פילגש נשואה

1

היתה שעת בין-ערביים כאשר עצרו בצומת. המנוע של המכונית השכורה – שאותה קיבל ג'רלד בחוסר רצון, שכן המכונית שרצה לא היתה פנויה – נוהם במתיקות.

"לאן עכשיו, יקירה?" שאל בנימת קול מנומסת עד כדי הגזמה, אומר לדבורה שהוא מתכוון בעצם לגלות את קוצר רוחו.

"הישר קדימה," אמרה לו. "הכפר נמצא במרחק של חצי מייל בערך מכאן."

הוא שילב הילוך ראשון ושחרר את הקלאץ' באלימות בלתי נחוצה. זו היתה דרכו להראות שהוא שונא את העובדה שהוכרח לבוא.

אבל אמה של דבורה, שנפלה ושברה את עצם האגן, ואחיה פול, עם המחויבויות העסקיות שלו והיריונה המתקדם של אשתו, לא יכלו להגיע לניו-יורק לחתונת האביב שלהם.

הם היו תמיד משפחה קרובה ואוהבת – עד שהיא ניתקה את הקשר ויצאה לגלות. אבל עכשיו, אחרי שהיתה במרחקים זמן כה רב, היא רצתה לראותם, רצתה שהם יפגשו את ארוסה לפני החתונה.

"תמיד נוכל להיפגש בעתיד," טען ג'רלד כאשר העלתה את הנושא בפעם הראשונה. "נותרו שבועיים בלבד עד החתונה, ומתוכנן לנו סוף-שבוע באל.איי. עם ההורים שלי, כך שאין לי דקה מיותרת..."

ג'רלד ג'סטין דלסי, בלונדי ונאה, ראש הסניף הניו-יורקי של בית האופנה דלסי הממוקם באל.איי. ובנו של המייסד, הורגל לעשות דברים על פי דרכו בתחום העסקי ובחייו הפרטיים.

כאשר הועבר מהסניף הפריזאי לניו-יורק, לפני פחות משנה, דבורה הפכה לאחת הנשים המעריצות שנפלו לרגליו. כמעט.

נמשכת אל פניו הנאים ואל התחכום שלו, היא אספה את שערה הבלונדי הבהיר בפקעת, למדה להדגיש את עיניה הירוקות – עיניים ששינו צבע לפי האור – והורידה במשקלה עד שהיתה דקיקה ושקופה כפי שאהב את הנשים שלו.

למעשה, היא עשתה כל מה שאפשר כדי להיות דומה לנשים שאהב.

עשתה הכל, זולת להיכנס אתו למיטה.

כאשר הציע לה נישואים לבסוף, היא היתה מאושרת. לזה קיוותה מזה חודשים.

אז למה היססה?

למה לנסות לשטות בעצמה? האזכור של דיוויד בקצב העולם הוא שטלטל את עולמה.

אותה כתבה קצרה – שראתה במקרה.

 

דיוויד וסטלייק, מולטי-מיליונר בזכות עצמו שעוד לא מלאו לו שלושים שנה, החליט להציל את אחד האתרים הידועים ביותר של לונדון.

כאשר, בעקבות הזנחה של שנים, הוכרז שבית סט. מרי'ס מסוכן וחרב ההריסה הונפה מעליו, איש העסקים הפילנטרופ קנה את הנכס האדוורדיאני הנאה תמורת סכום חסוי.

אחרי שעבודות השיפוץ יושלמו, הוא ימסור את הבית לידי אגודת צדקה שמתכננת להפוך את הבית למרכז לימוד לצעירים ומבוגרים מאותגרים מנטלית.

בתחילת השנה הקודמת מימן מר וסטלייק, איש עבודה מוכר ובעל מעמד בינלאומי בקהיליה העסקית, את הבניה והציוד של אגף טיפול מיוחד וחדש בבית-החולים סט. ג'וד'ס.

 

די היה בזה כדי לפתוח את הסכרים לזכרונות שניסתה לשכוח.

למרות שדיוויד היה איש עסקים, ללא שום עניין מיוחד באמנות או עיצוב, הם נפגשו במסיבת קיץ אצל סוכן אמנות לפני שלוש שנים.

היא הבחינה בו מיד. גם קלייר, חברתה ושותפתה לדירה.

הוא לא התאים לקהל חובב האמנות בלבושו המהודר ותספורתו המהודרת אך השמרנית. רבים מהצעירים שם, כולל היא, היו בוגרי קולג'. אבל הוא היה מבוגר יותר, בוגר יותר, עם הילה שקטה של סמכותיות סביבו ותערובת של אסתטיות וחושניות שריתקו אותה למן ההתחלה.

