"אוּף-פּוּף!" פּוֹלִי חילצה את רגליה בבֶהָלָה מתוךְ השׁמיכה, והִבִּיטָה בשעון-הקוקייה הָעַתיק שלְיַד החלון. היא אִיחֲרָה לקום! כן, היא באמת אִיחֲרָה לקום - ודווקא היום, כשהכיתה יוצאת לַטיול שהיא כּל כָּךְ שמחה לקראתו במֶשֶךְ כל השבועות האחרונים! בדרךְ כְּלָל פּוֹלִי התעוררה בשבע ורבע בבוקר, אֲבָל עכשיו ראתה לפי שעון-העֵץ שהיה תלוי על הקיר שהשעה כבר רבע לשמונה! בעוד חמש-עשרה דקות תָגִיחַ הקוקייה נְטוּלַת המקור מתוךְ הבית הקטן שלה ותְזַמְזֵם את השיר המְשוּנֶה שלה. וחמוּר אפילו יותר: בעוד חמש-עשרה דקות תֵצֵא הכיתה של פּוֹלִי בְּדַרְכָּהּ אל גן החיות!
פּוֹלִי פלטה נשיפה נרגזת. למה השעון המְעוֹרֵר המְטוּרלָל שלה לא צִלצֵל, ולא שלף אותה כמו תמיד מתוךְ השׁמיכה שלה? מבט חטוף לְעֵבֶר השעון הִבְהיר לה את התשובה. "הוא לא פּוֹעֵל! אוּף, למה דווקא היום?!" פּוֹלִי הֵטִיחָה בכעס את השעון המְעוֹרֵר בקיר. מִסגֶרֶת הפלסטיק התנפצה ברעש למֵאָה רסיסים, שצנחו על הרצפה כמו חופֶן של פְּתיתוֹנֵי נייר. אֲבָל בְּשעה שפּוֹלִי התלבשה, התחילו רְסִיסֵי הפלסטיק לְהִתנוֹעֵעַ כאילו הֵזִיזָה אותם פתאום יד של רוּחַ רְפָאִים, והִתחַבּרוּ מחדש זה לזה תוֹךְ שְנִיוֹת סְפוּרוֹת, עד שיצרו שוב את צורתו המקורית של השעון המְעוֹרֵר. פּוֹלִי התרגלה במהלךְ הזמן לקסם הזה שפעל בחַדְרָהּ. ולמען האמת, הוא היה שימושי מאוד - בייחוד מאז שצמח לה בפֶּה הַנִיב הגדול והחד הזה. באמצעות השֵן הזאת היא נוֹכְחָה לדעת שהיא ילדה-עַרפָּדית אמיתית, והֵבִינָה גם שהיא נעשֵׁית חזקה בטירוף מְטוּרלָל כשהיא מתרגזת - ופּוֹלִי התרגזה לפעמים מאוד-מאוד! וכְדֵי שלא יִישָבְּרוּ כל הזמן עוד ועוד דברים, דוֹדה וִינִי - אחותָהּ של סבתא שלה - כישפה את החדר שלה. וִינִיפְרֶד הייתה בעצמה עַרפָּדית, וכשנודע לפּוֹלִי שהיא אינה ילדה רגילה לגמרֵי, היא עברה לָגוּר אצל וִינִי, שהייתה מְטוּרלָלת להפליא. ומֵאָז היא גרה שם, בְּבֵית-הסירה הנטוי על צידו בעיר הַמְבּוּרג. בהתחלה פּוֹלִי רק נעזרה בְּוִינִי בהכנות לקראת הבחינה שניהלה מוֹעֶצֶת שִבעַת הנַמנְמָנים, אֲבָל לְאַחַר מִכֵּן היא המשיכה לָגוּר אצלה, מפני שכָּאן היא חָוְותָה את ההרפתקאות הכי מגניבות בעולם ומצאה חברים מיוחדים. אֲבָל למה לכל הרוחות דוֹדה וִינִי לא הֵעירָה אותה היום בבוקר? הֲרֵי היא ידעה שפּוֹלִי חַיֶיבֶת להגיע לבית-הספר בשעה שמונה בדיוק.
