פופולרי

פרק 1 מגרש המשחקים של המבוגרים שבו הפופולריות עדיין חשובה

פופולריות בכלל לא עוזרת לאף אחד אחרי התיכון; האמת, זה הדבר האחרון שחושבים עליו.

- אלמוני

ביום שלישי בערב אחד בחודש אוקטובר, במרחק של בערך כשעתיים נסיעה משיקגו, אישה בחצאית קצרה ניסתה להתיישב בחינניות על כיסא שנועד לילד קטן. האישה היתה פּולה, ידידה שלי מהקולג'. כשפגשתי אותה לראשונה היה לפולה שיער חום ופרוע, וזמן קצר לפני כן היא ירדה משמעותית במשקל. כיום היא אחות בחדר מיון. היא נשואה, יש לה שני בנים, והיא הפכה למעין חובבת אופנה - היא תמיד קונה נעליים חדשות ותיקי יד אופנתיים. ואף על פי כן, בדרך כלל היא עדיין רואה את עצמה כ"אותה ילדה שמנמנה עם השיער המרושל", ובאותו יום שלישי בערב היא שלחה לי הודעה בדיוק לפני שהתחילה ישיבת מועצת המנהלים של חטיבת הביניים של בנה. "הכול חוזר אלי כשאני יושבת כאן. ההקנטות, החרדה, שיעורי הבית. אני מרגישה כאילו מישהו עלול להעיף עלי כדור נייר בכל רגע:)".

פולה השתתפה בישיבה כדי לנסות לשכנע את ההנהלה להקצות משאבים שיקימו לתחייה את תוכנית המחוננים שהיא רצתה בכל מאודה למען ילדיה. אחרי שישה חודשים של ניסיונות ללא שום התקדמות, היא התחילה לאבד את סבלנותה. היא כתבה הצעה מגובשת, פיתחה תקציב, אספה נתונים מתוכניות דומות במחוזות סמוכים, ואפילו ביקשה מכמה מורים לדבר בזכות הרעיון שלה.

"אם תהיה לנו תוכנית טובה יותר למחוננים, פחות הורים ישלחו את הילדים שלהם לבית הספר הפרטי המקומי," היא טענה. "החזקת ילדים מחוננים בבית הספר תוביל לציוני מבדקים טובים יותר ולחזרה לרמת התקצוב שקיבלנו מהמדינה לפני שלוש שנים. ביסודו של דבר התוכנית תממן את עצמה." אבל חודש קודם לכן, מועצת המנהלים הקצתה במקום זאת מימון לבניית חדר מורים באותו בית ספר.

כעבור כמה ימים יצרתי קשר עם פולה כדי לשאול איך הלכה הישיבה שהשתתפה בה. היא סיפרה לי שבדיוק לפני שהתחילה, הופיעה שם אישה בשם סוזן.

"היא נכנסת פנימה, כנראה רק כדי לנפנף בעוד תיק מעצבים חדש, ומעבירה מבט מסביב לחדר כאילו אנחנו אמורים להשליך לרגליה ורדים או משהו," סיפרה פולה.

בתה של סוזן לומדת באותה כיתה יחד עם בנה של פולה. זו היתה הפעם הראשונה שסוזן הופיעה בישיבת מועצת המנהלים של בית הספר. כמה מההורים האחרים בחדר ראו אותה ונופפו בהתלהבות. אישה אחת רצה אליה מיד כדי לתת לה חיבוק וקראה, "אוי אלוהים, עבר כל כך הרבה זמן. אנחנו חייבות להתעדכן!"

"אוף, זה כל כך עצבן אותי כשראיתי איך כולם מתחנפים לסוזן," אמרה לי פולה. "אבל גם אני נתתי לה חיבוק."

הישיבה החלה, ונשיא המועצה פתח בבקשת רעיונות שיסייעו לבית הספר להבליט יותר את נוכחותו במחוז. כעבור כמה דקות של דיונים, סוזן קמה ממקומה ופנתה אל המשתתפים.

