פיתויים מתוקים 2: ציפיות וציפויים

יש לי חלום.

ובחלום הזה אני שוכבת במיטה מתחת לשמיכות, במרחק סנטימטרים ספורים מגופו של קרטר. אני לוטשת עיניים בדמותו השוכבת לצידי, והזוהר הכחול-ירקרק מהשעון המעורר שמונח מעל ארונית הלילה מספק לי די תאורה כדי שאראה את תנועות העלייה והירידה המתונות של החזה שלו. הסדין נח נמוך על ירכיו והוא ישן בשלווה כשזרוע אחת מוטלת על עיניו והאחרת נחה על בטנו המתוחה והחשופה. אני גולשת באיטיות רבה על פני המיטה, משתדלת לא להעיר אותו, עד שאני קרובה מספיק כדי להרגיש את עורו מחמם אותי מכף רגל ועד ראש. אני מחלצת את זרועותיי מהסדין ושולחות אותן אליו. אני נוגעת בחזה החלק והשרירי, מחליקה אצבעות על גופו ו... חונקת לו את הצורה.

או-קיי, זה לא באמת חלום. אפשר לומר שזאת יותר משאלה, משהו שעליו אני מפנטזת כשאין הרבה עבודה בחנות, כשאני מחכה בתור במכולת, או פחות או יותר בכל רגע ערות שבו אני מוצאת את עצמי מפהקת ועצבנית מחוסר שינה. אבל זה לא שאני אממש אי פעם את הפנטזיה הזאת. אני אוהבת את קרטר. באמת. לפעמים פשוט נדמה לי שלישון אני אוהבת יותר.

לפני כמה חודשים בכלל לא ידעתי שקרטר קיים. או-קיי, ידעתי שהוא קיים; אי שם, מעבר לקשת, בארץ רחוקה מאוד מאוד, חי את חייו. לא האמנתי לרגע שהוא יעצור שנייה ויקדיש לי, הסטוץ שלו מהקולג', מחשבה נוספת. מסתבר שטעיתי בשתי ההנחות. הארץ הרחוקה מאוד מאוד התגלתה במרחק קילומטרים אחדים מביתי, והמחשבה הנוספת, זאת שחשבתי שהוא לא הקדיש לי? טוב, לצערי הרב, ואם להשתמש בקלישאה מרומן רומנטי של הרלקין,1 במשך שנים הלב שלו התאווה אליי, והוא חיפש בעולם את "זו שעזבה".

זאת אני דרך אגב, למקרה שלא עקבתם.

הנה אני, בגיל עשרים וארבע, אם חד-הורית לגאווין (מתנת הפרידה הנפלאה שקיבלתי לאות הערכה על ההצלחה המטורפת שלי באיבוד הבתולים). והבחור שלו הענקתי בספונטניות את הבתולים האמורים, אחרי משחק מחרמן של פינג-פונג בירה במסיבת אחווה, לפתע מופיע בעיר הולדתי כדי לסובב לי את הראש ולקחת אחריות על הבן שהוא לא ידע שיש לו. זה לא קורה בחיים האמיתיים. משהו מושלם כזה קורה רק בספרים או בסרטים של ג'ון יוז.

בסדר, אז קרטר אף פעם לא עמד מחוץ לחלון שלי והחזיק רדיו מעל ראשו, והוא אף פעם לא רץ ברחוב כדי למשוך אותי אל זרועותיו לנשיקה בלתי נשכחת והושיט לי זוג עגילי יהלום שלפני מספר רגעים הוא נתן לאיזו שרלילה אחרת. הסיפור שלנו הוא לא בהכרח סרט משנות השמונים. היו בדרך התקפי חרדה, התחרפנויות, ברבורים מתוך שכרות, קללות, אי-הבנות, ויכוחים, איומים של עקירת עיניים, וסקס נוטף שוקולד במקום ציבורי שרק שערת אשך של יתוש עמדה בינו לבין שידור טלוויזיוני. למרות כל אלו הצלחנו, קרטר ואני, ללבן את הבעיות שלנו במהירות ובדייקנות של סיטקום בן שלושים דקות בשעת צפיית שיא בטלוויזיה. זה לא "משהו נפלא2", אבל זה די קרוב. אם כי אני עדיין מחכה לנשיקה שלי ברחוב ולעגילי יהלום.

בעיצומו של כל הכאוס הזה אני עסוקה גם בהגשמת החלום שלי – פתיחת חנות ממתקים ועוגיות. אני יודעת, זה מדהים. למה לא להוסיף עוד דאגה לערימה ההולכת וגדלה שלי? לא סתם הצמדתי למקרר שלי מגנט שאומר "אני כבר אנוח בקבר".