אם לשפוט לפי המבטים שהנשים במקום שלחו לעברו, הרי שגם הן חשו כמוה.

קלייר, אדמונית וכחולת עיניים, יפה כתמונה, ניסתה להתחיל אתו. אבל, למרות שחייך ודיבר, הוא לא הגיב לניסיונות הנחרצים שלה לפלרטט עמו.

הוא בחר בדבורה דווקא.

הוא נעמד לצדה ואמר, "כבר התחלתי לשאול את עצמי למה באתי למסיבה הזו, אבל עכשיו אני יודע." הוא הביט לתוך עיניה הירוקות והוסיף, "יש לך את העיניים היפות ביותר שראיתי מעודי. הן דומות לאבני ברקת."

אומרים שהגורמים לאהבה הם תקווה ושינוי. היא לא קיוותה – הקריירה שלה גזלה ממנה את כל מחשבותיה באותו זמן – אבל היא ראתה את עצמה משתקפת באישונים הכהים שלו, וכל מה שגרם לעולם לנוע, נע באותו רגע.

למרות שלא היה יפה-תואר ככוכב קולנוע, הרי שהוא היה אחד הגברים המושכים ביותר שראתה מעודה, עם חן גמיש ונינוח של אתלט וכריזמה של גורו.

אחרי עשרים-ואחת שנים של חיבה משפחתית יציבה, חייה התלקחו. באותו רגע היא התאהבה בעומק תשוקה שחשבה שתוכל להספיק לה לחיים שלמים.

זמן לא רב לאחר מכן היא גילתה שבית האופנה דלסי אהב את תיק העבודות שלה והציע לה משרה בפריז, משרה שרוב מעצבי אופנה צעירים היו מתים לקבל.

היא דחתה את המשרה בלי נקיפות מצפון, מסרבת להיפרד מדיוויד.

לאחר שבועות בלבד, בתארו את עצמו כגבר של אשה אחת, הוא הציע לה נישואים. ביודעה שהיא אשה של גבר אחד, היא נעתרה לו בשמחה.

כאשר ענד על אצבעה טבעת אירוסים יפהפיה, היא רצתה שקלייר וכל העולם יחלקו עמה את אושרה.

העולם נראה אדיש למדי וקלייר – למרות שהתפארה בחבר נאה חדש – נראתה שקטה באופן מוזר.

שתי האחיות של דיוויד, וכל המשפחה שלה, היו מאושרים לשמוע את החדשות.

מאחר שנמאס לו לחיות בדירה בלונדון, דיוויד הציע שיקנו בית בכפר, כך שהם התחילו לחפש את בית החלומות שלהם.

בתחילה הדבר לא עלה בידיהם. ואז, בשלהי אוקטובר, יצא לשוק בית אחוזה אליזבתני בן שבעה חדרי שינה, עם גינות, אורווה וגינה מגודרת מן המאה השש-עשרה.

רות'לנדס, הודיע להם המתווך, היה בית דו-קומתי עשוי אבן, עם ארובות מעוקלות וחלונות מחוזקים. הייחוד של הבית היה בעובדה שהוא לא עמד במרכז הנחלה, אלא במרחק שני שלישים מהכניסה אליה.

הבית והאורוות, הבהיר המתווך, זקוקים לשיפוץ נרחב.

הנחלה, שהיתה באזור נעים של גבעות, במרחק מייל מהכפר הציורי פיטיים, היתה במרחק נסיעה סביר מלונדון.

הם נסעו לראות את הבית למרות האזהרות של המתווך והמחיר הגבוה.

הם גילוי שהמקום עזוב למחצה. דלת הכניסה היתה תלויה על הצירים, הזגוגיות נעלמו מהחלונות, חלק מהגג נפל פנימה והקיסוס השתלט על כל שטח אפשרי. עם זאת, דבורה התאהבה בבית במבט ראשון.

"מוצא חן בעינייך?" שאל דיוויד בזמן שצעדו יד ביד בתוך החדרים ההרוסים.

ביודעה שהבעלים מבקש מחיר גבוה מדי, ומודעת לכך שיצטרכו להוציא על השיפוצים עשרות אלפי פאונד, היא היססה.

"את לא צריכה להגיד כלום," אמר לה בחיוך. "אני צריך רק להביט בפנייך כדי לדעת שכן, וזה יהיה מקום נפלא לגדל בו את הילדים שלנו."

דבורה היתה מלאה אושר ושמחה כה גדולים עד שהרגישה מכושפת.

האושר המבליח הזה ארך עוד כמה שבועות קצרים. ואז הבגידה של דיוויד גרמה לה לסבל בל יתואר וריקנות מוחלטת – היא הפכה לקליפה בגיל עשרים-ואחת.

