פוסטמודרניזם ומה הלאה?

פרק 1 מאפייני הפוסטמודרניזם תמונת רקע

בניגוד לאסכולות אחרות, שנוצרו בידי קבוצה או אסכולה מוגדרת שחבריה הונעו ממטרה משותפת, הפוסטמודרניזם צמח בנפרד ובו־זמנית במשנתם של הוגים אחדים, שפעלו במקומות שונים וכמעט ללא קשר ביניהם, ולכן אפשר לומר שהוא פוסט־סטרוקטורלי.

האבות הרוחניים של הפוסטמודרניזם הם: פרידריך ניטשה, מרטין היידגר, ז'אק דרידה, מישל פוקו, ז'יל דֶלֶז ופליקס גואטרי, ז'אן פרנסואה ליוטר, רולאן בארת, מוריס מרלו־פונטי, פרדריק ג'יימסון, ז'אק לאקאן, ז'אן בודריאר, פול דה מאן, הנס גאורג גדמר, אומברטו אקו.

מאפייני הפוסטמודרניזם הם: נרטיב או סיפר, דיסקורס או שיח, מסמן ומסומן, אחר או אחרוּת, ניכוס, ייצוג, דקונסטרוקציה, פוסט־סטרוקטורליזם, אינטרטקסטאוליות, אקלקטיוּת או לַקְטנוּת, אתנוצנטריות, בריקולאז', גֶנֶאָָלוגיה, ארכיאולוגיה, סימולקרה (הדמיה), הטרוטופיה, משחקי לשון, נרטיב, מטא־נרטיב, סיפור־על, הסימבולי, הדמיוני והממשי, סכיזופרניה תרבותית, פאלוצנטריות, פרשנות, פרודיה, פַּסטיש, קיטש, קפיטליזם מאוחר, קרנבל, שוני והבדל, תשוקה וחסר.

הטקסט הפוסטמודרני נוטה להביך את הקורא מכיוון שהוא גורם לו להרגיש שאין הוא מבין כמעט דבר, בין תחילת הפסקה ובין סופה, ולעתים אף בין תחילת המשפט ובין סופו. אין זה מקרי, שכן הפוסטמודרניזם מציג עמדה ולפיה כל פרשנות של טקסט היא לגיטימית, ולפיכך אי־הבנת טקסט אינה יכולה להתקיים. יתר על כן, הטענה היא שקריאת טקסט היא למעשה יצירתו מחדש של הטקסט, ולכן אין חשיבות לכוונתו של המחבר המקורי של אותו טקסט.

קץ האידיאולוגיה

הפוסטמודרניזם מתאפיין כקץ האידיאולוגיה, התנערות מסיפורי־העל והתנערות מן האמת המוחלטת. הפוסטמודרניזם מייצג את "מוֹת הסובייקט", פלורליזם וריבוי קולות, רבגוניות, דחיית הרצף ההיסטורי והצגת הסתירות שבמציאות האנושית. קץ האידיאולוגיה משמעו רתיעה עמוקה, עד כדי התנערות, מרעיון האמת המוחלטת כבסיס לאמונותיו של האדם, ובעקבות זאת התנערות מסיפורי־העל, התיאוריות, הפרדיגמות והמטא־נרטיבים של המודרניזם, שמטרתם להסביר את המציאות. במילים אחרות, החשיבה הפוסטמודרנית מתאפיינת ברלטיביזם.

פירוק האוטונומיה, פירוק הטקסט ופירוק "האני האחדותי"

הפוסטמודרניזם נוגע למגמות בתרבות, בתקשורת, בפילוסופיה ובאסתטיקה שראשיתן בשנות השישים של המאה העשרים. ביסוד ההשקפה הפוסטמודרנית עומדת ביקורת על הפילוסופיה המודרנית כפי שהוצגה בעידן הנאורות וההשכלה במאה השמונה־עשרה.

שלוש מגמות מרכזיות מאפיינות את הפוסטמודרניזם: פירוק מושג האוטונומיה של הידע ושל יכולת המדע להגיע לחקר האמת; פירוק הטקסט והשפה; פירוק "האני האחדותי" והמרתו במודל של סובייקט הטרוגני המורכב מזהויות תרבותיות שונות בו־זמנית.

במגמה לדחות את אשליית הקדמה ואת מורשת הנאורות, הפוסטמודרניזם מערער את הגבולות בין תרבות גבוהה לנמוכה, כלומר חותר להרוס את ההיררכיה של תרבות גבוהה־אליטיסטית לעומת תרבות נמוכה־עממית.2

הביקורת על המטא־נרטיבים

הביקורת הפוסטמודרנית מאתגרת את עצם יכולתנו להבין את העולם כישות בעלת משמעות. ביקורת זו נוגעת לגבולות ההבנה עצמה. החשיבה הפוסטמודרנית מותחת ביקורת על ההנחות האידיאולוגיות הגדולות של המערב: מיתוס השחרור הפוליטי, האמונה בקדמה מדעית ורציונלית, האמונה באחווה ובסולידריות אנושית והרצון לגאולה אסתטית בחסות האמנות.

הביקורת על המטא־נרטיבים ("הסיפורים הגדולים") היא למעשה ביקורת על הסיסמאות הגדולות של המהפכה הצרפתית לגבי חופש, שוויון ואחווה. הפוסטמודרניזם מתנגד לדגם האוטופי של הסובייקט האוניברסלי, האוטונומי והחופשי, המצעיד את האנושות לקראת האושר. הפוסטמודרניזם מפרק את הנרטיבים הגדולים, זאת באמצעות טרור מחשבתי ופוליטי היוצר תמונת עולם חלופית וספקנית שמתפרקת לסיפורים "קטנים" ומקומיים אשר מחליפים את הנרטיבים האוניברסליים והמהותניים של המודרניות.

הפוסטמודרניזם גרם לירידה חדה בקרנה של הידיעה הפוזיטיביסטית. נוצרה תחושת חופש חדשה המבוססת על אינטואיציה, יצירתיות, משחק והבדלים, וצמחה אידיאולוגיה ניהיליסטית.

הפוסטמודרניזם מתאפיין בתפיסה תיאורטית מגוונת המיוצגת על ידי ההוגים הפוסטמודרנים השונים. הרעיון הפוסטמודרני אינו מייצג תיאוריה שלמה ומגובשת אלא מכלול של רעיונות הקשורים למסגרת שיח כללית בתחומי מדעי החברה ומדעי הרוח. על אף התנגדויות רבות שהוטחו כלפי הרעיונות הפוסטמודרניים, הזרם הפוסטמודרני זכה להכרה הולכת וגוברת משנות השמונים של המאה העשרים ואילך.

הביקורת על הנאורות

עיקר הביקורת של התיאוריה הפוסטמודרנית לגבי החשיבה המודרנית מתמקד בסוגיית אקסיומות היסוד של המודרנה. הפוסטמודרניזם מבקש לערער על הנחות היסוד המודרניסטיות בדבר הבסיס האוניברסלי, הרציונלי והא־היסטורי של החברה האנושית. כאמור לעיל, החשיבה הפוסטמודרנית מייצגת תפיסה רלטיביסטית, אי־רציונלית וניהיליסטית של המציאות האנושית. היא מעלה על נס את עֶקרון ריבוי הקולות ודוחה מטא־נרטיבים. היא דוחה את ההנחה שהאנושות מתקדמת בכל המובנים: הטכנולוגיים, המוסריים, המדעיים ועוד.

