פגיעה ישירה

 פרק א ירייה בצהרי היום

״שרה! שרה!״ עלה הקול הקורא בשמה של הילדה — תקיף, תובעני, חסר סבלנות, ״את חושבת שיש לי זמן לעמוד ולחכות לך כל היום?״ כעסה יעל גלעדי, המורה לנגינה.

היא שנאה לשמוע שקוראים לה שרה. כולם בקיבוץ כינו אותה בשם שרה׳לה, מלבד יעל, שהקפידה לקרוא לה תמיד שרה, בהדגשת ההברה הראשונה. ש־רה. ממש כמו שרה אמנו.

״אוף!״ רטנה הילדה בעלת השער הכהה, הקלוע בשתי צמות דקות, ועיניים גדולות חומות. היא הוציאה את ידיה הרזות מתוך קצף הסבון שבכיור והביטה רגע סביבה, כמחפשת משהו בו תוכל לנגב את כפותיה הרטובות. ואחר, משלא מצאה, קרבה אל שלומית והתנגבה בחיוך קונדסי בסינרה.

״מה אני, מגבת שלך?״ נזפה בה הצעירה שלצידה, וצחקה. שלומית הרבתה לצחוק. וזה היה אחד מיסודות קסמה בעיני הילדה הכרוכה אחריה. אחד, אך לא היחיד. נערה זו בת השמונה־עשרה, הגבוהה, התמירה, בעלת החזה המעוגל והמותניים הצרים, היתה כל מה ששרה חלמה וייחלה להיות אי־פעם. החל בשמה שלומית, שצלילו היה כה צברי, ערב ומתנגן. נוסף על כך היתה חברת הכשרת הפלמ״ח בקיבוץ, ודי היה בכך כדי להכתירה בהילה בעיני הילדה. והיה לה חבר, יגאל המם־כף, שהיה מאמן את החבר'ה להכות במקל, לרדת בחבל מן המגדל, או לקפוץ ליריעת ברזנט באימונים. יגאל החבר׳מן, זה שתמיד היה נשאר אחרון במעגל ההורה, ובריקודי הזוגות היה לופת את מותני שלומית שלו ורוקד כשהמפוחית כמו מתנגנת מאליה בפיו. לשלומית היתה שרה מספרת לפעמים את חלומותיה, ושומעת להסבריה. איתה היתה משוחחת וצוחקת.

ימי שמחה היו לשרה כששלומית החליפה את רוחמה, זו המטפלת הקבועה של כיתה ו״ו. רוחמה היתה דאגנית. מסורה עד כדי טרחה. עמדה על כך שצריך לאכול כל מה שמגישים בצלחת. בוקר צהריים וערב. בקול רווי האשמה היתה מספרת על אותם ילדים־פליטים במלחמה שהיו מאושרים, אילו היתה להם פרוסת לחם אחת. ולכן על שרה לאכול שתי פרוסות לחם עבות, וזאת בתוספת לדייסה, סלט צנון, קקאו, או מנות גדושות אחרות.

רוחמה אסרה לצאת החוצה בלי סוודר. הקפידה שכל הילדים יתקלחו מדי יום ביומו, והיתה מקרצפת את שערה הארוך של שרה פעם בשבוע, בדייקנות. לשלומית היו כל הדברים הללו פחות חשובים. היא צחקה יחד עם הילדים. היתה משוחחת איתם בענייני בנים ובנות ובשאר נושאים שעמדו ברומו של עולמם. איתה היה אפשר לפטפט גם על חשבון הזמן של שטיפת המקלחת וניקוי רשתות החלונות. שרה היתה מוכנה תמיד לעזור לשלומית בעבודתה, גם מבלי שנתבקשה. עתה רחצה איתה את כלי ארוחת הצהריים, אף־על־פי שהיה זה תורו של דני, שכהרגלו שכח ויצא לו למקומות מעניינים יותר כמו המסגרייה או המוסך; וכך, ניצבת לצידה, יכלה לפטפט עם שלומית. בחלומות ובפשרם עסקו השתיים בעניין רב.

אך הנה הגיע מועד שיעור הנגינה שלה, ויעל גלעדי המורה לפסנתר כבר קראה לה פעמים אחדות. היא תכעס מאוד. היא כבר כועסת. ידעה שרה.