"אני מסכימה שאנחנו צריכים לחשוב איך לגרום לבית הספר שלנו להתבלט. בשבוע שעבר ביקרתי אצל אחותי במישיגן, וכמה ילדים מתוכנית המחוננים בחטיבת הביניים של הילד שלה בדיוק זכו בתחרות מדע. פתאום כתבו על בית הספר בעיתון, וחברת התרופות שנתנה חסות לתחרות העניקה לבית הספר תרומה גדולה. למה שלא נעשה את זה כאן? יש לנו בכלל תוכנית מחוננים?"

בתוך חצי שעה החליטה המועצה לאשר מימון נוסף לתוכנית. פולה גם שמחה מאוד וגם רתחה מזעם - אלה היו חדשות נפלאות בשביל הבן שלה, אבל בתוך כמה דקות סוזן השיגה את מה שפולה לא הצליחה לעשות במשך שישה חודשים. סוזן לא הציעה שום טיעונים חדשים ולא הציגה שום מחקר על מגמות במימון בתי ספר. אבל משום מה, הרעיונות שלה זכו לתמיכה.

"כולם תמיד פשוט נלהבים כל כך לעשות את כל מה שסוזן רוצה," התלוננה פולה. "לפעמים אני לא יכולה לסבול את זה."

* * *

ג'ו הוא מרצה באוניברסיטה ידועה מאוד. הוא חלק מצוות ההוראה כבר עשר שנים, אבל הוא לא היה אמור להיות הבא בתור לקידום. עמיתו הבכיר יותר, פרנקלין, משמש באותו תפקיד שלוש שנים יותר ממנו ויש לו רקורד מרשים יותר של פרסומים מדעיים. רק בשנה האחרונה זכה פרנקלין למענק יוקרתי לתמיכה בעבודתו, וכתב עת מן השורה הראשונה פרסם אחד ממאמריו ככתבה הראשית, מה שהצביע על כך שלמחקריו יש השפעה ניכרת מאוד בתחום.

גם ג'ו פרסם מאמרים, אבל בכתבי עת הרבה פחות יוקרתיים, והוא מעולם לא זכה למענק.

ואף על פי כן, כולם אוהבים את ג'ו. תמיד יש לו משהו משעשע להציע בישיבות הפקולטה. הוא תמיד עושה סיבוב במסדרונות המחלקה שלו, מנהל שיחות ערות מפתחי דלתות, והוא תמיד פתוח לכל הדעות הנשמעות כאשר הפוליטיקה המחלקתית תופסת תאוצה. אנשים מחייכים אוטומטית למראהו.

אבל זה לא המצב עם פרנקלין. למעשה, הוא נוטה כל כך לווכחנות עד ששמו הפך לשם תואר במחלקה, כמו למשל: "בואו נוסיף את זה לסדר היום המוסכם, כדי שאף אחד לא יתחיל להיות פרנקליני לגבי העניין הזה."

בישיבת פקולטה אחת כלל סדר היום דיון בשאלה איזה משני קורסים יש להוסיף לדרישות חוג ראשי נוסף לתואר ראשון שמציעה המחלקה. ועדה שהקדישה את שלושת החודשים האחרונים לפיתוח ההצעה תיארה את היתרונות ואת החסרונות של הבחירה בכל אחד משני הקורסים, ולאחר מכן ביקשה הערות ושאלות. כשידו של פרנקלין התרוממה, שאר חברי הפקולטה התנועעו במקומם ונמנעו מליצור איתו קשר עין.

"אני לא מבין למה בכלל אנחנו רוצים עוד חוג ראשי," הוא התחיל לומר. "כבר שנים אני אומר שזה בזבוז זמן אדיר, שמכביד על סגל העובדים שלנו וגם עלינו. בשבוע שעבר הקדשתי שלוש שעות לפגישות עם סטודנטים על הנושא הזה, ואני בכלל לא יודע למה אנחנו מציעים את זה. חוג ראשי אחד מספיק למחלקה שלנו!"