חברתי הטובה ליז ואני תמיד אמרנו שביום מן הימים יהיה לנו עסק משותף. בזמן שאני הייתי עסוקה בחלטורה שלי כאם חד-הורית ושמתי את השאיפות שלי על אש קטנה, ליז סיימה את הלימודים בקולג' והתחילה להגשים את החלום שלה. מהר מאוד גיליתי שהיא עשתה תוכניות גם עבורי כדי להבטיח שהחלומות שלי לא ימותו יחד עם המאמצים שלי להתעטש בלי להשתין על עצמי.

תמיד הייתי עצמאית, לכן היה לי קשה להתרגל למחשבה שמישהו הגיש לי את החלום שלי בחבילה קטנה עטופה בסרט. ליז ירשה ים של כסף מסבא שלה שנפטר לפני שנים, והרעיון הטוב ביותר שהיה לה לשימוש בכסף היה לרכוש בניין שבו נקים את העסק המשותף שלנו. לקח לי כמה ימים להתאפס ולהבין שהיא לא עשתה את זה מתוך רחמים. היא עשתה את זה כי היא אוהבת אותי, והגשמת החלומות שלה לא הייתה שווה כלום אם לא הגשמתי את חלומותיי יחד איתה.

בקיצור אני מותשת. ואני משערת שזה מחזיר אותנו לפנטזיית החניקה. מגורים משותפים מצריכים הסתגלות. עד עכשיו גילינו כמות מינימלית של תכונות מרגיזות אחד אצל השני, ואנחנו מתגברים על המכשולים האלה וממשיכים להתחזק. אני אוהבת את קרטר יותר משחשבתי שאפשר, והוא התגלה כאבא הכי טוב שאישה יכולה לייחל לבנה. אבל אני נשבעת באלוהים, בישו, במריה, ביוסף ובחבר הילדות של המושיע, ביף3, שאם הוא לא יפסיק להעיר אותי בארבע חמישים ושמונה לפנות בוקר, בכל בוקר מזורגג, עם נחירות המסור החשמלי שלו, אני אכסח אותו כמו דיוויד קאראדין.

אה, כן, טירון ירוק, אתה תיחנק בשנתך4.

למרות שככל שאני חושבת על זה, דיוויד קאראדין חנק את עצמו באיזה קטע מיני מוזר, נכון? אני לא חושבת שאצליח לשכנע את קרטר לחנוק את עצמו, לא משנה עד כמה אתפשט.

ניסיתי הכול כדי שהלילות שלי יהיו פחות מעצבנים. דחפתי בעדינות את זרועו כדי שהוא יתהפך, כי לפי גוגל, שינוי תנוחה פשוט ישים קץ לנחירות.

אז זהו, שלא. והכול בגוגל נכון! אחרת איך עוד יכולתי לדעת שדג הזהב הכי מבוגר בעולם הוא בן ארבעים ואחת ושקוראים לו פרד? או שכשמקלידים את המילה "askew", שפירושה נטוי, בחיפוש של גוגל, הדף נוטה מעט בכיוון השעון? אלה עובדות!

אבא הציע לי לנסות לקנות לקרטר קופסה של פלסטרים מיוחדים שהוא יהדק על גשר האף שלו בכל לילה לפני השינה.

לא עבד. התעוררתי למחרת בבוקר עם פלסטרים שדבוקים לי במקומות שאליהם לאף פלסטר אסור לעולם להידבק.

הכול ממש מעולה עד שאת נאלצת להינעל באמבטיה עם פינצטה, מראה ופנס.

בעטתי ברגליי והטחתי את ידיי במזרן שוב ושוב בתסכול, בזמן שצרחתי בלחש על הנוחרים מוצצי הזרגים ועל חוסר הכבוד שלהם כלפי אנשים שישנים בשקט, ואז תלשתי מעליו את השמיכות וחבטתי בפרצוף שלו עם הכרית שלו ששלפתי מתחתיו בזמן שסתמתי לו את האף.

היי, אל תשפטו, אני מפסידה שעות שינה כאן.

חוץ מזה סתמתי לו את האף רק עד שהוא התחיל להיחנק מהרוק של עצמו. ברגע שהוא הצליח לדבר, הוא סיפר לי על החלום שהיה לו, שבו חשב שהוא נחנק ואיך הבין בזמן גסיסת החלום שהוא שכח להגיד לי שהוא אוהב אותי לפני שהלך לישון. כן, הרגשתי אשמה. כן, פיציתי אותו בסקס בחמש בבוקר. ולא, אף פעם לא סיפרתי לו שזו הייתי אני שניסתה לחסל אותו בשנתו.

