פורענות

המלודרמה הקטנה המוזרה שהתרחשה בבוסניה ב-28 ביוני 1914 שיחקה בהיסטוריה תפקיד דומה לזה של אדם חולה כרוני שבעקבות עקיצת דבורה מאבד את העשתונות, מנתר ממיטת חוליו ומקדיש את שארית ימיו להריסת הקן. רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד של אוסטריה־הונגריה לא היה הסיבה ה"אמיתית" למלחמה, אלא התירוץ להתרת רסן הכוחות שכבר היו בזירה. אין זו אלא אירוניה קטנה של ההיסטוריה, שטרוריסט בן טיפש־עשרה רצח את האדם היחיד בקרב מנהיגי הקיסרות ההבסבורגית שהיה מן הסתם מפעיל את השפעתו כדי לנסות למנוע אסון עולמי. אבל האירועים שהתרחשו בסרייבו באותו יום קיץ יוקד מוסיפים גם בדורנו לעורר סקרנות מהפנטת, שכל היסטוריון של 1914 חייב להביא בחשבון בכתיבתו.

איש לא אהב את פרנץ פרדיננד במיוחד, חוץ מאשתו. הוא היה בן 50 ביום הירצחו, איש כבד גוף, אחד מ-70 ארכידוכסים של הקיסרות ההבסבורגית. והוא הפך ליורש־העצר אחרי מות קודמו, בן־דודו הנסיך רוּדוֹלף, שירה במאהבת שלו ובעצמו במָיֶירְלינְג ב-1889. הקיסר פרנץ יוזף סלד מאחיינו. אחרים ראו בו עקשן יהיר חולה משמעת. אהבתו הגדולה של פרנץ פרדיננד היתה הציד. הוא רשם לזכות רובהו 250,000 חיות בר לפני שסיים את ימיו בתיק הציד המרופט של גָבְרילוֹ פְּרינְצ'פּ.

בשנת 1900 התאהב הארכידוכס בסופי צ'וֹטֶק, אשת אצולה מבּוֹהמיה. היא היתה אינטליגנטית ותקיפה. במהלך תרגיל צבאי היא נזפה בקצינים הבכירים שניהלו אותו על כך שהחיילים לא דייקו בצעידתם. אך מכיוון שחסר לה דם מלכותי, לא ראתה בה החצר האימפריאלית מועמדת ראויה להיות קיסרית. כשהקיסר הסכים בסופו של דבר, לא בלי חירוק שיניים, לנישואים, הוא עמד על כך שייקבע כי היא וילדיה לא יהיו זכאים לרשת את תאריו ואת נכסיו של בעלה. הקביעה הזאת הרחיקה את הזוג הצעיר מהמתחם החברתי של האריסטוקרטיה האוסטרית המתנשאת. אמנם פרנץ פרדיננד וסופי חיו באושר עילאי, על חייהם העיבו ההשפלות הקטנוניות שהיא נאלצה לספוג לרוב בשל היותה נספחת בלתי מלכותית למשפחת המלוכה. פרנץ פרדיננד העניק לאחד השבילים במצודת קוֹנוֹפּישְט, מקום מגוריו האחרון בבוהמיה, את השם Oberer Kreuzweg - "דרך הצלב". באירועים רשמיים הוא צעד אחרי הקיסר, בלי רעייתו. הוא שנא את ראש החצר אלפְרד, נסיך מוֹנטֶנוּאוֹבוֹ, שניצח על ההשפלות הללו.

ובכל זאת, בתוקף מעמדו כיורש־העצר הוא אירח גנרלים, פוליטיקאים ואישים זרים. ב-13 ביוני 1914 ביקר הקייזר אצלו במצודת קונופישט בלוויית מפקד הצי, גרנד־אדמירל אלפרד פון טירפיץ, חובב ורדים שבא לראות את הערוגות המפורסמות של המצודה. תקלות חברתיות ליוו תמיד את הקייזר וילהלם השני. הפעם שני כלבי התחש שלו, וָודְל והֶקְסל, המיטו על עצמם חרפה בהורגם את אחד מעופות הפּסיון האקזוטיים של פרנץ פרדיננד. עד כמה שידוע, הקייזר והארכידוכס שוחחו שיחת חולין ולא דנו במצב הפוליטי באירופה ובבלקן.

ביום המחרת, יום ראשון ה-14 בחודש, ביקר שר החוץ של אוסטריה והפוליטיקאי החשוב ביותר שלה, הרוזן ליאופולד בֶּרְכְטוֹלְד, בקונופישט יחד עם רעייתו. הברכטולדים היו עשירים מופלגים וחיו חיי מותרות. הם היו חובבי סוסים נלהבים - בייחוד סוסי מירוץ - ובאותה שנה אחת הסייחות הצעירות שלהם, סוסה נאה בת שנה, זכתה במירוץ 'קוֹן אָמוֹרֶה' בווינה. נָנְדין הרוזנת היתה חברת ילדות של סופי הוֹהֶנבֶּרְג האורחים באו למצודה לארוחת בוקר, בילו את היום בטיול בגנים שהקיפו אותה ובהתבוננות בציורים - הרוזן נחשב למבין באמנות הציור - ובערב שבו לווינה ברכבת. זאת היתה הפעם האחרונה שהם פגשו את מארחיהם.