העניינים הסתבכו בשל העובדה שאחיה פול, ואחותו הצעירה של דיוויד, קת'י, התאהבו זה בזה והתכוונו להינשא באביב שלאחר מכן.

מאחר שגאוותה היתה על כפות המאזניים, ומאחר שלא רצתה לפגום בהרמוניה המשפחתית, היא הסתירה מכולם את מעשיו של דיוויד והכריזה ששגתה ולכן החליטה לשים קץ לאירוסים.

כאשר לחצו עליה להסביר, היא אמרה שהקריירה שלה חשובה לה יותר מנישואים.

כולם נדהמו, וכל אחד בדרכו שלו ניסה לגרום לה לשנות את דעתה.

פול היה העקשן מכולם.

היא הרגישה כאילו יד ענקים מוחצת את לבה, ולבסוף, אחרי שהשביעה אותו לשמור על סודיות, היא סיפרה לו חלק מהאמת ואמרה שדיוויד ניהל רומן עם קלייר. זה לא היה כל הסיפור, למרות שדי היה בכך. אבל היא לא יכלה לספר לפול את הגרוע בחטאיו של דיוויד.

"אחות, אני די בטוח שאת טועה." הוא נשמע נורא כעוס.

"הלוואי."

"מה דיוויד אומר ביחס לזה?"

"הוא לא יודע שאני יודעת."

"לא דיברת אתו?"

"לא. לא יכולתי להביא את עצמי לידי כך... וזה לא היה נחוץ. קלייר הודתה בזה. היא כמעט הקניטה אותי ביחס לזה."

"אולי היא ניסתה לעשות בעיות – להפריד בינך לבין דיוויד?" אמר פול.

"למה שהיא תנסה להפריד ביני לבין דיוויד כאשר יש לה חבר משלה?"

"יכול להיות שיש לה חבר משלה, אבל אם היא תמיד חשקה בדיוויד – "

"זה בדיוק העניין. היא תמיד חשקה בו, והיא יפהפיה ומושכת – "

"ורגילה לזה שגברים נופלים לרגליה. אז אם דיוויד התעלם ממנה... את יודעת מה אומרים על אשה פגועה. יכול להיות שהיא משקרת," הטעים פול.

"אני משוכנעת שלא. חוץ מזה, ראיתי אותם יחד – ראיתי אותם מתנשקים."

לרגע, פול נראה המום ואז אמר, "נשיקה לא מוכיחה שום-דבר."

מאחר שלא רצתה להיכנס לפרטים המכאיבים של מה שראתה, היא אמרה, "זה היה יותר מנשיקה, תאמין לי."

הוא חשב על כך לפני ששאל ברצינות, "עד כמה דיוויד חשוב לך?"

"הוא נחשב בעיני פחות מקליפת שום," שיקרה, מלאה מרירות וכעס.

"את בטוחה בזה?" לחץ פול.

"בהחלט. אני לא רוצה לראות או לשמוע ממנו יותר לעולם. אני אדבק בקריירה שלי."

אומלל, אבל מכבד את הביטחון שלה, פול שתק.

מאחר שרצתה נואשות להסתלק משם, היא יצרה קשר עם בית האופנה דלסי ושאלה אם הם עדיין מעוניינים להעסיק אותה.

בגלותה שכן, היא קיבלה את התנאים שלהם ונמלטה לצרפת.

במשך שנתיים, בעודה חיה בפריז ושקועה בקריירה שלה – בלי לחזור אפילו לחתונה של פול וקת'י – היא ניסתה לא לחשוב על דיוויד, להוציא אותו ממחשבותיה, לשכוח ממנו.

מאז הגיעה לניו-יורק היא הצליחה בכך פחות או יותר. לעתים רחוקות בלבד, ברגעים של אי-זהירות, היא הוכתה תחושה של פגיעה ואובדן, חדה כאבחת סכין.

אבל מאז קראה את הכתבה ההיא עליו הוא הפך לרוח רפאים שרדפה אותה יום ולילה, מסרבת להסתלק.

במהלך ארוחות צהרים אופנתיות וארוחות ערב אלגנטיות, בתוך כל השאון והצחוקים, היא היתה משתתקת ופניו הכהים היו ממלאים את מוחה.

למרות כל הצער והכאב שגרם לה, היא נזקקה למאמץ עז ולכל כוח רצונה כדי להתרכז בעתיד המזהיר הצפוי לה עם נישואיה לג'רלד.

ההיסוס הראשוני שלה הפתיע והתמיה אותו, אבל ברגע שטבעת האירוסים שלו קישטה את אצבעה, ותוכניות החתונה נערכו, ביטחונו חזר אליו.