לפעמים לזוגות צריכים להיות כמה סודות.

קרטר חושב שזה חמוד שאני מתעצבנת בגלל הנחירות שלו. ברור שהוא חושב ככה. הוא לא זה שהאוזניים שלו מדממות באמצע הלילה ומתפלל שבן-זוגו למיטה ייחנק בשנתו. או לא. הוא בארץ החלומות, תוהה למה הפסקול של החלום המיני המדהים שלו כולל פתאום מלודיה של השחזת סכינים.

אתמול בלילה גרמה לו אחת מהבעיטות המכוונות-היטב שלי לירך שלו, אממ זאת אומרת אחת הטפיחות העדינות, להשתתק סוף-סוף ולהתהפך. זה היה רגע נפלא. השלווה השקטה והרגועה שזרמה בחדר השינה כמעט גרמה לי להתייפח מאושר. למרבה הצער ברגע שנרדמתי והתחלתי להשתובב בארץ חלומות משלי, קרטר טלטל אותי ושאל אם אמרתי משהו. לדבריו, הוא ישן כמו בול עץ אבל הוא היה מוכן להישבע ששמע אותי שואלת אותו אם הג'לי הירוק צריך להיכנס לתא המטען יחד עם הצבים הנשכנים.

הודעה לציבור הגברים: אם אתם רואים שבת-הזוג שלכם שקועה בשינה ולא עונה לשאלה שלחשתם לה, אל תופתעו אם היא תתחיל להתיז קיא ירוק מהפה של הראש-המסתובב-במהירות שלה כשאתם מנערים אותה כדי לשאול את השאלה הטיפשית שלכם בקול חזק בחמישים דציבלים מהפעם הראשונה.

אז הנה אני שוב כאן, ערה לחלוטין בחמש בבוקר, שולחת בחשכה מבט עקום אל אהבת חיי ותוהה אם אצליח לשמור על פנים רציניות כשאסתכל עליו במקרה שאחליט להזמין את רצועת הסנטר שראיתי בערוץ הקניות בשבוע שעבר. בזמן שאני בוהה בתקרה ותוהה למה אביזר למניעת נחירות חייב להיראות דומה כל-כך למגן-אשכים לפנים, אני נזכרת פתאום במשהו נוסף שקראתי לא מזמן בגוגל ושעוד לא ניסיתי (פרד, דג הזהב בן הארבעים ואחת – הוא אמיתי). המאמר ציין שצעקה קצרה וקולנית של מילה חד-הברתית אקראית תחדור מספיק להכרה של האדם הנוחר כדי לגרום לו להפסיק לנחור בלי להעיר אותו לגמרי.

אני מגלגלת את ראשי הצידה ומביטה בצדודית של קרטר. כשאני צופה בו ישן שנת ישרים בזמן שאני מתגוררת כרגע בארץ נדודי השינה כתוצאה ישירה ממחיצת האף העקומה שלו, אני חוטפת קריזה. מכיוון שאני לא יכולה לפרוק את כעסי על מחיצת האף שלו בלי לגרום לו לדמם, אני מגיעה למסקנה שכבר עדיף לנסות עוד דבר אחד. במיוחד מכיוון שקניית רצועת הנחירות לסנטר-אשכים תחייב אותי לפנות אל קרטר כפרצוף-שמוק מעתה ואילך. משהו שאני מניחה שהוא לא יראה בעין יפה.

אני נושמת עמוק ופולטת את המילה החד-הברתית שלי. "פ-א-א-א-א-א-א-א-ק!"

בן רגע קרטר מנתר בצרחה, מנופף בזרועותיו וברגליו ומשתולל על פני המיטה עד שהוא נופל ממנה ונוחת על הרצפה בקול חבטה רם.

"בן-זונה! מה זה היה?" הוא ממלמל מהרצפה.

"אני חושבת שיש ג'לי ירוק בתא המטען עם הצבים," אני מציינת לפני שאני מתהפכת ומתכרבלת מתחת לשמיכות.

1 הוצאה לאור שמתמחה בז'אנר הרומנטי, ספריה מתורגמים לעברית בהוצאת שלגי.

2 סרט נעורים משנת 1987 באנגלית: Some Kind of Wonderful

3 דמות מהספר הפרודי של כריסטופר מור שעוסק בשנים האבודות בחייו של ישו.

4 ציטוט מסדרת הטלויזיה משנות ה70 "קונג פו" שבה כיכב דיוויד קאראדין.