פופלר פולז 3: הפרא שבלב

פרק 1 אל הווה

אני קוראת את מכתב הדחייה פעם נוספת, כאילו המילים על הדף איכשהו השתנו בן־לילה.

מיז יאנג היקרה,

צר לי להודיעך כי לאחר בחינה מדוקדקת של מועמדותך, נבצר מוועדת הקבלה שלנו להציע לך מקום במחזור 2024 של אוניברסיטת קולורדו בולדר. מועמדותך נשקלה בקפידה על כל היבטיה, כולל ההיבט הלימודי והאישי, והושוותה לשאר מגישי המועמדות.

החלק הקשה ביותר בתפקידי הוא כתיבת מכתבים דומים לאלפי תלמידים כמוך, שהישגיהם מבטיחים ומלהיבים. אני מבטיח לך שוועדת הקבלה התייחסה למועמדותך בכובד ראש, אבל עקב כמות עצומה של מועמדים מצטיינים, עלינו לדחות את מועמדותם של חלק ניכר מהתלמידים המרשימים שביקשו להתקבל לאוניברסיטה. רוב המועמדים כשירים ללמוד בהצלחה בתוכניות הלימודים באוניברסיטת קולורדו. עם זאת, רק שיעור קטן מתוכם מתקבל.

שמחנו לקבל את בקשת המועמדות שלך לאוניברסיטה שלנו. צר לי מאוד לאכזב אותך, אך אני בטוח שייקרו בדרכך אפשרויות אחרות במוסד אקדמי מצוין אחר. אני מאחל לך כל טוב והצלחה רבה בעתיד.

בברכה,

ויליאם ד' פרסי

דיקן קבלת סטודנטים

עוד כיוון ירד מהפרק.

האמת היא שלא הייתי בטוחה במאת האחוזים שאני רוצה תואר בעיתונאות. המרצה שלי לכתיבה יוצרת במכללה הקהילתית פופלר פולז התרשמה מכמה מטלות שכתבתי, וחשבה שאולי אני צריכה ללכת בכיוון של עיתונאות. היא אפילו הביאה לכך שכמה כתבות שלי יתפרסמו בעיתונים מקומיים. התלהבתי לראות את המילים שלי בדפוס, אבל למען האמת נאלצתי לחצוב אותן בכוח. כל עניין התחקיר לא בא לי טבעי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לעסוק בקריירה שלא מעניינת אותי.

אני משליכה את המכתב על השידה, לובשת מכנסי פיג'מה ויוצאת לחפש ארוחת בוקר.

דודה דורין עומדת ליד הכיור ושוטפת ערימת צלחות. היא פונה לומר לי "בוקר טוב" כשאני נכנסת למטבח.

החיוך נעלם משפתיה כשהיא מתבוננת בי.

"מה קרה?" היא שואלת, ודאגה ניכרת בקולה.

"אה, לא קרה כלום. אני פשוט מנסה להחליט מה לעשות בחיים שלי ולא מוצאת שום דבר. זה הכול. לא משהו חשוב," אני עונה ומתיישבת בכיסא ליד השולחן בדרמטיות.

היא מנגבת את ידיה בסינר, לוקחת צלחת נקייה מהארון ומניחה אותה לפניי. "טוב, אי אפשר לחשוב על החלטות גדולות כאלה על בטן ריקה," היא אומרת וטופחת על כתפי. היא מצביעה על המגשים שבמרכז השולחן הגדול.

אני קמה ומתחילה להעמיס על הצלחת שלי פנקייקים ובייקון, בזמן שהיא מוזגת לשתינו קפה ומתיישבת מולי.

"אני לא יודעת מה לא בסדר איתי, דודה דורין. סיימתי את התיכון לפני שש שנים. כל התלמידים בכיתה שלי נסעו ללמוד או התחתנו והתחילו ללדת מיד. אף אחת מהאפשרויות האלה לא קסמה לי בזמנו. חשבתי שאקח פסק זמן ובסוף אלמד וטרינריה או קוסמטיקה. ניסיתי את שני התחומים ואנחנו יודעות מה יצא מזה. עכשיו קשה לי להחליט אם אני רוצה להתנסות בכתיבה. ואם כן, האם אני רוצה להיות עיתונאית או סופרת או לכתוב ג'ינגלים לפרסומות? כל אלה תחומים שונים מאוד. הרי אני בת עשרים וארבע. אני לא אמורה כבר לדעת — לדעת באמת — מה אני רוצה בשלב זה?" אני מסבירה בשעה שהיא יושבת בסבלנות ומאפשרת לי לפרוק הכול.

