פייב סינדיקט 1: אשר בלאק

פרק 1

צריך אומץ כדי להתבגר ולהפוך למי שאתה באמת.

— אי. אי. קאמינגס

המחשבה היחידה שעוברת בראשי כשאנחנו עושות את דרכנו אל הבר היא שהמקום הזה היה פעם מועדון חשפנות. עכשיו הוא מועדון לילה אופנתי שלקוחותיו הם האליטה של ניו יורק וכל מי שהתמזל מזלו לקבל אישור כניסה.

הערב, ההגדרה כוללת את איימי ואותי. אין לי מושג איך הצלחנו להיכנס, אבל אני חושדת שזה היה קשור לאיימי. גובהה כמטר ושמונים, והיא התברכה בגוף של דוגמנית ובמראה תואם. היא בחורה מעיירה קטנה באזור כפרי באמריקה, אבל הופעתה החיצונית לא מסגירה זאת.

בשמלת נצנצים זעירה ובעקבים שמגיעים עד השמיים, היא נראית לגמרי כמו הבחורה מהעיר הגדולה שהיא מתיימרת להיות. גברים מביטים בה בתשוקה ונשים לוטשות בה עיניים בקנאה עם כל צעד שלנו.

"שמעתי שהמקום הזה היה פעם מועדון חשפנות," איימי אומרת, מבטאת את מחשבותיי.

איימי ואני נפגשנו רק היום. שתינו סטודנטיות שנה ג' באוניברסיטת וילטון. היא השותפה החדשה שלי לחדר בבניין ואסרלי, אחד מבנייני המעונות של הסטודנטים הוותיקים בווילטון. למיטב ידיעתי, אנחנו היחידות בבניין שלנו שהגיעו מאוניברסיטה אחרת.

בעוד שאני השלמתי את דרישות הקבלה הרבות דרך האינטרנט תוך כדי התנדבות בחוץ לארץ, איימי למדה בקולג' קהילתי מקומי בעיירת הולדתה, וחסכה מספיק כסף כדי לשלם את יתרת הסכום שהמלגה שלה בווילטון לא מכסה.

שתינו חדשות באזור, ודקות בלבד אחרי שפגשה אותי, איימי הציעה שנצא לרוג', המועדון הכי חם בניו יורק. מוקדם יותר היא סיפרה לי שהעיירה הקטנה שבה גדלה הייתה מבודדת מדי, והיא השתוקקה להפוך לניו יורקרית בהקדם.

אני מאמינה לה.

אני שולחת לעברה מבט ותוהה מה היא מסתירה מאחורי החזות הזוהרת שלה. מי כמוני מבינה את הרצון להתנער מהשורשים שלך, אבל אני עושה זאת בדרך כלל באמצעות מעבר ממקום למקום בלי להשתקע. בניגוד אליי, איימי בוחרת להפוך לאדם שונה לגמרי.

מבהיל לחזות בזה.

"אבל, זה היה כאילו, מקום יוקרתי," איימי ממשיכה.

צחוק מופתע בוקע מגרוני. "מועדון חשפנות יוקרתי? יש בכלל דבר כזה?"

תמיד חשבתי שמועדוני חשפנות הם מקומות מוזנחים, אבל כשאני מביטה סביבי, אני יכולה לראות בעיני רוחי את רוג' כמועדון חשפנות קלאסי. גם אם צירוף המילים האלו נראה כמו אוקסימורון.

רקדניות רוקדות בכלובים גדולים תלויים שמשתלשלים מהתקרה. הן לבושות בשמלות שחורות קטנות ואופנתיות, אבל אני מתארת לעצמי שבימים שרוג' היה מועדון חשפנות, הרקדניות לא לבשו כלום.

המוטות שמקיפים את הכלובים השחורים מעוצבים כמארג גותי יפהפה וסבוך. במקום תחתית אטומה, בסיסי הכלובים עשויים מזכוכית עבה שמאפשרת לאורחי המועדון להסתכל מלמטה לתוך הכלובים. אני מקווה שהרקדניות לובשות תחתונים, אבל אני מרכינה את ראשי ליתר ביטחון.