הארכידוכס היה שמרן בהשקפותיו החברתיות והפוליטיות, והוא הביע אותן באופן נמרץ. אחרי שהשתתף בלוויית המלך אדוארד השמיני בלונדון ב-1910, הוא כתב לקרוביו על חוסר התרבות והבוטות שאיפיינו לדבריו את שליטי אירופה האחרים, ועל חוצפתם כביכול של כמה מהפוליטיקאים שהיו נוכחים באירוע, ובראשם נשיא ארצות־הברית תיאודור רוזוולט. יש הטוענים שפרנץ פרדיננד היה אדם אינטליגנטי. גם אם היה כזה, כמו אנשי מלוכה רבים בזמנים המודרניים, הוא הביע, מכוח מעמדו, דעות חשוכות אפילו על פי אמות המידה שנהגו בימיו.

הוא סלד מההונגרים. פעם הוא אמר לקייזר: "ההונגרי האצילי, המעודן כביכול, הוא אדם מגונה ביותר, אויב מלוכה, שקרן ובלתי אמין." בעיניו, הסלאבים הדרומיים היו תתי־אדם ואת הסרבים כינה "החזירים האלה". הוא חלם להחזיר עוד בימי חייו את חבלי לומברדיה וונציה שנלקחו מהאימפריה וצורפו לאיטליה. בעת ביקור ברוסיה ב-1891, הוא אמר ששלטון היחיד ברוסיה הוא שיטה פוליטית "ראויה להערצה". הצאר ניקולאי השני נרתע מהתבטאויותיו הבלתי מרוסנות של פרנץ פרדיננד, בייחוד בענייני גזע. הארכידוכס ואשתו היו קתולים הדבקים עד מאוד באמונתם, אהדו ישועים והתבטאו בעוינות כלפי 'הבונים החופשיים', היהודים והליברלים. סופי היתה כה אדוקה עד שב-1901 היא הובילה כ-200 נשים אופנתיות בתהלוכה קתולית ברחובות וינה.

אבל הארכידוכס היה בכל זאת זהיר בעניין אחד: בעוד שאוסטרים רבים, ובייחוד ראש המטה הכללי הגנרל פרנץ קוֹנְרָד פון הֶצֶנְדוֹרף, שנאו את רוסיה וקיוו להתמודדות מכרעת מול הצאר בשדה הקרב, פרנץ פרדיננד התנגד לכך. הוא נהג לומר בכל הזדמנות שהוא בעד הימנעות מעימות מזוין. הוא תמך ב"הבנות בין קיסרים" וכתב: "לעולם לא אלחם נגד רוסיה. אני מוכן לוויתורים כדי להימנע מעימות כזה. מלחמה בין אוסטריה ורוסיה תסתיים או בנפילת הרומָנובים או בנפילת ההבסבורגים – או אולי שניהם." פעם הוא כתב לשר החוץ ברכטולד: "הוד מעלתו! אל תיתן לקונרד לשכנע אותך - לעולם לא! אין לתת בדל של תמיכה לנביחות שלו באוזני הקיסר! הוא כמובן לא רוצה להחמיץ כל הזדמנות למלחמה, כל הזדמנות לצאת לקרב פזיז כדי לכבוש את סרביה ואלוהים יודע איזה עוד מקום... באמצעות מלחמה הוא רוצה לחפות על התסבוכת שהוא אחראי לה לפחות בחלקה. לפיכך: אל לנו לשחק עם לוחמי הבלקן. אל לנו להיגרר אחרי החוליגניות הזאת. הבה נשמור מרחק ונתבונן מן הצד בחלאות השוברים זה לזה את העצמות. יהיה זה מעשה בל יכופר, מטורף, להתחיל במשהו שיעמיד אותנו בעימות מול רוסיה."

פרנץ פרדיננד, כמו הקייזר וילהלם, נטה להתפרצויות של דיבור אלים, אך היה זהיר ממנו. אילו הארכידוכס היה בחיים כשהעימות המכריע עם רוסיה הפך למציאות, יש להניח שהוא היה שם את כל כובד משקלו כדי למנוע את המלחמה. אבל הוא היה כבר מת, משום שהוא התעקש לצאת לביקור רשמי באחד האזורים הסוערים והמסוכנים שנשלטו על ידי דודו. כל משפחות המלוכה של אירופה סברו ששליטה על שטח נרחב - אימפריה - היתה מדד לאון ולהדר. בעוד המושבות של בריטניה וצרפת שכנו הרחק מעבר לים, אלה של ההבסבורגים והרומנובים היו מעבר לפינה. על מטבעות הונגריים הוטבעו ראשי התיבות של תואר הקיסר "פרנסיס יוזף בחסד אלוהים קיסר אוסטריה והונגריה, קרואטיה, סלאבוניה, דלְמָטיה, מלך שליח האל". ב-1908 סיפחה אוסטריה־הונגריה את בוסניה והרצגובינה, ובכך עוררה זעם ברוסיה. אוכלוסיית החבלים התאומים האלה, שהיו לפני כן חלק מהאימפריה העותמנית, היתה תערובת של סרבים נוצרים ומוסלמים. המנדט לחבלים האלה הוענק לאוסטרים ב-1878 בקונגרס ברלין, אך רוב הבוסנים קיבלו בשנאה יוקדת את שעבודם לאוסטרים.

