פרק 1
קמילה
"מה לעזאזל אתה עושה?" אני צורחת ורצה לעבר המקום שבו מייסון מצמיד את נואה לרצפה.
דם נוזל לו מהאף והשפה שלו שסועה, אבל הדבר הבולט ביותר זה שהוא לא מנסה להשיב מלחמה. הוא פשוט מקבל את זה.
"בן זונה," מייסון נוהם, הקול שלו כל כך נמוך ומאיים שצמרמורת עוברת לי בעמוד השדרה.
מה לעזאזל נכנס בו?
אני מושיטה יד ומניחה אותה על הזרוע של מייסון רגע לפני שהוא עומד להנחית אגרוף נוסף על פניו השבורות של נואה.
"עצור," אני צועקת. "מייסון. עצור, בבקשה." אני מתחננת בקול סדוק.
נראה שהמגע שלי בבירור היה מה שמייסון היה צריך כדי לצאת מהטרנס שלו.
הוא מרים את עיניו כדי למצוא אותי. מבטו האפל גורם לנשימתי להיעצר.
אם לא הייתי יודעת טוב יותר, הייתי חושבת שהוא רוצה במותו של נואה. אבל זה לא המייסון שאני מכירה.
טוב... המייסון שהכרתי.
בימים אלה נראה שהילד מקצה הרחוב נעלם מזמן.
"מה לעזאזל אתה עושה?" הוא בוהה בנואה עוד כמה שניות לפני שהוא מאפשר לג'ייק למשוך אותו מעליו.
"אני —" הוא מרים אליי את מבטו ואני נשבעת שכאב משתקף מעיניו. "הוא נישק את הזנזונת הזו." קולו נמוך כך שרק אני שומעת אותו.
הוא מטה את הסנטר לכיוונה של טאשה, חברה בנבחרת המעודדות. עיניה פעורות והיא לבנה כמו סיד, אבל כך גם כל השאר כשהם בוהים בסצנה שלפניהם.
"מה לעזאזל הבעיה שלך? אתה לא מסתפק בלהפוך אותי למנודה, אתה גם צריך להרוס את מערכת היחסים שלי?"
"לא. הוא היה... הם היו יחד בשירותים."
הלב הולם לי בחזה. לא יכול להיות, נכון? נואה אוהב אותי, בזה אני בטוחה. זו בדיחה. מייסון שתה יותר מדי והחליט שהגיע הזמן להראות לי מי הבוס.
גניחה נמוכה בוקעת מנואה, והיא מוציאה אותי מהערפל. למה אני מתמקדת במייסון כשהחבר שלי נאנק מכאב רק בגלל העובדה שהיה בצד הלא נכון של האגרופים שלו?
"תוציא אותו מפה," אני נובחת על ג'ייק שמיד קופץ לפעולה. אמלי מסתכלת בין שנינו, לא יודעת לאיזה כיוון ללכת. "זה בסדר. לכי איתו. אני רק הולכת לנקות את נואה ולוודא שהוא יישן. כולם החוצה." אני צועקת בידיעה שכל הכיתה שלנו צופה במחזה שמתרחש להם מול העיניים.
אני צונחת על הברכיים ומניחה את היד על החזה החם של נואה. עיניו מרצדות וחיוך קטן מתעוות לו על השפתיים.
לפתע תנועה משמאל תופסת את עיניי, וכשאני מרימה את המבט אני מוצאת את כולם עדיין עומדים שם.
"תסתלקו," אני צועקת. הצעקה שלי, של אליסה ושל עוד כמה חברים שמתחילים להוציא אנשים מהחדר גורמת להם לזוז סוף־סוף.
הידיים שלי רועדות כשאני בוהה בחבר השבור והמדמם שלי.
"אתה בסדר?" אני לוחשת.
"כן, מעולם לא היה טוב יותר." הוא רוטן.
"אתה יכול לקום? נלך לנקות אותך."
"כן, אני בסדר. הוא לא הכה אותי כל כך חזק."
אני לא מציינת שמצב הפרצוף שלו סותר את דבריו.
עם הזרוע שלו שאוחזת סביב מותניי, אני מובילה את גופו הרפוי לעבר המדרגות במקביל לקולות תנועת האנשים שעוזבים סביבנו.
אף אחד לא בא לעזור וזה די מעצבן אותי, אבל ברור לי שהם לא רוצים להיות באמצע.
