת שמסגירה אותה. מבטי סורק את החדר, גופי מזדעזע בכאב כשאני מחפשת אותו. אני נואשת, עיניי מקרטעות על פני פנים לא מוכרות.

לא אכפת לי מהעמדת הפנים. לא אכפת לי מההסתרה. לא אכפת לי משום דבר מלבדו ומלבדנו ומלבד הרגע הזה, כשאני זקוקה לו.

אבל אין לו זכר. ובפעם הראשונה מאז גנבתי את מטבעות הכסף ההם ממנו בסמטת בִּיזָה, אני מרגישה לגמרי לבדי.

המנעול נוקש. האזיקים נפתחים.

הם נופלים על הרצפה, מקרקשים על האבן ומכתימים אותה בדם. הצליל מהדהד בחדר הכס המפואר בנימה סופנית. מתריע על חירות שמחירה יקר.

"זה הרבה יותר טוב."

אני קורעת את מבטי מהקהל המשתאה ומעבירה אותו אל המלך, שמחייך אליי בנועם. אני משפשפת את מפרקי כפות ידיי הפצועים, ורואה אותו מושיט לי את היד שלא מערסלת כרגע את הקופסה הקטנה והשחורה שאני מסרבת להסתכל עליה. אני ממצמצת אל כף ידו, אל מחוות הרצון הטוב. המגע האחד הזה הוא כל ההבדל בין בוגדת למלכה לעתיד.

כשמבטי עולה בחטף אל המלך, הוא מניד בראשו בעידוד. אבל המבט בעיניו מזכיר לי — אין לי שום השפעה על המצב הזה.

אז, כשידי המלוכלכת נוגעת בידו מוכתמת הדיו, אני מאפשרת לו למשוך אותי קרוב יותר אליו.

אני תוהה כמה קשה לו לאחוז ביד שנעצה חרב בחזה של אביו האהוב, לא כל שכן לענוד טבעת על האצבע שדמו נטף ממנה פעם. כאילו בתגובה למחשבותיי הסוערות, הוא לוחץ קלות את ידי. המחווה הייתה אמורה לנחם אותי, אבל היא מבהילה אותי יותר מכל איום אפשרי.

"אנחנו, בני אילייה, מאמינים שניצחנו את המגפה כבר לפני עשורים רבים." קולו של קיט נישא על פני חדר הכס, חדור כוונה ורודנות באופן המוכר שאני יודעת שלמד מאביו. "כן, הכוחות שלנו הם מתנה שהמגפה העניקה לנו, אבל הם גם יורקים לה בפנים. כי האליטות הן אלה שיצאו וידיהן על העליונה מחולי שנועד להרוג אותנו. האליטות הן אלה שהגנו על הממלכה החלשה שלנו מכובשים. האליטות הן אלה שמציגות לראווה את העוצמה שלהן בתחרויות הטיהור."

לחישות של הסכמה עוברות ברפרוף ברחבי האולם ובעקבותיהן מגיע גל של הנהונים גאוותניים. אני נוצרת את לשוני, זעם עולה בי ומכתים את לחיי בסומק. אני בסך הכול הרגילה שנועדה לבדר אותם, דוגמה לחולשה. הועמדתי באור הזרקורים כדי שהם יוכלו להתעלל ולחטט לי בפצעים, להשפיל ולבייש אותי.

"אבל אנחנו, האליטות, לא היינו היחידים ששרדו את המגפה, נכון?"

השאלה שלו מצננת את הזעם שעמד על לשוני, מייבשת את פי. הזמן כמו מאט כשאני מפנה אליו את פניי, נאחזת בכל רמיזה שלא נאמרה בקול.

"לא, גם הרגילים שרדו," הוא ממשיך בקול יציב. "האיליאנים שהצליחו להישאר בחיים ובכל זאת לא זכו ביכולות מיוחדות. ואחרי שנים של חיים לצד האליטות, הם גורשו וניצודו בלי הרף כי לא היו להם כוחות."

כף היד שלי מזיעה בתוך כף ידו. כל הגוף שלי קופא, אף על פי שאני לא בטוחה אם בציפייה לגזר דין או לגאולה.