ב-1913 הצטעק דיפלומט זר בייאוש בעניין האוסטרו־הונגרים: "מעולם לא ראיתי אנשים שפועלים בנחישות כזאת נגד האינטרסים שלהם עצמם!" היה זה מעשה מטורף, עבור אימפריה שכבר נאנקת תחת עומס הניגודים שלה עצמה ושל תסכולי המיעוטים המעונים שלה, ללכת ולכבוש ללא כל אילוץ את בוסניה־הרצגובינה. אבל פרנץ יוזף עדיין כאב את ההשפלה שספג כשאיבד את שטחי האימפריה בצפון איטליה זמן קצר אחרי שירש את הכתר וכשהובס בידי צבא פרוסיה ב-1866. תפיסת מושבות חדשות באזור הבלקן נראתה כפיצוי הולם במידה מסוימת, שלא לדבר על העובדה שמהלך כזה היה מסכל את תוכניותיה של סרביה לכלול את החבלים האלה במדינה פאן־סלאבית.

התסיסה ששררה בפרובינציות הכתיבה זהירות בנוגע לתנועותיו של הארכידוכס, ובהודעה המוקדמת, עוד בחודש מרס, על מועד ביקורו בבוסניה היתה מן הפזיזות. הדבר העניק לאחד מארגוני ההתנגדות האלימים הרבים, 'הבוסנים הצעירים', ארגון סטודנטים ממוצא כפרי, את ההזדמנות להיערך לפגוע בו. אפשר שהם קיבלו את ההחלטה על דעת עצמם, ואפשר שעשו זאת בהוראת ממשלת הבובות בבלגרד: בהיעדר ראיות ממשיות, שתי ההשערות סבירות. אחד מחברי הקבוצה היה גבְרילוֹ פרינציפ בן ה-19. כמו דמויות רבות ששיחקו תפקיד דומה בהיסטוריה, פרינציפ עשה הכול, במהלך חייו הקצרים, כדי להביא את האנשים להתגבר על נטייתם לזלזל בו בשל מבנה גופו המצומצם ואישיותו החיוורת. ב-1912 הוא התנדב ללחום למען סרביה במלחמת הבלקן הראשונה, אך נדחה בשל קומתו הקטנה. בחקירה הראשונה, אחרי ששמו נודע לשמצה ביוני 1914, הוא הסביר: "בכל מקום שהלכתי, אנשים חשבו אותי לחלשלוש."

בחודש מאי יצאו לבלגרד פרינציפ ושני שותפיו למזימה. העיר היתה בירתה של מדינה צעירה ובלתי יציבה, שקיבלה את עצמאותה מן האימפריה העותמנית רק ב-1903. סרביה היתה מונרכיה חוקתית והיוותה את ליבה ואת רוחה של התנועה הפאן־סלאבית. פרינציפ חי בעבר במשך שנתיים בסרביה והיטיב להכיר אותה. 'הבוסנים הצעירים' חומשו בארבעה אקדחי 'בראונינג' אוטומטיים ובשש פצצות. המפעיל שסיפק להם את הנשק היה מייג'ור ווֹז'ין טאנקוֹסיץ' מהארגון הטרוריסטי 'איחוד או מוות' (Ujedinjenje ili smrt), ארגון שהיה מוכר בעיקר בכינויו 'היד השחורה', כמו הארגונים החשאיים בגרמניה ובאיטליה.

בראש הקבוצה עמד מפקד המודיעין הצבאי, קולונל דְראגוּטין דימיטְרייביץ', קצין בן 36 שכינויו היה "אָפּיס", על שם האל המצרי בדמות פר. הוא היה האיש הבולט באחת משלוש הסיעות שפעלו להשתלט על סרביה. בראש שתי הסיעות האחרות עמדו ממלא מקום מלך סרביה הנסיך אלכסנדר, ששנא את הקולונל משום שסירב לקבל מרות מלכותית; וראש־הממשלה ניקוֹלָא פָּשיץ'. אפיס נראה כמו מהפכן קנאי: חיוור, קירח, כבד גוף, מסתורי - כמו "מונגולי ענק" בניסוחו של דיפלומט זר. הוא לא התחתן והקדיש את חייו לתנועה. החניכים התקבלו לארגון בטקס שבו המשתתפים הופיעו עטויי ברדסים. הארגון הטביע על הצהרותיו חותמת של דגל ועליו גולגולת ועצמות מוצלבות וכן פגיון, פצצה ובקבוק רעל. רצח היה עיסוקו העיקרי, ואכן הארגון היה פופולרי בקרב קציני צבא צעירים שרצחו את מלך סרביה אלכסנדר ואת המלכה דְראגה בחדר השינה שלהם בארמונם.