בעקבות אירועי המאה העשרים, ובראשם השואה אשר התחוללה בשם הרציונליות, המדעיוּת ואידיאולוגיות שונות, האסכולה הפוסטמודרנית טוענת כי יש להתייחס למושגים אלה באופן ביקורתי. מבני כוח אלה מכונים "מטפיזיקה של נוכחות" או "לוגוצנטריות", והם מייצגים תפיסה ולפיה המחשבה והשפה, שהם ה"לוגוס", הן בעלות זכות יתר. הפוסטמודרניזם מבקר ברדיקליות את עידן הנאורות, כפי שהוא בא לידי ביטוי במטפיזיקה, באידיאולוגיה ובמטא־נרטיבים. ביקורת זאת נעשית באמצעות הדקונסטרוקציה, שמגמתה לחשוף את מבני הכוח הקיימים בתוך הידע.3

שפה מייצגת מציאות

על פי הפוסטמודרניזם, השפה מייצרת את המציאות, ולא להפך. משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקֵפה באופן אפריורי, ולכן אין בסיס לשאיפה שהאמת שאדם מסוים מאמין בה אכן תהא תקפה עבור זולתו. ההמלצה היא שכל אדם ימצא את מכלול אמונותיו התקפות רק בעבורו, ואין חובה ליישמן על הזולת. הפוסטמודרניזם מתקומם נגד ההגמוניה המערבית הפטרנליסטית.

הסובייקט הוא המצאה חדשה

הפוסטמודרניזם גורס שהסובייקט הוא המצאה חדשה. לפיכך, הטענה היא שלא האדם כותב טקסטים אלא הטקסטים כותבים את האדם, כלומר השפה יוצרת את הסובייקט ומעצבת אותו. האדם משועבד לשפה ולכן היא כותבת אותו.

בד בבד עם שלילת עצם קיומו של סובייקט בעל זהות אחדותית, הפוסטמודרניזם טוען שלהיסטוריה האנושית אין זהות ברורה ומובחנת, ואין היא תהליך רציף ורציונלי שאפשר להבינו. הטענה היא שיש ברשותנו טקסטים רבים על אודות העבר, ולא נותר לנו אלא להפיק עוד טקסטים לגבי הטקסטים שברשותנו, ועקב כך נוצרת ערבוביה של רעיונות, בלי אפשרות להגיע לאמת ההיסטורית.

המציאות כהדמיה וכסימולקרה

הפוסטמודרניזם מאפיין את העולם כסימולציות המובילות ליצירת סימולקרות. המושג סימולקרה מקורו במשנתו של הפילוסוף, הסוציולוג, הפרשן הפוליטי והצלם הצרפתי, ז'אן בודריאר, והוא מתאר את המציאות כתחליף לעולם שאיננו קיים, כלומר כהעתק ללא מקור.4 עולם הסימולקרה מייצר חיקויים אין־סופיים של הדבר שאין לו מקור. נוצרת ישות עצמאית המכונה היפר־ריאליסטית, שהיא קטגוריה חדשה המבטאת יצירה של ישות אוטונומית. ישות זאת מתאפיינת תקשורתית בשפת האופנה והפרסומת אשר מרוקנת את הממשות מכל תוכן ומובילה לתשוקה בלתי מסופקת של הצרכן כלפי המוצר. הסימולקרה היא מעין תקשורת היפר־ריאליסטית החודרת למרקם הטכנולוגי, הכלכלי והאסתטי ועובדת כמערכת של חיקויים אין־סופיים של "האמיתי".5 בהקשר זה, לטענתו של מבקר ותיאורטיקן הספרות המרקסיסט, פרדריק ג'יימסון, יש להבין את התופעה הפוסטמודרנית כפעילות תרבותית המאפיינת את עידן הקפיטליזם המאוחר. בניגוד לקפיטליזם הקלאסי, שעסק בייצור סחורות, הקפיטליזם המאוחר של סוף המאה העשרים עוסק בייצור של ידע ודימויים. על טענה זו מוסיף הסוציולוג הצרפתי פייר בוּרדייה ואומר כי הדימוי, המותג וההון הסימבולי נהפכים ל"סחורות חמות" של השוק.6

פוסטמודרניזם והיסטוריה

הפוסטמודרניזם שולל את האידיאל של שחזור העבר ההיסטורי, בטענה שמכיוון שאין אמת אחת, לא יכול להיות עבר אחד. לפיכך, ההיסטוריה סיימה את תפקידה, והמצב הפוסטמודרני הוא גם מצב פוסט־היסטורי. אין ברשותנו טקסטים על העבר אלא רק פרשנויות של אותם טקסטים.

הפוסטמודרניזם מדגיש את הלשון, את המשמעות ואת הפרשנות כיסודות מרכזיים בהבנה של בני האדם. המטרה הראשונה היא ערעור המוסכמות בדבר האובייקטיביות של הידע ויציבותה של הלשון. לכן, הטענה היא שלטקסטים אין משמעויות קבועות, ואין עמדות מועדפות המוליכות אל האמת.

הפוסטמודרניזם התחיל בספרות כאסכולה של ביקורת ולאחר מכן התפתח לתיאוריה השוללת את יציבותו של הטקסט וקביעותו, כלומר את הסמכות של המחבר ואת קיומו של קנון של ספרים שהם טובים וראויים יותר מאחרים.

לפי הסמיוטיקאי, חוקר התרבות והספרות הצרפתי, רולאן בארת, הסיפור ההיסטורי אינו שונה במהותו מן האפוס, מן הרומן ומן הדרמה, שכן כל אלה כפופים לאותם כללים סמיוטיים. הוא תקף את הפטישיזם של הריאלי וטען שההיסטוריה אינה ניגוד של המיתוס אלא יש לה הרבה מן המשותף איתו. בארת קרא לבטל את גבולות הכתיבה, להפיל את החומות בין סופר לחוקר ולאפשר ל"אני" הכותב לכתוב את עצמו דרך כתיבתם של אחרים, שאותם הוא חוקר. ז'אק דרידה, ועוד "מְפָרקי טקסטים" כמוהו, המשיכו בדרכו של בארת והעמידו במוקד הביקורת על ההיסטוריה את מגבלות הטקסט - כלומר את מגבלותיהם של המקורות ומגבלותיו של החוקר - ובה בעת ביקרו גם את מגבלות השפה שבה נכתב הטקסט.

הסיפור והטקסט

שבעה מרכיבים מאפיינים טקסטים פוסטמודרניים. האחד, שבירת רצף ליניארי בהצגת הסיפור באמצעות הצגת קטעים שונים שאין ביניהם קשר. השני, אינטרטקסטואליות המתאפיינת בציטוטים מתוך טקסטים אחרים, שלפעמים נעשים חשובים יותר מהמקור. השלישי, טשטוש ז'אנרים באמצעות שימוש בסוגי ז'אנרים שונים במסגרת אותו טקסט. הרביעי, ייצוג פתוח של חברות שונות, ובכללן קבוצות משולי החברה, ומתן במה לרב־תרבותיות. החמישי, הדגשת יתר של הסגנון לעומת המהות והתוכן. (בהקשר לכך, מוצרי הצריכה מקבלים את משמעותם היתרה מן המותג והעטיפה שלהם, ופחות ממהותם.) השישי, שבירת ההפרדה בין תרבות גבוהה ובין תרבות נמוכה, בטענה שאין קריטריונים אובייקטיביים בתיחום בין איכותי יותר לאיכותי פחות בתחום התרבות. השביעי, בלבול של זמן ומקום בטקסט הלוקאלי, כאשר גבולות מרחביים וזמניים נפרצים לנוכח הכפר הגלובלי.7

הפוסטמודרניזם כעירוב של ז'אנרים וכאסכולה ביקורתית

הפוסטמודרניזם יצר עולם חדש שהוא אקראי ומורכב מעירוב של ז'אנרים המבוססים על מולטימדיה ועל טשטוש זהויות ברשת החברתית. הגישה הפוסטמודרנית מייצגת חשיבה לא ליניארית המאפשרת קישורים בלתי צפויים ברשת החברתית. התיאוריה הפוסטמודרנית כוללת אלמנטים של עירוב ואקלקטיות סגנונית עד כדי כך שהיא מתקשה להגדיר את עצמה. היא מטשטשת את החלוקה האופיינית לחשיבה בינרית המבחינה בין נכון ובדוי, מוסרי ובלתי מוסרי, גבוה ונמוך, מרכז ופריפריה.

