פיתוי מפתיע בפריז

דנטה לוקארלי, יזם אנרגיה מתחדשת מיליארדר, דהר בשאגה לאורך הכביש הפרטי על האופנוע העוצמתי והתענג על הרוח שנגעה בעורו ועל תחושת החופש הנדירה. לפרק זמן קצר מאוד התפוגגו כל בעיותיו. כעבור שנייה חלף הרגע הקסום והוא נזכר בחובותיו כאורח, לכן האט ואפשר למארח שלו, סטיב, לעקוף אותו.

"נתת לי לנצח!" סטיב התרעם וחבט כנקמה בזרועו של האיש, שהיה גבוה ממנו, כשהם החנו את האופנועים. "מה הכיף בזה?"

"לא רציתי לבייש אותך מול המקומיים," הגיב דנטה, שערו הכחול-שחור הסמיך סתור, שיניו הלבנות נוצצות באור השמש לעומת תווי פניו השחומים הרזים כשחייך אל חברו הוותיק לספסל הלימודים. "בכל אופן, זה האופנוע שלך... אז זה זה? המיזם האחרון שלך?" הוסיף כשהביט דרך האורנים המיתמרים על המסעדה המוקפת במרפסת שהשקיפה על אגם השחייה. במסעדה, שהייתה ממוקמת מעל החוף החולי, שרתה אווירה פאנקית, משוחררת, קריבית. "לא קצת קטן בשביל בחור שבונה גורדי שחקים לפרנסתו?"

"רד ממני," ענה חברו, גבר בלונדיני חסון בעל מבנה גוף של שחקן רוגבי. "המקום מצליח מאוד כשמזג האוויר יפה."

"ומעסיק הרבה מאותם מקומיים שאתה אוהב לגלות בהם עניין אבהי," לעג דנטה. הוא הכיר היטב את תחושת האחריות האזרחית של סטיב. סטיב קרנברוק היה אדם טוב לב ואחד ממתי מעט שדנטה בטח בהם.

הם היו בדרום-מזרח צרפת, אזור כפרי רחוק-מלהיות-תיירותי שבו סטיב קנה שאטו על גבעה כבית קיץ לו ולמשפחתו. משפחתו הגדולה מדי, הרהר דנטה ברעד סמוי. לסטיב היו שני זוגות תאומים מתחת לגיל חמש, והם לא הניחו לדנטה ודרשו ממנו תשומת לב מהרגע שהגיע בטיסה מוקדם יותר באותו יום, לכן הבריחה מהשאטו הייתה מבורכת. אמנם דנטה לא שנא ילדים, אך הוא לא היה רגיל אליהם, וההתמודדות עם ילדיו החברותיים של סטיב הייתה שקולה לניסיון לעמוד בדרכו של הוריקן החמוש בידיים, ברגליים ובלשונות מקשקשות רבות-מספור.

"זה לא ככה," מחה סטיב. "אני פשוט משקיע כשאני מזהה הזדמנות, ותורם אם המטרה טובה. אין בסביבה הרבה הזדמנויות תעסוקה."

דנטה התיישב ליד שולחן עץ שנחטב מגזע עץ ענקי. עיניים פיקחיות כהות כזפת סקרו את שרשרת הדגלונים הססגונית שהתבדרה ברוח הקלה. הוא קלט את הקצב הפרוע של המוזיקה שבקעה מהרמקולים והבחין בהתגודדות של הצעירים ליד הבר. "אני מוכן להתערב שזה מקום הבילוי היחידי בסביבה," העיר.

"אפשר לומר, אבל האוכל כאן טוב ובאות הרבה משפחות כשהחוף מלא. אז, תגיד לי, מתי אתה נפגש עם אדי שריינר?"

תווי פניו הנאים של דנטה התאבנו כשהבעיה הגדולה ביותר שלו שיקעה בו את שיניה מחדש. "בעוד שבועיים, ועוד לא השגתי מישהי שתרחיק ממני את קריסטל."

"חשבתי שליליאנה אמורה לשתף איתך פעולה בתור טובה," אמר סטיב בהפתעה.

"לא, זה לא הסתייע. ליליאנה רצתה טבעת אירוסים כתמריץ," הודה דנטה וקימט את מצחו ברוגז מהזיכרון. "למרות שהאירוסים יהיו מדומים, לא הייתי מוכן לקחת את הסיכון הזה אפילו איתה."

"טבעת אירוסים?" שאל סטיב בהפתעה. "למה לעזאזל היא צריכה טבעת כדי להעמיד פנים שהיא שוב החברה שלך בשביל קריסטל?"

דנטה משך בכתפו. "היא אמרה שמדובר בעניין של גאווה, שכבודה ייפגע בעיני קריסטל אם לא תהיה לה טבעת, כי איזו סיבה יש לה להתפייס איתי כשנפרדנו כבר לפני שנים?"

"חיי האהבה שלך..." גנח סטיב והעביר יד בצער בשערו הבלונדיני השמוט. "אם לא היית זורק כל-כך הרבה נשים ומשאיר אותן מרירות וכועסות, לא היית מוצא את עצמך במצב הזה."