"וִינִייייי!" פּוֹלִי רצה נִסעֶרֶת אל דלת החדר שלה וניתרה במורד המדרגות. החדר המְכוּשָף נמצא ממש למעלה, בקצה המגדל שבבית-הסירה, ופּוֹלִי הייתה חַיֶיבֶת להיזהר שלא להחליק ולגלוש על האֲחוֹרַיִים במורַד מדרגות העֵץ הלוּלְיָינִיוֹת הצרות. מכל מקום, הרגליים אוֹתְתוּ לה שהיא זקוקה בדחיפות למיץ אֶשכּוֹלִיוֹת-הדָם שלה. אִיכְס! פּוֹלִי לא יכלה לסבול מיץ של אֶשכּוֹלִיוֹת-דָם, אֲבָל אִם עַרפָּד לא שותה כוס גדולה של מיץ כזה מִדֵי יום, הוא נתקף רעד וסְחַרחוֹרֶת: בהתחלה ברגליים, ומייד אַחַר כָּךְ בָּרֹאש ועל הלָשוֹן. איזה טִרְלוּל מְטוּרלָל! פּוֹלִי שכחה לא פַּעַם לשתות את המיץ הזה, ובכל פַּעַם כזאת היא דיברה כאילו תחבה את המילים שלה לְתוֹךְ מְעַרְבֵּל מזון. והיום זה ממש-ממש לא מתאים לה! ואף על פי כן היא התפלאה: בדרךְ כְּלָל היא יכלה לְהִסתַפֵּק בשתיית המיץ הלא-אהוב הזה בִּשְעות אַחַר הצהריים. אז למה היום תקפה אותה הסְחַרחוֹרֶת כבר בבוקר, ונוסף על הכול דווקא בַּבּוֹקר הזה, שכבר התחיל עוד קודם בצורה כּל כָּךְ לא מוצלחת?
"דוֹדה וִינִי!" פּוֹלִי בעטה בכל הכוח בדלת חדר השינה של וִינִיפְרֶד. "כבר רֶבַע לְ..." היא נעצרה בבֶהָלָה: המיטה של וִינִי הייתה ריקה! מוזר... בדרךְ כְּלָל המשיכה הדוֹדה שלה להתפנק בבוקר במיטה, עם ספל של תֵה-תִלְתָן. אֲבָל עכשיו לא היה זֵכֶר לְוִינִי, ומוזר עוד יותר: המיטה שלה נראתה כאילו אף אחד לא יָשָן בה בלילה. יכול להיות שֶׂוִינִיפְרֶד בכלל לא יָשְנָה בבית-הסירה? אפשרות כזאת לא נראתה סְבירה בעיני פּוֹלִי. הֲרֵי אתמול בערב הדוֹדה שלה עוד הִתרוֹצְצָה ברחבֵי המטבח וסיפרה לפּוֹלִי על חלום-המסע החדש שלה: המסע לִישִׁימוֹן כפות הרגליים החֲרוּכוֹת.
"ברגע שתיסעי הביתה אל הַהוֹרים שלךְ, בחופשה, אני אֵצֵא לדרךְ," הכריזה וִינִי בגאווה, וניערה את תלתליה האדומים כָּאֵש. "אני רק צריכה עוד למצוא אֶמצָעִי תַעֲבוּרָה מתאים! משהו שיְצַנֵן קצת את כפות הרגליים התְזַזִיתִיוֹת שלי בדרךְ!"
פּוֹלִי עיקמה את האף בהַתרָסָה: "אני במקומֵךְ לא הייתי דואגת כּל כָּךְ לכפות הרגליים שלךְ - אֲבָל את הרֹאש שלךְ כְּדַאי מאוד שתְצַנְנִי קצת, אחרת הוא יִבְעַר לךְ כמו גֶחָלִים לוחשות!"