נוסף על עירוב ז'אנרים ואקלקטיות סגנונית, הפוסטמודרניזם מאופיין כאסכולה ביקורתית המבקרת את הגישה המהותנית ודוחה את העמדה הפוזיטיביסטית המאמינה שהידע מבוסס על טענות אמפיריות הניתנות לאישוש או להפרכה.

הפוסטמודרניזם מבקר גם את הגישה הרווחת לשפה וטוען שהשפה אינה הכלי שבאמצעותו אנו שולטים במציאות.

ביקורת רדיקלית מופנית גם כלפי האידיאולוגיות הגדולות של המודרניות, כגון לאומיות, מרקסיזם, ליברליזם, ועוד.

שלילת השפה ושלילת קיומה של אמת כלשהי

הפוסטמודרניזם מציג עמדה ביקורתית לגבי "שקיפותה" של השפה ויכולתה לתאר את האובייקטים שעליהם היא מדברת. העמדה הפוסטמודרנית לגבי השפה חותרת לפירוק הסימן המבוסס על הקשר השרירותי בין המסמן למסומן, ולהכרת מה שחבוי באותו סימן. כמו במשנתו של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, שתיאר את השפה כאוסף של "משחקי לשון", גם הפוסטמודרניזם חושף את השפה כבלתי יציבה במסריה. הפוסטמודרניזם מאמץ את ביקורתו של ויטגנשטיין ובוחן את השפה לא ככלי שדרכו תמונת העולם משתקפת, אלא ככלי היוצר מציאות על פי משמעויות השפה. השפה מופיעה כמכשיר של הבנָיה מתמדת של המציאות המצויה בדיסאינטגרציה.

נזילותה של המשמעות ופירוקו של הטקסט הם נקודות המוצא של שיטת הדקונסטרוקציה שהציג הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. פתיחות זו כלפי משחק המתרחש בתוך הסימן של השפה מאפשרת לגלות מחדש את עושר המשמעויות שדוכאו עקב נטייתו של הרציונליזם האוניברסלי לעבר האחדוּת. הפוסטמודרניזם שולל בפילוסופיה את יציבותה של השפה ואת ההתאמה בינה לבין המציאות. גישה זאת מועצמת עד כדי שלילת קיומה של מציאות ממשית, ולפיכך גם עד כדי שלילת קיומה של אמת כלשהי לגבי המציאות.8

הדקונסטרוקציה, המיוצגת על ידי הפוסטמודרניזם, מאופיינת כמתודה של קריאה החושפת את נקודות התורפה של הטקסט ואת הסתירות שבו. דרידה טוען שאין כלום מלבד הטקסט, ואין עובדות בנפרד מן הלשון המתארת אותן. הטקסט עצמו אינו מוחלט מכיוון שהשפה אינה חופפת את המציאות ואינה משקפת אותה. השפה אינה מוסרת משמעויות אלא יוצרת ומשנה אותן. השפה היא צופן שיש לפענחו, וכל עוד אין קוד פענוח - אין לפרשנות כלשהי של טקסט שום יתרון על פרשנות אחרת.

"מְפָרקי הטקסטים" חושדים בטקסט בצורה אפריורית. הם מחפשים בטקסט סתירות, משמעויות נסתרות, קשרים סמויים - עד כדי מגמה של קונספירציה, כמו למשל השאלה, מה פשר הסתתרותה של המילה lie במילה belief. הפרשנות המפרקת מתרחבת אף לעבר תורת הנסתר. כך למשל, ידוע שדרידה נטה לעבר המיסטיקה של הקבלה מבית מדרשו של האר"י.9 חופש הפרשנות כמעט אינו מוגבל.10

הקשר בין מושג האמת ובין כוח ועוצמה

הפוסטמודרניסטים דוחים את ההבחנה בין אמת לבדיה. הם טוענים שהאמת אינה אלא תוצר של ההכרה ושל יחסי כוח ועוצמה. משנת הידע והכוח הוצגה על ידי מישל פוקו, והיא מוצגת בהיסטוריה של הרעיונות ובהיסטוריה של מוסדות חברתיים כמו בתי מחסה, בתי כלא ובתי חולים. פוקו ראה במדע צורה אחת של ידע, וטען שהאידיאולוגיה שולטת גם בשיח המדעי. במטא־נרטיב החדש של פוקו לא הידע אלא הכוח הוא שמשפיע, והוא היסוד המארגן את הבנת ההיסטוריה.

לחשוף את השברים שברציפות ההיסטורית

מטרתו העיקרית של פוקו היתה לחשוף את השברים שברציפות ההיסטורית, והוא בחר להציגם דרך ההיסטוריה של המדעים ושל הרפואה, מכיוון שבתחומים אלה מתחוללות קפיצות דרך בולטות יותר מאשר בתחומים אחרים. הוא הדגיש את השברים האפיסטמולוגיים בהיסטוריה, שאותם כינה "קרעים אפיסטמולוגיים". לטענתו, אי־אפשר לכתוב היסטוריה רציפה על שום נושא.11

הארכיאולוגיה של הידע

לניתוח של יחסי הכוח המשתנים קרא פוקו "גֶנֶאָלוגיה". מושג זה לקוח מן הגֶנֶאָלוגיה של המוסר של פרידריך ניטשה. פוקו ציין שאין הוא מעוניין בשורשי הרעיונות ובהתפתחותם אלא בהתנגשויות ביניהם. בגֶנֶאָלוגיה, שלא כמו בהיסטוריה, אין רציפות כרונולוגית וסיבתית אלא שברים, נתקים ומעצורים. פוקו ממיר את מושג הגֶנֶאָלוגיה ל"ארכיאולוגיה", וטוען שהארכיאולוגיה אינה חפירה באדמה לגילוי שרידים מן העבר, אלא חפירה וירטואלית מתחת לפני השטח של "השיח" לא כדי לגלות את הסיבות שהביאו להיווצרותו, אלא כדי לחשוף את המבנים האינטלקטואליים המונחים ביסודו ואת החוקים שעל פיהם נוצר. הארכיאולוגיה של הידע עוסקת, על פי פוקו, בשיח שאותו הוא מתאר כמרחב סוער של מחלוקות ושל התנגדויות. לשיטתו, הניתוח הארכיאולוגי של השיח ממפה אותו ומנתח את הניגודים שבו מתוך בחינת היחסים שביניהם. על פי פוקו, החוקים שעל פיהם נוצר השיח השתנו במהלך הזמן ואי־אפשר לערוך אינוונטר שלהם. שברים ואי־רציפויות שלטו בַּכול, והאפיסטמות12 נוצרו באמצעות שימוש בכוח.

מושג האדם הוא המצאה מאוחרת

פוקו דחה את הטענה על היותו של האדם אוטונומי, בעל רצון חופשי ויכולת הבחנה ובחירה. לשיטתו, המושג "אדם" הוא המצאה מאוחרת, בת 150 שנה, של התרבות המערבית. מושג האדם עלול להיעלם כמו פרצוף שצויר בחול על שפת הים. פוקו וממשיכיו כינו את האדם היחיד "נתין", כלומר סובייקט, במטרה להדגיש שהאדם איננו אוטונומי. "האני העצמי" אינו אלא מבנה אידיאולוגי. בהמשך לכך טענו פוקו וגם דרידה שהאדם אינו דובר את השפה אלא השפה מדברת באמצעותו.13

פוסטמודרניזם והיסטוריה

כדי להציג ולהבין את עמדתו של הפוסטמודרניזם לגבי חקר ההיסטוריה, חשוב תחילה להציג בתמציתיות את העמדה הסטרוקטורליסטית בנוגע להיסטוריה על פי קלוד לוי־שטראוס,14 ובהמשך על פי אסכולת האנאל,15 שהושפעה מן הדעות הסטרוקטורליסטיות. הפוסטמודרניזם חולק בצורה רדיקלית על הסטרוקטורליזם, אך למעשה אינו כה קוטבי בעמדותיו, ואפשר להצביע על ממשקים רבים בין שתי האסכולות.