דנטה הידק את פיו הרהוט במורת רוח אילמת. לא הייתה לו שום כוונה להתחתן ולהוליד ילדים, והוא מעולם לא שיקר לאישה בעניין זה. הוא היה גלוי בנוגע לחיי המין שלו, ולא היה בהם שום מקום לאהבה. כל אישה שחשבה אחרת נוכחה עד מהרה בטעותה. הוא לא נקשר לנשים – לא בעבר, ולא בעתיד – וליליאנה הייתה היוצאת דופן היחידה. היא הייתה אקסית שהפכה לידידה, והוא באמת כיבד וחיבב אותה, למרות זאת הוא לא היה מסוגל לאהוב אותה או לרצות במערכת יחסים רצינית יותר איתה.

אפילו לתת אמון בליליאנה היה עבורו אתגר בהתחלה, כי היחס של דנטה לנשים השתנה אחרי שתפס את אימו הבוגדנית במיטה עם אחד מחבריו הקרובים ביותר של אביו; אימו הסנובית שהתנשאה בשיפוטיות מעל אחרים בגלל הטעויות הקטנות ביותר שלהם ומיהרה להפנות להם את הגב. עם זאת, אדישותו כלפי ליליאנה הבהירה לדנטה את כל מה שהיה עליו לדעת על ליבו הקר. הוא ללא ספק ירש את הגן הקפוא הזה מהוריו הבלתי אוהבים, חשב בקדרות.

ההתנסות היחידה שלו באהבה הייתה הקשר העמוק שלו לאחיו הבכור, כריסטיאנו, וכשכריסטיאנו מת לפני שנה, דנטה נשבר והתייסר מאשמה. הוא חשב תכופות שאילו היה אנוכי פחות, הוא עשוי היה להציל את אחיו. אולם למרבה הטרגדיה, כריסטיאנו שם קץ לחייו משום שאף פעם לא היה מסוגל להגן על עצמו מפני ביקורת. כריסטיאנו, שהיה נתון ללחץ בלתי נסבל מצד הוריהם התובעניים וניסה נואשות לרצות אותם בתור הבן הבכור והיורש, כרע לבסוף תחת הנטל.

וכעת הדבר הטוב ביותר שדנטה יכול היה לעשות לזכר אחיו המנוח היה לנסות לקנות בחזרה את חלקת גן-העדן המיוערת הקטנה שאליה כריסטיאנו פרש כל אימת שהחיים נעשו קשים מנשוא עבורו. למרבה הצער, לאחר מות בנם הבכור מכרו הוריהם מייד את פיסת האדמה ההיא תמורת המחיר המוצע הגבוה ביותר. הקונה היה אדי שריינר, יזם אתרי נופש שכרגע היה נשוי למאהבת לשעבר המרירה ביותר של דנטה. מאז נישואיה לאדי עשתה קריסטל מספר מאמצים חסרי בושה להחזיר את דנטה אל מיטתה. האישה הייתה חסרת תקנה, והדבר האחרון שדנטה רצה היה שקריסטל תתחיל איתו בשעה שהוא מנסה לסגור עסקה עם בעלה.

"אתה צריך לשכור נערת ליווי שתמלא את תפקיד החברה שלך. אישה מסוג כזה, מישהי שתשלם לה," הפתיע אותו סטיב בהצעתו, קולו יורד לגובה דיסקרטי מעבר לשולחן מחשש שישמעו אותו.

"נשמע מפוקפק ומסוכן," השיב דנטה בהעוויה, תשומת ליבו נמשכת אל אישה צעירה זעירת קומה שעמדה עם מגש ליד הבר.

שערה היה רבגוני כמו מדורת ליל כל הקדושים, מסה מתולתלת שופעת ופרועה של נחושת, אדום וזהב מבריק שהוחזקה בסיכה על עורפה. היו לה עור חרסינה חיוור של אדמונית אמיתית ורגליים ושדיים של אלילה, החליט דנטה כשעקב במבטו אחר הרגליים הפנטסטיות החטובות והדקות אל מגפי הבוקרים המהוהים שאליהם צוותה חצאית פרחונית קצרה מתנופפת וגופייה צמודה, שמעליה תפיחת שדיה הבשלים הקציפה כמו חזיון תעתועים מדברי. היה לה טעם אופנתי חריג, בהחלט לא הסגנון שלו.

"זאת בל. אה... כדור הארץ לדנטה?" התלוצץ סטיב כשדנטה אפילו לא הביט לכיוונו.

דנטה קרע במאמץ את תשומת ליבו מאותם קימורים בשלים ומהפנטים ומפניה האובאליות הקלאסיות והעיף מבט אירוני בבן-שיחו.

"זאת בל," חזר ואמר סטיב כשבדיחות מבזיקה בעיניו החומות הכנות.

"מה פתאום יפיופה כזאת ממלצרת במקום כזה?" דרש דנטה לדעת כשזע באי-נוחות במושבו בתגובה לאגרוף התאווה הגברי שפעם במפשעתו.

"אולי מחכה שתצוץ לה הזדמנות כמוך," לגלג סטיב. "תראה, היא מנסה לחסוך מספיק כסף כדי לחזור לאנגליה ולהשתקע שם שוב. אתה יכול לעשות לה טובה ולהטיס אותה איתך ללונדון."

"זו הסיבה שהבאת אותי לכאן? ממתי אני עושה משהו ללא תמורה?" תבע דנטה כשהרים את משקפי השמש שלו כדי להיטיב לבחון את הפנים האובאליות המרהיבות הללו, אך גילה באותה סקירה מדוקדקת יותר שהן מנוקדות במפתיע בנמשים. כמעט הוקל לו לגלות שבשלמות הזאת קיים פגם. הוא תהה מה צבע עיניה. עיניים גדולות, גדולות מדי?

