כשהתעורר, גרֵי לא ידע כמה זמן חלף, אבל היה ברור לו שהוא ביזבז את כל שעת המשחק שלו. הוא פקח את עיניו וציפה לראות את הסלון. אולי אמא שלו שם כדי לבדוק מה קורה איתו, כי הוא בבירור חולה. היא בטח מצאה אותו שוכב על הרצפה ליד המחשב. הוא מעולם לא התעלף בעבר, ושמע שזה עשוי להיות רציני. לרגע חלפה בו המחשבה שיראה חדר בית חולים.
אבל הוא לא היה בסלון, וגם לא בבית החולים.
אמא שלו לא נראתה בשום מקום.
הוא התבונן בחלל הפתוח הגדול, שנראה כמו מחסן ישן וחלוד ממשחק מחשב, והופתע לגלות המון אנשים לוטשים בו מבט בחזרה. הם היו בכל הגילים והגזעים, בנים ובנות, אבל היה להם דבר אחד במשותף: אף אחד מהם לא חייך.
האנשים התבוננו בו בזעף כאילו הם בוחנים אותו, וכשהקים את עצמו מרצפת הבטון, לחייו האדימו תחת מבטיהם. הוא העביר יד בשערו החום והסב את מבטו מההמון.
האם הוא נראה מוזר?
ידיו נראו באותו הגודל, והעור שלו עדיין היה שזוף. הוא לבש את אותם חולצה ומכנסיים קצרים שהיו עליו כאשר התיישב מול המחשב. הוא נגע בפניו — לא היה שם שום דבר בלתי רגיל.
באותו הרגע הבין גרֵי שהוא לא היחיד שעומד מולם. היו ארבעה אחרים שעמדו לצדו ונראו מופתעים באותה המידה. הילדה מימין נראתה בת גילו, עם שיער שחור אסוף בקוקו ארוך שהגיע עד למותניים שלה. הנער משמאלו היה מבוגר יותר, בתיכון לכל הפחות, והיה גדול מגרֵי בגובהו וברוחבו כאחד. גרֵי הצטער עוד יותר על שעדיין לא התחיל לגבוה.
״מה קורה כאן?״ השאלה הגיעה מהאיש שעמד מצדה האחר של הילדה. הוא נראה מבוגר כמו אבא של גרֵי, עם שיבה בשיער ובזקן הכהים שלו.
בתשובה, אישה התגבשה מולם מהאוויר. גרֵי קפץ לאחור בהפתעה. לא יכול להיות שהוא ראה את זה. זה בלתי אפשרי. אבל ההמון מאחורי האישה לא נראה המום כלל. עכשיו שהתבונן בהם במבט בוחן יותר, הוא הבין שהם משועממים.
״ברוכים הבאים, שחקנים חדשים!״ אמרה האישה בחיוך רחב מדי. היא לבשה חליפה שחורה. ״ברוכים הבאים לתחרות של פעם בחיים! נבחרתם באקראי למהדורת המציאות המדומה המיוחדת של פורטנייט באטל רויאל. אני האדמין, ואני אנהל את ההדרכה שלכם.״
גרֵי לא ידע מה לחשוב על זה. הוא מעולם לא שמע על גרסת מציאות מדומה של פורטנייט, ובפעם האחרונה שהוא בדק, היה צריך משקפיים מיוחדים למציאות מדומה.
הוא ניסה לאחוז במשקפיים שאולי נמצאים על פניו. אולי הוריו הפתיעו אותו במתנת סיום לימודים. אבל לא היה שם כלום. הוא לא שמע שום דבר פרט למשחק, ולא הרגיש שום דבר שדומה למיטה או לשולחן העבודה שלו. זה היה ממש כאילו שהוא בתוך המשחק...
אבל זה בלתי אפשרי.
״מה זה צריך להיות? לא הורדתי מהדורת מציאות מדומה!״ צעק הזקן. ״איך אני מבטל את זה? מחשב! סגור תוכנה!״
האדמין לא הפסיקה לחייך. ״כפי שהתחלתי לומר, אף אחד מכם לא הוריד את המהדורה הזאת — נבחרתם מרחבי העולם. אבל אל דאגה. תוכלו לתקשר ביניכם, ומה שכל אחד יאמר יתורגם לשפה של כל אחד מהאחרים. כעת אסביר מה עליכם לעשות כדי לעזוב את התחרות.״
״זה לא בסדר...״ אמרה הילדה שלידו. עיניה כבר הוצפו דמעות, אבל היא נאבקה לא לבכות.
