פינת הגיהינום

1 אוליבר סטון מנה את השניות, זה תמיד הרגיע אותו. הוא ידע שעליו להירגע. הוא עמד לפגוש מישהו באותו ערב. מישהו חשוב מאוד. וסטון לא ממש ידע איך ייפול דבר. דבר אחד היה ברור לו ללא ספק: הוא לא עמד לברוח. הוא גמר עם הבריחות. סטון חזר זה עתה מדִיוַויין שבווירג'יניה, שם גרה אֶבּי רייקר, אישה שפגש. אבי היתה האישה הראשונה שסטון פיתח כלפיה רגשות מאז מות אשתו, שלושה עשורים לפני כן. למרות חיבתם הגלויה זה לזה, אבי לא היתה מוכנה לעזוב את דיוויין, וסטון לא היה מסוגל לגור שם. לטוב ולרע, חלק גדול ממנו השתייך לעיר הזאת, על אף כל הכאב שהיא גרמה לו. ייתכן שאותו כאב עמד להחמיר. ההודעה שקיבל שעה אחרי שובו הביתה היתה מפורשת. הם יבואו אליו בחצות. לא היה שום מקום למשא ומתן או לוויכוח, וגם לא סיכוי לפשרה. הצד האחר של המשוואה הוא זה שתמיד הכתיב את התנאים. כעבור רגעים אחדים הוא הפסיק למנות. צמיגי מכונית רמסו את החצץ שריפד את הכניסה לבית־הקברות 'הר ציון'. זה היה מקום קבורה היסטורי, אם כי צנוע, לאפרו־אמריקאים חשובים, שנלחמו למען דברים שעמיתיהם הלבנים קיבלו תמיד כמובנים מאליהם, כמו איפה לאכול, לישון, לנסוע באוטובוס או להשתמש בשירותים. מעיניו של סטון לא נעלמה מעולם האירוניה בכך ש'הר ציון' נמצא גבוה מעל ג'ורג'טאון המהודרת. לפני זמן לא רב כל כך היו תושביה העשירים של השכונה מוכנים לסבול את אחיהם השחורים רק אם לבשו מדי משרתים מעומלנים או הגישו להם משקאות ומאכלים והקפידו להפנות את מבטם הצייתני אל הרצפות המבריקות. דלתות מכונית נפתחו ונסגרו. סטון מנה שלוש נקישות של מתכת על מתכת. זה אמר שהם שלושה. שלושה גברים. הם לא היו שולחים אישה לדבר כזה, לדעתו, אם כי ייתכן שזו היתה רק דעה קדומה של בני דורו. אקדחי גְלוֹק או זיג או דגמים מיוחדים שנוצרו לפי הזמנה, תלוי את מי הם שלחו לביצוע המשימה. כלי הנשק, בלי קשר לשמם, יהיו קטלניים ויעילים. האקדחים יהיו טמונים בנרתיקים, תחת מקטורני חליפות נאים. בג'ורג'טאון הנאה והמקושרת היטב, חיילי סער לבושי שחורים אינם גולשים ממסוקים מהירים. החילוץ עמד להיות שקט, כדי שמנוחתו של אף אדם חשוב לא תופרע. הם הקישו בדלת. בנימוס. הוא פתח. בכבוד. לאנשים האלה לא היתה שום טענה אישית נגדו. ייתכן שאפילו לא ידעו מיהו. זו היתה משימה. הוא ביצע משימות כאלה, אם כי מעולם לא הקיש בדלת לפני כן. הפתעה, ואחריה לחיצה על ההדק באורך אלפית של שנייה - זו היתה דרך הפעולה שלו. משימה. זה לפחות מה שחשבתי, כי לא היה לי האומץ להתמודד עם האמת. בתור חייל, לא היו לסטון מעולם נקיפות מצפון בגלל הצורך לסיים את חייו של מישהו שניסה לחסל אותו עצמו. המלחמה היתה דרוויניזם במובנו היעיל ביותר, והכללים היו הגיוניים מטבעם. העיקרי שבהם אמר, הרוג או שתיהרג. עם