״לכי לכי, מוצארטית קוראת לך,״ האיצה בה שלומית, ושרה צחקה בקול מתגלגל. זה היה דבר נוסף שחיבבה בשלומית, התבדחותה על המבוגרים גם לעיני הילדים. לא כמו בוקי המורה, שהיו לו תמיד בדיחות על הילדים אבל חלילה לא על המבוגרים; אלה היו בעיניו תמיד בסדר, וצודקים; ולכך עמד לצידה של רוחמה המטפלת ולצד יעל המורה לנגינה או מישהו אחר מן ההורים.

״אני הולכת,״ אמרה שרה, עדיין צוחקת, והביטה אחרי יעל שפסעה אל הכיתה באותה הליכה מזורזת שלה, מתנשאת־משהו. היא לא חיבבה ביותר את שיעורי הנגינה; אך מכיוון שדליה ניגנה, ונורית ותמר, וגם שלמה מהבנים, ניגנה אף היא.

״להתראות אחרי הצהריים, שרינה,״ אמרה שלומית והסירה את סינרה הרטוב, כשהיא מכנה את הילדה באותו כינוי חיבה ששרה בוודאי לא היתה עוברת עליו לסדר היום, אילו בא מפי מישהו אחר. ״זוזי כבר, גמרנו. אני הולכת עכשיו, ואת לא יכולה לבוא איתי,״ הקדימה את בקשתה של הילדה.

״אבל למה?״ היתה שרה נכונה בלב חפץ לוותר על שיעורי הנגינה וללכת עם שלומית לאוהלה.

״אני לא הולכת עכשיו למחנה,״ קבעה שלומית.

״לאן את הולכת?״ לא התאפקה הילדה.

״הי, שרינה, לא שמעת שהסקרנים מזקינים מהר?״ צחקה שלומית ופסעה במסדרון החוצה.

שרה שיערה לאן היא הולכת, לפגוש ביגאל. מעיניה של שלומית נשקף המבט השמור לו בלבד — אך יש אפשרות נוספת למסתוריות הזו של שלומית. ייתכן כי היא יוצאת עכשיו לאימוני־נשק, שערכו חברי הפלמ״ח במסתור החורשה, באפיק הוואדי, או במקום סודי וחבוי אחר. קשה היה לשרה להחליט מה בעצם מרגש יותר: פגישה עם חבר אהוב, אשר בה מתרחשים הדברים שעליהם שמעה, קראה או הזתה, או האימונים בחשאי בנשק שהוצא ממעמקי הסליק, החבוי במקום שרק יודעי סוד ספורים מופקדים עליו; ובשעה זו על מגדל המים ניצב שומר בתצפית, מוכן ומזומן להזעיק כל רגע, להתריע ולהזהיר אם יקרבו החיילים הבריטיים, ששלטו אז בארץ והטילו איסור חמור על היהודים להתאמן בנשק.

שרה נאנחה אנחה עמוקה, ובצעדים איטיים שירכה דרכה אל הכיתה שבפינתה ניצב הפסנתר.

״חשבתי שכבר לא תגיעי,״ היתה תרעומת בקולה של יעל.

״עזרתי לשלומית לרחוץ את הכלים, מה את רוצה?!״ ידעה שרה כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. ״דני שכח את התור שלו והסתלק.״

״נו טוב,״ התרצתה יעל. ״נתחיל בסולם שאמרתי לך לתרגל.״

בחוסר רצון מופגן התיישבה שרה על הכיסא ליד הפסנתר. היא הניחה כפות ידיה בפינתו השמאלית, והחלה עולה במעלה הקלידים הלבנים. דו רה מי פה סול, התקדמו האצבעות הגרומות, שציפורניהן אכולות עד הבשר, לכיוון הימני של הפסנתר. בחוץ השתרעו ילדי הכיתה על הדשא כשספריהם בידיהם למנוחת הצהריים, כפי שעשו תמיד בימי חורף בהירים. שרה, באפלולית החדר, נאבקה לאחר סיום הסולם עם דף התווים של המינואיט.