השפעת 'היד השחורה' חילחלה למוסדות סרביים רבים, ובראש ובראשונה לצבא. ראש־הממשלה פשיץ', בן 69, איש בעל חזות מכובדת, שיער שיבה וזקן לבן, היה אויבו המושבע של אפיס, האיש שדן ב-1913 עם כמה מחבריו לארגון באפשרות לרצוח אותו. ראש־הממשלה ורבים מעמיתיו ראו בקולונל איום על יציבות ארצם ואף על קיומה. השר לענייני פנים מילן פּרוֹטיץ' כינה את 'היד השחורה', בשיחה עם אורח ב-14 ביוני, "איום על הדמוקרטיה". אבל בחברה מפולגת באינטרסים מתחרים, לממשלה האזרחית לא היה הכוח לסלק או לכלוא את אפיס שנהנה מחסותו של ראש המטה הכללי של הצבא.

מלבד האקדחים, הפצצות וגלולות ציאניד להתאבדות אין ראיות חותכות לגבי התמיכה או ההנחיות שפרינציפ וחבריו קיבלו מבלגרד. הרוצחים לקחו עימם לקבר את התשובה לשאלה אם לסרביה הרשמית היו יד ורגל במעשה. אין כמעט ספק שארגון 'היד השחורה' הסית את 'הבוסנים הצעירים' והנחה אותם לעשות מעשה. אבל הדבר היחיד הידוע בוודאות הוא שסוכני הארגון סיפקו להם אמצעים לבצע פעולות טרור בשטח האימפריה ההבסבורגית. פרינציפ התאמן בירי בפארק בבלגרד, ולאחר מכן, ב-27 במאי, השתתף בארוחת ערב לרגל יציאתו לדרך, עם שני חבריו לקשר, טְריפקוֹ גְרָבֶּז' ונֶדֶלְקוֹ צָ'בְּרינוֹביץ'. לאחר מכן הם יצאו לנסיעה בת שמונה ימים לסרייבו. פרינציפ וגרבז' עשו חלק מהדרך ברגל, בשטחים פתוחים, בעזרת קצין משמר הגבול שפעל על פי הנחיות 'היד השחורה'. ואולם, אם אפיס היה מחויב לגמרי לתוכנית לבצע את הרצח, מוזר שהרוצח בהתהוות נאלץ למשכן את מעילו תמורת כמה דינרים זמן קצר לפני שעזב את בלגרד, כדי לכסות את הוצאותיו.

מי עוד ידע ומה? שגריר רוסיה בבלגרד, ניקולאי הרטוויג היה פאן־סלאבי קנאי וידיד 'היד השחורה' ואפשר שהוא היה שותף לקשר. אך אין כל ביסוס לטענה שממשלת רוסיה ידעה מראש על התוכנית, וקשה מאוד להשתכנע בה. ממשלת רוסיה היתה עוינת במיוחד כלפי אוסטריה־הונגריה בשל רדיפת המיעוטים הסלאביים, אבל לצאר ולשריו לא היתה כל סיבה סבירה לרצות במותו של פרנץ פרדיננד.

האיכר הבוסני שהוביל את פרינציפ ואת גרבז' לשטח האימפריה ההבסבורגית - השותף השלישי נסע בנפרד - היה מודיע של ממשלת סרביה, והוא העביר למשרד הפנים בבלגרד מידע על מסלול נסיעתם ועל הפצצות והאקדחים שהיו בכליהם. הדו"ח שהוא מסר, ושראש־הממשלה פשיץ' קרא ואף סיכם אותו בכתב־ידו, כלל לא התייחס לקשר כלשהו נגד פרנץ פרדיננד. פשיץ' הורה על חקירה ועל הפסקת התנועה של כלי נשק מסרביה לבוסניה, אך לא נקט צעד כלשהו מעבר לכך. שר סרבי טען לימים שפשיץ' אמר בישיבת ממשלה בסוף מאי או בתחילת יוני, שכמה רוצחים היו בדרכם לסרייבו להרוג את פרנץ פרדיננד. בישיבות הממשלה לא נרשם פרוטוקול ואין לדעת אם הדברים נכונים. ואולם פשיץ' הנחה ככל הנראה את השליח הדיפלומטי הסרבי בווינה להעביר לשלטונות אוסטריה אזהרה כללית מעורפלת, אולי משום שלא רצה לספק לאימפריה האוסטרו־הונגרית עוד סיבה לתרעומת חמורה נגד ארצו.