זאת, מה שעשה אחרי שעזב את הצבא היה שונה באופן שלא הותיר בו כל אמון כלפי בעלי השררה. הוא עמד בפתח, בולט על רקע האור מאחוריו. הוא עצמו היה בוחר ברגע הזה כדי לירות, אילו היה בצד שידו על ההדק. מהיר, נקי, בלי סיכוי להחטאה. הוא נתן להם את ההזדמנות שלהם. הם לא ניצלו אותה. הם לא עמדו להרוג אותו. הם היו בעצם ארבעה אנשים, וסטון התמלא חשש קל שמא יכולת האבחנה שלו השתבשה. מנהיג החבורה היה גבר חסון, מטר שבעים ושבעה גובהו, בעל שיער קצר ועיניים יעילות שקלטו הכול ולא סיפקו דבר בתמורה. הוא הצביע על הרכב שחנה ליד השער, אסקלייד שחור. היו זמנים שבהם כדי לתפוס את סטון היו שולחים מחלקה של רוצחים מיומנים שהגיעה דרך היבשה, האוויר והים. ימים אלה חלפו, כנראה. ארבעה לובשי חליפות בקדילק גדול הספיקו. אף מילה מיותרת לא נאמרה. הם ערכו עליו חיפוש מיומן וליוו אותו אל הרכב. הוא ישב במרכז הספסל האחורי, ומשני צידיו ישבו שניים מהגברים. זרועותיהם השריריות נגעו בשלו. הם היו מתוחים, נכונים לחסום כל ניסיון שלו להגיע אל כלי נשקם. סטון לא העלה בדעתו לעשות דבר כזה. היה ברור לו שבמצב הזה, כשארבעה גברים נגדו, הוא יפסיד בקרב במאה אחוז ויזכה לקעקוע שחור על מצחו, עין שלישית כתגמול על הטעות הקטלנית. לפני כמה עשרות שנים ייתכן שארבעה אנשים טובים בהרבה מאלה היו מוטלים מתים כשהוא כבר היה מסתלק ועובר למשימה אחרת. אבל הימים האלה חלפו עברו מזמן. "לאן?" הוא שאל. הוא לא ציפה לתשובה וגם לא קיבל תשובה. כעבור כמה דקות הוא עמד לבדו מחוץ לבניין שכל אמריקאי היה מזהה בקלות. הוא לא עמד שם זמן רב. עוד כמה אנשים הופיעו, בעלי דרגות גבוהות מאלה שהביאו אותו לשם זה עתה. עכשיו הוא היה בטבעת הפנימית. מיומנותו של הצוות הלכה וגברה ככל שהתקרבת למרכז. הם ליוו אותו לאורך מסדרון שהיו בו דלתות רבות. כולן היו סגורות, ולא רק בגלל השעה המאוחרת. המקום הזה מעולם לא ישן באמת. הדלת נפתחה ונסגרה. סטון היה שוב לבדו, אבל גם הפעם לא לזמן רב. דלת נפתחה בחלק אחר של החדר, והאיש נכנס. הוא לא הסתכל על סטון, אבל הורה לו לשבת. סטון התיישב. האיש התיישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו. סטון היה אורח בלתי רשמי כאן. באופן רגיל נערך רישום של כל מי שעבר במקום הזה, אבל לא הלילה. לא הוא. האיש לבש בגדים לא רשמיים: מכנסי כותנה, חולצה שצווארונה פתוח, מוקסינים. הוא הרכיב משקפיים ועיין בכמה ניירות שהיו מונחים על שולחנו. מנורה יחידה דלקה בסמוך אליו. סטון בחן אותו. האיש נראה נחוש ומרוכז. היה עליו להיות כזה, כדי לשרוד במקום הזה. כדי למלא את התפקיד הבלתי אפשרי ביותר בעולם. הוא הניח על השולחן את הניירות והסיט את משקפיו אל מצחו המקומט. "יש לנו בעיה," אמר ג'יימס ברֶנֶן, נשיא ארצות־הברית. "ואנחנו זקוקים לעזרתך."