בשאר המועדון קיימת אסתטיקה גותית מודרנית שמעניקה לו וייב אפל ואסור. המקום מעורר בי תחושה שאני לא אמורה להיות כאן, אבל שאיכשהו יש לי מזל שאני כן. נברשות מרשימות תלויות מעל הכלובים. הקירות צבועים בצבע שחור מט, והרצפה עשויה בטון עם גימור אפוקסי שחור מבריק.

התקרה מעל הנברשות והכלובים התלויים, צבועה בלבן טהור, שמהווה ניגוד חד לצבעו השחור של שאר המועדון. גם אזור הבר צבוע בלבן נקי מעל אביזרי עץ עתירי פרטים. מספר שולחנות בנויים לתוך הקיר ברחבי המועדון ומוסתרים מאחורי וילונות מקטיפה אדומה עשירה, שתלויים מהתקרה הגבוהה ומתחככים ברצפה לצורך פרטיות מרבית.

מעלינו יש גם קומת וי־איי־פי, שמכסה חלקית את התקרה הגבוהה בצד אחד של המועדון. מרפסת הקומה משקיפה על שאר המועדון, אבל ככל שאני מצליחה לראות, ואני ממש לא רואה רחוק, לא נראה שיש למעלה מישהו.

"אם יש מועדון חשפנות יוקרתי, מתאים לאשר בלאק להיות הבעלים שלו," אומר בחור שמתקרב אלינו מהצד בדיוק כשאנחנו מגיעות לבר.

איימי בוחנת את הבחור בעניין. הוא מושך בסגנון סטריאוטיפי, אבל הוא לא הטיפוס שלי. אני מעדיפה גברים מהסוג הגבוה, הכהה והמסתורי, ואילו הגובה של הבחור הזה רק קצת מעל הממוצע ויש לו שיער בלונדיני בהיר. וכמו כל בחור אחר במועדון, הוא לובש מכנסיים אלגנטיים וחולצה מכופתרת.

גם אם הוא חמוד, הוא הטיפוס שייטמע בהמון, ואחרי שנתיים של טיולים בעולם והתרועעות עם כל כך הרבה אנשים מגוונים, אני צריכה מישהו שונה כדי שהעניין שלי יתעורר. מישהו מסקרן. מסתורי.

אני מסובבת את ראשי אל איימי ומסמנת בתנועות שפתיים, "כולו שלך."

עוד לפני שהיא מחייכת אליי, אני כבר יודעת שהיא מעוניינת. בנסיעה שלנו לכאן באובר, היא הודתה שהיא אובססיבית לגברים. דבריה נאמרו כאזהרה, כדי שאדע להתעלם מהקיבעון שלה אם המצב יהיה מטורף מדי. הרגעתי אותה שאני מסוגלת להתמודד עם זה.

כילדת אומנה לשעבר, נחשפתי להמון טירוף. למעשה, את השיחה הראשונה שלי על יחסי מין העבירה לי אחת מאימהות האומנה שלי, שהצהירה שהיא א־מינית, ושהייתה אם האומנה שלי במשך פחות משעה לפני שהתחילה להסביר לי איך מגיעים ילדים לעולם ובנוסף לכך, היא הייתה עדיין בתולה.

אני מתבוננת באיימי בשעשוע כשהיא בוחנת שוב את הבחור וסוקרת אותו בעניין מחודש. הבחור מסמיק כשהיא מתקרבת אליו מהצד. אני מתכווצת כשאני שמה לב שבנעלי העקב שלה, היא גבוהה ממנו לפחות בראש.

היא בוודאי התקשתה למצוא בחורים בגובה שלה עם ההיצע הדל בעיירה שלה. הגובה שלי הוא מטר שבעים ושלושה, ואני נמוכה ממנה בכמה וכמה סנטימטרים, ואפילו אני מתקשה לפעמים למצוא גברים גבוהים ממני. תקראו לזה טיפשות, אבל קשה לי לצאת עם גברים שנמוכים ממני.