"שב," אני מצווה עליו כשאנחנו מגיעים למיטה של נואה. "אחזור בעוד כמה דקות. אל תלך לשום מקום."
אני חולפת על פני חדר האמבטיה הסמוך ויודעת שלא אמצא שום דבר שאני צריכה, ובמקום זה הולכת לשירותים הראשיים.
אני חוזרת לכיוון נואה עם קופסת עזרה ראשונה ביד, עוצרת בפתח החדר שלו ומעריכה את המצב. הוא הוריד את החולצה ונשכב על המיטה שלו. דם וחבורות כהות צובעים את לחייו.
נואה היה הסלע שלי.
אף פעם לא היה בינינו קשר למרות שהיינו באותן כיתות במשך שנים, אבל מצאנו זה את זה כשהייתי בשפל המדרגה הודות לחוסר היכולת המשווע שלי להשתמש במחשב.
היינו אמורים להכין גיליונות אלקטרוניים, אבל מספרים ואני זה לא שידוך משמיים, והייתי על סף של להעיף את העכבר לעזאזל על פני החדר כשהוא הציע את עזרתו.
המושג אסירת תודה אפילו לא התקרב להביע את ההרגשה שלי כשהסביר לי בצורה כל כך פשוטה איך הנוסחאות עובדות — מה שלא יכולתי להבין בזמן שהמורה שלנו התמקד במייסון וחבורת הליצנים שלו.
כעס בער לי בבטן והצצתי מעבר לכתפי בתשומת הלב המיוחדת שהם קיבלו רק בגלל המעמד שלהם בבית הספר.
זאת הייתה רק תזכורת נוספת לשאלה למה הדברים התגלגלו כפי שהם אמורים להיות.
בנות כמוני מעולם לא נועדו להיות חברות של בחורים כמוהו.
אני מניחה שטוב שגיליתי את זה לפני שהלב שלי נכנס עמוק יותר.
אולי היינו צעירים, אבל אני לא תמימה כדי שאתעלם מהעובדה שנתתי חלק מהלב שלי למייסון פיין הרבה לפני שבכלל ידעתי מה הוא שווה.
עיניו של נואה נפקחות כאילו הוא מרגיש אותי עומדת שם. למרות כל הנפיחות, אני רואה בהן אהבה.
מייסון משקר. נואה לעולם לא יעשה לי את זה. במיוחד לא הלילה.
"בייב?"
"מצטערת," אני מנערת את עצמי ממחשבות וצועדת לעברו.
אני מתיישבת על קצה המיטה שלו, טובלת מטלית בקערת המים החמימים ומתחילה לנקות לו את הפנים. הוא מתכווץ מכאב כשאני טופחת בעדינות בזווית שפתיו.
"אני לא —"
"אני יודעת."
אני סומכת על נואה עם החיים שלי.
מאז שהזמין אותי לנשף הבוגרים לפני כמה שבועות, הוא היה החבר המושלם.
עד לאותה נקודה, נער אחר כילה את כל זמני ומחשבותיי, ולא היה לי מושג שמישהו אחר קיים או עשוי להתעניין.
הוא סחף אותי מהרגליים ומאז לא היה לי רגע של חרטה.
בהתחלה התגעגעתי למייסון. הייתי נואשת לדעת מה הוא חושב על נואה. הייתי כל כך רגילה לדבר איתו על הכול, אבל נואה הראה לי מהר מאוד שאני לא זקוקה למייסון כמו שתמיד חשבתי.
היה לי את החבר החדש והמתוק שלי והחברה הכי טובה שלי אליסה. לא נזקקתי לילד שהפנה לי את הגב כשדברים לא הלכו בדרך שלו.
אני עובדת בדממה ומנקה את הפרצוף המסכן של נואה. "איפה ההורים שלך מחזיקים את משככי הכאבים?"
הוא אומר לי לאן ללכת, ואחרי שאני מסלקת את המטלית המגואלת בדם, אני הולכת לחפש משהו שיעזור לו לישון.
כשאני מגיעה למטה, אליסה, ליסה, וויאט ושיין עסוקים כולם בניסיון לסדר את הבלגן ששאר הכיתה השאירה בדרכם החוצה.
"תודה רבה לכם," אני אומרת ונכנסת למטבח.
"אין על מה. הוא בסדר?" שואלת אליסה עם דאגה בעיניים.
"כן, הוא יהיה בסדר."