אנקות נשמעו מכל רחבי החדר. רבים מחברי הפקולטה הרכינו ראש, כביכול כדי לבדוק משהו במכשירי הטלפון שלהם. אחרי רגע של שתיקה מתוחה, יושב ראש הוועדה פתח את הדיון להערות נוספות. כמה אנשים שיבחו את הוועדה על מלאכתה והשמיעו נימוקים ברורים בזכות אחד הקורסים שצריך להשלים את הדרישות לחוג. עד מהרה התגבשה הסכמה כללית וראשים הנהנו בהתלהבות בכל רחבי החדר.

אבל פרנקלין לא השתכנע. "תשמעו, לדעתי זאת טעות ענקית," הוא קטע את דבריו של הדובר הבא. "כולכם תצטערו שלא עצרתם את החוג הראשי השני הזה כשהיתה לכם הזדמנות," ובמילים אלה הוא הרים את האייפד שלו בהתרסה והפסיק להקשיב עד סוף הישיבה.

כעבור שבועיים התפנה תפקיד של מרצה בכיר, בדיוק בדרגה אחת גבוהה יותר מזו של ג'ו ושל פרנקלין. ג'ו היה זה שקיבל את הקידום.

* * *

ג'ניפר היא סטטיסטיקאית מצליחה, שעובדת במרכז מחקר במימון פדרלי ביחידה הבוחנת תרופות חדשות לסרטן. בגיל שלושים וחמש היא כבר הפכה למנהלת היחידה שלה במכון ולנשיאת אגודה מקצועית לאומית של סטטיסטיקאים, והיא אפילו הוזמנה לבית הלבן כחברה בצוות מומחים. היא גם מאוהבת מאוד בבת זוגה זה חמש־עשרה שנה, אונקולוגית.

אבל ג'ניפר לא מאושרת. למעשה, רוב הזמן היא די מאוכזבת מעצמה. אמנם היא יודעת שהיא מצליחה מבחינה מקצועית, אבל היא פשוט לא מסוגלת להתנער מההרגשה שהיא נחותה איכשהו מעמיתיה. אותו דכדוך משפיע על מערכות היחסים שלה. בת זוגה אומרת לה לעתים קרובות עד כמה היא אוהבת אותה, אבל ג'ניפר מרגישה כאילו שופטים אותה ומותחים עליה ביקורת בלי הרף. אפילו עם חברים או עם עמיתים לעבודה היא חשה שכולם עורכים תוכניות לבילוי משותף אבל לא כוללים אותה בהן. כולם פשוט כאלה יהירים, היא נוהגת לחשוב. הם לא יותר טובים ממני.

לכן, כשג'ניפר גויסה לניהול צוות בקרן מימון חדשה ובולטת באזור משולש המחקר של קרוליינה הצפונית, היא שמחה מאוד לעבור לשם. היא בחרה בשכונה קטנה בשם סאותֶרן וילג' בצ'אפֶּל היל.1 כסטטיסטיקאית בנשמתה, היא אהבה את העובדה שהקהילה עוצבה על בסיס מחקרים מודרניים בתכנון ערים. מערך הדירות, הבתים הטוריים והווילות, שהקיפו יחד כיכר עירונית בסגנון מיושן, נועד לטפח מעורבות קהילתית ואינטראקציה חברתית. נראה שעקרונות תכנון הערים הצליחו - כיכר העיר אכן הפכה למוקד של קשרים חברתיים ידידותיים כמעט אוטופיים, כמו סצנה מתוך הסרט "המופע של טרומן".2 ביום רביעי הראשון של כל חודש נתנה השכונה חסות לתהלוכת כלבים. בימי שישי בערב התכנסה הקהילה על המדשאה שבמרכז הכיכר כדי לצפות בסרטים ולערוך פיקניק משותף. זה בדיוק המקום שאפשר להרגיש בו בבית, חשבה ג'ניפר.