הסרבים שיחקו בשולי האימפריה ההבסבורגית משחק אלים דומה לזה ששיחקו הסיעות האיריות נגד בריטניה בתקופות שונות במאה ה-20. האלימות המתמדת שהפעילו הסרבים כלפי המיעוטים בארצם, בייחוד כלפי המוסלמים, לא שיפרה את תדמית מדינתם. ישנם היסטוריונים המאמינים שמנהיגי סרביה היו כה מעורבים בפעילות טרוריסטית, ובעליל בקשר נגד פרנץ פרדיננד, עד שיש לראות בסרביה מדינה סוררת. גם השקפה זו מבוססת על ראיות נסיבתיות ועל השערות. בהתחשב בעוינות ששררה בין אפיס לפשיץ', אין להניח שהם היו מסוגלים לגבש מיזם משותף להרוג את הארכידוכס.

גם בלי אזהרה מבלגרד, לשלטונות האוסטריים היו סיבות טובות מאוד לצפות להפגנת מחאה אלימה או לניסיון כלשהו לרצוח את פרנץ פרדיננד. הוא עצמו היה מודע לסכנה. הוא יצא מהאחוזה שלו בכְלומֶץ ב-23 ביוני, ונאלץ, יחד עם אשתו, להתחיל בנסיעה לבוסניה במחלקה הראשונה של הרכבת המהירה מווינה משום שצירי מכוניתו נטו להתחמם יתר על המידה. הוא אמר ברוגז: "הנסיעה שלנו מתחילה בסימן מבטיח. כאן המכונית שלנו עולה באש ושם יזרקו עלינו פצצות." התקופה שקדמה לפרוץ המלחמה התאפיינה בפעולות טרור מקומיות, בייחוד בבלקן, והן היו מושא ללעג בריטי מתנשא בשלל בדיחות. באחת מהן, שהתפרסמה בכתב־העת 'פּאנץ'', אנרכיסט אחד שואל את עמיתו: "מה השעה בפצצה שלך?" הסופר הבריטי הֶקטור יוּ מונרו, המוכר בכינויו סאקי, כתב סיפור קצר צבוע בהומור שחור בשם "ביצת פסחא" על פעולת טרור. גם ג'וזף קונרד והנרי ג'יימס כתבו רומנים על טרוריסטים.

אנשי המלוכה האוסטרית חיו בשגרת פיגועים. אשתו המנוכרת למחצה של הקיסר פרנץ יוזף, הקיסרית אליזבת, נדקרה למוות בידי אנרכיסט איטלקי בעת שעלתה לאונייה בג'נבה ב-1898. כעבור עשר שנים, בעיר לבוב, סטודנט אוקראיני בן 20 הטיח בצעקה כלפי הרוזן פּוֹטוֹצקי, מושל גליציה: "זה העונש שלך על סבלנו!" לפני שירה בו למוות. השופט במשפטו של קרואטי שירה בבכיר אחר באימפריה שאל את הטרוריסט, יליד מדינת ויסקונסין בארצות־הברית, אם לדעתו רצח הוא מעשה מוצדק. האיש ענה: "במקרה הזה, כן. זאת הדעה הכללית בארצות־הברית, ומאחורי נמצאים חמש מאות אלף קרואטים אמריקאים. אני לא האחרון שבהם... ההתנקשויות האלה נגד ראשי השלטון הן הנשק היחיד שעומד לרשותנו." ב-3 ביוני 1908 תיכנן צעיר בוסני בשם בוגדן זֶרָייץ להתנקש בחייו של הקיסר בעיר מוֹסְטָר, אך נסוג מהרעיון ברגע האחרון. במקום זאת, הוא נסע לסרייבו וירה כמה יריות בגנרל מריז'אן וָרֶסָנין. הוא חשב בטעות שהוא הרג אותו, והתאבד בכדור האחרון שנותר לו. לאחר מכן נטען, אך לא הוכח מעולם, שארגון 'היד השחורה' הוא שסיפק את האקדח. המשטרה האוסטרית כרתה את ראשו לשימור במוזיאון הפשיעה שלה.

ביוני 1912 ירה תלמיד בית־ספר במושל קרואטיה בזגרב. הוא החמיץ את המטרה אך פצע פקיד בממשל הקיסרי. במרס 1914 נרצח סגן הבישוף של טרנסילבניה באמצעות פצצת־זמן שרומנים שלחו בדואר. ובכל זאת, פרנץ פרדיננד היה מסוגל למצוא צד משעשע באיום: יום אחד, בזמן שצפה בתמרונים צבאיים, נתפסו אנשי מטהו לבהלה כשדמות מרושלת קפצה פתאום מתוך השיחים ובידה חפץ שחור גדול. הארכידוכס פרץ בצחוק מצלצל: "תנו לו ללחוץ על ההדק, הרי זה התפקיד שלו - הוא צלם החצר. תנו לו להרוויח את לחמו."