המלך — הגרסה של קיט שהכרתי פעם — מעביר את מבטו הירוק על חצר המלכות. שיער בלונדיני מציץ מבין הגבעולים המפותלים של כתרו המוזהב, זוהר כמו הילה על ראשו. כשהוא מדבר, קולו חדור מטרה. רגוע. מיומן. "ואם אנחנו רוצים שהממלכה האדירה שלנו תחזיק מעמד, אנחנו נקבל אליה בחזרה את הרגילים."

הברכיים שלי מאיימות לקרוס תחתיי, אבל קיט מחזיק אותי על הרגליים. הוא אחז בידי, כאילו ציפה שזה יקרה, ולו רק כדי לעצור אותי מלהתמוטט למשמע דבריו. פנים מתערפלות מסביבי; פיות זזים; ידיים מתרוממות במחאה. אבל אני לא שומעת דבר, לא רואה דבר, לא יודעת דבר מלבד הרגע הזה והתקווה לכל רגע שיבוא אחריו.

פיו של קיט זז שוב, משסע את שאגת הקהל וההדהוד באוזניי. "אני אענה על כל הדאגות שלכם בבוא הזמן. אבל, כדי להרגיע אתכם, אני אתן לכם הסבר קצר. מאז שהתיישבתי על כס המלכות של אבא שלי, התחלתי להבין את המצב הקשה שאילייה מתקדמת לעברו. למדתי יותר על הממלכה שלנו בשבועות האחרונים משלמדתי כל חיי." הוא מטה את ראשו אל דמות שעומדת בקהל וממשיך, "קאלום היה האסיר שלי פעם. מנהיג מחתרת שלתפיסתי היה אדם קיצוני."

ליבי מקרטע, עיניי מחפשות, עד ש —

אני מוצאת אותו עומד שם, נבלע בתוך הקהל. הדבר הראשון שראיתי היה שערו הבלונדיני החיוור, ואז את עיניו הכחולות הזהירות. הוא חש במבטי ומניד באיטיות בראשו. אני מצמידה את שפתיי, נאבקת בחיוך הקורן שאני משתוקקת לשלוח לו. במקום זאת, אני מבטאת את הכרת התודה במחשבותיי, יודעת שהוא כנראה קורא את הסערה שמתחוללת לי בראש.

קיט ממשיך, מדכא את הלחשושים שעולים בחדר הכס בגלים. "אבל ככל שתחקרתי אותו יותר לגבי המעשים הבוגדניים שלו, כך הוא לימד אותי יותר על הממלכה שלי. המשאבים שלנו דלילים באופן מסוכן, אחרי עשורים של בידוד. אין לנו מספיק מקום בתוך הגבולות שלנו לכמות האנשים ההולכת וגדלה בשיכונים, ועל פי הרישומים, אספקת המזון שלנו התמעטה באופן מדאיג במשך השנים."

קיצה הממשמש של אילייה מתגלגל בשלווה מתוך פיו של המלך, כאילו הוא נעץ מבט ברשימת הכישלונות שאביו הוריש לו, במשך כל שנייה מאז ברחתי. מחשבותיי חוזרות לאותו רגע במדבריות הכבשן, כשירקתי את האמת על שבריריותה של הממלכה לרגליו של קאי. ביליתי את כל החיים שלי במשכנות העוני, בצפיפות וברעב. אני לא מתפלאת שהתיעוד משקף את המחסור שחוויתי על בשרי.

"דור וטנדו לא מוכנות לסחור איתנו בחיות משק, יבול, או ידע שיעזור לנו להסתגל למדבריות הכבשן." קיט מעביר את מבטו על הקהל ההמום. "אנחנו לא יכולים להתרחב, או לאכול, בלעדיהן. המים של איזראם, הים הרדוד, רק הלך ונהיה בוגדני יותר לאורך השנים. אפילו הדגים בתוכו לא מעיזים להתקרב אל החוף שלנו." קולו הופך רציני, ואני מקשיבה לכל מילה בשקיקה. "אם לא נפתח את הגבולות שלנו ונאפשר לרגילים לחיות בינינו שוב, ממלכת האליטות הזאת תיפול."