אבל כעבור שש שנים בשכונה, לא השתנה הרבה מבחינתה. ג'ניפר עדיין הקשיבה לעמיתים בעבודה המתכננים לצאת לשתות יחד אחרי העבודה, אבל היא לא הוזמנה. כשהלכה למדשאה בערבי הסרטים, היא התמרמרה על כך שכל מי שניגש אליהן שוחח עם בת זוגה יותר מאשר איתה. והיא התרגזה במיוחד בכל בוקר למראה שכנות שעמדו בקצה שביל הגישה של ביתה ופטפטו זו עם זו. "אני לא יודעת מה עשיתי להן בכלל," היא אמרה לי פעם, "אבל הן אף פעם לא מזמינות אותי לצאת איתן לריצה, או ליוגה, או לכל דבר שהוא - גם אם אני עומדת ממש על ידן!"

* * *

אלן הוא בן ארבעים ושש ויש לו חולשה לפאי. יש לו משרד יפה מאוד במרכז סָאניוויל, אבל הוא לא יושב ליד השולחן במשרד שלו כל השבוע. במקום זאת הוא יושב ליד השולחן האחורי בדיינר המקומי כדי ליהנות מהנוף שנשקף מהחלון הענקי, שנמצא ממש ליד השולחן. ביום בהיר זה היה המקום האידיאלי לראות ממנו את כל אזור הקניות של מרכז העיר, ובאותו יום מסוים אלן כיסה לא רק את השולחן שלו אלא גם את השולחן הסמוך בקלסרים, בפתקיות ובספלי קפה ריקים שהונחו בתשומת לב רבה על גבי הניירות.

נראה שזה לא הפריע לאף אחד בדיינר של סאניוויל. אחת המלצריות, לָאטישָה, נופפה אליו כשהתחילה המשמרת שלה.

"היום לא מתחיל באמת עד שאני רואה אותך!" קרא אלן. לאטישה חייכה והסתירה את פניה בשובבות במגבת כלים.

כשדונה המארחת, שנפרדה זמן קצר לפני כן מבעלה, ניגשה אל השולחן שלו, הוא תפס את ידה בשתי ידיו ושאל, "איך את מחזיקה מעמד?"

אפילו השף הנהן וחייך אליו כשהוא ניגש אל חזית הדיינר. "הפאי הכי טעים שהכנת אי־פעם!" אמר לו אלן בפה מלא.

בערך בחמש אחר הצהריים קידם אלן את פניו של מייק, עמית מהחֶברה הקודמת לפיתוח נדל"ן שעבד בה.

"הֵיי, זה נראה כאילו עברת לגור כאן," התבדח מייק. "אתה עובד על קידום של איזה מיזם?"

"כן, בצפון העיר. ארבעים דונם, פיתוח לעירוב שימושים, פלוס מלון חדש," השיב אלן והצביע על ספל קפה בקצה השולחן. כשמייק שאל אותו על פרטי המיזם, אלן השתמש במצביע לייזר כדי לסמן את היקף הנכס, את הנחל שיעבור דרכו ואת בנייני הדירות החדשים, שהיו מסומנים בכלי סוכר במרכז השולחן.

מייק לא מצמץ לפחות דקה כשהקשיב לתוכנית של אלן, ולבסוף הניד בראשו. "אתה לא פוחד משום דבר, אחי. הצד הצפוני? באמת? כאן בסאניוויל? אתה יודע שהם דחו אותנו כשניסינו לקדם שם מיזם בשנה שעברה. 'הדור הזה לעולם לא יזכה לראות פיתוח בחלק הזה של העיר,' הם אמרו לנו. שיהיה לך בהצלחה, אתה תצטרך את זה!"