אבל האיום הברור בבוסניה לא היה מצחיק. המשטרה האוסטרית זיהתה וסיכלה בעבר כמה קנוניות. גברילו פרינציפ היה מוכר כמי שמעורב ב"פעילות נגד המדינה". ובכל זאת, כשנרשם בכניסתו לסרייבו כאורח חדש, לא נעשה דבר להשגיח על פעולותיו. מושל בוסניה, הגנרל אוסקר פוֹטיוֹרֶק, היה אחראי לאבטחת הביקור המלכותי. ראש המחלקה המדינית שלו הזהיר מפני האיום מצד 'הבוסנים הצעירים', אבל המושל לעג לו על כך שהוא "פוחד מילדים". פקידים סיפרו לאחר מכן שבדיונים הוקדש יותר מרץ לתפריטי הארוחות ולטמפרטורה המדויקת שבה יש להגיש את המנות, מאשר לביטחונו של אורח הכבוד. ההזנחה של הגורמים הרשמיים היא שנתנה לגברילו פרינציפ ולחבריו את ההזדמנות לבצע את זממם.

בערב של ה-27 ביוני, אף כי פרנץ פרדיננד ורעייתו סופי לא היו מתוכננים להיכנס לסרייבו עד יום המחרת, הם נכנסו בכל זאת בהחלטה של הרגע האחרון לבקר בחנויות למלאכות יד, ובהן חנות שטיחים, לעיני קהל סקרנים ובו פרינציפ עצמו. סרייבו היתה עיר אקזוטית מזרחית למחצה, עם אוכלוסייה שמנתה 42,000 נפש. בני הזוג נהנו עד מאוד מהביקור. ד"ר יוסיפּ סוּנאריץ', חבר בולט בפרלמנט הבוסני אשר דחק במארגנים לבטל את הביקור, הוצג מאוחר יותר באותו ערב לפני הדוכסית בעיירת המרחצאות אילידְזֶה. היא אמרה לו: "ד"ר סונריץ' היקר, טעית אחרי הכול. דברים כאלה לא תמיד קורים כמו שאתה אומר שהם קורים. בכל מקום שהיינו, כולם, עד אחרון הסרבים, קיבלו אותנו בידידות גדולה, בנימוס רב ובחום אמיתי. אנחנו מרוצים מאוד מהביקור." סונריץ' ענה: "הוד מעלתה, אני מתפלל לאלוהים שכשיהיה לי הכבוד לפגוש אותך שוב מחר בערב תוכלי לחזור על המילים האלה. אבן כבדה תגול מעל ליבי."

באותו לילה התקיימה סעודה לכבוד הארכידוכס במלון 'אילידְזֶה בוֹסְנה'. האורחים התענגו על מרק מלכותי, פורל ברוטב לבן במקפא, עוף, בשר כבש, בשר בקר, גבינות, תפיחה נמסה בפה, רפרפת אננס בהפתעה, גלידה ובונבונים. הם שתו יין מדֵירה, יין טוקאי ויין זילָבְקָה מקומי. למחרת בבוקר, לפני יציאתו מסרייבו, שלח פרנץ פרדיננד מברק לבנו מקס ובירך אותו על הצלחתו במבחנים בבית־הספר. הוא וסופי העריצו את ילדיהם: לא היה גבול לאושרו כשישב איתם לשחק בצעצועים בחדר המשחקים של המצודה. זה היה יום הנישואים ה-14 של בני הזוג וגם יום זיכרון קשה לסרבים - יום השנה לתבוסה שלהם ב-1389 בקרב קוֹסוֹבוֹ נגד העותמנים.

הארכידוכס לבש מדי גנרל של כוח פרשים - מקטורן ארוך בצבע כחול־שמיים, צווארון מוזהב ועליו שלושה כוכבי כסף, מכנסיים שחורים מעוטרים בפס אדום בצדדים, קסדה ועליה נוצות טווס ירוקות. סופי, אישה שופעת חזה בעלת מראה הדור, חבשה כובע רחב שוליים ולבשה שמלת משי ארוכה בעלת חגורה אדומה מעוטרת בוורדים לבנים ואדומים, ועל כתפיה צעיף עשוי מפרוות סמור. בשעות הבוקר המאוחרות של ה-28 ביולי יצאה השיירה של הארכידוכס מתחנת הרכבת של סרייבו, בהתאם ללוח הזמנים שפורסם. שבעה רוצחים של 'הבוסנים הצעירים' תפסו עמדות סמוך לשלושה גשרים, שעל אחד מהם היתה השיירה חייבת לעבור.