"זיק," הבחור מציג את עצמו.

הוא עדיין מתנועע במקומו, מודע לעצמו, אבל אני לא מאשימה אותו. איימי פשוט מהממת, ותשומת הלב שלה ממוקדת בו לחלוטין. אני מבינה למה זה מלחיץ אותו.

"אני איימי." היא מצביעה על עצמה. "וזאת לוסי." היא מסמנת עליי, לפני שהיא ממשיכה ואומרת, "אז מי זה אשר בלאק?"

העיניים של זיק נפערות בתנועה קומית. "הוא הבעלים של המועדון..." קולו גווע במבוכה. הוא נראה כאילו הוא רוצה להמשיך לדבר, אבל כשעיניו עוברות אל אזור הווי־איי־פי, הוא ממהר להסיט אותן ומשתתק. הוא נראה כמעט... מפוחד.

תגובתו מסקרנת אותי, ואני מסובבת את ראשי לכיוון קומת הווי־איי־פי. קומה אחת מעל החלל המרכזי של המועדון, כך שאני לא יכולה לראות את הקצה שלה, אבל גרם מדרגות מרשים מוביל אליה, והוא נמצא במרחק של מטרים ספורים מאיתנו, כך שאני רואה מקרוב את שני השומרים שמוצבים מול חלל המדרגות.

שניהם לובשים חליפות ומצוידים באוזניות עם כבל מסולסל כמו בסרטים. עיניהם סורקות ללא הרף את המועדון בדריכות מתמדת. קודם לכן, כשחלפנו על פניהם בדרכנו לבר, שמעתי אותם מדברים בשפה שלדעתי הייתה איטלקית.

שמתי לב גם שבכל רחבי המועדון מוצבים שומרים, שעונים על הקירות בידיים שלובות ובעיניים ערניות. גם הם מצוידים באוזניות מגניבות עם כבלים מסולסלים. למעשה, יש המון שומרים ברוג', וכולם מצוידים באביזרים טכנולוגיים משוכללים ובהבעות סופר רציניות כאילו הם יודעים מה תפקידם. זה די מבהיל ומאוד מוגזם.

אחד השומרים שלמרגלות המדרגות נוגע קצרות באוזנייה שלו. הוא אומר משהו לשומר השני, ופתאום שניהם מצופפים עמדות. אישה בלונדינית יפהפייה מתקרבת אליהם.

היא גבוהה עם גזרה גבעולית של דוגמנית, בדומה לאיימי. לא היה מפתיע אותי לגלות שהיא באמת דוגמנית. בימים כתיקונם הייתי נדהמת מיופייה, אבל בגלל הנוכחות של איימי לצידי אני חסינה לזה. עם זאת, אני לא יכולה שלא לנעוץ בה עיניים כשהיא עולה במדרגות בחינניות תוך התעלמות משני השומרים. אני תוהה מי היא.

מייד אחריה עולה גבר. התנשפות רכה חומקת מפי. הוא עוצר נשימה. עיניי המוקסמות עוקבות אחר הקווים המוגדרים של לסתו. הפנים שלו ראויות להתנוסס על מסכי קולנוע, אבל האינטואיציה שלי אומרת לי שהוא לעולם לא יסכים לחשיפה כזאת.

עיניו הן שמשדרות את זה. הן אינטליגנטיות אבל גם זהירות. ממקומי אני רואה כמה הן כחולות, חדות ועזות. במעמקיהן שורר קור מצמית, שתואם את ארשת פניו הקודרת, ואני מקבלת את הרושם הברור שהוא לא רוצה להיות כאן.

אני מסיבה את מבטי מעיניו, כי הקשיחות שבהן קשה לי מדי. כמעט לא אנושית. אני מנסה להסב את מבטי ממנו לגמרי, אבל אני לא מסוגלת.