"ברור שלא. רק עכשיו עלה בדעתי ששניכם יכולים לעשות טובה אחד לשני. למה שלא תשכוראת בל? היא בצרה... ויש גם כלב בסיפור. אתה אוהב כלבים, לא? טוב, היא נראית בחורה נחמדה מאוד, קרוב לוודאי בכלל לא הטיפוס שלך. כל הקיץ התקיימו מאחורי הבר הימורים מי יהיה הבחור שיעשה איתה גלים."

"מקסים," לחש דנטה ונחיריו התרחבו בשאט נפש כשהסב את מבטו. "אני לא שוכב עם בנות נחמדות."

"אבל זו לא מישהי שאתה מתכנן לשכב איתה," ציין סטיב ביובש רב. "אתה צריך חברה מדומה, לא מאהבת, והיא זקוקה לכסף. הצעתי לה הלוואה אבל היא סירבה. יש לה גאווה, והיא ישרה. היא אמרה לי שהיא לא יכולה לקחת את הכסף כי היא לא יודעת איך תוכל אי פעם להחזיר לי אותו."

"והיא מלצרית. סוף הסיפור," השיב דנטה בעוקצנות. "אני לא מתעסק עם מלצריות."

"אתה סנוב ואף פעם לא ידעתי את זה," העיר סטיב בהשתאות. "ברור שידעתי על הדם הכחול, על הפלאצו המשפחתי, על התואר ועל כל שאר העיטורים שלטענתך אתה מתעב."

"מה מלצרית הייתה עושה אם היו מנחיתים אותה בעולם שלי?" שאל דנטה בבוז נושך.

"את מה שהיית משלם לה לעשות, שזה יותר ממה שאתה יכול להגיד על רוב הנשים המיוחסות ששנינו מכירים," ציין סטיב ברוגע. "מדובר בתעסוקה קצרה, אבל אני לא בטוח שהיא תסכים. שמעתי שהיא די חמומת מוח."

דנטה שתק מפני שפגש בעיניה של האישה שניגשה לשרת אותם. כן, העיניים היו גדולות וצבען היה כחול כהה נוצץ יוצא דופן שגובל בסגלגל. הן בלטו מאוד על רקע עורה השנהבי המנומש.

כשבל יצאה להפסקה, היא ראתה את שני הגברים נכנסים מכיוון החניה. כולם הכירו את סטיב, הבעלים הבריטי של המסעדה, גבר ידידותי וצנוע למרות עושרו והצלחתו כאדריכל עטור פרסים בעל שרשרת של משרדים בינלאומיים. סטיב היה גם איש משפחה גאה עם ארבעה ילדים יפהפיים ואישה ספרדייה יפה אפילו יותר, אך האורח שלו היה רחוק ממנו במראה כמרחק שמים וארץ.

דנטה היה גבוה מאוד, רזה ובנוי לתלפיות, והוא נע בדייקנות הגמישה של גבר שהרגיש נינוח ביותר עם עצמו. שערו השחור הסתור השופע, שהיה כמעט ארוך מספיק כדי לגעת בכתפיו הרחבות, התבדר ברוח הקלה והדגיש את תווי פניו הקשים והמסותתים. אפילו בג'ינס ובחולצה עם צווארון פתוח הוא היה מרהיב כמו פנתר שחור, יפה מראה בדרך פראית וטבעית וקרוב לוודאי מסוכנת לא פחות.

נשים אחדות התבוננו בו בהתפעלות מהבר. בל חזרה פנימה כדי לבצע את עבודתה והקשיבה בשתיקה כשהברמן, צרכן אדוק של תקשורת חברתית וסטודנט למנהל עסקים, זיהה את האיש הזר כדנטה לוקארלי. מסתבר שהוא איזה איטלקי סופר-עשיר, טייקון בתחום של אנרגיה מתחדשת. היא ניגשה לשרת את סטיב ואת האורח שלו, וכשהאיטלקי העיף בה מבט מבין ריסים מעוגלים שחורים ארוכים שהתבזבזו לגמרי על בן המין הגברי, היא פגשה בעיניים זהובות כהות חיוניות. לשבריר שנייה מבעית היא קפאה כאילו נפץ התפוצץ בתוכה וכל גופה בער כאילו הוא העלה אותה באש.

היא הייתה סמוקה ונבוכה כשלקחה מהם את ההזמנות למשקאות ונחפזה בחזרה אל הבר כדי למלא אותן. אסור היה לה להסתכל עליו, אסור היה לה בכלל להסתכל לכיוון שלו, נזפה בעצמה בתקיפות. המראה המצודד שלו היה חריג, והוא ידע זאת. ברור שהוא ידע. אף אדם לא פגש פנים כאלה במראה מדי יום מבלי להבחין בהיעדר הפגמים, וגם אם הוא לא הרבה להתבונן במראה, כל הנשים מתחת לגיל שישים בחנו אותו בהתפעמות, ולא ייתכן שהוא לא היה מודע לתשומת הלב האדירה שהוא משך.