״לא! לא! לא כך! שרה!״ היה קולה של יעל חסר סבלנות, ״באצבעות יותר מעוגלות. רכות. את לא מכה את דני ששכח את תורו. את מנגנת.״

יעל נאנחה בהביטה אל הילדה שישבה לצידה. מדוע הסכימה לקבל אותה לשיעורי הנגינה? אין לה שום חוש לכך. דבר לא ייצא ממנה. חבל על הזמן. בחוץ היה יום שמש בהיר עם שמים תכולי צהריים. יום נפלא לבלות בחוץ. ובמקום זאת עליה לשבת בחדר האפלולי והקריר וללמד משהו מישהו שאין לו כל חשק ואף לא סיכוי לקלוט.

"שרה!״ הפסיקה אותה שוב. ״הנה כך, הקשיבי.״

השתיים התחלפו במקומות. יעל התיישבה על כסאה והחלה מנגנת את הקטע הקצר. כמהופנטת הביטה בה הילדה. יעל! איזה שם יפה. כמעט כמו שלומית. היא אשה, לא ילדה, ויש לה שם כה צעיר. ואילו לה, בסך הכול ילדה בת אחת־עשרה, קראו בשם שרה. חוסר הצדק הזה הכאיב לילדה. היא נקראה על שם סבתה. שרה. וכמו נטע זר חשה בקרב שמותיהן של דליה, נורית ותמר, בנות הכיתה. אביבה, זיוה, מיכל, הדס, אילנה — אלה היו שמות הילדות האחרות. רק היא שרה. אף ילדה לא נקראה כך בקיבוץ הזה, גם לא באחר. בעצם, בשום מקום לא פגשה בילדה בשם שרה. שם של סבתות.

כשאמה קראה לה שרי, זה לא היה כל כך נורא. אפילו לא השרינה שבפי שלומית, או שרה׳לה שבפי כול. אבל הש־רה, המודגש בפי יעל, נשמע ממש כשם־גנאי באוזניה.

יעל ניגנה לעצמה יותר מאשר לילדה שלצידה; אצבעותיה רכות ומעוגלות בתנוחה הנכונה, וכל צליל שהן מפיקות שונה לגמרי ממה שהיא, שרה, מסוגלת לנגן; כאילו אין זה אותו פסנתר.

״ככה זה צריך להישמע,״ סיימה יעל. ושוב התחלפו במקומות. ״אם לא תדעי לנגן זאת היטב, לא תוכלי להופיע במסיבת ט״ו בשבט,״ הזכירה. ״אמרתי לך להתכונן טוב טוב אחרי השיעור שעבר.״

״אבל התכוננתי,״ השיבה שרה בלהט, כנגד מה שנשמע לה כאיום.

״את יכולה לשאול אפילו את אמא שלי," הוסיפה בראותה את הבעת חוסר האמון על פני מורתה. ״באמת! בחיי!״

ואכן, זו היתה האמת. אמה ישבה לצידה אמש במקום בו יושבת עתה יעל, כשעל ברכיה יהונתן הקטן, אחיה בן השנה וחצי, אחד מן התאומים. יוסקה, אב התאומים, עמד ליד החלון עם שאול, האח השני. שניהם — גם אמא וגם יוסקה, אמרו ששרה מנגנת מאוד יפה. אפילו התאומים התלהבו. ושרה היתה מעודדת מתגובת קהלה הקטן והאוהד. בטוחה בעצמה, ומאוד מאוכזבת עתה, כשיעל פסקה שאינה מנגנת היטב.

אבל היא הרי התכוננה. אתמול ידעה. אולי בגלל עיניה של יעל, המביטות בה בביקורת שכזו, התבלבלה.

״יותר ברכות," ביקשה יעל שוב. ״בחום, ברגש.״ היא סקרה את הילדה שלצידה. אין בה כל רכות, הירהרה. נוקשה היא. יהיה עליה לעבוד הרבה וקשה אם תרצה להופיע בחגיגה. הבעיה שלה אינה טכנית בלבד. הילדה הזו כולה זוויות. לא רק פיזית, גם נפשית. מין דבר קוצני, בלתי מהוקצע שכזה. האם היא כזו משום שהוריה התגרשו בהיותה ילדה קטנה? ואולי זה אופי? מי יודע.