תפיסת ההיסטוריה כרצף אינה אלא אשליה

קלוד לוי־שטראוס חוקר את היחס בין הציר הסינכרוני לציר הדיאכרוני במחקר ההיסטורי. עיקר טענתו הוא כי תפיסת ההיסטוריה כרציפות כוללנית אינה אלא אשליה. בניגוד למתודה ההיסטורית הרגילה, המעוניינת להסביר את הקשרים בין הנתונים הממשיים ובין פשרם, המתודה הסטרוקטורלית מבקשת לגלות בעיקר דַּמְיוּת בין סטרוקטורות שונות במרחב ובזמן, שאליהן אפשר להגיע באמצעות כינון של דגמים. מבחינה זאת, המתודולוגיה הסטרוקטורלית איננה א־היסטורית וּודאי איננה אנטי־היסטורית.16

עורמת התבונה

למרות התנגדותו הנחרצת של לוי־שטראוס לפילוסופיית ההיסטוריה, בגרסתו מצטיירת מעין מהדורה מודרנית של ההיגיון ההגליאני הספקולטיבי בדבר "עורמת התבונה". המניעים המודעים שלפיהם פועלים האישים בעשיית ההיסטוריה אינם עולים בקנה אחד עם משמעותה האמיתית של ההיסטוריה, כפי שהיא מפוענחת על ידי ההיסטוריון. לוי־שטראוס מבסס את התייחסותו העקרונית להיסטוריה על הבחנה בין שלוש משמעויות אפשריות למונח היסטוריה: ההיסטוריה הנעשית על ידי בני אדם מבלי דעת, ההיסטוריה הנחקרת על ידי היסטוריונים ביודעין, ההיסטוריה של בני האדם ושל ההיסטוריונים כפי שהיא משתקפת בפירושיהם של הפילוסופים.

עובדה היסטורית היא הפשטה של פרשנות

לפי לוי־שטראוס, עצם הרעיון של עובדה היסטורית מקפל בתוכו אנטינומיה. מחד גיסא, העובדה ההיסטורית היא מה שהתרחש באמת. ההיסטוריון הוא המכונן אותה באמצעות הפשטה. לפיכך, עובדה היסטורית היא הפשטה של פרשנות. מאידך גיסא, היחס לסלקציה הבלתי נמנעת של עובדות היסטוריות גורם לבחירת מקטעים של עובדות בהתאם לתכליותיהם, צורכיהם או ערכיהם של היסטוריונים.

הצופן ההיסטורי: התאריך ההיסטורי מקבל משמעות בתוך המערכת

לוי־שטראוס מציע נוסחה המזווגת יסודות דיאלקטיים עם רעיונות מתורת הקבוצות של הלוגיקה המודרנית. הצופן ההיסטורי הוא, לטענתו, בעל טבע מורכב: ראשית, כל תאריך מסמן מומנט בתוך ההמשכיות, בתוך הרצף. שנית, כל תאריך מסמן מרחק ביחס לתאריכים אחרים. שלישית, כל תאריך מסמן איבר של מחלקה. כל תאריך בפני עצמו הוא חסר משמעות. אין שום משמעות לתאריך בדיד התלוש מהקשרו. התאריך מקבל את מלוא משמעותו רק הודות להצבתו בראש המערכת, כלומר בראש הסטרוקטורה. מהו המסומן שכל תאריך מסמן? רק כאשר חוקרים את המסומן ברמה של מערכת כוללת מבינים שהוא איננו חד־משמעי. לוי־שטראוס מאפיין את המערכת הזאת כ"מחלקת תאריכים" שרק היא מקנה לכל תאריך ותאריך את הפונקציה ואת הערך שלו.17

כל מעבר דיאכרוני בזמן הוא קפיצה איכותית

לטענתו של לוי־שטראוס, לא ייתכן מעבר רצוף ממחלקת תאריכים אחת לאחרת, ולכן כל מעבר הוא בבחינת קפיצה איכותית. מתרחשת קפיצה מכמות אחת לכמות אחרת של תאריכים, כך שהזמן כרצף נהפך לממד משני בהסברת התהליכים ההיסטוריים. הבעיה המעניינת את לוי־שטראוס אינה מצויה במישור הדיאכרוני, אלא במישור הסינכרוני. כך הופך המדע של ההיסטוריה למתודה של הצופן הצורני של כל תקופה היסטורית.

חקר ההיסטוריה, ולא חקר האירוע, כחקר של מבנים המשפיעים על היחיד

אסכולת האנאל בחקר ההיסטוריה הציגה גישה המבוססת על המונח סטרוקטורה, המוכר מתחומי הבלשנות והאנתרופולוגיה, וניסתה להסביר באמצעותו את הסיפור ההיסטורי. על פי גישה זו, ההיסטוריה נובעת מן ההיגיון הפנימי של המבנים החברתיים ומהשינויים החלים בהם. על כן, חקר העבר אינו צריך לחשוף אירועים פנימיים ולשאול שאלות לגבי מניעים, כוונות, מחשבות או מטרות, אלא לבחון את המבנים המשפיעים בטווחי זמן ובקצבים שונים של היחיד. חקר המבנה הוצג כחלופה לחקר האירוע. כל היבט היסטורי נבדק ונלמד מתוך ההקשר החברתי שלו, כחלק ממבנה כולל מזוהה. ההיסטוריון נדרש לחשוף את ריבוי הפנים והאפשרויות של המצבים ההיסטוריים ולא את הרצף הישיר והאחיד. גישת האנאל אימצה שיטות כמותיות וסטטיסטיות למדידת תופעות חברתיות, בהתבסס על הראייה הסטרוקטורלית.18

האדם אינו יכול להיות חופשי מעולם מושגיו, מרשתות הוויית התרבות

האנתרופולוגיה והסוציולוגיה הביקורתית ערערו על היכולת להבין תרבות עבר או חברה זרה "מבפנים". האנתרופולוג האמריקאי קליפורד גירץ טען שהאדם אינו יכול להיות חופשי מעולם מושגיו, ולכן שום הבנה איננה הבנה של ממש מבפנים. האדם הוא בעל חיים האחוז ברשתות משמעות שהוא עצמו טבע. רשתות אלה הן הוויית התרבות. על כן, ניתוח תרבות אינו מדע ניסויי החותר לחוקיות אלא מדע פרשני התר אחר משמעות. גירץ הציע לראות תרבות זרה כטקסט שאותו יש לפענח באמצעות סמלים. תרבות זרה היא מעין מפה בעלת סימנים שאותם הפרשן מנסה לבאר. על החוקר לחשוף את הסטרוקטורות המושגיות העומדות בבסיס התוכן של התנהגותם הגלויה של הנחקרים.19

שלילת קיומה של היסטוריה אובייקטיבית: להחזיר את ההיסטוריה לספרות

המהפכה הפוסטמודרנית, באמצעות חקר המבנה הלשוני, מבקשת להפוך את הגלגל ולהחזיר את ההיסטוריה לספרות. בהשפעתו של הבלשן השווייצרי פרדינן דה סוסיר, שטען שהשפה איננה ראי של המציאות, יצר הפוסטמודרניזם מפנה לשוני המתבטא בקשר חדש בין השפה לספרות ולהיסטוריה. האשליה של ההיסטוריון הגרמני לאופולד פון רנקה, ולפיה אפשר לחקור את ההיסטוריה במתודה פוזיטיביסטית, נגוזה. ההיסטוריה הפסיקה לייצג עובדות אובייקטיביות וריאליות, והכול נעשה תְּלוי פרשנות של השפה. הפוסטמודרניסטים סבורים שמכיוון שאין אמת אחת, גם לא יכול להיות עבר היסטורי אחד.

המצב הפוסט־היסטורי: ההיסטוריה סיימה את תפקידה

הפוסטמודרניזם שלל את יציבותו של הטקסט ואת קביעותו, ובנוסף שלל את סמכותו של המחבר. חוסר ההתאמה בין השפה לבין המציאות הודגש, ובד בבד הוצגה טענה רדיקלית ולפיה השפה אינה מייצגת את המציאות כלל, עד כדי שלילת קיומה של אמת כלשהי לגבי המציאות.