פניה של בל היו אדומות, והיא שנאה את אי-היכולת שלה לשלוט בשטף הצבע הזה שנבע ממודעות עצמית וששיווה לה גוון של עגבנייה בשלה מדי. היא הייתה נבוכה מזה בגיל עשרים ושתיים כפי שהייתה בבית הספר כשהייתה מושא לבדיחות פוגעניות. בגלל קומתה הנמוכה, שערה האדום, הנמשים והחזה השופע מדי היא דורגה נמוך מאוד מאוד במדד המגניבות בבית הספר.

דנטה היה משועשע ביותר מהסומק הכולל שאפף את בל. מתי לאחרונה הוא ראה אישה מסמיקה? הוא לא הצליח להיזכר, מצד שני הוא לא ייחס בטעות את ההסמקה לביישנות או לתמימות. הוא נטה הרבה יותר לראות בה סימן למשיכה מינית ולמודעות. הוא היה רגיל למבטים של נשים ולתשוקה שלהן אליו. אחרי ככלות הכול, הדבר קרה מאז מלאו לו שש-עשרה, אז איבד את בתוליו לאחת החברות של אימו, המרד שלו אחרי שחזה בסטוץ של אימו מחוץ לנישואים. בגיל עשרים ושמונה זה היה מבחינתו מובן מאליו שתשעים ותשע נשים מתוך מאה ישמחו להיכנס איתו למיטה אם יציע. ולעיתים נדירות הוא בכלל נדרש להציע. לרוב הוצע לו סקס על מגש, ללא כל עידוד מצידו.

בל הגישה את המשקאות מבלי להביט פעם אחת לכיוונו של דנטה, והלהט המוגבר בגופה החל למרבה המזל להתפוגג ואפשר לה לחזור לנשום. זה נורמלי להבחין בגבר מושך, הרגיעה את עצמה, וזו לא אשמתה שהיא הסמיקה כמו עגבנייה. סתם עובדת חיים מצערת, ועליה ללמוד להתמודד עם זה, כפי שלמדה להתמודד עם כל-כך הרבה עובדות מצערות אחרות.

כצפוי, מוחה נדד בחזרה אל מזל הביש שכמו נשזר כמעט בכל בחירה מוטעית שלה. היא נולדה לאישה שלא רצתה אותה, ולאב שלא רצה שום קשר איתה ואמר לה זאת ללא בושה. סבתה, סיידי, אמרה לה שחוסר העניין הזה מעיד על בעיה אצל ההורים שלה ולא על משהו שבל צריכה לקחת אישית. סבא וסבתא שלה אהבו אותה, נזכרה בל בעיניים מעקצצות, אך שניהם כבר נפטרו, והמחשבה על מותם רק העציבה אותה כי הזכירה לה מחדש שהיא לבד בעולם ושאין לה על מי ועל מה להישען כשהמצב משתבש. ובצרפת השתבש מצבה של בל מאוד מאוד.

דנטה התבונן בבל המסתובבת בבר וניסה לדמיין אותה לבושה באופנת עילית. זה היה אתגר כי מסיבה ילדותית כלשהי רצה מוחו רק לדמיין אותה עירומה. אין ספק שעם מלתחה חדשה היא תיראה ייצוגית הרבה יותר, אבל כמובן יהיה עליה להפסיק לכסוס ציפורניים. כזה הרגל דוחה, הרהר בשאט נפש.

"מה היא עושה בצרפת?" שאל את סטיב באדישות והחווה בסנטרו לכיוונה של בל.

"אני יודע רק את הרכילות המקומית. השמועה אומרת שהיא הגיעה לכאן לפני כשלוש שנים כסוכנת בית ובת-לוויה של אלמנה אנגליה מבוגרת שגרה בכפר. המשפחה של האלמנה שכרה אותה בלונדון והשאירה אותה להסתדר לבד כשהאישה המבוגרת שקעה בדמנציה. בסופו של דבר השיג לה הרופא המקומי קצת עזרה, אבל בעיקרון כל הקשיים נפלו על בל."

דנטה לכסן גבה כהה כהובנה. "היא נשמעת אידיוטית. למה היא לא עזבה וחזרה הביתה כשהעבודה נעשתה קשה מדי?"

סטיב קימט את מצחו. "היא כבר נקשרה לאישה הזקנה ולא רצתה לאכזב אותה או לנטוש אותה."

"איך היא התגלגלה לעבוד כאן, בבר?"

"האלמנה חטפה התקף לב ומתה, ומייד בתום ההלוויה מכרה המשפחה של האישה את הבית שלה והשאירה את בל ללא בית וללא מספיק כסף כדי לחזור הביתה. הם גם נפטרו מהכלב של הזקנה... צ'רלי," מלמל סטיב כשבן-תערובת קטן מוזנח, שנזקק אנושות לתספורת, התחכך ברגלו בחיפוש אחר תשומת לב לפני שעבר לקבל בלהיטות את פניו של לקוח קבוע אחר, שהיה צפוי יותר שיציע לו אוכל.

דנטה לא התייחס לכלב. תשומת ליבו הייתה נתונה לחברו. "ואז?"

"הבחור ששוכר את המקום הזה הציע לבל לגור בקרוואן ישן. הוא חונה בחניון הצפוף מאחורי העצים, והיא והכלב עברו לשם. ואז הוא הציע לה עבודה כאן."

"אז אפשר לומר שהיא מפסידנית," סיכם דנטה ללא הפתעה. "אני יותר בקטע של מנצחים."