אני נשענת לאחור בכיסא ונאנחת תוך כדי שאני תוחבת בייקון לפה ומחכה.

היא לא עונה לי. היא שואלת אותי. "מה לדעתך הכישרון שלך?"

"ה־מה שלי?"

"הכישרון שלך. סופי, למשל, מוכשרת בציור והיא הפכה את הכישרון לעסק לעיצוב תכשיטים. הכישרון של מדלן הוא רכיבה על סוסים, והיא תיעלה אותו למרכז לטיפול ברכיבה. אם תחליטי מה הכישרון שלך, תוכלי לשאול את עצמך איך את יכולה להפוך אותו לייעוד וקריירה, ואז תהיה לך תשובה."

בפיה זה נשמע פשוט כל כך.

"אולי אין לי כישרון." אני מושכת בכתפיי.

״ברור שיש לך. אלוהים נותן לכולנו כישרון. הכישרון שלך הוא מה שאת עושה מהלב, בלי להתאמץ כמעט. לרִיָה יש כישרון בגידול ירקות. כל דבר שהיא מגדלת, צומח בשפע. והיא נהנית מזה. היא יכולה להתעסק עם הגינה כל היום. זה ממלא אותה אושר. אני, לעומת זאת, לא מצליחה למנוע מעציצים למות. ניסיתי לשתול פרחים וירקות וכל מה שאני זורעת מת באומללות. פשוט אין לי את הכישרון כמו לדודה ריה ולכן אני כבר לא מבזבזת את הזמן בניסיונות. אני משאירה לה את זה," היא מבהירה.

איך אדע מה הכישרון שלי? אני אוהבת חיות וחשבתי שזה הכיוון שלי, אבל כשהתחלתי ללמוד בבית הספר לווטרינריה, הבנתי שהלב שלי לא בנוי לטיפול בחיות חולות. בכיתי בכל פעם שהביאו חיה ואבחנו אצלה סרטן או סכרת. נבהלתי כל כך כשהחתול של גברת בייקר עבר התקף וברחתי מהחדר. ואז חשבתי על בית ספר למקצועות היופי כי אהבתי כל דבר שקשור בשיער, איפור ואופנה. אבל אחרי כמה שבועות של עבודה בסלון היופי של ג'אנל בתור חופפת, הבנתי שאני לא אוהבת להיות קרובה וצמודה כל כך לאנשים אחרים.

חוץ מזה, אני לא יודעת איך ג'אנל סובלת את כל התלונות והקיטורים של הלקוחות הלא מרוצים. זו האמת. ביום שבו אמרתי לאחת הלקוחות, טינה מאסי, שג'אנל ספרית, לא קוסמת, ג'אנל ואני החלטנו שבית הספר למקצועות היופי הוא כנראה לא הבחירה הטובה ביותר עבורי.

"את חושבת שתוכלי לברר עם אלוהים מה הכישרון שלי, כי אין לי מושג?" אני מהרהרת.

היא נאנחת. "אלוהים אף פעם לא אפה עוגיות," היא עונה לי תשובה מבלבלת.

"מה?"

"לא מבקשים מאלוהים דברים שאת יכולה לעשות בעצמך. הוא רוצה שתשקיעי קצת מאמץ. הוא לא ג'יני. את רוצה עוגיות? הוא ברא שדות חיטה וברא פרות שמספקות חלב ונתן לך שתי ידיים. עכשיו את צריכה לקחת את המשאבים שהוא ברא, להפשיל שרוולים ולהכין בצק. הוא לא יעשה בשבילך את מה שאת יכולה לעשות בכוחות עצמך."

"אני חושבת שאני כישלון, דודה דו. אין לי מושג מה הכישרון שלי," אני מודה.