עד כדי כך שכאשר היא התעקשה על מה שנראה לו דרישה בלתי סבירה לפגוש את המשפחה שלה, הוא אמר בביטול, "לא חיית בבית מאז הקולג'. לא ייתכן שכל-כך חשוב לך לבקר דווקא עכשיו."

אבל זה היה חשוב. כל-כך חשוב – למרות שהיא לא ידעה בדיוק למה – עד שהיא איימה לדחות את החתונה.

דחוק לפינה בשל נחישותה, ג'רלד הסכים בחוסר רצון ועכשיו הם היו בדרכם לסוף-שבוע עם אמה ואביה החורג בסלדון.

לא בלי כעס.

ג'רלד בילה את מרבית זמן הטיסה בתלונות על כך שיש לו דברים טובים יותר לעשות מאשר לבקר חור נידח.

ואי-אפשר היה להכחיש שסלדון אכן היתה חור נידח.

זה היה מקום כפרי שבו מעט מאוד דברים קרו, וכל החידושים והמודרניזציה חלפו מעל סלדון. הרחוב הכפרי, עם המרזבים והקוטג'ים הציוריים, לא השתנה מזה מאתיים שנה – מלבד העובדה שעכשיו הואר באמצעות פנסי חשמל ולא מנורות גז.

"למרות העובדה שהוא במרחק שלושים מייל בלבד מלונדון, נראה כאילו הזמן עמד מלכת במקום הזה," הטעים ג'רלד בקול נוטף בוז.

"אני מניחה שבמובן מסוים זה נכון," הסכימה בקול מתון. "אבל אמא מאושרת כאן."

אחרי שבעלה הראשון נפטר, לפני כחמש שנים, לורה הרטלי פגשה והתחתנה עם אלן דולינג, אלמן והרופא הכללי של הכפר.

הם התגוררו בסמוך לכנסיה, בבית מרווח ובנוי היטב, שהיה פעם בית הכומר. תוספת חד-קומתית נבנתה לצד הבית, ושם קיבל אלן דולינג את החולים שלו מזה עשרים שנה.

כאשר עצרו מחוץ לבית, הדלת נפתחה על ידי אשה בגיל העמידה שדבורה לא ראתה מעודה.

"תיכנסו. גברת דולינג מחכה לכם." ואז הסבירה, "אני גברת פיל. אני מתגוררת במרחק כמה בתים מכאן. אני משמשת סוכנת בית מאז שגברת דולינג נפלה."

ג'רלד הוציא את המזוודות שלהם מתוך תא המטען של המכונית והם צעדו בעקבות גברת פיל לתוך המבואה, שם היא נטלה את המזוודות מידיו של ג'רלד לפני שלקחה אותם אל הטרקלין.

הוא הפך לחדר שינה זמני, ולורה דולינג שכבה במיטה, גווה מורם על כריות. שיער רך ובהיר מסגר פנים עדינים וצעירים למראה, ועיניה היו בצבע ירוק-כחול כעיני בתה.

"יקירתי!" היא פשטה את זרועותיה לפנים. "כמה נפלא לראות אותך... עבר כל-כך הרבה זמן מאז ביקרת בבית."

דבורה גהרה מעל הדמות המוכרת וחיבקה את אמה בעוד דמעות צורבות את עיניה. "נפלא לראות גם אותך... וזהו ג'רלד," המשיכה בגאווה.

הוא היה לבוש להפליא – כתמיד – בחולצה כחולה בהירה, עם צעיף משי לצווארו, סוודר בצבע שמנת איטלקי עשוי משי וצמר ונעליים נאות.

לורה קידמה את פניו בחיוך מקסים. "אני כל-כך שמחה להכיר אותך."

הוא אחז בידה המושטת ואמר, בנימוס יותר מאשר בחמימות, "גברת דולינג, מאוד נעים לפגוש אותך."

"אנא, שבו."

הוא התיישב על כורסה בזמן שדבורה התיישבה על המיטה.

"המרפאה תמיד מלאה ביום שישי בערב," המשיכה לורה. "נראה שכולם רוצים כדורים ומרקחות לפני סוף-השבוע. אבל אלן יצטרף אלינו עוד מעט..." ואז אמרה לבתה, "עכשיו, תני לי לראות את הטבעת שלך."

זו היתה טבעת יהלום מרהיבה שכל אשה היתה מתגאה לענוד.

נשמעת יראה מעט, לורה אמרה, "זה משהו."

דבורה סובבה את הטבעת כדי שתזהר באור והסכימה, "נכון, לא? ג'רלד בחר אותה."

אבל לפעמים היא ראתה במקומה אבן אופל בודדה שהיתה קסומה למדי...

כאשר היא ודיוויד דיברו על טבעות אירוסים, הוא אמר בנחישות, "יהלומים יהיו בנליים מדי בשבילך. בכל מקרה, את צריכה משהו שיתאים לעיניים שלך."