המכונית המלכותית חלפה על פני "שדרה של רוצחים", כפי שתיאר זאת לאחר מכן הארכיבישוף הקתולי. זמן קצר לפני שהגיעה לנקודת העצירה המתוכננת הראשונה, פצצה שנזרקה בידי נֶדֶלְקוֹ צ'ברינוביץ', פועל בית־דפוס, פגעה במכונית של פרנץ פרדיננד, אך הפצצה ניתרה לאחור מהמכסה המקופל, התפוצצה ופצעה שניים מאנשי פמלייתו של הארכידוכס. צ'ברינוביץ' נלכד והורחק מהמקום אחרי שניסה, לא בהחלטיות יתרה, להתאבד. הוא הכריז בגאווה: "אני גיבור סרבי." רוב הקושרים האחרים לא הצליחו להפעיל את נשקם, ולאחר מכן ניסו לתרץ בתירוצים שונים את חוסר דבקותם במטרה. הארכידוכס המשיך בנסיעה עד בית העירייה, שם הקשיב בחוסר סבלנות ברורה לעין לנאום ברכה שהוכן מראש. כשהזוג חזר לרכב, הוא הביע את רצונו לבקר אצל האנשים שנפצעו מהפצצה של צ'ברינוביץ'. כשנכנסו לרחוב פרנץ יוזף הזדקף הגנרל פוטיורק, מושל בוסניה, אשר ישב במושב הקדמי של המכונית המלכותית, ואמר שהנהג תעה בדרך. המכונית נעצרה. לא היה לה הילוך אחורי, ולכן היה צורך לדחוף אותה אחורה עד רציף אָפֶּל, סמוך למקום שבו עמד פרינציפ.

הבחור הצעיר שלף את האקדח, הרים אותו וירה פעמיים. שותף אחר למזימה, מיכָיילו פּוּקָרה, בעט בבלש שראה את מה שקורה וניסה להיכנס לפעולה. סופי ופרנץ פרדיננד נפגעו מהירי מטווח של מטרים אחדים. הארכידוכס הפגוע מילמל: "סופי, סופי, אל תמותי - תישארי בחיים למען ילדינו." אלה היו מילותיו האחרונות: הוא מת מעט אחרי השעה 11:00. פרינציפ נלכד בידי קהל הצופים. פוקרה, בחור נאה להפליא שדחה הצעה לתפקיד במחזה בתיאטרון הלאומי של בלגרד והעדיף קריירה של טרוריסט, נאבק בקצין שניסה לתקוף את פרינציפ בחרבו. צעיר אחר בשם פרדיננד בֶּר עשה גם הוא כמיטב יכולתו כדי להציל את הרוצח ממעשה נקם.

המזימה לרצוח את הארכידוכס היתה חובבנית להחריד, והיא הצליחה רק בשל כישלונם של שלטונות אוסטריה לנקוט אמצעי זהירות בסיסיים ביותר בסביבה עוינת. הדבר מעלה את השאלה: האם הרצח הביא לידי ביטוי את מרב היכולות שאפיס, ראש הקושרים, היה מסוגל להפעיל? או שמא היתה זו מכה אנרכיסטית אקראית שבוצעה כדרך אגב נגד שלטון בית הבסבורג? לשאלה הזאת לא ניתן לתת תשובה מכרעת, אבל ליאו פפר, השופט־החוקר בבית־המשפט המחוזי בסרייבו, סבר כשראה לראשונה את פרינציפ, כי: "היה קשה לשער שאדם שנראה כה חלש מסוגל לעשות מעשה כזה." הרוצח הצעיר ניסה להסביר שהוא לא התכוון להרוג את הדוכסית וגם לא את הארכידוכס. "כדור לא פוגע בדיוק במקום שהיורה קיווה," אמר. ואכן, היה זה פלא שהאקדח של פרינציפ הרג שני אנשים בשתי יריות, גם אם הירי בוצע מטווח קרוב.

ב-48 השעות הראשונות אחרי הרצח נעצרו יותר מ-200 אישים סרבים בבוסניה וצורפו לפרינציפ וצ'ברינוביץ' בכלא הצבאי של העיר. כמה איכרים נתלו בו־במקום וללא משפט. בתוך ימים אחדים כל הקושרים היו כבר עצורים, חוץ מנגר מוסלמי בשם מֶחְמֶד מֶחְמֶדבָּסיץ' שנמלט למוֹנְטֶנֶגְרוֹ. עד סוף יולי נכלאו 5,000 סרבים, ו-150 מהם הוצאו להורג בתלייה עם פרוץ המלחמה. המיליציה האוסטרית 'יחידות ההגנה' נקמה באופן שרירותי במוסלמים ובקרואטים רבים. משפט הקושרים התחיל באוקטובר, ופרינציפ, צ'ברינוביץ' וגרבז' נידונו ל-20 שנות מאסר - הם חמקו מעונש מוות בשל היותם קטינים. שלושה קושרים אחרים נידונו לתקופות מאסר שונות וחמישה הוצאו להורג בתלייה ב-3 בפברואר 1915. עוד ארבעה סייענים קיבלו עונשי מאסר של שלוש שנים עד מאסר עולם. תשעה עצורים שוחררו, ובהם כמה איכרים שפרינציפ טען כי אילץ אותם לעזור לו.