שרה שירבבה את לשונה במאמץ לנגן היטב, נכון, בדיוק לפי התווים שלפניה. היא רצתה מאוד לנגן בחגיגה. אמא תשמח. תהיה גאה בה. אמא לא הופיעה אף פעם בפני הציבור. ביישנית היתה. נחבאת אל הכלים. יעל היא שתמיד הופיעה. ניגנה או ניצחה על המקהלה, השתתפה בריקודי העומר ובכל ההופעות. אבל לא אמה שלה. כמה חבל שאמא שונה מיעל. אינה חבר׳מנית, אינה יפה כמוה, ואינה מקובלת בחברה. לפעמים היתה שרה הוזה הזיות שלא רבקה היא אמה אלא יעל גלעדי היא האם האמיתית שלה. יעל בעלת השער המתולתל, העיניים הבהירות, יעל אמו של גלעד, הבן הבכור של הקיבוץ, שאביו אמנון הוא מפקד האיזור, המא״ז. יעל ואמנון, אלה שמות יפים. יעל ואמנון היו גם זוג יפה. ולדעת הילדה — החברים הכי חשובים בקיבוץ. רבקה ויוסקה לא נראו לה חשובים כלל. גם לא שמותיהם. יכלו לפחות לקרוא לה בשם אחר. לא בשם של סבתות.

מהורהרת המשיכה לנגן במקוטע, כשהיא מאבדת מדי פעם את שורת התווים. יעל הביטה בשעונה בחוסר סבלנות.

״התחילי שוב מהתחלה!״ קטעה אותה. ״והפעם בלי שגיאות עד הסוף.״

שרה יישרה את גבה, שהחל כואב מן הישיבה הממושכת על הכיסא הקשה, ללא משענת. ״לא לחשוב על שום דבר אחר!״ החליטה. היא חייבת להתרכז.

היה זה כאשר הגיעה לקטע הקשה והמסובך ביותר — פתאום נשמע קול נפץ שקרע את דממת הצהריים של הקיבוץ. ציפורים פרחו במעוף מבוהל ונפחד, ואחר שוב השתרר שקט.

״מה זה היה?״ נבעתה יעל. ״שמעת ירייה?!"

היא התרוממה וניגשה אל החלון. יום־חורף שקט ושליו היה בחוץ. שרה הביטה ביעל ממקום ישיבתה ליד הפסנתר. יעל היפה שהיתה לבושה כתמיד בבגדים נאים, בגדי שבת שהיו רק לה. היפים ביותר בקיבוץ. במו־ידיה רקמה את חולצותיה ושמלותיה, בחוטים צבעונים וביד אמן; וסרגה לעצמה חולצות חמות וסוודרים. כל מה שעשתה יעל היה מוצלח, חשבה שרה.

הירייה שנורתה אי־שם, או הטפיחה שנשמעה כירייה, עניינו אותה הרבה פחות.

מבחוץ עלו קולות הילדים המדברים בהתרגשות.

״נו נמשיך?״ חזרה יעל לאחר דקה ממקום עומדה שליד החלון.

שרה החלה שוב לנגן. היא ניסתה, באמת. אך המנגינה שהפיקו אצבעותיה נשמעה אפילו באוזניה שלה עלובה ומסורבלת.

״אבל אתמול בערב זה יצא לי יפה,״ חזרה ואמרה שוב. ״את יכולה לשאול אפילו את אמא שלי ואת יוסקה.״

הם ללא ספק התפעלו, הירהרה יעל. הלא רק מפני שהיה כל כך חשוב לרבקה שבתה תנגן, קיבלה אותה. זו היתה טעות, ידעה עתה.

״נסי שוב,״ פנתה אל שרה. ואז נפתחה פתאום הדלת. שרה הביטה בפליאה אל הפתח. יעל לא הרשתה להסתובב כאן בשעת שיעור נגינה — ומי זה מעז להפר את פקודתה? תמהה.

על הסף ניצב ברוך, המורה, המכונה בפי כל בוקי.

״קרה משהו?״ התרוממה יעל בארשת מודאגת. שרה ראתה אותה פעמים אחדות בדאגה כזו, לאמנון. עתה היה בקולה ובעיניה מבע דומה.

"אמנון בסדר,״ קלט גם בוקי את שהביעו עיניה. ״אבל, סלחי לנו, אני ושרה׳לה צריכים לשוחח.״

״עכשיו?״ תמהה יעל.