המצגת של אלן בפני מועצת העיר נמשכה יותר משלוש שעות. ובמשך רוב הזמן, המצב לא נראה טוב. רבע שעה בלבד אחרי שהתחיל את המצגת קטעו אותו שני חברי מועצה ואמרו שהם פשוט לא יוכלו לתמוך במיזם.

"זאת פשוט לא השקעה טובה עבור סאניוויל," הצהיר אחד מהם. "רק ההשלכות מההיבטים של התנועה ותיקון הכבישים הן הרבה יותר מדי משמעותיות מכדי שנוכל לשקול ברצינות כל סוג של פיתוח לעירוב שימושים בחלק ההוא של העיר."

אבל אלן התעקש, חמוש בתרשימים, ברישומים עירוניים מהארכיון, ובעדויות של מומחים מנכסים סמוכים שפיתח, שהיו מוכנים להעיד על הצלחותיו הקודמות. אבל יותר מכול, אלן התנהג בסבלנות, בלי להתגונן, ובהתלהבות בלתי מעורערת, כשתיאר בשלווה כל פרט מהפיתוח המתוכנן. כשמישהו חלק על ההערכה שלו לגבי ההשקעה הכספית במיזם, הוא חייך, חזר לאחור ועבר עם האדם שחקר אותו על כל המספרים. כשחברי מועצת העיר תקפו את רעיונותיו לגבי השימושים המסחריים הטובים ביותר בנכס, אלן היה תקיף, אבל שמר על ראש פתוח. כשהטילו ספק בלוח הזמנים שהציע, הוא התבדח והסכים עם הערכתם.

בתשע בערב היו חברי המועצה מוכנים לאפשר לתושבי העיר שנוכחו בישיבה לשאול שאלות. אחד מהם דיבר על ההצעה בביקורתיות ואפילו הטיח באלן עלבון ישיר. אלן הגיב בשלווה, אפילו בשפלות רוח. כשתושבים אחרים שיבחו אותו, הוא הגיב בצניעות, וכשהביכו את עצמם בשאלות בלתי מובנות, הוא הציל את כבודם. לבסוף, אחרי חצי שעה של דיונים, הגיע הזמן להצביע.

ההצעה התקבלה פה אחד. הצופים הריעו כשאלן זכה בעסקה הגדולה ביותר בכל הקריירה שלו. רבים התרגשו מהשינויים שעמדו להתחולל בעיר. אבל כשכמה מהם לחצו את ידו בברכה, הם נראו כמעט כאילו הם מריעים לאלן עצמו יותר מאשר להצעה.

אחרי שכולם הלכו, אלן נותר בכיסאו כמה רגעים, המום ונדהם. מייק היה נוכח לכל אורך הישיבה ועכשיו הוא ניגש אל אלן כדי לברך אותו אישית.

"אני כל כך שמח שהוצאתי את הרישומים העירוניים הישנים האלה," אמר אלן. "נראה לי שזה מה ששכנע אותם."

מייק נענע את ראשו וטפח על שכמו של ידידו. "אלה לא היו הרישומים," הוא אמר. "אלה לא היו המומחים, ואלה אפילו לא היו ההזדמנויות שהצעת להם. עשינו את כל זה בשנה שעברה, והם לא הסכימו אפילו להצעה אחת. זה היית אתה, אחי. הם לא הצביעו בעד המיזם, הם הצביעו בעדך."

* * *

כולם מכירים סיפורים כאלה. חלק מעמיתינו לעבודה ומהשכנים שלנו זוכים תמיד להצלחות, ולא מהסיבות שהיינו מצפים להן, ואילו אחרים אינם מקבלים את מה שהם רוצים, ולא משנה עד כמה הם משתדלים. לכולנו גם יש חברים שמרגישים דחויים בכל מקום, בשעה שלאחרים יש ביטחון עצמי מסתורי והם תמיד זוכים להצלחה חברתית. אולי אנחנו חושבים שהותרנו מאחור את גינוני התיכון, אבל פופולריות היא עדיין חלק ממגרש המשחקים של המבוגרים במידה רבה מאוד. זה הגורם היחיד שאיש לא מדבר עליו באמת, ובכל זאת יש לו השפעה גדולה על חיינו. הדינמיקה של הפופולריות משפיעה על הקריירה שלנו, על הצלחתנו בהשגת מטרות, על מערכות היחסים האישיות והמקצועיות שלנו, ובסופו של דבר על אושרנו.