הידיעה על מותם של הארכידוכס ואשתו שטפה באותו יום את האימפריה ולאחר מכן פשטה באירופה כולה. בשדה־התעופה אָסְפֶּרן בווינה ניגנה התזמורת מנגינה חדשה, 'שיר לכת הטייסים', בעיצומו של מפגן אווירי, כשבשעה שלוש אחרי הצהריים הופסק האירוע בפתאומיות עם קבלת הידיעה מסרייבו. הקיסר פרנץ יוזף היה בעיירה אישְל כששלישו הצבאי גְראף פון פּאר הביא לו את הבשורה הקשה. הוא קיבל את הידיעה בלי להסגיר רגשות כלשהם, אך ביקש לאכול את ארוחת הערב לבדו.

הקייזר השתתף בתחרות השיט השנתית בעיר קיל. סירת מנוע התקרבה ליאכטה המלכותית. וילהלם החווה לה בידו להסתלק. אך הסירה המשיכה להתקרב, ועליה גֶאוֹרג פון מילר, ראש הקבינט הימי של הקייזר. האדמירל הכניס פתק לקופסת הסיגריות שלו וזרק אותה על הסיפון של ה'הוֹהֶנְצוֹלֶרְן'. מלח תפס אותה והביא אותה לקייזר. וילהלם לקח את הקופסה, קרא את הפתק, החוויר ומילמל: "צריך להתחיל הכול מחדש." הקייזר היה אחד האישים המעטים באירופה שחיבב אישית את פרנץ פרדיננד. הוא השקיע בקשר ביניהם ותמיד הפגין כלפיו את חיבתו, והצטער באמת על מותו. הוא הורה להפסיק את התחרות. אדמירל־משנה אלברט הופּמן, ראש מטה חיל הים, היה גם הוא בקיל, בדרכו החוצה מארוחת צהריים שבה גם השגריר הבריטי היה בין המוזמנים, כששמע דיווח שלפיו פרנץ פרדיננד "מת בפתאומיות". בלילה, לאחר שנודעו לו נסיבות המוות, הוא כתב: "מעשה איום שההשלכות הפוליטיות שלו לא ניתנות לשיעור."

אך רוב אירופה קיבלה את הידיעה בשוויון נפש, משום שבאותם ימים פעולות טרור היו עניין שבשגרה. בסנט פטרסבורג, בירת רוסיה, חבריו הרוסים של הכתב הבריטי ארתור רנסום ביטלו את הרצח כ"עוד פיסת פראות בלקנית", כפי שראו זאת רוב האנשים בלונדון. עיתונאי בפריז, ריימון רֶקולי מ'לה פיגארו', דיווח על הלך הרוח הכללי במילים: "המשבר הזה ידעך בקרוב ויהיה לעוד מריבה בלקנית, כאלה שמתרחשות כל חמש־עשרה או עשרים שנה, ונפתרות בתוך מסגרת בלקנית, מבלי שיתעורר הצורך להתערבות המעצמות הגדולות." נשיא צרפת ריימון פּוּאֶנקָרֶה היה במירוץ סוסים במסלול לוֹנְשאן בפריז. הידיעה על היריות בסרייבו לא הפריעה לו, והוא המשיך ליהנות מהמירוץ לפרס הגדול. כעבור יומיים, אלפְרידֶה קוּר, תלמידה בת 12 בבית־ספר בפרוסיה, הסתכלה עם בנות כיתתה על התמונות של הרוצח ושל קורבנותיו שהתפרסמו בעיתון. "פרינציפ נראה טוב יותר מהחזיר השמן הזה פרנץ פרדיננד," היא העירה בנימה שובבה, אם כי חברותיה ביקרו אותה על קלות דעתה.

תפילת האשכבה של הארכידוכס בארמון הופבּוּרְגפארקירְש בווינה התקיימה בחום מחניק וארכה רק רבע שעה. מייד אחריה שב הקיסר להמשיך בהבראתו במרחצאות אישְל. פרנץ יוזף הקשיש לא התאמץ יתר על המידה להפגין צער על מות אחיינו, אם כי היה מלא זעם על הדרך שבה מת. רוב נתיניו היו שותפים לרגשותיו או להיעדרם. ב-29 ביוני רשם פרופ' יוזף רדליך מווינה ביומנו: "אין תחושה של יגון בעיר. בכל מקום ממשיכים לנגן מוזיקה." ה'טיימס' של לונדון פירסם ב-1 ביולי דיווח משרה נמנום על הלוויה. הכתב שלו בווינה סיפר: "בעיתונות בולטת בהיעדרה כל נטייה לתבוע נקמה מהמלוכה הסרבית בכללותה על מה שנתפש כמעשה מרושע של מיעוט קטן... אשר לסרביה עצמה, הדיווחים בעיתונות מרוסנים להפליא."

משקיפים זרים הופתעו שהאבל בווינה על מותו של יורש־העצר הקיסרי היה שטחי וחסר כנות בעליל. לכן, היה זה אירוני שהממשלה האוסטרית לא היססה לרגע לנצל את הרצח כהצדקה לפלישה לסרביה, אפילו במחיר של הסתת רוסיה לעימות מזוין. ופרינציפ הרג את האדם היחיד באימפריה שהיה מחויב למנוע עימות כזה.