אני לוטשת בו עיניים.

ואני אפילו לא מנסה להסתיר זאת.

אני מביטה בשערו הכהה, שקצוץ בצדדים אך ארוך יותר בקודקוד. אני מביטה בחליפה המחויטת שהוא לובש, שלא מסתירה את מבנה גופו השרירי. אני אפילו מביטה בכפות רגליו, שנעולות בנעליים אלגנטיות שקרוב לוודאי עולות יותר משכר הדירה החודשי שלי.

כשהוא חולף על פני השומרים, אני מבחינה שהוא גבוה משניהם. גובהו לפחות מטר שמונים וחמישה. אני מביטה בו מהופנטת כשעיניו סורקות את ההמון לפני שהן מצטלבות עם עיניי. הן מתמקדות בהן זמן ארוך מהרגיל, ארוך מספיק כדי שאראה שהן מתכהות לפני שהן בוחנות את גופי ומשתהות קצת יותר מדי על התפיחה החשופה חלקית של שדיי. נראה לי שהבעתו מביעה תשוקה, אבל היא נעלמת כמעט מייד.

כאילו כלל לא הייתה שם.

אולי דמיינתי אותה?

תשומת ליבו חוזרת אל אחד השומרים, הוא מניע את פיו. הם מהנהנים זה אל זה לפני שהוא ממשיך בדרכו. הוא היה שם פחות מעשר שניות, אבל נשימתי נעתקה מכל העניין. אני מתנשפת עוד לפני שהוא מגיע לראש המדרגות ונעלם מטווח הראייה שלי.

איימי נועצת בי את מרפקה בצד הגוף, אני משפשפת את הנקודה שמתחת לצלעות שלי, מעסה אותה כדי להעלים את הכאב ומביטה בה בזעם. "מה זה היה?"

"לאן נעלמת עכשיו?" היא שואלת. "נראית שקועה במחשבות." צחקוק חומק מבין שפתיה האדומות כדם. "תחייכי. אנחנו במועדון. ולא סתם מועדון. הרוג'."

אני נאנחת. "לשום מקום." ואז אני משקרת, כי אני רוצה לשמור לעצמי את התשוקה שראיתי אצל 'מר עיניים כחולות'. "סתם, אני מוטרדת מתחילת הלימודים מחר. כמעט כולם למדו בווילטון מהשנה הראשונה. זה מבהיל."

למען האמת, אני לא ממש מוטרדת. הלימודים תמיד באו לי בקלות ולא הצריכו מאמץ, אבל אני יודעת שאם לא תהיה לי ברירה, אני תמיד יכולה לשבת ולחרוש. קשה להאמין שהמצב יגיע לידי כך. אבל אני בכל זאת משקרת.

אני מונעת מרצון לא הגיוני לשמור בסוד את העובדה שראיתי את מר עיניים כחולות. אני מרגישה שהסריקה האינטימית שהוא ערך לגופי — אפילו ממרחק של מטרים אחדים — היא עניין פרטי, שלנו בלבד. האם זה נוגד את קוד הבנות, לראות בחור חתיך ולא לציין זאת?

אין לי מושג.

אין לי חברים. איימי היא החברה היחידה שלי, וגם אותה רק עכשיו הכרתי.

אני לא מתעמקת במחשבה המדכאת הזאת, כי איימי כבר מגיבה בזלזול. "תעשי לי טובה. ראיתי את המערכת שלך. לקורסים שלך יש שמות שאני לא מסוגלת אפילו לבטא, ובטח שלא להבין."

זה נכון. המקצוע הראשי שלי בווילטון הוא ביואינפורמטיקה וגנומיקה. כשהראיתי לה את המערכת שלי, איימי אמרה לי שהשם של המקצוע הראשי שלי עושה לה כאב ראש. עם זאת, היא לומדת מנהל עסקים, ואני יודעת שגם זה הישג מרשים.