"אבן ברקת?" הציעה.

הוא נענע בראשו בהחלטיות. "את צריכה משהו מעודן יותר מברקת. כאשר הייתי בשנה שעברה בקובר-פדי ראיתי אבן אופל ירוקה-כחולה שתהיה מושלמת..."

"אני חייבת לומר שאת נראית נפלא!" קולה של אמה קטע את מחשבותיה של דבורה. "אבל נעשית נורא רזה."

"דקיקה," תיקן ג'רלד. "זהו צו האופנה."

"מה שלומך, אמא?" שאלה דבורה במהירות.

"אני בסדר," ענתה לורה בחיוך. "עוד כמה ימים ואוכל לקום על הרגליים. למרות שלא אוכל לרקוד עדיין."

ואז לורה הדפה הצדה את טרדותיה שלה ושאלה, "אני מניחה שביליתם את היום בלונדון. נפגשתם, כמתוכנן, עם פול וקת'י?"

"כן, סעדנו בחברתם."

"באחוזת תורנטון?"

"לא, נפגשנו בעיר."

לורה שאלה בקול אגבי מאוד, "אני מניחה שלא ראית את דיוויד."

במכתבים ובשיחות הטלפון בני המשפחה שלה לא הזכירו את שמו של דיוויד, והשאלה הפתיעה וזעזעה אותה כאילו היה בה מארב מתוכנן.

חלף רגע לפני שדבורה הצליחה להגיד בקול רועד, "לא. למה שאראה אותו?"

"סתם תהיתי," אמרה לורה במעורפל. ואז, "מה עשיתם אחרי ארוחת הצהרים?"

"פול היה צריך לחזור לעבודה, אז עשינו סיבוב בהרודס יחד עם קת'י. יש עוד כמה דברים לתינוק שהיא צריכה לקנות והיא אמרה שבימים אלה לפול אין זמן לקניות."

"מאז מותו של אביך פול מנהל את החברה והוא נמצא תחת לחץ עצום."

דבורה, שהיתה תמיד קרובה מאוד לאחיה, נאנחה. "אני מניחה שלא עזרה העובדה שהעוזר הראשי שלו לקה בהתקף לב."

"כן, ג'ון לטימר המסכן. למרות שנראה שהוא מתקדם יפה ומקווה לחזור לעבודה בעוד חודש או משהו כזה. בינתיים פול עובד בלי הפסקה. אבל הרטלי-אלקטרוניקה היתה תמיד חשובה לו ועכשיו, כשעומד להיוולד לו בן, לו יוכל להוריש את החברה, אני מניחה שהיא חשובה לו עוד יותר." לורה הקדירה פנים. "אני רק מקווה שהוא יצליח להיחלץ מהמשבר האחרון ולמנוע השתלטות עוינת. אובדן החברה יחסל אותו."

"הוא דיבר על כך שקרופטס לוחץ, אבל הוא נשמע די בטוח בעצמו כשאמר שיצליח להדוף אותו," אמרה דבורה.

"אני מאוד מקווה," אמרה לורה. היא תמיד דאגה לשני הילדים שלה.

אחרי שתיקה היא שינתה נושא. "רציתי לשאול אותך – שמעת פעם מקלייר?"

כל עצב בגופה נדרך ודבורה אמרה בנימת קול אגבית, ובמידה הולמת של שאלה, "קלייר?"

"קלייר בולטון... החברה שלך מהקולג'."

"לא. למה את שואלת?"

"כאשר הייתי בבית-החולים, עם עצם האגן שלי, אמה שכבה במיטה הסמוכה. היא סיפרה לי שקלייר עזבה את בעלה ועברה לחיות עם גבר אחר."

"עזבה את בעלה?"

"היא התחתנה עם רורי מקאינס..."

"לפני כמה זמן?" דבורה היתה מרוצה לשמוע את היציבות בקולה.

"כמעט לפני שלוש שנים, כך הבנתי. לא ידעת שהיא התחתנה?"

"לא..." היא התנשמה עמוקות. "הקשר בינינו נותק כאשר עברתי לפריז."

אמה שתקה, למרות שמבטה היה מהורהר.

"מה קרה לילד?" שאלה דבורה לאחר רגע. "לקלייר יש ילד, לא?"

"כן, קוראים לו שון. נראה שכאשר היא עברה לחיות עם החבר החדש שלה, היא השאירה את הילד אצל רורי. אבל הוא סירב לקחת אחריות, טען שהיא היתה הרה כאשר נפגשו ושהילד אינו שלו..."

דבורה הרגישה כיצד הכאב בחזה מתפשט. היא ידעה של מי הילד...