"את תדעי בבוא העת. אל תמהרי להיכנס למשהו שתתחרטי עליו. להתעורר כל בוקר בחשש מפני השעון המעורר, בגלל מה שמצפה לך במהלך היום — זה מתכון לחיים אומללים. מסתובבים בינינו הרבה אומללים כי הם בחרו דרך חיים שלא מתאימה להם. יש לך זמן להבין מה את רוצה." היא טופחת על ידי וקמה לסיים לשטוף את הכלים.

אני מניחה שהיא צודקת אבל אני נעשית חסרת מנוחה. אני רוצה לחיות את החלום שלי. אני רק לא יודעת מה בדיוק החלום שלי ולא יודעת במה להתחיל או איך להחליט לאן ממשיכים מכאן.

דודה מדלן נכנסה ובידה מחברת. היא נראית נסערת. "אֶל, מותק, תוכלי לעזור לי קצת היום אחר הצהריים?" היא שואלת.

"ברור. מה קורה?"

"שלושה אחים מגיעים אליי לשיעורי רכיבה וקלואי הודיעה שהיא חולה. אני לא יכולה ללמד את שלושתם לבד כי השניים הצעירים מעולם לא רכבו, והקטן ביניהם הוא ילד עם צרכים מיוחדים. אצטרך להיות איתו אחד־על־אחד."

קלואי נשואה לסיילאס, אחד מפועלי החווה ברסטיק פיק, והיא עובדת במשרה מלאה אצל דודה מדלן.

"באיזו שעה הם יגיעו לכאן?" אני שואלת.

"הם אמורים להגיע באחת."

אני מביטה בשעון שמעל התנור. "אתקלח במהירות ואפגוש אותך ליד האורוות בשתים־עשרה וחצי כדי שנארגן הכול."

היא נאנחת בהקלה. "תודה, מתוקה. כבר התחרפנתי."

"אין שום בעיה," אני מרגיעה אותה.

אני מסיימת את ארוחת הבוקר ופונה להתלבש לקראת היום. בילוי אחר הצהריים בעזרה לדודה מדלן הוא בדיוק מה שאני צריכה כדי לצאת מהדיכאון ולהסיח את דעתי מהיעדר הכיוון שלי בחיים.

אני נועלת את מגפי הרכיבה ויוצאת אל האורוות. כשאני נכנסת לאסם, אני מוצאת את אחי הגדול ברקסטון ואת ווקר, הבוקר הראשי בחווה, עוזרים לדודה מדלן לאכוף כמה סוסי פוני זקנים של החווה שכבר יצאו לגמלאות.

"היי, אֶל," אומר לי ברקסטון, רוכן ומנשק אותי על הלחי.

"היי. נראה שגם את שניכם גייסו לעזור," אני מסיקה.

"כן, אני רק עוזר לשים אוכפים על הסוסות לפני שאנחנו הולכים לאכול צהריים בבית," הוא עונה ומביט אל ווקר. "זאת כבר מוכנה. אני אוציא אותה אל המכלאה," הוא אומר ומוביל את הסוסה החוצה.

אני ניגשת ומלטפת את האף הארוך של הסייחה האפורה שווקר פורש עליה שמיכת אוכף.

החיה מייבבת ומתחככת בידי.

"את מוצאת חן בעיניה," אומר ווקר ומסתובב לתפוס את האוכף ולהרים אותו על גבה.

"זה הדדי," אני אומרת לסוסה ומניחה את מצחי על הזמם שלה.

כעבור כמה דקות אני מרימה את עיניי ורואה שווקר צופה בי.

"מה?"

"סתם מקנא בסוסה. כאילו, מה בחור צריך לעשות כדי לקבל כאן קצת אהבה?" הוא מתגרה בי.

אני צוחקת מההערה שלו ומקיפה את החיה. אני מתרוממת על הבהונות ומצמידה נשיקה ללסתו. הוא מחייך בניצחון.

"זה כבר שיפור," הוא אומר, מסדר את האוכף ומהדק אותו.

ברקסטון חוזר ואחריו דודה מדלן.

"תודה רבה על העזרה, בחורים. אני חושבת שהגיע הזמן לחפש עוד כמה עובדים."