"אבל מפסידנים תובעניים הרבה פחות ונוחים הרבה יותר לשתף פעולה," העיר סטיב בקבלה צינית. "וממתי מפריע לך להרוויח מצרות של אחרים?"

דנטה חייך. "האכזריות זורמת לי בדם."

"חוץ מאשר בכל הנוגע לאחיך. הפסקתי לספור כמה פעמים חילצת את כריסטיאנו מצרות," מלמל סטיב ללא התפעלות. "ואתה טוען שאתה לא סנטימנטלי. תראה אילו מאמצים אתה מוכן לעשות רק כדי לקנות בחזרה את חלקת האדמה ההיא."

עצמות הלחי הגבוהות וקו הלסת החזק של דנטה נחשקו בחוזקה. "זה שונה."

"כנראה, במיוחד כי זכור לי שבפעם הראשונה שישנת בבקתת העץ של כריסטיאנו, שנאת את זה נורא."

"לא נהניתי מהרעת התנאים, אבל כריסטיאנו היה תמיד פריק של חזרה לטבע," נזכר דנטה בהיסח הדעת. תשומת ליבו חזרה להתמקד בבל כשכמה בחורים צעירים פלרטטו איתה שעה שהגישה להם את המשקאות שלהם. היא לא הסמיקה בגללם, היא הייתה עניינית ומקצועית, הבחין בשביעות רצון בלתי נשלטת. הוא סימן לה ביד שחומה חיננית כדי להזמין עוד סבב משקאות.

"לא בשבילי," מחה סטיב בצער. "סנצ'ה מכינה ארוחת ערב והיא שונאת שאני מאחר לארוחות."

"השעה רק תשע," ציין דנטה באי-אמון.

"טוב, למען האמת, אשתי לא אוהבת שאני יוצא מטווח הראייה שלה לזמן רב מדי," הודה סטיב בגאווה שקטה.

דנטה התכווץ מהמחשבה שהחופש שלו לעשות כרצונו יקוצץ באופן כזה.

"תקשיב, אל תפסול את הנישואים לפני שניסית!" מחה סטיב להגנתו הוא.

"אני בחיים לא אנסה את זה," הבטיח לו דנטה בארשת שעשוע קודרת. "אבל אני מחפש חברה להשכרה, ואני עלול לאחר לחזור הלילה."

דנטה חזר להתבונן בבל, ותשומת ליבו נמשכה מעצמה לתפיחה השופעת של שדיה כשהתכופפה לפנות משקאות מהמגש, שלא לדבר על העיקול המפתה של ישבנה המזדקר ועל החצאית שהתרוממה וחשפה את צידן האחורי של ירכיה החשופות הדקות. הוא זע שוב במושבו, ושיניו הלבנות הישרות נחשקו ברוגז. הוא לא מתבגר חרמן. למה הוא מגיב ככה? היא הגישה לו את המשקה והוא הטיל שטר על השולחן ואמר לה לשמור לעצמה את העודף.

"זה יותר מדי," אמרה באי-נוחות.

"אל תדברי שטויות," אמר לה דנטה בתמצות. "אשמח להחליף איתך מילה אחרי המשמרת שלך."

"אני עייפה. אני הולכת ישר למיטה," אמרה לו במהירות. "מצטערת!"

"אל תנפנפי אותי לפני שאת שומעת את מה יש לי להגיד," דחק בה דנטה. "יכול להיות שיש לי עבודה בשבילך, עבודה שבסופו של דבר תחזיר אותך לאנגליה."

בל נדרכה כמו גרייהאונד שעומד הכן על קו הזינוק במרוץ. עיניה שהתרוממו מהשולחן טיפסו אל תווי פניו הנאים והרזים ובחנו אותו בקפידה. שם היא התנגשה ללא הכנה בעיניים זהובות כהות מדהימות. היא נסוגה פסיעה קטנטונת לאחור ועורה החשוף נעשה חידודין-חידודין. "עבודה? איזו מן עבודה?" שאלה.

דנטה לפת בעצלות את בקבוק הבירה שלו והשתרע לאחור בחן לעומת המעקה שהקיף את המרפסת. "אחר-כך," מלמל בקול משיי. "זאת אומרת... אם תצליחי להישאר ערה עד אז."

בל האדימה בתגובה. הביטחון העצמי המופרז שלו עלה לה על העצבים. הוא נופף בפיתיון וחיכה שהיא תקפוץ. טוב, היא לא מתכוונת לקפוץ, נכון? איזו מין עבודה הוא בכלל יכול להציע לה? מלבד מלצרות, ניסיון העבודה היחידי שלה היה בניהול משק בית ובטיפול באישה קשישה, וקשה להאמין שהוא מבקש לשכור אותה לצורך עבודות בית. האינטליגנציה שלה אמרה לה שגבר עשיר היה פונה לסוכנות כדי לאייש משרה כזאת. מצד שני, לא הייתה לה שום סיבה לחשוד שהוא עלול להפנות אליה הצעה לא מוסרית. היא לא הייתה כובשת, היא לא הייתה פצצה כזאת שגברים הופכים עולמות כדי להרשים או להעלות בחכתם, חשבה בקוצר רוח. לא, ההצעות המפוקפקות היחידות שקיבלה הגיעו מגברים נשואים משועממים ומגברים צעירים חרמנים שחשבו שמישהי זרה אולי יכולה להציע טעם מפתה יותר מאישה מקומית. אף שקיימת האפשרות שלדנטה לוקארלי יש קרוב משפחה זקן שזקוק לטיפול, לא?