חשיבותה המתמשכת של הפופולריות בבגרות הפתיעה אפילו אותי, עד שלמדתי לקח מהסטודנטים שלי.

באוגוסט 2001 התרחש משהו מוזר בקמפוס של אוניברסיטת ייל. זמן קצר לפני כן התקבלתי לעבודה כמרצה במחלקה לפסיכולוגיה, ועמדתי להעביר את ההרצאה הראשונה שלי בקורס שפיתחתי על פופולריות בקרב ילדים ומתבגרים. בייל לא היתה מערכת של רישום מראש, כך שכל מי שהופיע להרצאה ביום הראשון של הקורס היה מוזמן להירשם. הוקצה לקורס אולם קטן במרכז הקמפוס - הציפייה היתה שיגיעו אליו כשלושים וחמישה סטודנטים.

אבל כשהתקרבתי לבניין, שמתי לב שהתאסף קהל בצד הדרומי של אולם ההרצאות. הנחתי שנערך תרגיל פינוי במקרה של שרפה, ולכן התעכבתי קצת והתחלתי לפטפט עם הסטודנטים. אבל עד מהרה הבנתי שלא נשמעה שום אזעקה - הם חיכו לשיעור שלי. כולם!

פילסתי לי דרך בתוך ההמון שהמתין מחוץ לבניין, מילא את המסדרון מקיר אל קיר והשתרע במעלה כל גרם המדרגות, עד שהגעתי לכיתה הזעירה. המשכתי לשאול לכל אורך הדרך: האם באמת כולם באו כדי ללמוד על פופולריות? בשיעור הבא כבר הִקצה הרשם לקורס את האודיטוריום של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, האולם הזמין הגדול ביותר בקמפוס, ועד סוף השבוע הראשון כבר נרשמו לקורס אחד מתוך כל עשרה סטודנטים לתואר ראשון - יותר מ־550 סטודנטים. במהלך הסמסטר יצרו איתי קשר מנהלנים של אוניברסיטאות, יועצים מדעיים של תנועות נוער לאומיות ואנשי חדשות איי־בי־סי. השמועה התפשטה: "פופולריות" היא פופולרית. אבל למה?

בהתחלה הגיבו רוב האנשים למספר הנרשמים העצום בקורס בדרכים דומות. אחדים מעמיתי אמרו לי משהו בסגנון, "ברור שהקורס צפוף - אנחנו בייל. אלה הסטודנטים שהבריונים בתיכון השליטו עליהם טרור, וכולם באו לקורס שלך כדי ללמוד כישורים חברתיים טובים יותר."

אבל התברר שההסבר הזה כלל לא היה נכון. היה בכיתה מגוון עצום של סטודנטים. בהחלט, חלקם חוו דחייה כילדים, אבל אחרים היו פופולריים מאוד. חלקם היו צאצאים של חברי סנאט אמריקאים ויועצים לאומיים; אחרים היו ספורטאֵי מכללות. סטודנט אחד היה כוכב קולנוע, כמה מהם היו ילדי פלא מוזיקליים שכבר הופיעו ברחבי העולם, ואחרים עבדו בקיץ כעוזרים בבית הלבן. הקבוצה כללה רופאים ועורכי דין לעתיד, מדענים ופוליטיקאים, כלכלנים ומנכ"לים של חברות בדירוג "פורצ'ן 500". אחד הפך לסופר רבי מכר ואחר זכה במלגת רוֹדז ללימודים מתקדמים באוקספורד.