"אחותה המבוגרת יותר של קלייר, שהתחתנה ויש לה שלושה ילדים משלה, מטפלת במסכן הקטן."

לורה ראתה את ההבעה על פניה של בתה ומיהרה להגיד בחשש, "אני מקווה שהחדשות לא מטרידות אותך! אני יודעת שפעם מאוד הערכת את קלייר."

"כן, נכון." פעם. "אבל את לא?"

"לא." לורה היתה כנה. "אני חוששת שאף-פעם לא סבלתי אותה. תמיד חשבתי שהיא רודפת גברים – ושהיא מאוד מקנאת בך."

"מקנאת בי?" שאלה דבורה בפליאה.

"נראה שהיא תמיד רצתה כל מה שיש לך."

דבורה נשכה את שפתה.

"ולמרות שהיא היתה אחת הנערות היפות ביותר שראיתי מעודי," המשיכה לורה, "ואת והיא הייתן חברות כל-כך טובות, תמיד הרגשתי שאין לה עקרונות. הייתי מאוד מרוצה כאשר פול פגש את קת'י והתאהב בה. בשלב כלשהו חשבתי שהוא עלול להסתבך עם קלייר..."

אבל זה היה דווקא דיוויד.

"אבל כל זה תם ונשלם." לורה זעה, כאילו הדפה מעליה את העבר. "עכשיו, ספרי לי על העבודה שלך. את מאושרת מהחיים בניו-יורק ומהיותך מעצבת ראשית בחברת אופנה מובילה?"

לפני שהספיקה לענות, ג'רלד אמר, "כמובן שהיא מאושרת. מי לא יהיה מאושר? דבורה אשה בת מזל."

"ומוכשרת," הטעימה לורה בשקט.

ג'רלד הסכים, מוטרד מעט. "זה ברור מאליו. אחרת היא לא היתה עובדת בדלסי. יש לה כל מה שהיא היתה יכולה לאחל לעצמה – אורח חיים זוהר, מלתחה נפלאה, נסיעות לבירות האופנה בכל העולם... ועכשיו, אחרי היסוס מסוים, היא עומדת להתחתן עם הבוס."

"היסוס מסוים?" לורה הקדירה פנים.

"אני לא יודעת למה לא נעניתי מיד," אמרה דבורה במהירות.

ג'רלד הביע את דעתו בקול יבש. "ללא ספק זו היתה דרכה לגרום לי להיות להוט יותר אחריה."

"לא נכון," הכחישה, אבל היתה מודעת לכך שהוא לא מאמין לה.

"רצית להיות בטוחה, וזה טוב," העירה לורה בשקט.

ודבורה ידעה ללא צל של ספק, שלמרות מראהו ועושרו, אמה לא סובלת את ג'רלד.

בדיוק כמו פול.

היא ניסתה להבליע את האכזבה שלה ואמרה לעצמה שכאשר הם ילמדו להכירו הם ישנו את דעתם. ואם לא, אז זו הבעיה שלהם. היא אהבה אותו והיא תחיה את החיים בהם בחרה.

לורה עשתה מאמץ נחרץ ואמרה, "אני בטוחה שכל ההכנות לחתונה הושלמו."

"כן, אנחנו – "

"וטוב שכך," אמר ג'רלד, עיניו האפורות חושפות את קוצר רוחו. "לא נשאר לנו הרבה זמן מאחר שאנחנו מבלים את סוף-השבוע הזה כאן."

באותו רגע הופיע אלן דולינג. הוא היה גבוה ומקריח, עם פנים מכוערים באופן נעים והילה של ביטחון שקט.

לאחר שהגברים הוצגו זה בפני זה, ואלן בירך את שניהם ונשק לדבורה, הוא הוציא בקבוקים וכוסות. "חייבים לחגוג. מה תשתו?"

הם שוחחו בעודם שותים – לורה ואלן בעליצות מאולצת, ג'רלד בלא מעט התנשאות.

דבורה נאנחה בינה לבינה כאשר הקשיבה להם. העובדה שאמה ואביה החורג עובדים כל-כך קשה רק הדגישה את הפער בינם לבין בעלה לעתיד.

היא יכלה רק לקוות שהנסיעה לסוף-השבוע הבא בלוס-אנג'לס לצורך פגישה עם הוריו של ג'רלד תהיה קלה יותר.

"טוב, מובן שניו-יורק היא המקום לחיות בו," אמר ארוסה. "אני לא מבין אנשים שגרים במקומות אחרים."

"ואולי טוב שכך," הטעים אלן בנימה חידתית. "אחרת ניו-יורק תהיה רועשת וצפופה עוד יותר."

ג'רלד שאל בנימה מתנשאת, "האם ביקרתם שם אי-פעם?"