גל של צעקות מתחיל לעלות מהקהל עד שהמלך משתיק אותן בהיגיון. "למרות הכול, הערים מסביבנו לא יסחרו איתנו כל עוד נישאר חברת אליטות. כשאבא שלי ייסד את הטיהור לפני שלושה עשורים, אילייה ניתקה את יחסיה עם דור, טנדו ואיזראם. הן איבדו את הסיוע שלנו בדיוק כמו שאנחנו איבדנו את שלהן, ולא יהיה קל לאחות את הקרע שנוצר ביחסים איתן. לממלכות האלה כבר לא אכפת במיוחד מהאליטות."

חום מתחיל להתאסף בחזה שלי, וזאת הרגשה כה זרה עד שאני כמעט לא מזהה אותה כתקווה. אלא שראיתי במו עיניי את העוינות בדור לבדה, חלקתי את התיעוב שלהם את האליטות. לא כי יש להן כוחות, אלא בגלל היחס שלהן למי שאין לו כוחות. ואחרי עשורים של נידוי צדקני, אילייה תצטרך לבצע מחווה עצומה של רצון טוב כדי לקדם יחסי שלום.

אני שוב מתנודדת.

מחוות הרצון הטוב הזאת היא אני.

אני מרגישה מעורפלת, רגשותיי מתקהים לנוכח הגורל שנגזר עליי. בתור רגילה, כל חיי קיוויתי לאילייה מאוחדת. הבית שלי, מקום שבו כבר לא אצטרך להעמיד פנים שאני משהו שאני לא, כדי לשרוד. אבל רוח הקרב והספק שלי טוענים שאין סיכוי שקיט רוצה לעשות את זה. לא אחרי שאבא שלו עשה כל שביכולתו כדי להשמיד את הרגילים.

"ובאשר לפיידין גריי..." למשמע שמי, המציאות המטרידה שוב מכה על פניי. "הבגידה שלה היא לא מה שהיא נראית על פני השטח. האיחוד שלנו יהיה מנחת הפיוס שלנו אל הממלכות השכנות. זאת מחווה של רצון טוב שתזמין את הרגילים לחזור אל אילייה ותעודד את השכנים שלנו לפתוח מחדש את קשרי המסחר עם האליטות, שקיבלו את הרגילים בחזרה לממלכה." קיט מחייך חיוך מתוח. "הנישואים שלנו יסמלו את תחילת השילטון שלי, שבמהלכו ממלכת אילייה תהיה חזקה יותר מאי־פעם."

אני מנתחת כל מילה עד דק, מפרידה בין הברות בניסיון להבין את כל מה שקורה. ואז הוא מסתובב אליי, וכל מחשבה נעלמת כשהוא קוטף את הטבעת מתוך קופסת הקטיפה. לרגע מסחרר אחד, אני חושבת שהוא עלול לשמוע אותי בולעת רוק, לראות את הפאניקה שגואה בעיניי.

ואז מבטו מתרכך ואני רואה את עצמי משתקפת בו.

כל פחד, כל טיפה של חשש. הכול קיים גם בעיניו, ויותר. כי הטבעת שהוא אוחז בידו הרועדת מייצגת את כל מה שלימדו אותו לשנוא. ובכל זאת, הוא עומד פה, פועל בניגוד לרצונות של אביו האהוב כדי להציל את הממלכה הזאת.

אז אני מאפשרת לו להרים את יד שמאל שלי בינינו. מאפשרת לו לראות את המוכנות שחונקת את כל הדאגות. עכשיו תורי להפוך לשינוי שתמיד חלמתי להיות, גם אם הסיבות של המלך לא זהות לסיבות שלי. הוא בסך הכול מבקש להציל את הממלכה הזאת בכל דרך אפשרית, שעה שאני נותנת לו את ידי רק כדי שאילייה תוכל להיות מאוחדת.

אני הקורבן שבשבילו הרגילים דיממו ומתו.

אני הכוחות שאין להם.

הטבעת רועדת מסביב לציפורן השבורה שלי. מבטו מרפרף אל מבטי באישור אילם.

כל רגע בחיי הוביל אותי לרגע הזה. לשנייה אחת חולפת של אומץ.

אני מהנהנת, והוא דוחף את הטבעת לאורך אצבעי.