״אני? מה אני עשיתי?״ השתוממה הילדה.

״שום דבר לא עשית.״ היה החיוך שעלה על פני בוקי מאולץ משהו. ״בואי, שרה׳לה, בואי,״ הושיט לעברה את ידו.

״יש לנו עוד עשר דקות לסיום השיעור. זה לא סובל דיחוי?״ שאלה יעל בפליאה אמיתית, וגם שרה התפלאה. אף שבוקי אמר שלא עוללה שום דבר, ניסתה לפשפש בזכרונה. הלא את הדברים הגרועים באמת, המחשבות הרעות — היתה מהרהרת רק לעצמה, בחשיכה, מתחת לשמיכה או לסדין. לא ייתכן שהוא גילה. שהוא יודע.

אך בוקי לא הניח לה. עמד על כך שתבוא עימו מיד. שרה קמה ממקומה. להפתעתה אחז בוקי בידה והובילה אחריו. שרה יצאה מן הכיתה ומרוב פליאה שכחה אפילו לסגור את הפסנתר, ולא הניחה את ספר התווים על הכן המיוחד לכך — דבר שהכעיס תמיד את יעל, אך עתה לא אמרה מלה. מדוע? מה קרה? שרה היתה נבוכה ומבולבלת. בוקי ושרה לצידו יצאו מן הכיתה. עיניה של הילדה הסתנוורו לרגע מן השמש הבוהקת בחוץ, ומהיותה מופתעת מן הקריאה של בוקי באמצע שיעור הנגינה, וגם שמחה על שהיא יכולה לצאת החוצה ולהפסיק לנגן — לא הבחינה בהלם ובמבוכה שירדו על הקיבוץ.

היישוב הקטן שבעמק נראה פתאום, בצהרי חורף שטופי שמש אלו, כמו קן נמלים שמכת מעדר פילחה אותו. אימה ורעדה אחזו בכולם. התרגשות, צעדי ריצה חופזים, פקודות עצורות הושמעו בקול נמוך, שאלות רבות, תמיהות, אנחות, דמעות. ובין כל אלה — דממה נוראה. אלם שבין כל הקולות והרחשים. דממת האין.

אך שרה לא הבחינה בכל אלה אותו רגע. ורק אחר כך, כאשר הדבר נודע לה, חשבה שבעצם יכלה להבין זאת קודם.

אף אחד מן הילדים, שרבצו שעה קלה לפני כן על הדשא, לא נראה. לאן נעלמו? איפה הם? ליד חדר האוכל ראתה מרחוק קבוצת אנשים משוחחים בעת צהריים, שהיא שעת ההפסקה למנוחה. מישהו ניסה להתקשר טלפונית מחדר המזכירות ושאג בקול רם ותובעני: ״הלו? הלו? תן לי מיד קשר! זה דחוף ביותר!״

הטנדר של הקיבוץ יצא מן השער ודהר על גבי דרך העפר וממנה אל הכביש במהירות בלתי רגילה.

אך שרה לא הבחינה עדיין בשום דבר יוצא דופן. היא שמחה על כך שבוקי מקדיש לה, לבדה, את כל תשומת ליבו. שרה לא פונקה בכך, לא מצידו בכל אופן. בוקי, המורה הצעיר שלהם, מצא הרבה יותר עניין בדני, שהיה בקי בכל רזי המכוניות והטרקטורים של הקיבוץ; הוא נהנה ללטף את ראשה של נורית שהיתה ללא ספק הבת היפה ביותר בכיתה; ולחוד חידות־מספרים לתמר, שכבר בכיתה ו״ו ידעה חשבון ממש כמו בכיתה זי״ן או חי״ת. בוקי היה משוחח בכובד ראש עם דליה, מלכת הכיתה; וכמובן דאג לשלמה, שהיה נער עולה והיו לו בעיות, או ללאה׳לה, ילדת החוץ שהגיעה השנה מן העיר לכיתה שלהם. ואילו לשרה לא היה לו בדרך כלל פנאי באופן מיוחד. אבל עתה היה רק שלה. הלכו יחד. רק היא ובוקי. היא היתה חשובה פתאום. בזכות מה?