אם כי אפילו בתחום זה היו אנשים רבים שרכשו את הכישורים הנדרשים לטיפול באנשים, שלמרבה האירוניה חסרו לבל. הגורל אילץ אותה לעבוד כמטפלת אחרי שסבה האלמן חלה. היא נאלצה לזנוח את הלימודים כדי לטפל בו כשאובחן כחולה סופני. אך בל לא העלתה בדעתה להשתמט מהתפקיד, כי סבה וסבתה אהבו אותה וטיפלו בה מינקותה.

טרייסי, אימה של בל והבת היחידה של הוריה, הייתה דוגמנית שאהבה את החיים הטובים, וכשאביה של בל סירב להתחתן עם טרייסי אחרי שהרתה, טרייסי סירבה להפוך לאם יחידנית שנאבקת על קיומה. בגיל שבועות ספורים בלבד, בל נזרקה אל סבה וסבתה. בפעם היחידה שטרייסי בחרה לקחת את בל הביתה איתה, הדבר התגלה כאסון הן לאם והן לבת. טרייסי הייתה אישה של גברים, והגברים בחייה היו תמיד במקום הראשון. משום כך טרייסי השֹביעה בסוף את האינסטינקטים האימהיים שלה באמצעות תשלומים קבועים להוריה, ובתמורה לכך הם גידלו את בל בשבילה.

בל לא ראתה את אימה אפילו פעם אחת בין הגילים חמש וחמש-עשרה, רק עקבה אחר התקדמותה של אימה בחוג הסילון ברחבי העולם בעזרת מפה וגלויות לא תכופות. בל חוותה אכזבה ופגיעה קשה כשבגיל ארבע-עשרה הוזמנה לגור עם אימה ואז במהירות דומה סולקה שוב מחייה. המאהב של טרייסי התחיל עם בל, וטרייסי תפסה אותו על חם. אף שהיא סלחה לגבר המעורב, היא לא סלחה לבתה על שחטאה במשיכת תשומת ליבו. אחרי אותה תקרית לא ראתה בל שוב את אימה עד ההלוויה של סבה. טרייסי חזרה הביתה רק כדי לגרוף את הרווחים מהעיזבון של הוריה.

"למען השם, את גדולה מספיק כדי לפרנס את עצמך עכשיו!" התלוננה טרייסי במרירות כשבל ביקשה ממנה עזרה כספית. "אל תבקשי ממני עוד נדבות! אבא שלך הפסיק לשלם עלייך לפני שנים, ועכשיו סוף-סוף הגיע תורי להשתחרר ממך."

עם זאת, בל הקריבה שלוש שנים מחייה ואת ההשכלה הנחשקת כדי לסעוד את סבה. היא גם שמרה על הירושה של טרייסי בכך שהבטיחה שסבה, ארנסט, לא ייאלץ למכור את ביתו כדי לממן לעצמו מקום בבית-אבות. טרייסי, שהתעלמה מאותה מציאות לא רצויה, מכרה את כל מה שניתן היה למכור והשאירה את בל חסרת פרוטה, כך שבל נאלצה לישון על ספה של חברה בלונדון. למרבה האירוניה, באותו זמן נראתה מודעת הדרושים לעבודה בצרפת אצל גברת דווניש כמו מן משמים, הודתה בל בצער.

בל נזקקה למקום מגורים, ולונדון הייתה יקרה מדי. נוסף על כך, המחשבה שתעבוד בחו"ל טמנה בחובה הבטחה להרפתקה, משהו שהיה חסר קשות בחייה של בל. היא קפצה על ההזדמנות כי האמינה שתידרש רק לבשל, לנקות, לערוך קניות ולספק מעט חברה לקשישה בודדה. היא הניחה שיהיה לה זמן פנוי כדי לטייל ולא העלתה בדעתה שתמצא את עצמה לכודה ועובדת מסביב לשעון בכפר משמים שאין בו אפילו בית קפה.

כשבל עזרה לאסוף את הכוסות האחרונות, היא העיפה מבט אל החוף וראתה את דנטה לוקארלי מתחת לאורנים. הוא מחכה לה? ברור שהיא תשאל אותו לגבי העבודה! מצבה לא אפשר לה להתעלם אפילו מהסיכוי הקטן ביותר לחזור הביתה, כי בעוד מספר שבועות המסעדה תיסגר למשך העונה, ואיפה זה ישאיר אותה? היא לא אזרחית צרפת ולא יכולה לחתום בלשכה או משהו כזה. לפחות בלונדון, אם לא תהיה לה אפשרות אחרות, היא תוכל לקבל דמי אבטלה.

בל איחלה לילה טוב למלצריות האחרות וכיתתה רגליים אל החוף, עם הליווי הנאמן של צ'רלי. דנטה היה צללית כהה מתחת לעצים ואחר-כך יצא אל אור הירח. האור העניק לשערו השחור בוהק כחול והאיר את תווי פניו הרזים והחזקים, מדגיש את עצמות לחייו הגבוהות, את האף הקלאסי ואת קו הלסת הקשה. הוא היה זקוק לגילוח. צל של זיפים כהים הבליט את פיו החושני הרחב. כשעיניו נצצו עליה ללא צבע שעה שהמתין לה בשתיקה, בל הרגישה שהיא מתלהטת שוב, כאילו גופה בוער מבפנים. פתאום היא הייתה אסירת תודה לחשכה כי ידעה שהיא שוב אדומה כעגבנייה.