הפוסטמודרניזם ביטל כל תביעה לאמת בעלת אופי אוניברסלי וקבוע המקנה סמכות למחזיקים בה. עקב כך טענו מצדדיו כי ההיסטוריה סיימה את תפקידה וכי המצב הפוסטמודרני הוא גם מצב פוסט־היסטורי. הפוסטמודרניזם שלל את האידיאל של שחזור העבר ההיסטורי כפי שהיה, את הקשר של העבר ההיסטורי להווה ואת הציפיות מההווה לגבי העתיד.20

ההיסטוריה מן ההיבט האונטולוגי, האפיסטמולוגי והמתודולוגי

הפוסטמודרניזם מערער על הדיסציפלינה ההיסטורית בהתבסס על שלוש נקודות מבט: אונטולוגית, אפיסטמולוגית ומתודולוגית. ההיבט האונטולוגי עוסק בשאלה איך התנהל העולם בעבר. ההיבט האפיסטמולוגי מתמקד בשאלה כיצד ההכרה פועלת בחקר המדע וההיסטוריה, ועד כמה ההיסטוריונים יכולים להיות אובייקטיביים ולהגיע לאמת ההיסטורית. ההיבט המתודולוגי דן בשאלה כיצד יש לחקור את ההיסטוריה ולכתוב אותה.

ברמה האונטולוגית, הפוסטמודרניזם שולל את עולם המושגים של הנאורות, ובראשם את הקדמה. עמדה זאת מתנגדת לכל מטא־היסטוריה. העולם המיוצג בפוסטמודרניזם מתאפיין כעולם פלואידי של זרימה טוטלית וכאוטית. לכן, שום הכרה היסטורית אינה מתאפשרת. כל תביעה להצגת ההיסטוריה כדבר טוטלי ואחיד וכמתודה, היא אשליה מסוכנת שמטרתה האחת היא לתמוך בשליטה הגמונית.

ברמה האפיסטמולוגית, הפוסטמודרניסטים דוחים את התשתית של הדיסציפלינה ההיסטורית, ובראש ובראשונה את הקשר בין העבר להווה ולציפיות לגבי העתיד, וכן את היחס בין רציפות לשינוי. הם מבליטים את השבר ואת השינוי, ולא את הרצף. כמו כן, הם מערערים על ההבחנה בין ספרות ובין היסטוריה. הם דוחים כל פוזיטיביזם מדעי וכל הפרדה בין אובייקטיביות לסובייקטיביות. הם דוחים את תקפותם של המסמכים ההיסטוריים כמשקפים עובדות אובייקטיביות, וטוענים שהעובדות אינן ייצוג אותנטי של מציאות העבר.

ברמה המתודולוגית, הפוסטמודרניזם מבקר את דרכי חקירתה של ההיסטוריה וכתיבתה. הטענה היא שייצוגיה של ההיסטוריה, הן במחקר והן בתיעוד, הם מבנים אידיאולוגיים ולא תיעוד אובייקטיבי של אירועי העבר. הפוסטמודרניזם מדגיש שאין ברשותנו טקסטים לגבי העבר אלא רק פרשנויות של הטקסטים. מתודולוגיה וידע הם תְּלויֵי תרבות וחברה, ולכן הם מוטים מראש.21

שש טענות לגבי חקר ההיסטוריה

הפוסטמודרניזם מציג שש טענות לגבי חקר ההיסטוריה. האחת, העבר כפי שהוא מוצג באמצעות עדות איננו מאפשר לשחזר את העובדות על פי כללים של סיבתיות. השנייה, ההיסטוריונים אינם אובייקטיבים, מכיוון שהם מתקשים להתנתק מן הערכים המשפיעים על המחקר. השלישית, הדמיון משפיע על הסלקציה בבניית התיאור ההיסטורי. הרביעית, שחזור תופעות העבר אינו מציג את משמעותן כפי שהיתה בעבר. החמישית, השפה משפיעה על בניית הסיפור ההיסטורי באופן אקטיבי. השישית, החיים האנושיים מתעצבים בצורה לא רציפה. הפוסטמודרניסטים גורסים שכל הטענות האלה מבוססות על שתי אשליות: האחת, שאפשר להגיע אל מציאות העבר, והשנייה, שמתודולוגיה נכונה יש בה כדי למנוע את עיוות ממצאיהם של החוקרים.

הפוסטמודרניסטים טוענים שהאמת היא תוצר של כוח ויחסי עוצמה, ולא של ההכרה. לכן הם דוחים את ההבחנה בין אמת לבדיה. במטא־נרטיב של מישל פוקו, הכוח, ולא הידע, הוא היסוד המארגן של ההיסטוריה.22

מישל פוקו ותפיסת ההיסטוריה

מטרתו העיקרית של מישל פוקו היתה לחשוף את השברים שברציפות ההיסטורית, והוא בחר להציגם מבעד להיסטוריה של המדעים ושל הרפואה, מכיוון שבתחומים אלה קפיצות הדרך בולטות יותר מאשר בתחומים אחרים. כמו כן, הוא נטה לעסוק בנושאים כמו שיגעון ומיניות, מכיוון שהדעת נותנת שאין להם היסטוריה רציפה.

פוקו שלל את הלגיטימיות של הדיסציפלינה ההיסטורית וטען שהיסטוריונים אינם יכולים להיות אובייקטיבים. לשיטתו, היסטוריה היא יצירה שיצר ההיסטוריון בכפייה בשעה שארגן את חומר המקורות שלו. בשעת הכתיבה היה ההיסטוריון משועבד לאידיאולוגיה הדומיננטית בדורו.

באמצעות המושגים שיח והכרה (אפיסטמה) חתר פוקו לגלות את מבני היסוד של החברה ואת יחסי הכוח המונחים ביסודם של הרעיונות ושל חיי המעשה. לשיטתו, שיח מייצר ידע, ולא להפך. לפיכך, ההיסטוריה האינטלקטואלית נהפכה במשנתו להיסטוריה של השיח.

פוקו הדגיש את השברים האפיסטמולוגיים בהיסטוריה, שאינם מאפשרים לכתוב היסטוריה רציפה של שום נושא. ההיסטוריון אינו יכול להיות אובייקטיבי, ולכן הוא בוחר במתכוון להטות את פרשנותו. פוקו עצמו הודה בכמה הזדמנויות שההיסטוריה שכתב אינה אלא בדיון.23

לטענת פוקו, כל הנרטיבים הגדולים של הנאורות המודרנית התגלו כתולדות של מאבקי כוח וכאידיאולוגיות של דכאנוּת. הסוציולוג, ההיסטוריון והפילוסוף משה צוקרמן טוען שהדבר ברור מאליו, מכיוון שכל ניצחון של נרטיב אחד צופן בהכרח את תבוסתו של נרטיב אחר, ובעצם של נרטיבים אחרים, זאת משום שהמציאות האנושית מעולם לא היתה מונוליטית ואחידה, אלא פלורליסטית ומורכבת ממכלול הטרוגני וגדול של פרקטיקות תרבותיות.24

ההיסטוריה כפרשנות וכנרטיב

הפוסטמודרניזם מציג את הפילוסופיה של ההיסטוריה בהתבסס על גישה נרטיבית. הטענות הן כי הנרטיבים ההיסטוריים הם פירושים של העבר וכי משימתו של ההיסטוריון היא פרשנית במהותה. הנרטיביות מייצגת תיאוריה קונסטרוקטיביסטית באמצעות הפרשנות של העבר. הגישה הנרטיבית בפירוש ההיסטורי עוברת רדיקליזציה לעבר חמשת הטיעונים האלה: האחד, הפרשנות לגבי ההיסטוריה היא מסע על פני השטח; השני, אין משמעות אחרונה וּודאית לאירוע היסטורי; השלישי, אין אפשרות לבצע סינתזה לזמן ההיסטורי; הרביעי, אין עיקרון מאחד לתיאור ולהסבר של המציאות ההיסטורית; החמישי, אין נקודת מבט טרנסצנדנטית בהבנת העבר.