"כאשר הייתי גבר צעיר הוצעה לי משרה באחד מבתי-החולים האוניברסיטאיים בניו-יורק. אבל אחרי שנה ויתרתי על המשרה וחזרתי הביתה. למרות שהעיר נפלאה במובנים רבים, לא רציתי לחיות בה לתמיד."

"אתה מעדיף להיות רופא כללי בסלדון?" שאל ג'רלד בנימה של חוסר אמון.

אלן ענה בקול מתון, "למעשה, כן."

"ואני חשבתי שאדם אינטליגנטי היה משתעמם כאן עד מוות."

אלן משך בכתפיו. "סלדון לא מתאימה לכל אחד, אבל יש בעולם כל מיני אנשים."

"עד כמה שזה נוגע לי, כל מי שבוחר לגור בחור כזה צריך להיבדק אצל רופא – "

"סיפרתי לכם שאנחנו נוסעים להוואיי לירח-דבש?" מצטערת נואשות על שהתעקשה לחזור הביתה, דבורה מיהרה להתערב בשיחה בניסיון להסיט את תשומת הלב מגסות הרוח של ג'רלד.

כאשר גברת פיל הכריזה שארוחת הערב מוכנה, היא נשמה בהקלה.

ההקלה היתה קצרה.

לורה קיבלה מגש בעוד ששלושת האחרים סעדו בחדר האוכל. הארוחה היתה לא נוחה. אלן ודבורה ניסו בכל מאודם לנהל שיחה, אבל ללא עזרתה האבירית של לורה, ונוכח האדישות של ג'רלד, השיחה גוועה עד מהרה.

אחרי הארוחה דבורה ואמה ואביה החורג עשו כמיטב יכולתם, אבל ג'רלד נראה משועמם עד מוות, והם פרשו למיטות בעשר וחצי.

ג'רלד אמר בעצבנות, "לילה טוב," וכדי להראות שהוא מאשים אותה, הוא נפרד מדבורה בלי נשיקת לילה טוב.

היא גנחה בשניה בה נכנסה לחדר שלה. סוף-השבוע התגלה כאסון אמיתי. היא מתה כבר שיסתיים והם יחזרו למנהטן.

 

ביום ראשון שלאחר מכן, אחרי הטיסה שלהם בחזרה מאל.איי., שם בילו סוף-שבוע עם הוריו של ג'רלד, ג'רלד התעקש לעצור לארוחת ערב אצל דילנ'ס – הוא סירב לאכול את מזון המטוס – והשעה היתה מאוחרת למדי כאשר מכונית הספורט האדומה שלו עצרה לפני בית הלבנים בו חיתה דבורה.

השבוע החולף היה מטורף יותר מהצפוי, מאחר שעם הפעילות של הרגע האחרון, הם היו צריכים להציג את אופנת הקיץ של דלסי בשדירה החמישית.

ברגע שכל זה הסתיים הם טסו לחוף המערבי.

דבורה תהתה בחשש אם הוריו של ג'רלד יראו בה כלה מספיק טובה עבור בנם היחיד. אבל הם נראו מרוצים באמת שבנם מתחתן סוף-סוף בגיל שלושים-ושתיים והיו מקסימים אליה וסוף-השבוע חלף בהצלחה גדולה.

ג'רלד כיבה את המנוע וקפץ מתוך המכונית כדי לפתוח את דלתה. כאשר הושיט את ידו להרים את המזוודה שלה, היא הביטה לאורך הרחוב העמוס שבו חיתה מאז הגיעה לארצות-הברית.

הרחוב שהיה עמוס והומה במשך היום, היה רומנטי בלילה, זוהר באורות כחולים וזהובים, עם חלונות מוארים וצללים עמוקים, פנסי הרחוב מטילים נוגה על העצים המלבלבים.

דבורה אהבה לגור בקומה השניה של הבית הישן הזה, אבל אחרי החתונה היא תעבור לדירה המפוארת של ג'רלד בשדרת פארק.

זו היתה מחשבה מרגשת.

אבל היא תתגעגע לפראן, שותפתה לדירה, שלא לדבר על תומס, החתול שלהן, אשר כחתול רחוב רעב השתמש במדרגות החירום ובחלון פתוח למחצה כדי לעבור לגור אתן.

"אני לא יודע למה את סובלת את היצור מוכה הפרעושים הזה," אמר ג'רלד בזמנו.

"הוא לא כזה בכלל," הכחישה בתרעומת. "ואני אוהבת חיות."

"טוב, אני רק מקווה שאת לא חושבת להביא אותו אתך."

"לא. פראן תטפל בו."

ארוסה נראה כמי שרווח לו.