האדמין המשיכה. ״זאת עונת תחרות חדשה בבאטל רויאל. בעונה הקודמת חמשת השחקנים עם הדירוג הגבוה ביותר זכו לשוב לעולם האמיתי. וכך אנחנו מקדמים את פניכם להזדמנות של פעם בחיים! הצטרפתם לקרב למשך העונה הבאה, שתימשך חודשיים. אם תדורגו באחד מחמשת המקומות הראשונים, גם אתם תזכו לשוב לעולם האמיתי.״
״את מתכוונת שאנחנו תקועים כאן לחודשיים?״ פלט המתבגר. ״יש לי מחנה פוטבול הקיץ! אתם לא יכולים לחטוף אותנו!״
״הגוף שלכם נמצא כעת במצב מחוסר הכרה מחוץ למשחק,״ אמרה האדמין. ״לא חטפו אתכם. המוחות שלכם פשוט מעבדים את המציאות הזאת במקום זו שבאתם ממנה. אולי קשה לקבל את זה, אבל יהיה מועיל יותר להתמקד במשימה שעומדת בפניכם, ולא בזו שאיננה בשליטתכם.״
״שיהיה. ממילא החיים בחוץ לא להיט.״ הקול נשמע ממי שעמדה מעבר לשחקן הפוטבול הענקי.
גרֵי נאלץ להתכופף כדי לראות את הנערה, שנראתה מבוגרת יותר מגיל תיכון, אולי במכללה. היה לה שיער ירוק קצר, והיא חייכה כאילו קיבלה כרטיס חינם לכל החיים לגן השעשועים החביב עליה.
״זאת גישה מנצחת,״ אמרה האדמין. ״עכשיו נעבור על המבנה והכללים. ראשית, אולי אתם מכירים את מערכת באטל רויאל של פורטנייט, אבל המבנה כאן שונה מעט. אתם רק מאה, אז תשחקו נגד אותם יריבים כל העונה. אם הגוף של מישהו יפסיק לפעול בעולם האמיתי בזמן שהמוח שלכם כאן, יימצא מחליף מיידי באמצע העונה. אבל זה עוד לא קרה, אז בבקשה אל תדאגו יותר מדי.
״תורשו לכרות בריתות של עד ארבעה אנשים ביחידה. אבל אתם רשאים גם לשחק לבד. כל השילובים יהיו באותו המשחק, אז תצטרכו להחליט מה הכי מתאים לכם.״
״זה עקום לגמרי,״ התלונן הגבר המבוגר, ״אין סיכוי לשרוד נגד קבוצות אם משחקים לבד.״
״היו לנו שלושה שחקנים ששיחקו לבד והצליחו לנצח ולחזור למציאות,״ הגנה האדמין על כללי המשחק. ״באשר לקרבות, אנו מצפים שכל אחד יילחם בכל קרב. יהיו חמישה קרבות רשמיים ביום, וחמישה בלבד. אתם רשאים להתאמן כאן בלובי — יש אזור אימונים שמאורגן באופן דומה למשחק. אתם רשאים גם לדבר על אסטרטגיה. אבל מרגע שהקרבות הרשמיים מתחילים, רק חברי יחידה רשאים לשוחח בינם לבין עצמם.
״הדירוג שלכם ייקבע על פי הדירוג הממוצע של סך כל המשחקים שלכם. חמשת השחקנים עם הדירוג הממוצע הגבוה ביותר לא בהכרח יהיו החמישה שינצחו במספר הקרבות הרב יותר, אבל יהיה להם מספר רב יותר של ניצחונות וכמעט רק ניצחונות. בסוף העונה, בעלי חמשת הדירוגים הממוצעים הגבוהים ביותר יעזבו את התחרות, ונקבל בברכה חמישה שחקנים חדשים.״
נקבל בברכה... גרֵי לא חשב שזה הביטוי המתאים למצב הזה.