הפוסטמודרניזם מייצג את ההיסטוריה כרשומון

משה צוקרמן גורס שהפוסטמודרניזם כופר במושג הקדמה ההיסטורית של הנאורות הקלאסית. הפוסטמודרניזם טוען שהשיח הרציונלי הוא "אגוניסטי" במהותו, כלומר שיח שבו עמדות שונות מתחרות ב"שדה", ואין כל אפשרות לא להכריע ביניהן ולא לסווגן באופן היררכי.

התפיסה העקרונית של הפוסטמודרניזם היא שהמציאות החברתית מובנית באורח לשוני, וכל המהלכים התרבותיים והפוליטיים מתפרשים כטקסטים שיש לפרקם, ובאמצעות הפירוק אפשר לעמוד על מנגנוני הכוח המכוננים אותם. מדובר למעשה בוֶורבליזציה של המציאות, בהיעשותה רשת הולכת ומתרחבת של מסמנים. המסמנים יוצרים מערכת יחסים דינמית ומערערים את הקשר המסורתי בינם לבין רפרנטים של המציאות. לפי אחת מטענותיו הרדיקליות של הפוסטמודרניזם, שיח וירטואלי זה של המסמנים נהפך למציאות בפני עצמה. כך למשל, הקביעה שמלחמה מסוימת לא התקיימה נסמכת לא רק על ריבוי הנרטיבים הסותרים על אודותיה (השיח האגוניסטי), אלא גם על כל מה שידוע ודֻווח באמצעי התקשורת. הספקנות הבסיסית לגבי "מה שהיה שם" נגזרת מחוסר האפשרות העקרוני לייצר נרטיב אחיד ומוסכם לגבי האירוע עצמו. מה שנמצא ברשותנו בוודאות הוא שלל ייצוגיו. אפשר להסיק אפוא ולומר שהפוסטמודרניזם מייצג את ההיסטוריה כרשומון.25

הרלטיביזם הערכי של הפוסטמודרניזם

הרלטיביזם הערכי של הפוסטמודרניזם מוצג נגד המוחלטות המהותנית של המודרניזם. נשאלת השאלה: כיצד הפוסטמודרניזם מתיישב עם קטגוריות הנאורות והמודרניות? מצד אחד, אפשר לראות בפוסטמודרניזם תולדה מסקנית של המודרניות עצמה, ואף אפשר להציגו כהמשך רדיקלי מתבקש של המגמות באסכולת פרנקפורט, הגורסות שהיבטיו הזוועתיים של העידן המודרני הם אימננטיים בנאורות לא פחות מהיבטיו המבורכים. מצד שני, אפשר לטעון שהפוסטמודרניזם מבקש לערער לחלוטין את המסד הרציונלי של השיח המודרני ולהציב לעומתו שיח אלטרנטיבי מעיקרו.

הפוסטמודרניזם אינו רק שלב היסטורי עוקב של המודרניזם אלא אופן ראייה אלטרנטיבי של ההיסטוריה האנושית בכללותה. הנאורות גרסה שההיסטוריה מתכוונת פרוגרסיבית אל עבר תכלית, וזו ניתנת למימוש על ידי האדם בהתבסס על תבונתו. אם יֵדע האדם להשתפר מבפנים על סמך יכולותיו התבוניות המולדות, הוא יוכל לממש את הבטחת האושר הגלומה בהיסטוריה האנושית. אם התבונה היא בגדר תנאי הכרחי לקדמה, ההשכלה היא המדיום שלה.

הוגי אסכולת פרנקפורט יצאו נגד הדיכוטומיה בין תבונה לרגש. לטענתם, משעה שהתבונה נעשתה "תבונה אינסטרומנטלית", היא בגדה בעצמה, והעמידה את עצמה לשירותם של מנגנונים המתנכרים לאדם. הידע עצמו עשוי להיהפך למקור כוח, כלומר לכוח דכאני.

הציר הסינכרוני והציר הדיאכרוני בהליך ההיסטורי

לטענתו של משה צוקרמן, אפשר להציג התייחסות דו־ממדית לתהליך ההיסטורי־חברתי. מצד אחד, אפשר להציג את ההוויה החברתית באורח טרנס־היסטורי, כדפוס שאינו משתנה, של קונפליקט מתמשך בין קבוצות חברתיות אנטגוניסטיות המתאפיינות כולן בטבען כ"קבוצת מדכאים" אל מול "קבוצת מדוכאים". דפוס זה חוצה את ההיסטוריה כולה. זוהי גישה מרכזית בתפיסת ההיסטוריה המרקסיסטית הגורסת שכל חברה היא ההיסטוריה של הקונפליקט המכונה "מלחמת מעמדות". מצד אחר, ההוויה החברתית נתפסת באורח היסטורי דיאכרוני, כאשר הגורמים הפרטיקולריים משעתקים בכל פעם מחדש את הדפוס הטרנס־היסטורי. הוויית כל שלב היסטורי שונה מהותית מהוויית השלב הקודם, ולפיכך גם "הגיבורים" המובהקים של כל שלב ושלב שונים באופי התפקיד שהם ממלאים במכלול החברתי השלם. אפשר לומר שתפיסת ההיסטוריה המרקסיסטית מייצגת את האירועים ההיסטוריים כשרשרת של גילויים ייחודיים המתחברים בד בבד לסטרוקטורה הטרנס־היסטורית.

הפילוסוף והסוציולוג היהודי־גרמני מקס הורקהיימר, שהיה המייסד ואחת הדמויות המרכזיות של אסכולת פרנקפורט והתיאוריה הביקורתית, הציע להפעיל את ה־aufhebung (השׂימה־לְאַל) הדיאלקטי כמייצג את יחסי הגומלין בין הציר הטרנס־היסטורי לציר הדיאכרוני של ההיסטוריה.26 ה־aufhebung משמעו תהליך שבו האנטי־תזה מבטלת את התזה, מצד אחד, אך גם מכילה אותה בתוכה, מצד שני, ולכן גורמת להעלתה לרמה חדשה.

מדע ההיסטוריה איננו אפשרי

הפוסטמודרניזם כופר בקיומו של ציר טרנס־היסטורי המייצג סטרוקטורה סמויה מן העין המשפיעה מהותנית על הציר הדיאכרוני המשתנה במהלך הזמן. הפוסטמודרניזם מתייחס להיסטוריה רק בהיבט הדיאכרוני. כמו כן, הוא שולל את היכולת לדלות באובייקטיביות את זיכרון אירועי העבר. לכן מבחינתו, מדע ההיסטוריה איננו אפשרי, והעבר ההיסטורי יתואר תמיד בהשפעה של אידיאולוגיות עכשוויות, כנרטיב יחסי. כפועל יוצא מכך, מבחינת הפוסטמודרניזם, תיאור ההליך ההיסטורי של העבר איננו שונה מתיאור של טקסט ספרותי. משה צוקרמן מנסה להתמודד עם הסוגיה הזאת ולהציג חלופה שיש בה כדי לגשר בין הסטרוקטורליזם לפוסט־סטרוקטורליזם.

רקונסטרוקציה של הזיכרון התרבותי

משה צוקרמן טוען שהעבר ההיסטורי אינו שב ומופיע כדבר משומר, אלא כפרי שחזור, שההווה משמש בעבורו כנקודת מוצא. עוד טוען צוקרמן שמסגרות ההתייחסות הקולקטיביות של הזיכרון הן בגדר דימוי עבר ההולם בכל תקופה ותקופה את הרעיונות השולטים בחברה.