"בל?" שאל דנטה. "קיצור של מה זה?"

"טינקרבל," הודתה בל בהסתייגות קיצונית. "לרוע המזל, אימי חשבה שזה שם חמוד לתינוקת, אבל סבא וסבתא שלי קראו לי בל. בל פורסטר."

"טינקרבל? זה מסרט ילדים, לא?" אמר דנטה בהפתעה ובחן אותה כשעמדה נוקשה ודוממת כאילו היא ניצבת מול חול טובעני מסוכן. היא שחררה את שערה מהסיכה והוא הקציף סביב כתפיה ברעמה מתולתלת בלתי מאולפת.

"פיטר פן. טינקר בל הייתה הפיה, אבל גם בל זה שם של סרט," אמרה לו בל בשפתיים חשוקות.

"אני מניח שאם היו לך כנפיים, היית עפה בחזרה הביתה," העיר דנטה ביובש רב.

"אז... אה... העבודה?" דובבה אותו בל בקול מתוח.

"העבודה תהיה קצת חריגה אבל הגונה לגמרי," הבטיח לה, ואז, כאילו נזכר פתאום בנימוסיו, הוא התקרב אליה והושיט לה יד רזה. "קוראים לי דנטה לוקארלי."

"כן." בל בקושי נגעה בקצות אצבעותיו. "הברמן זיהה אותך פחות מחמש דקות אחרי שהתיישבת. הוא סטודנט למנהל עסקים."

"ספרי לי על עצמך," האיץ בה.

"אין הרבה דברים רלוונטיים לספר," השיבה בל באי-נוחות וקיוותה שהוא פשוט ייגש לעניין במקום להשאיר הכול לוט בערפל. "אני בת עשרים ושתיים. עזבתי את בית הספר בגיל שש-עשרה עם תעודת גמר ומאז לא רכשתי שום השכלה. אשמח לשנות את המצב כשאחזור ללונדון. בימינו צריך הכשרה וכישורים כדי להתפרנס כראוי."

"אם את יודעת את זה, למה לא ניצלת את ההזדמנות הזאת קודם?"

"אף פעם לא הייתה לי הזדמנות כזאת," השיבה בל ביובש והתיישבה על ספסל הבטון מתחת לעצים. "סבתא שלי נפטרה ואז סבא שלי חלה ונזקק לטיפול. אחרי ששניהם מתו, לקחתי את העבודה כאן. בעיקרון העבודה הייתה במשק בית אבל הפכה גם לסיעוד במשרה מלאה."

דנטה נשען על גזע עץ, כולו כוח גמיש ורזה וגבריות מרטיטה. הוא היה רגוע באותה מידה שהיא הייתה מתוחה. "טיפול בקשישים זה מה שאת רוצה לעשות בהמשך?"

בל התאבנה. "לא, ממש לא. אני חושבת שסיעוד מקצועי זו עבודה שאמורה להיות שליחות ואני לא מרגישה ככה."

"הבנתי," מלמל דנטה, מופתע יותר ויותר מהעצמאות המאופקת והבלתי מתנצלת שלה, כי הוא ציפה ממנה לכל הפחות לעידוד מבעבע ולפלִרטוטים. מניסיונו, נשים התחילו איתו בין אם היה להן סיכוי ובין אם לא, אבל בל לא עשתה שום מאמץ בכיוון. "יכול להיות שגם בעבודה שאני עומד להציע לך לא תרגישי שליחות, אבל בסופו של דבר היא תחזיר אותך לאנגליה, ואני אשלם לך עבורה בנדיבות."

בל הסתובבה כדי להיטיב לבחון אותו וייחלה שהוא יגיח מבין הצללים כדי להקל עליה לראות אותו. "ספר לי עליה..."

"אני צריך אישה שמוכנה להעמיד פנים שהיא החברה שלי שגרה איתי. את תידרשי רק לעשות הצגה," הבטיח לה דנטה בהדגשה שלווה. "העבודה תימשך כשבועיים, ואז תהיי חופשייה להמשיך בתוכניות שלך עם הכסף שתקבלי ממני. זו הצעה ששנינו נצא נשכרים ממנה."

בל נאלמה דום רק לעיתים נדירות, אבל תדהמתה מאופי הצעת העבודה הצליחה להדביק את לשונה לחיכה. אפשרות אקזוטית כזאת לא הייתה עולה על דעתה אפילו בחלומות הפרועים ביותר. "אבל... אה... אתה אפילו לא מכיר אותי," מחתה רפות כשהצליחה למצוא שוב את קולה.

"למה שאצטרך להכיר אותך? סטיב ערב לך שאת אמינה. זו עבודה, תפקיד אפשר לומר. הוא קליל וזמני אבל גם מתגמל כספית," סיכם חלקות.

"אבל העמדת פנים שאני חברה שלך תחייב אותנו לדעת דברים אחד על השני, משהו כזה," מחתה בל בחיפזון. "ואנחנו זרים גמורים."

"אני בטוח שמפגש שאלות ותשובות פשוט יספק את הפרטים הבסיסיים שתצטרכי לדעת," ענה דנטה ללא היסוס. "תחשבי על זה מנקודת המבט שלי."

עיניה של בל התרחבו. "אני לא מכירה אותך מספיק כדי לעשות את זה."