על כָּךְ הִשִיקוּ השְתַיִים כוסות מלאות בחלב טעים ומתוק ששוקולד הוּמַס בו, וצחקו עד שעה מאוחרת בערב. ועכשיו דוֹדה וִינִי נעלמה פתאום? בלי להגיד מילה לפּוֹלִי? חשש התגנב אט-אט לליבה של פּוֹלִי. משהו לא הסתדר כָּאן... קודם כול האִיחוּר המְטוּרלָל בַּיְקיצָה, אַחַר כָּךְ הסְחַרחוֹרֶת שתקפה אותה במדרגות, ועכשיו וִינִיפְרֶד שנעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. כל זה ממש לא מצא חן בעיניה. לא, לגמרֵי לא. אפילו לא טִיפּ טִיפּוֹנֶת...
אֲבָל עכשיו לא היה לפּוֹלִי זמן לפתור את התעלומה. מבט חטוף על השעון המְעוֹרֵר של וִינִי הזכיר לה שהיא חַיֶיבֶת להגיע תוךְ שתים-עשרה דקות לבית-הספר בטוֹרְנְקְוִויסטשְטְרַאסֶה. אוּף-פּוּף! בַּמִקרֶה הטוב היא תצליח להגיע בַּשְנייה האחרונה. אומנם לא נשאר לה עכשיו זמן לצִחצוּחַ שיניים, אֲבָל מיץ אֶשכּוֹלִיוֹת-הדָם לא יכול לחכות. כשפּוֹלִי מיהרה למטבח, היא כבר הרגישה עִקצוּצִים על הלָשוֹן שלה. תוךְ כמה דקות היא תוּכַל להוציא מהפה רק מילים רוֹטְטוֹת ומְפַזְזוֹת! רַעַד עַז כבר אחז גם בכפות ידיה: היא ניסתה שלוש פעמים, עד שהצליחה לבסוף לאחוז בַּיָדית הכְּסוּפָה של המְקַרֵר. היא פתחה את הדלת בתנופה - ופָלְטָה צְעקה רמה.
"דוֹדה וִינִי?!"
פּוֹלִי לא האמינה לְמַראֵה עיניה: בְּתוֹךְ המְקָרֵר ישבה האחות של סָבָתָהּ ומִצמְצָה לעומתה בעיניה, רועדת מקור.
"פּ...פּ... פּוֹלִי היקרה שלי," גִמגְמָה וִינִי, ושיניה נָקשוּ מרוב קור. "איזה מ...מ...מזל. אני כ...כבר חששתי ש... שבכלל לא תֹאכְלי היום ארוחת בוקר."
פּוֹלִי הִבִּיטָה בתַדהֵמָה בענני אֵדים קטנים שהיתמרו מַעְלָה-מַעְלָה מִבֵּין שְׁפָתֶיהָ הרועדות של דוֹדתָהּ.
"אֲבָל מה את עושה כָּאן בְּתוֹךְ המְקַרֵר?!"
וִינִיפְרֶד נֶחְלְצָה מהמרחב הצר בְּאֵיבָרים חורקים וניערה את יָדֶיהָ ואת רַגְלֶיהָ. "בְּרְרְרר... רציתי לבדוק א...אם ג...ג...גודֶל התֵיבה הזאת מתאים. אַ...אַת הֲרֵי יודעת, בשביל המשלחת שלי לַ...לַיְשִׂימוֹן."
פּוֹלִי כִּיוְוצָה את המֵצַח בהבעה של תימהון. "אל תגידי לי שבִּילִית את כל הלילה שָם בִּפְנִים!"
דוֹדה וִינִי משכה בכתפיה במְבוּכָה. "שָ...שָ...שָכַחתי שאי אפשר לפתוח את הדֶ...דֶלת מבפנים. תֵי...תֵיבה ארורה!" היא הושיטה את יָדָהּ בכעס אל ידית הדלת, אֲבָל הֶחְטִיאָה אותה בחצי מטר. "א...אוּף! עכשיו גם עדשות המגע שלי קָ...קָ...קָפאוּ!"