העסק פורח מאז פורסמה בדנוור פוסט כתבה שכולה שבחים על הטיפול שלה ברכיבה על סוסים. הורים מגיעים מרחוק ומקרוב ומתעניינים לא רק בשיעורי רכיבה, אלא גם בהיפותרפיה, שבה מתמחה דודה מדלן בעבודתה עם ילדים עם צרכים מיוחדים. היא למדה וטרינריה בדנוור לפני שהתאונה של ההורים שלנו שלחה את ברקסטון ואותי אל חייה ושינתה את כל התוכניות שלה. היא התחתנה עם ג'פרסון, עברה לגור בפופלר פולז ואימצה את ברקסטון ואותי. בשנים שלאחר מכן היא התאהבה בהוראת רכיבה למבוגרים מתחילים ולילדים, וזה הוביל לתואר בריפוי בעיסוק. גם אם היא אי־פעם הרגישה שפספסה משהו, היא לא נתנה לנו להרגיש את זה.

היא ללא ספק נועדה לעסוק בתחום הזה. יש לה גישה לילדים ולסוסים גם יחד. מקסים לצפות בזה מהצד.

"אני יכולה לעזור לך עד שתמצאי את האנשים הנכונים," אני מציעה.

"אני מעריכה את זה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להתחיל לדחות לקוחות."

"הילדונת כאן מוכנה ליציאה," אומר ווקר.

אני לוקחת ממנו את המושכות. "אני אקח אותה. תודה."

הוא קורץ אליי ומשחרר אותה לידיי ואני מוציאה אותה, בדיוק כששלושה ילדים קטנים רצים אל הגדר.

"אֶל, זו מרי קירני, ואלה התלמידים המיוחדים שלנו להיום — מלינדה, ברייסון וזנדר," מציגה אותם דודה מדלן בפניי.

"נעים להכיר, חברים," אני אומרת ויורדת לגובה שלהם כדי לומר שלום.

מלינדה וברייסון אומרים לי שלום אבל זנדר רק צופה בסוסים מבעד לגדר בלי ליצור קשר עין.

"זנדר אוטיסט והוא לא מדבר," מסבירה מרי.

אני מביטה בו ומחייכת. "זה בסדר. דיבור הוא ממילא דבר מיותר כשרוכבים. אתה לא צריך שום דבר חוץ ממך, הסוס שלך והדממה, נכון, חבר?" אני אומרת לזנדר והוא מעביר אליי את מבטו לרגע, לפני שהוא רץ לכיוון שער המכלאה.

אמם נפרדת מהם ואנחנו אוספות את הילדים, מציידות אותם בקסדות ובודקות את הנעליים. לאחר מכן אנחנו מוודאות שהאוכף מתאים לכל אחד מהם. אחרי שאנחנו ממקמות אותם על סוסות הפוני, אני מאיישת את המושכות של שני הילדים הגדולים כשהם לומדים לגרום לסוסות ללכת או לטפוף. דודה מדלן לוקחת את זנדר למכלאה אחרת, בנפרד, ומכירה לו את הסייחה שלו. הוא היה ספקן כשרק הגיעו, אבל עם הזמן הוא לומד להכיר את פולי — סייחה בוגרת שפרשה מעבודת החווה לפני כמה שנים — ואני רואה שהוא מתחיל להתאקלם. המחזה מדהים לצפייה.

כשאני מובילה אותם ברחבי המכלאה, יראת הכבוד על פניהם מזכירה לי את ההתרגשות שחשתי כשצפיתי בג'פרסון וסבא עם הסוסים כשהייתי ילדה קטנה. תמיד השתרכתי אחריהם והתחננתי בפניהם שייקחו אותי לסיבוב. הקשר בין ילדים וסוסים הוא קסום.

אנחנו מעבירים את השעה הבאה בחברת המלאכים הקטנים, עד שהשיעור שלהם נגמר. מלינדה וברייסון פעלו יפה ומילאו את ההוראות שלי בקלות. זנדר הקדיש את הזמן להיכרות עם הסוסה. צפיתי בו מניח את ידיו על צידי הסוסה ואז שם את הראש על צלעותיה. כאילו ספג את האנרגיה שלה. זה היה אינטימי ומרגיע ואיכשהו מזכך עבורו, כשהם התחברו ובנו אמון. צפיתי בהם מרותקת.

אנחנו מושיבים אותם במכונית של מרי ונפרדים מהם, לפני שמגיע סבב התלמידים הבא.

ממש כיף ששעות אחרי הצהריים חולפות ביעף.