"מה הוא עשה שזה הגיע לו? מייסון התחרפן לגמרי. מעולם לא ראיתי אותו ככה, אפילו לא על המגרש." אומר שיין.
בימים אלה הוא מכיר את מייסון טוב יותר מאיתנו, בהתחשב בכך שהוא בקבוצת הפוטבול עם חבורת האידיוטים. אלוהים יודע למה, הוא לא דומה לאף אחד מהם, ולמעשה, הוא בחור טוב.
מאז שהוא הואשם בכך שסימם את אמלי וג'ייק הכניס לו מכות, הדברים היו מוזרים עבורו בבית הספר. הוא שמר על פרופיל נמוך והתחמק מכולם — חוץ מהמסיבה הזאת, כיוון שנואה הוא חברו הטוב ביותר.
אני עדיין יכולה לראות את הכתמים הכהים שהשאיר אחריו הלילה ההוא בעיניים שלו, אבל הוא עשה את המאמץ.
אני יודעת שהוא חף מפשע, גם נואה, אבל זה לא אומר שמישהו בבית הספר מסכים עם ההנחה הזאת.
ג'ייק ת'ורן סימן אותו כאשם — אז זה מה שהוא יהיה, אלא אם כן מישהו יצליח להוכיח אחרת.
"אלוהים יודע. מייסון כנראה סתם נהנה לעשות לי חיים קשים. נראה שזה הקטע שלו עכשיו." אני ממלמלת.
"מה בעצם קרה ביניכם?"
"כלום. שום דבר." אני נותנת את אותה תשובה מאז כל השיט בין המשפחות שלנו. אין לי שום רצון לחיות את זה שוב, ואני לא רואה את הדברים בינינו חוזרים למה שהיו פעם.
"אתם יכולים לצאת מכאן אם אתם רוצים. אני אסיים."
"באמת?" אליסה שואלת, נראית מודאגת.
"כן. אני לא רוצה לתת לו את הסיפוק מזה שהרס לכולם את הלילה. לכו לדיינר האסים או משהו."
"אם את בטוחה..."
שלושתם מסיימים את מה שהם עושים, נפרדים ויוצאים לדרך.
ההורים של נואה, ברוב חוכמתם, הזמינו לעצמם חדר במלון ללילה כך שיש לי מספיק זמן להחזיר את המקום לקדמותו לפני שהם חוזרים הביתה — לא שזה נורא. המסיבה לא באמת הספיקה לצאת לדרך לפני שמייסון הרס אותה.
ובזה מסתכם הניסיון שלי להעניק לנואה את מסיבת יום הולדת שמונה־עשרה הטובה ביותר אי פעם.
אני זורקת עוד כמה כוסות לפח, לוקחת חפיסת אדוויל וחוזרת לנואה.
בחדר השינה שלו אני מוצאת אותו מעולף.
אפילו כשרק אור הירח מאיר את הפנים שלו, אני רואה שהנפיחות רק החמירה, ושטפי הדם התכהו. יש לו גם כתם סגול שמתחיל להיווצר על הצלעות.
מייסון באמת עשה עליו פאקינג סיבוב.
האגרופים שלי מתעקלים לצידי גופי בכעס. איך הוא מעז להרים ידיים על נואה? כאילו הוא מתכוון להרוס לי כל דבר בחיים.
אני מופתעת שהוא לא היה מעורב יותר בהרחקה של אמלי אל מחוץ לעיר לפני שג'ייק הבין שהוא מאוהב בה. להיפטר ממישהי שהפכה מהר מאוד לחברה הכי טובה שלי זה בהחלט משהו שאני יכולה לדמיין שהוא יעשה רק כדי לעצבן אותי.
אני מניחה את המים ומשככי הכאבים על השידה וניגשת להסיט את הווילון.
"בואי הנה." אומר נואה, ובקושי מצליח להושיט לי את ידו.
"אני לא רוצה להכאיב לך."
"את לא."
אני חולצת את הנעליים ומטפסת על המיטה לצידו, לבושה לגמרי.
לא כך בדיוק תכננתי לבלות את הלילה של יום ההולדת שלו.
הזרוע שלו נכרכת לי סביב המותניים והוא מושך אותי לאחור בגבי אל החזה שלו. אני לא מפספסת את נשימתו החדה.
"אני כל כך מצטערת, נואה."
"היי, שום דבר מזה לא היה באשמתך."
שפתיו הרכות לוחצות לי על הכתף לפני שהוא שומט את ראשו אל הכרית ונרדם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.