"מה כולכם עושים כאן?" שאלתי את הסטודנטים בהמשך הסמסטר.

הם סיפרו לי שאמנם הם עזבו זה מכבר את מגרשי המשחקים ואת הקפטריה של בית הספר, אבל הם מעולם לא עזבו את העולם שבו יש חשיבות לפופולריות. בתקופות ההתמחות שלהם בקיץ הם ראו אותה מקבלת ביטוי בחדרי ישיבות, בחדרי ניתוח ובכיתות לימוד. שחקני הכדורסל היו עדים לה על המגרש, והעוזרים המשפטיים סיפרו לי כיצד היא משפיעה על חבר המושבעים. אפילו מתמחים בקונגרס הבחינו כיצד פופולריות משפיעה על החלטות החקיקה של ממשלת ארצות הברית. אבל יותר מכול, הם ראו אותה בעצמם - בַּידיעה כי רמת הפופולריות שממנה נהנו או סבלו כילדים תחזור כנראה לרדוף אותם שוב. במובן ממשי מאוד, חוויות הפופולריות שלנו מעסיקות תמיד את מחשבותינו. מעולם לא עזבנו באמת את בית הספר התיכון.

* * *

כעבור שנים הייתי סקרן לגלות אם פופולריות עדיין חשובה בחייהם הבוגרים של הסטודנטים מאותו קורס פופולריות ראשון שלימדתי אז בניו הייבן. ידעתי בדיוק אל מי להתקשר.

אפילו בין מאות סטודנטים בכיתה, דניאל קלֶמֶנס (Daniel Clemens) התבלט כאדם שכולם הכירו, כיבדו וחיבבו. דומה שעצם אזכור שמו העלה חיוך על פניו של כל מרצה או סטודנט בקמפוס. כבר בתיכון הוא היה שחקן טניס כלל־אמריקאי בדירוג הלאומי, והוא הגיע לקמפוס מבריק ככל הסטודנטים האחרים בייל. אבל היה משהו שייחד אותו אפילו בקבוצה המרשימה הזאת. הוא היה טוב לב באורח יוצא דופן, תמיד הפגין יחס של כבוד, תמיד היה חיובי ואנרגטי, ולמרות זאת גם בקרב בני גילו הוא נחשב למגניב באופן שאין דומה לו. הוא היה הסטודנט הפופולרי ביותר בקורס הפופולריות שלי. בסוף שנת הלימודים האחרונה שלו הוא זכה במלגת רודז.

כיום דניאל הוא בשנות השלושים לחייו, והוא התבגר בדיוק כפי שאפשר היה לצפות - אדם אכפתי, אנרגטי, צנוע ומעורר חיבה. בעשור האחרון, פחות או יותר, דניאל הקים ומכר3 כמה עסקים בשווי מיליוני דולרים. אם השתמשתם אי־פעם בגוגל דוֹקס, דניאל הוא אחד האנשים שאתם יכולים להודות להם, מאחר שהחֶברה שלו היתה אחת החברות שסייעו לפתח את יכולת שיתוף הפעולה המקוון של האפליקציה. אחרי שנים של עבודה על מיזמים אסטרטגיים בגוגל, כעת הוא משקיע מבוקש וחבר פעיל במועצת המנהלים של כמה מהחברות והמיזמים המצליחים ביותר בכל רחבי העולם. לעתים קרובות הוא גם הנואם הראשי בבתי ספר למנהל עסקים, הוא יועץ ליזמים בכל רחבי המדינה, ובין חבריו האישיים הקרובים נכללים כמה מנשיאי ארצות הברית לשעבר, חברי קונגרס, ראשי ממשלות ומנכ"לים של כמה מהמותגים הבינלאומיים המוּכּרים ביותר, כמו גוגל ואפל.