צוקרמן מתבסס על משנתו של הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי מוריס הַאלבּוַוקס, אשר פיתח את מושג הזיכרון הקולקטיבי. לפי הַאלבּוַוקס, זיכרונות של קבוצה מתממשים באמצעות זיכרונות אינדיבידואליים. צוקרמן מדגיש את דבריו של אייבי ורבורג, היסטוריון יהודי־גרמני של האמנות, הגורס שהזיכרון התרבותי מיוצג באופן פוטנציאלי כארכיון ענקי של טקסטים, דימויים ודפוסי התנהגות שהלכו והצטברו במשך מאות אלפי שנים. האקטואליזציה והמימוש של פוטנציאל ארכיון הטקסטים, כלומר של הזיכרון התרבותי, באים לידי ביטוי על בסיס פרספקטיבות שונות בהווה שמשתנה ללא הרף. מדובר בפעולה של "רקונסטרוקציה של הזיכרון התרבותי" על פי ההווה הקונקרטי. הידע מן העבר מושלך תמיד על סיטואציות אקטואליות. הידע המשותף לקולקטיב כולו מוּצְרָן ומופיע כ"אובייקטיביזציות" או כ"התגבשויות של משמעויות מתוקשרות".27

בעיות נפשיות תלויות בקיומם של משחקי הלשון שבאמצעותם המציאות האנושית מתפרשת

כדי להמחיש את רעיון הרקונסטרוקציה של הזיכרון ההיסטורי מן העבר על בסיס זיכרון ההווה, אציג דוגמה משדה הפסיכותרפיה העכשווית אשר ממחישה את השינוי הרדיקלי בהבנת עברו של המטופל, בעקבות המהפכה הפוסטמודרנית. תחילה שלטה העמדה הריאליסטית בפסיכותרפיה, שהיא פוזיטיביסטית במהותה. לפי עמדה זו, התפיסה ומושאי התפיסה, החשיבה והידיעה מתקיימים במציאות אוטונומית ואינם תלויים בחשיבה עליהם. לעומת זאת, בשלושים השנים האחרונות התהפכו על פיהן הנחות היסוד האלה של הפסיכותרפיה הריאליסטית־פוזיטיביסטית. העולם נהיה רב־פנים, וככזה - אמיתותיו מרובות ויחסיות, בתהליך המכונה "המהפכה הפלורליסטית". הגישה הפלורליסטית גורסת שבעיות נפשיות תלויות בקיומם של משחקי הלשון שבאמצעותם המציאות האנושית מתפרשת. המונח "משחקי לשון" שאוב ממשנתו של לודוויג ויטגנשטיין, והוא נוגע להשקפה הפילוסופית שעל פיה אנו מפרשים את העולם באמצעות הלשון, ונוטים לייחס מציאות עצמאית לפירוש יציר רוחנו זה. דוגמאות למשחקי לשון מעין אלה הן: מתן כותרות, מיון לקטגוריות, פעולות סיפור, העתקת הסיפור לחיים.

מתברר שמשחקי הלשון המקיפים את מחלת הנפש הם הגורמים למחלה לא פחות מאשר הם תוצאתה. על פי גישה זו, אין אנו מגלים את המציאות אלא בוראים וממציאים אותה במחשבתנו. כמו כן, הזיכרון הוא מעגלי: כדי להבין את ההווה עלינו להיעזר בעבר, וכדי להבין את העבר עלינו להשתמש בראיית ההווה, ותוך כדי כך שניהם משתנים. זווית ראייה פרשנית זו משנה את מושגינו לגבי התהליכים האנליטיים בחקר הנפש.28

העמדה ההרמנויטית (הפרשנית) בהבנת ההיסטוריה

נחזור לדיון על אודות הבנת ההיסטוריה מנקודת מבט פוסטמודרנית, בהתבסס על העמדה הפרשנית (ההרמנויטית) בהבנת ההיסטוריה. אציג להלן את עמדתו של הפילוסוף הנס גאורג גדמר, אשר הושפע ממורו מרטין היידגר, והציג מתודה הרמנויטית משלו בהבנת ההיסטוריה. גישתו של גדמר מציגה דיאלוג כ"מיזוג אופקים" בין הווה לעבר. כך נעשית האמת האובייקטיבית של הסיפור ההיסטורי לשאלה משנית, ובמרכז הצגת ההיסטוריה מוצב דיאלוג בין נרטיבים וזיכרונות שונים. הטענה היא שההיסטוריה אינה יכולה עוד להתקיים כסיפור או כזיכרון אחד של תרבות הגמונית; ההיסטוריה יכולה להתקיים כפסיפס של נרטיבים המקיימים ביניהם דיאלוג. לטענת גדמר, שדה המחקר של ההיסטוריון איננו מציאות אמפירית, ולפיכך ההיסטוריון אינו פוגש את מושאי מחקרו אלא רואה אותם תמיד בתיווך של תודעה אנושית סובייקטיבית.29

מחקר היסטורי מתוך התנסות ייחודית שבה התרחשו הדברים לעומת מחקר היסטורי שמטרתו לראות "איך זה היה בעצם"

וילהלם דילתיי, היסטוריון, פילוסוף, פסיכולוג, סוציולוג והרמנויטיקון גרמני, התנגד לפוזיטיביזם הלוגי והעלה ספקות לגבי האפשרות לחשוף את האמת בחקר השדה האנושי ולהגיע לידע אובייקטיבי המנוטרל מן הפרספקטיבה של החוקר. דילתיי טען שמעשי האדם אינם ניתנים לא להפרכה ולא לאישוש באמצעות ניסוי, כדרך מדעי הטבע. לפיכך, יש להבין את מושא המחקר ההיסטורי מתוך עצמו, כלומר לחקור את החוויה ואת ההתנסות האנושית בתוך המציאות ההיסטורית הייחודית שבה התרחשו. בניגוד לדילתיי, ליאופולד פון רנקה נתפס כמופת לחוקר נטול פניות המסתמך על עובדות בלבד. על פי גישתו, המחקר ההיסטורי מטרתו לראות "איך זה היה בעצם", והוא חייב להיות מנותק מהשפעות ההווה.

הבנת השדה הפוליטי כבסיס פרשני בחקר ההיסטוריה

לאחר אסכולת האנאל, אשר אימצה את המבט הסטרוקטורלי על ההוויה האנושית, התפתחה גישה חדשה, בהשפעת האנתרופולוגיה והסוציולוגיה הביקורתית. הגישה החדשה חיפשה אחר המבנים הסימבוליים ומבני השיח, אך גם החזירה את ההיסטוריון אל הבנת השדה הפוליטי כבסיס פרשני בחקר ההיסטוריה. גישה זו התפתחה לכדי היסטוריוסופיה פוסטמודרנית.

ההיסטוריון והפילוסוף האמריקאי היידן וַיט, ממפתחיה של האסכולה הספרותית הביקורתית, טען שהמודעות העצמית של היסטוריונים לתהליכים לשוניים וליסודות הבדיוניים שבכתיבתם, עשויה להגן עליהם מפני הטיות אידיאולוגיות. את עיקר עבודתו השקיע וַיט בחשיפת היסודות המשותפים והדומים בכתיבה הספרותית וההיסטורית. בגישתו בישר את מגמת הדקונסטרוקציה, אשר הטילה ספק ביכולת להוכיח שטקסט הובן כהלכה, ובנוסף חוללה רדוקציה גמורה במעמדו של הטקסט כנושא משמעות. הטענה הרדיקלית על פי הדקונסטרוקציה היא שלטקסט עצמו אין לא קיום ולא מובן משלו; הכול פרשנות.30

הזיקות בין עבר, הווה ועתיד

עמדת הפוסטמודרניזם היא שההיסטוריה איננה עוד דיסציפלינה קוהרנטית ושהשלם קטן מסך כל חלקיו, ואף יותר מכך: אין עוד שלם כלל אלא רק חלקים. נטישת החיפוש אחר אמת כלשהי בסיפור ההיסטורי הובילה לגל של רלטיביזם תרבותי קיצוני, השולל כל קונבנציה בעלת ערך נורמטיבי או קריטריון אוניברסלי ערכי לשיפוט תופעות.