תוכנית מנהל העסקים בווילטון היא הטובה ביותר במדינה, אפילו טובה מזו שבוורטון. אחוז הקבלה עומד על פחות מאחד, ותהליך הקבלה בררני ביותר וכולל סדרה של ראיונות שמתקיימים על פני שנה שלמה. העובדה שאיימי התקבלה מוכיחה שהיא לא רק מבריקה מרוב האנשים, אלא גם רהוטה.

כמובן, הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה, "אני חייבת זיון. מתאים לך לצאת לסבב מועדונים? או שאת תהיי אחת מהשותפות המבאסות האלה ששונאות את הצורה שלי?"

לא רציתי להיות מבאסת, והנה אני כאן. חוץ מזה, למצוא סטוץ לא נשמע כמו רעיון גרוע כל כך. לא עשיתי סקס כבר שנים. ומהתגובה של הגוף שלי למר עיניים כחולות, כבר מזמן הייתי צריכה יחס מיוחד מגבר.

זיק שורק, ואני נזכרת שהוא כאן. הפרצוף היפה והאמריקאי הטיפוסי שלו מביע התפעלות. "אתן לומדות בווילטון?"

מתוך המבחר הקטן של אוניברסיטאות עילית של ליגת הקיסוס, וילטון נמצאת בפסגה. השם מלווה ביוקרה רבה. ומכל אוניברסיטאות ליגת הקיסוס, וילטון היא היחידה שבה תרומה להקמת בניין לא תבטיח את קבלתך או תזכה אותך בטובות. אינטלקט נחשב יותר מכסף, דבר נדיר בעולמנו.

אני מבינה למה זיק מסתכל על איימי במבט מוקסם עוד יותר. הוא ידע שהיא יפה, אבל עכשיו הוא יודע שהיא גם חכמה.

איימי מהנהנת ואז מבטלת את הנושא. "כן, אבל זה משעמם." היא מחייכת אליו בפלרטטנות. "בוא נרקוד. אני ממילא בקושי מצליחה לשמוע אותך."

זה נכון. המוזיקה כל כך רועשת עד שמפתיע שהצלחנו בכלל לנהל שיחה. אני מעבירה את מבטי ביניהם. איימי נועצת בזיק את עיני חדר השינה שלה, ואני יודעת שאם אצטרף אליהם ברחבת הריקודים, אני סתם אהיה גלגל חמישי.

לא, תודה.

לכן כשאיימי פונה אליי ומסמנת בראשה אל הרחבה, אני מנענעת בראשי. "אני הולכת לשירותים ואחר כך אולי אמצא בחור חמוד לרקוד איתו."

איימי מהנהנת באישור. "תסמסי לי כשתרצי ללכת."

אני מסכימה, למרות שעוד לא החלפנו מספרים. ואז הם מתרחקים. איימי מובילה את זיק אל מרכז הרחבה ומחזיקה חזק בידו. הקהל נחצה עבורה כאילו היא בת מלוכה. היא בהחלט נראית מיוחדת.

אני מחייכת. אני מחבבת את איימי. באמת. היא מוזרה, אבל מוזר יכול להיות גם טוב. חוץ מזה, נחמד לפגוש מישהי מלאת ביטחון אבל לא שחצנית. חביבה אבל לא פראיירית. מתעניינת אבל לא חטטנית. אם אני זהבה, אז היא הדובון הקטן, בול בשבילי. אני כבר יודעת שהיא תהיה שותפה נהדרת ואולי בעתיד אפילו חברה.

אני מתבוננת באיימי ובזיק רגע נוסף. הם החזיקו ידיים כשהתרחקו ממני, אבל עכשיו הם צמודים זה לזה. איימי נראית מאושרת כאילו היא בסביבתה הטבעית, לכן אני מחליטה להשאיר אותה ואת זיק לבד עד סוף הלילה.

ואז אני נשארת לבד, ואני לא מצליחה להתנער מההרגשה שלא משנה לאן אלך או את מי אפגוש, בסוף תמיד אהיה לבד.