עתה, כאשר עלו במדרגות, תומס הופיע יש מאין. הוא היה חתול גדול וקולני בהבעת השמחה שלו עם שובה, והוא התחכך בחושניות בקרסוליהם, כמעט מפיל את ג'רלד.

ג'רלד קילל חרש וברגל לא עדינה מדי הדף מעליו את החיה.

דבורה הקדירה פנים, התכופפה והרימה את תומס, תוחבת אותו מתחת לזרועה.

כאשר הגיעו אל הדלת, ג'רלד שאל, "אני יכול להיכנס לקפה?"

היא נענעה בראשה ואמרה בקול קצר קצת, "עדיף שלא. יותר מדי מאוחר."

ראשית, אחרי סוף-שבוע כל-כך עמוס, ושני סופי-שבוע רצופים של נסיעות, היא היתה עייפה באופן נואש. אבל, מאחר שלג'רלד לא היתה אהדה למי שאין לו כוח, היא חששה להזכיר זאת.

"אני בקושי רואה אותך," התלונן.

"איך אתה יכול להגיד את זה? מאז יום שישי ראית אותי בלי הפסקה."

"אבל לא היינו לבד ביחד."

"ובכל זאת, זה היה סוף-שבוע מהנה."

מתעודד, הוא הסכים. "נכנסת למשפחה בצורה יפה. שני ההורים שלי אהבו אותך."

"אני שמחה."

הוא הניח את המזוודה שלה ואמר, "אם תורידי את החיה הזו, אני אנשק לך."

היא העמידה את תומס על רגליו וברגע שפתחה את הדלת, הוא נבלע בתוך הדירה, זנבו זקוף.

ג'רלד משך אותה אל בין זרועותיו והחל לנשק אותה בלהיטות שקטה.

רוב הנשים בהן חשק נעתרו במוקדם או במאוחר לקסמו ומצאו את דרכן למיטתו. אחרות רדפו אחריו באופן פעיל.

דבורה לא עשתה דבר מכל זה.

למרות שנמשכה אליו בעליל, היא החזיקה אותו במרחק-מה ממנה באיפוק צונן שבתחילה הרגיז אותו ואז עורר את סקרנותו ותמיד שמר על מידה של עניין.

הוא הציע נישואים, בטוח שעם טבעת על האצבע היא תירגע קצת.

היא לא.

הוא התענג על נשים אחרות באופן חשאי, אבל בה חשק. ועכשיו הוא חיכה בקוצר רוח לליל הכלולות שלהם.

אחרי זמן-מה דבורה ניתקה את הנשיקה ונסוגה. "אני צריכה להיכנס. שנינו צריכים לקום מוקדם מחר. תודה על סוף-שבוע מלבב."

בראותה שהוא עדיין רוצה להישאר, היא הפריחה לעברו נשיקה, הרימה את המזוודה שלה, נכנסה פנימה וסגרה את הדלת מאחוריה.

מנורת שולחן הטילה בריכה של אור בפינה הרחוקה, ושאר החדר היה שרוי בצללים עמוקים. הווילונות היו מוזחים, דבר שהעיד על כך שפראן נשארה בבית.

ביודעה שכל שבריר של אור מפריע לחברתה לדירה, דבורה הניחה את המזוודה ואת התיק שלה מידיה והבריחה את הדלת בלי להדליק אורות בזמן שהקשיבה לצעדיו הנסוגים של ג'רלד במדרגות.

כאשר הסתובבה, היא ראתה גבר גבוה ובנוי לתלפיות מתרומם מאחת הכורסאות. ההלם גרם לה להתנשף וללבה לדהור באופן לא יציב.

ואז לקח ההגיון פיקוד והיא הבינה שזה ודאי החבר האחרון של פראן. אבל למה הוא יושב שם בחשכה בזמן שפראן במיטה?

היא ניסתה להסתיר את הבהלה הרגעית שלה ואמרה, "אתה ודאי – " ואז השתתקה.

הוא עמד בין הצללים והיא לא ראתה את פניו, אבל גובהו ומבנה גופו והתנוחה של ראשו נצרבו במוחה.

דיוויד!

לא, זה לא ייתכן. היא סתם נותנת לדמיון מסוים לטלטל אותה.

אחרי שהחזירה לו את הטבעת שלו וברחה, כמה פעמים הסתכלה בגברים רחבי כתפיים עם רעמת שיער כהה ונשימתה נעתקה?

כמה פעמים, חולה ומזועזעת, התחוור לה שהדמיון היה בעיקר במוחה?

היא עשתה צעד לא רצוני אחורה ונתקלה במזוודה שלה בזמן שחיפשה את מתג האור והציפה את החדר באור.

אבל הפעם זה כן היה דיוויד.