דניאל מאמין שפופולריות היא בהחלט חלק מהותי מאוד ממגרש המשחקים של המבוגרים, והיא משפיעה על החדשנות ועל הפרודוקטיביות של תאגידים בכל רחבי העולם. לדבריו הוא מבחין במקום העבודה במשהו חסַר בגרות מאוד, שמזכיר לו בכל יום את הקורס שלי. זו דינמיקה שמתבטאת בכל ישיבה ומשפיעה על אופן קבלת ההחלטות.

"זה מה שקורה," מסביר דניאל. "אחרי ישיבה, כולם מתאספים בזוגות ובשלשות מסביב לקוּלר של המים, ואז אפשר לשמוע מה אנשים חשבו באמת. ואלה דברים שבכלל לא מדברים עליהם בישיבה. אני תמיד נדהם מההבדל העצום, ואני תוהה, למה יש כזה פער?"

התיאוריה של דניאל היא שקבלת החלטות יעילה בעולם העסקים נתקלת במכשול הפופולריות, או בעצם של החשש לאבד אותה. "אנשים לא רוצים לאבד את המעמד החברתי שלהם והם חוששים שאחרים לא יחבבו אותם," הוא אומר. "יש בארגון הרבה כניעה לנורמות, אנשים שהולכים בעקבות העדר, בעקבות אחרים. אנשים חוששים לומר מה הם חושבים. ממש מעניין בעיני עד כמה אנחנו מפריזים בהערכה של רמת הביטחון העצמי של הסובבים אותנו, ועד כמה זה עדיין מקבל ביטוי אצל אנשים בשנות השלושים, הארבעים והחמישים לחייהם. הם עדיין זקוקים לתיקוף מעמיתיהם. הם באמת רוצים שאנשים יחבבו אותם, וכשהם חושבים שהם לא מחבבים אותם, זה מייסר אותם במשך ימים או אפילו חודשים."

דניאל גם מאמין שפופולריות קשורה מאוד לאושר שלנו. "עשינו מחקר בגוגל," הוא נזכר. התוצאות הסתכמו בשני ממצאים. יותר מאשר העלאה במשכורת, קידום או הטבות, היו שני דברים שניבאו מי יהיה מאושר ומי לא. אחד היה קשור לתדירות המשוב הבונה שקיבלו עובדים מהמנהלים שלהם. אבל השני היה פשוט עד כמה האנשים הרגישו שיש מישהו - כל אדם שהוא - שמחבב אותם. "אלה הדברים הקטנים, הדברים האנושיים, שמאפשרים לארגונים לשגשג ועושים את האנשים מאושרים," אומר דניאל.

"זה מוזר," הוא מסביר. "אנחנו מלמדים כתיבה וחשבון. אנחנו מצפים מילדים שיצליחו מאוד במדעים ובקריאה מגיל צעיר מאוד. אבל היכולת לבנות מערכות יחסים נפלאות עם אחרים היא כנראה חשובה להצלחה בדיוק באותה מידה, אם לא יותר, ובכל זאת אותה לא מלמדים באופן פורמלי. בדרך כלל אנחנו לומדים על מערכות יחסים באמצעות ניסוי וטעייה - איך להסתדר עם אחרים ואיך להיות פופולריים. לאנשים שיודעים לעשות את זה, יופי. אבל לאחרים צפויים חיים שלמים של מאבקים, והם אף פעם לא מבינים למה יש לאחרים בעיות איתם."

פופולריות היא חלק מהחיים שאנחנו חווים מדי יום ביומו, בכל סוג של סיטואציות חברתיות. והדרך שבה אנחנו חווים את הפופולריות בהקשר אחד נוטה להיות קשורה לדרך שבה אנחנו מִתקשרים לאחרים בכל תחום בחיינו.

אבל יש מלכוד: רוב האנשים לא קולטים שיש שני סוגים של פופולריות - אחד שעוזר לנו, ואחר שעלול לפגוע בנו ולהותיר אותנו תקועים בגיל ההתבגרות. ומאז התיכון, אף פעם לא התמודדנו עם השאלה איזה משני הסוגים אנחנו רוצים.