"אז תני לי לעשות את זה בשבילך," השיב דנטה בקול משיי. "אני מציע לך את העבודה רק כיוון שאת זרה, ואני אשלם לך עבורה. בתור זרה את תעזבי אחר-כך בלי לעשות בעיות. את לא תידבקי אליי או תחשבי שיש לי מחויבות נוספת כלפייך, וגם לא תניחי שבזכות העזרה שלך את מיוחדת עבורי."

בל לטשה בו עיניים, המומה מהנאום הקטן החושפני הזה. "נשים בדרך כלל נדבקות אליך?"

דנטה התאבן, ועיניו הכהות המתנוצצות התמקדו בפניה האובאליות החיוורות המוטרדות. "זה כבר קרה לי לא פעם ולא פעמיים. אם יש מישהי שהיא דבק אמיתי, אני כבר פגשתי אותה!"

"אני לא הטיפוס הנדבק," לחשה בל בהיסח הדעת, משתוממת מההשפעה של עיניו הכהות הכובשות אפילו באור הנמוך. "אבל עדיין לא הסברת למה אתה צריך חברה מדומה."

"ואני לא אשתף אותך בשום עניינים פרטיים נוספים שלי עד שלא תביעי עניין בקבלת העבודה," אמר דנטה בחוסר סבלנות. "תחשבי על הרעיון. נתראה מחר באחת-עשרה בבוקר, ואז תוכלי לתת לי תשובה. אבל הביאי בחשבון... אני מעסיק תובעני עם סטנדרטים גבוהים. אם תיקחי על עצמך את העבודה, תצטרכי לעמוד בכל הדרישות שלי. פירוש הדבר יהיה ללבוש בגדים שאני אקנה לך, להתגבר על הרגל כסיסת הציפורניים... ולהיפטר מהכלב. אני לא מת על כלבים."

הציפורניים הכסוסות המבישות של בל התעקלו לתוך כפות ידיה. הוא שם לב. היא תמיד התפללה שאנשים לא יבחינו בהרגל המגונה שלה, אבל זה כנראה היה אופייני להחריד לדנטה לוקארלי להבחין בציפורניה הקצרות, והיא הייתה מושפלת. באותו רגע היא שלחה יד אל צ'רלי בהרגעה והרימה אותו אל חיקה, והחול מכפותיו ומפרוותו התעופף לכל הכיוונים. "אני בשום אופן לא יכולה להיפטר מצ'רלי."

"הוא יוכל להיכנס למכלאה לתקופת ההסדר שלנו."

"לא, הוא צריך אהבה ותשומת לב, והוא יפחד אם ינתקו אותו מכל מה שמוכר לו!" טענה בל בפראות וחיבקה אליה את צ'רלי כאילו הוא צעצוע רך מהוה.

"הוא לא ילד," אמר דנטה ברוגז.

"הוא המשפחה היחידה שיש לי, ועד כה היו לו חיים קשים," טענה בל בייאוש גובר. "אני לא מוכנה להיפרד מצ'רלי!"

"תחשבי על זה," יעץ דנטה שוב. "עכשיו, אלווה אותך בחזרה לקרוואן שלך."

"אין צורך," אמרה לו בל בעודה מזנקת לעמידה ומניחה את הכלב ארצה. "זה רק מאה מטר מכאן."

"אני מחליט במה יש צורך, לא את," הטיח בה דנטה בתגובה. הוא חשד שהיא עלולה לעשות צרות רבות משום שהייתה רגשנית, רגשנית הרבה יותר מדי. גם כריסטיאנו היה מלא רגש ונטה להיקשר לאנשים, ותראו לאן השטויות האלו של אכפתיות ושיתוף הביאו את אחיו! כריסטיאנו השאיר אחריו שני כלבי צ'יוואווה שבורי לב, תלותיים מאוד ותובעניים, ודנטה החזיק אותם בפנסיון אקסקלוסיבי לכלבים בתנאי מותרות. הוא ביקר את חיות המחמד של אחיו באדיקות אחת לחודש. זה לא היה כמו לקחת איתו את הכלבים הביתה, אך זה היה הדבר הטוב ביותר שהרגיש שהוא מסוגל להציע לכלבים שמעולם לא קיבלו יחס של כלבים ושקרוב לוודאי אפילו לא ידעו שהם כלבים. טיטו וקרינה ציפו לרבוץ על מיטות, לישון בחיק אנשים ולקבל אוכל לפה ישר מהצלחת.

בל נשמה עמוק. "אתה לא חושב שאולי אתה נאלץ לשכור חברה בגלל שאתה כזה גס רוח, אכזרי ורודני?"

"אני לא זוכר מתי אישה העליבה אותי בפעם האחרונה," הודה דנטה בתגובה לאותה שאלה מרעננת מבלי שההאשמה תשפיע עליו כהוא זה. חיים שלמים של ביקורת מצד הוריו הבטיחו שהוא יפתח עור עבה מאוד.

"אתה בטח פוגש המון נשים לא שיפוטיות."

"גברים עשירים מאוד כמעט לא פוגשים משהו אחר," הודיע דנטה בשכנוע ציני כשעצר לצד הקרוואן החלוד הקטן שמתחת לעצים והתפלא שמישהו באמת מסוגל לגור ברכב החבוט הזה. "אפגוש אותך בבר מחר באחת-עשרה."