על פי גדמר, כדי להכיר ולהבין את תמונת העולם של האחר ולהגיב לסיפורו, לזיכרונותיו ולשאיפותיו, יש להיפרד מדרך החשיבה של שפת האמת המדעית, ולעבור להתבוננות בעולם באמצעות שפה אחרת, שפה של "זיקות אנושיות". גדמר טוען שאין ספק שהאופק הגדול של העבר, שממנו צומחת ומתהווה התרבות, משפיע עלינו בכל דבר שאנו רוצים ומקווים לו בהווה. ההיסטוריה שלנו היא תמיד נוכחות קיימת באורו של העתיד. הנחתו הבסיסית של גדמר היא שיש זיקות בין עבר, הווה עתיד.31

מתוך הנחות מוצא אלה, גדמר פונה אל עבודת ההיסטוריון, שהוא פרשן העבר שאיננו לוח חלק, ומציג את השאלה: כיצד ההיסטוריון יכול לפרש ולהבין מציאות היסטורית שאין הוא חי בתוכה? הוא משתמש בשלושה מושגי מפתח כדי להשיב על השאלה: שיפוטים מוקדמים, תודעה היסטורית פעילה ומיזוג אופקים.

שיפוטים מוקדמים משמע תפיסות ואמונות שהיחיד סופג בבית גידולו, בעולמו התרבותי.

תודעה היסטורית פעילה משמעה תודעה היסטורית שאינה רואה בטקסט ההיסטורי גוף נוכרי גמור אלא בודקת מה הוא תובע ומה הבשורה שבפיו, והיא שמאפשרת את ההתרחשות כולה. המציאות של חיי ההווה היא שמעוררת את העניין בסיפור ההיסטורי. כאשר אנו חוקרים טקסט היסטורי איננו באים מעמדה ניטרלית וממבט נקי ואובייקטיבי. אנו נמצאים בתהליך של אקטואליזציה מחדש, מעין תנועה תודעתית אל העבר ובחזרה ממנו, ועל כן הבנתנו משתנה על ציר הזמן. אנו מבצעים תהליך של השלכה (פרויקציה), ובעזרתה אנו מנסים לבסס או להפריך השערות.

מיזוג אופקים משמע הרחבת מושג האופק. אופק הוא מרחב התבוננות המקיף כל דבר שאפשר לראותו מנקודת מבט מסוימת. בסיטואציה פרשנית מצויים לכאורה שני אופקים סגורים. לעומת הגדרה זאת, גדמר טוען שאופק אינו גבול מתודי קשוח, אלא הוא יכול להצטמצם ולהתרחב, וגם אין הוא סגור לחלוטין. אופק הוא משהו שבתוכו אנו נעים, אך הוא גם מניע אותנו.

מיזוג אופקים בין אופק המפרש לאופק המתפרש

גדמר אינו מטשטש את השוני המהותי בין אופק המפרש לאופק המתפרש, אלא מצביע על אפשרות חדשה, שהיא מיזוג אופקים (fusion of horizons). ההרמנויטיקה על פי גדמר היא ההתמודדות עם המסורת שלך עצמך ועם אופק התנסותך באמצעות דו־שיח אמיתי עם השאלות שסיפור אנושי מאופק אחר מציג לפניך. מהותו של מיזוג האופקים הוא הדיאלוג בין המפרש למתפרש; שניהם שואלים ושניהם משיבים, כל אחד מעולמו האמיתי. היחס ביניהם איננו של חוקר־נחקר כסובייקט־אובייקט אלא יחס בין שני סובייקטים בזיקה של "אני-אתה", בשפתו של מרטין בובר. יישום הפרשנות בדמותה של הבנה, שהיא תמיד גם השתתפות פעילה ויוצרת, יכול להתרחש בשדה משמעות חדש המשותף לשני האופקים.

תהליך מיזוג האופקים מרחיב את הפנורמה של ההתבוננות. הפנורמה מכילה הן את האופק שלנו והן את האופק של האחר. לשם מיזוג האופקים נדרשות הקשבה בלתי שיפוטית ונוכחות רגישה כלפי האופק האחר, לצד מידה לא מבוטלת של אירוניה כלפי האופק שלנו. בתהליך מיזוג האופקים מתקיימים שימור וגילוי של פן חדש. הפירוש יוצר עוד הזדמנות, שבה המשמעות נוכחת אך גם נסתרת, שכן אקט ההבנה אינו מושלם לעולם. פירושים חדשים נוספים יוצגו תמיד, ועל כן האמת אינה סופית אלא משתנה, לובשת צורה ופושטת צורה מדור לדור ומפרשן לפרשן. גדמר טוען ששרשרת זאת מאפשרת להגיע לאופקים אחרים ולאתגר את שיפוטינו המוקדמים ואף לשלול אותם.32

2. דוד גורביץ', פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה־20, דביר, 1997, עמ' 32.

3. שם, עמ' 41.

4. שם, עמ' 123.

5. ז'אן בודריאר, סימולקרות וסימולציה, תרגום מצרפתית: אריאלה אזולאי, הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 159.

6. פרדריק ג'יימסון, פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג־הירש, רסלינג, 2008, עמ' 59.

7. גורביץ', פוסטמודרניזם, עמ' 32.

8. שם, עמ' 201.

9. האר"י: רבי יצחק בן שלמה לוריא, המכונה האר"י הקדוש, היה גדול מקובלי צפת במאה השש־עשרה, והוגה שיטה חדשה בקבלה הנקראת על שמו "קבלת האר"י".

10. ז'אק דרידה, על הגרמטולוגיה, תרגום מצרפתית: משה רון, רסלינג, 2015, עמ' 83.

11. מישל פוקו, סדר השיח, בבל, 2005, עמ' 19.

12. פוקו השתמש במונח התיאורטי אפיסטמה (episteme), כדי לציין הנחת יסוד היסטורית ומערכת כללים שמתפקדים וקובעים מהו הידע (בהמשך, פוקו מכנה זאת שיח). מדובר במעין פרדיגמה.

13. זאב לוי, סטרוקטוראליזם: בין מתוד ותמונת־עולם, ספרית פועלים, 1976, עמ' 5-152.

14. קלוד לוי־שטראוס, החשיבה הפראית, תרגום: אליה גילדין, ספרית פועלים, 1973, עמ' 255.

15. אסכולת האנאל (בצרפתית: L'École des Annales, אסכולת ספרי השנים) היא אסכולה היסטוריוגרפית שראשיתה בשנת 1929 בצרפת, ולפיה אין לבחון אירוע ספציפי בפני עצמו, אלא במסגרת רחבה יותר, הכוללת את הבנת התהליכים ארוכי הטווח שהובילו לאירוע.

ראו פרנן ברודל, הים התיכון: מרחב והיסטוריה, תרגום מצרפתית: יורם מלצר, כרמל, 2001, עמ' 7-10.

16. לוי, סטרוקטוראליזם, עמ' 129.

17. שם, עמ' 132.

18. ברודל, הים התיכון, עמ' 161-163. סיכום של עוזי אלידע.

19. קליפורד גירץ, פרשנות של תרבויות, תרגום: יואש מייזלר, כתר, 1973, עמ' 225.

20. יואב גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה: הדיסציפלינה ההיסטורית בעולם ובארץ, עם עובד, 2007, עמ' 104-136.

21. שם, עמ' 207.

22. פ"ר אנקרסמט, "שש תזות על היסטוריה נרטיבית", בתוך: אלעזר וינרב, פוסטמודרניזם והיסטוריה: מבחר מאמרים, האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 30-40.

23. גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 110.

24. משה צוקרמן, חרושת הישראליות: מיתוסים ואידיאולוגיה בחברה מסוכסכת, רסלינג, 2001, עמ' 15-22.

25. שם.

26. שם, עמ' 64.

27. משה צוקרמן, שואה בחדר האטום: ה"שואה" בעתונות הישראלית בתקופת מלחמת המפרץ, הוצאת המחבר, 1993, עמ' 16.

28. חיים עומר ונחי אלון, מעשה הסיפור הטיפולי, מודן, 1997, עמ' 213-214.

29. אייל נווה ואסתר יוגב, היסטוריות: לקראת דיאלוג עם האתמול, בבל, 2002, עמ' 267-269.

30. גלבר, היסטוריה, זיכרון ותעמולה, עמ' 207.

31. נווה ויוגב, היסטוריות, עמ' 267-269.

32. שם, עמ' 267-269.