פּוֹלִי הִבִּיטָה בִּדְמָמָה בְּוִינִיפְרֶד, ששִפְשְפָה את עיניה המְמַצמְצות - ופרצה בצחוק מְהַדהֵד.
"הֵיי! את צוֹ...צוֹחקת עליי?" וִינִי התאמצה לְהִתַאַפֵּק כְּדֵי לא לפרוץ בעצמה בצחוק. "בִּ...בִּמְקום לצחוק, כְּדַאי שתפעילי את הטוֹסטֶר כְּ...כְּדֵי שהעדשות שלי יַפשירוּ שוב! אחרת אהיה בעוד רגע עִי...עִיוֶורֶת כמו החבר שלךְ, עֵין-הנֵץ!"
פּוֹלִי גיחֲכָה ותחבה במהירות שְתֵי פרוסות לחם לְמכשיר הַקְלִייה, בשביל דוֹדתָהּ. "עֵין-הנֵץ לפחות קנה לעצמו משקפיים. אולי כְּדַאי שגם את תחשבי על זה, טוֹדָה נִיוִוי."
טוֹדָה נִיוִוי?! פּוֹלִי חסמה את פִּיהָ בבֶהָלָה בכף יָדָהּ. זהו, עכשיו הגיעו הרַעַד והסְחַרחוֹרֶת המְטוּרלָלים אל הלָשוֹן שלה. וִינִיפְרֶד מִצמְצָה בפליאה אל פּוֹלִי.
"יכול להיות שאת צריכה כבר את מיץ אֶשכּוֹלִיוֹת-הדָם שלךְ?"
"אני חוֹשְבֶבֶת כְּפָר..." אוּף-פּוּף! בעצם פּוֹלִי רצתה להגיד "אני חושֶשֶת שֶכְּבַר", אֲבָל לא רצתה להתעכב עכשיו על סידור נכון של המילים שלה. היא הושיטה את יָדָהּ במהירות אל הַפּינָה האחורית של המְקָרֵר, ושלפה משם בקבוק של מיץ אֶשכּוֹלִיוֹת-דָם. במאמץ ניכר היא מילאה לעצמה כוס גדולה, ורוֹקנָה אותה בלְגימָה אחת. בְּרְררר! מַבָּטָהּ הרוֹטֵט מִקור של דוֹדה וִינִי פיזז על פְּנֵי פּוֹלִי.
"אֲבָל בדרךְ כְּלָל הסְחַרחוֹרֶת תוקפת אותךְ רק אַחַר הצהריים. עכשיו מוקדם מִדַי לזה! תַראי לי בבקשה את ה..."
"מוקדם מִדַי?" פּוֹלִי קטעה את דְבָרֶיהָ באמצע המילה והִבִּיטָה בִּמְהירוּת בשעון המטבח. שש דקות לִפְנֵי שמונה! "עכשיו ממש-ממש-ממש לא מוקדם מִדַי! להפךְ! אם לא אֲמַהֵר, אני אֲאַחֵר - ועוד איךְ!"
ועוד לִפְנֵי שֶׂוִינִי הספיקה להגיב, טרקה פּוֹלִי אַחֲרֶיהָ את דלתו של בית-הסירה ונעלמה מאחוריה. כעבור דקה קיפצו פרוסות הלחם מתוךְ המַצְנֵם. וִינִיפְרֶד גישְשָה את דרכה אל השולחן, והניחה אחת מפרוסות הלחם החמות על עַפעַפֵּי העיניים שלה. גם אם לא יכלה לראות דבר, היא ידעה שיש סיבה לכָךְ שפּוֹלִי הייתה זקוקה לַמיץ שלה כבר בבוקר. אֲבָל הַאִם ההַשעָרָה שלה נכונה? האם ייתכן שפּוֹלִי...?
וִינִיפְרֶד נאנחה, ונגסה בפרוסת הלחם החמה שלה. כְּדֵי לדעת את התשובה, יהיה עליה להמתין בסבלנות עד שפּוֹלִי תחזור הביתה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.