אמנם רק שעה קודם לכן הוא התרגש לשחק בבאטל רויאל, אבל עכשיו, משהכריחו אותו להשתתף במשחק, זה לא נראה נפלא כל כך. והוא לא הפסיק לחשוב עד כמה ההורים שלו ודאי מבוהלים, לאחר שגילו אותו מעולף ומחוסר הכרה.
זה פסיכי. כל הדבר הזה פסיכי לגמרי.
״כללי הגרסה הזאת דומים לאלה של הגרסה הרגילה,״ המשיכה האדמין בדרכה חסרת הרגישות. גרֵי לא הצליח להבין אם היא תוכנה או שאדם שולט בה. בכל מקרה, היא נראתה אמיתית ומכנית בעת ובעונה אחת. ״עליכם לעזוב את אוטובוס הקרב ולמצוא ציוד שישמש אתכם להגנה. כל הפריטים והשימוש בהם דומים לגרסת המחשב, וכך גם המפה. גם הסופה מתפקדת באותו האופן — עליכם להישאר בעין הסערה, וָלא, תספגו נזק.
״המראה החיצוני שלכם כשחקנים חדשים נוצר באופן אקראי, אבל ככל שתעלו בדרגה, תהיה לכם אפשרות לערוך שינויים בהופעתכם ובכלים שלכם. הפרטים האלה עוזרים לשחקנים לדעת מי מדורג גבוה יותר במשחק, וכך לזהות את מי עליהם לנצח כדי לשפר את הדירוג שלהם.
״זה הבסיס. יש שאלות?״ סיימה האדמין.
״ההורים שלי יתבעו אתכם ברגע שאספר להם על זה,״ אמר שחקן הפוטבול. ״כל העניין הזה מופרע לגמרי.״
״בשביל זה הם צריכים להאמין שהמודעות שלך בילתה את כל הזמן הזה במשחק מחשב,״ אמרה האדמין. ״איש מהמנצחים שלנו לא הצליח לשכנע אף אחד באמת הזאת.״
״למה אתם עושים את זה?״ שאלה הילדה שחורת השיער לידו בקול שקט.
״זה ניסוי ברמות שונות,״ אמרה האדמין. ״אנחנו מבקשים לבחון את הטכנולוגיה ובה בעת להתבונן בהתנהגות אנושית במצבי לחץ.״
״זה לא מוסרי,״ רטן הזקן.
״אולי,״ אמרה האדמין. ״אבל ההשקפה שלך לא תעזור לך לצאת מכאן.״
״אולי תפסיקו ליילל?״ אמרה הנערה ירוקת השיער. ״טוב, לא כולל השתקן. בואו נתחיל להילחם!״
״גרֵי,״ אמרה האדמין. ״הייזל צודקת, באמת עוד לא אמרת שום דבר. יש משהו שתרצה להוסיף לפני שנתחיל בקרבות היום?״
גרֵי הרגיש את עיני הכול ננעצות בו. כל כך הרבה מחשבות רצו במוחו, עד שהיה קשה להביע אותן במילים. בסוף הוא בחר לומר, ״אני לא רואה מה הטעם לדבר איתך, הרי זה לא ישנה משהו.״
האדמין חייכה, אבל זה לא שיפר את הרגשתו של גרֵי. ״אם כך, בואו נתחיל בקרבות. זהו היום הראשון של העונה. אני מאחלת לכם הצלחה.״
האדמין נעלמה, וסירנה נשמעה ברחבי המחסן. בעוד השחקנים האחרים קמים ומתחילים לדבר בינם לבין עצמם, קול עמוק הכריז:
קרב מספר אחת מתחיל בעוד שלושים שניות. שחקנים, היכונו!
גרֵי נבהל כשקלט את משמעות המילים. אין לו זמן להתכונן לקרב הראשון שלו. דין לא נמצא שם כדי לעזור לו. הוא יצטרך לעשות את זה לבדו, והוא על האי עצמו, לא מתבונן בו במסך.
״מוכנים שיחסלו אתכם, טירונים?״ קרא מישהו מהמון האנשים. כמה מהם צחקו.
״אני אחסל אותך קודם!״ השיבה הייזל.
גרֵי לא אמר דבר. הוא הרי טירון, אין טעם למשוך עוד יותר תשומת לב. הוא יכול רק לנשום עמוק ולקוות שלא יהיה הראשון שיחוסל.
דר ראובן –
דר ראובן –