פיתוי תמים

זה היה בוקר חם וזהוב ברומא, אז איך, בשם האלוהים, ייתכן שהעיר מצויה בעיצומה של רעידת אדמה?

הנסיך אלסיו ראמונטלה הרים את ראשו מהכר, ותוך שהוא נאנח חלושות בשל המאמץ, ניסה למקד את עיניו. נכון, המיטה נראתה כמו אזור קרבות, אבל החדר לא זז, וקולות התיפוף, שאותם שייך לבניינים מתמוטטים בסמוך, באו כנראה מכיוון דלת חדר השינה.

והצעקות ששמע לא הגיעו מקורבנות שמתחת להריסות, אלא מהמשרת שלו ג'ורג'יו המזרז אותו להתעורר.

בתנועות קטנות וחסכוניות, כדי לא להעיר את היפהפייה הבלונדינית העירומה שעדיין ישנה לצדו, או להגביר את הלחץ של כאב הראש של אחרי השתייה, אלסיו קם מהמיטה, חילץ את חלוקו מערמת הבגדים שעל הרצפה, וחצה את רצפת השיש לעבר הדלת.

הוא הידק את הבגד סביבו, ופתח חלקית את הדלת.

"זה לא יום עבודה," הוא הודיע לפנים החרדות שחיכו לו. "לא מגיעה לי מנוחה?"

"סלח לי, הוד מעלתו." ג'ורג'יו פכר ידיים. "לא הייתי מפריע לך, אבל זו דודתך, הסניורה ויסנטה."

היה שקט מבשר רעות, ואז, "כאן?" אלסיו שאל.

"בדרכה לכאן," ג'ורג'יו הודה בעצבנות. "היא טילפנה והודיעה על כוונתה לבקר אותך."

אלסיו קילל בשקט. "לא היה לך שכל לומר לה שאני לא נמצא?" הוא שאל.

"כמובן, הוד מעלתו." ג'ורג'יו דיבר בצער אמיתי. "אבל לרוע המזל, היא לא האמינה לי."

אלסיו קילל בשטף. "כמה זמן יש לי?"

"זה תלוי בתנועה, סניור, אבל אני חושב שדקות." הוא הוסיף בתוכחה, "דפקתי בדלת שוב ושוב..."

באנחה נוספת, אלסיו נכנס לפעולה. "תשיג מונית לאורחת שלי," הוא ציווה. "תגיד לנהג להגיע לכניסה האחורית, ולהזדרז. זה מצב חירום. ואז תכין קפה לסניורה ואת עוגיות השקדים שהיא אוהבת."

הוא סגר את הדלת וחזר אל המיטה, כאב הראש שלו מתגמד מול קטסטרופות דחופות יותר. הוא התבונן בכל חלקת העור והחינניות שהייתה שרועה על מיטתו, ושפתיו התהדקו.

אלוהים, איזה טיפש היה ששבר את החוקים ואפשר לה להישאר ללילה.

כנראה הייתי שיכור יותר מכפי שקלטתי, הוא אמר לעצמו בציניות, ואז התכופף לעברה, וטלטל כתף מעוגלת אחת.

ריסים ארוכים התרוממו באיטיות, והיא חייכה אליו בישנוניות. "אלסיו, אוצרי, למה אתה מחוץ למיטה?" היא שלחה זרועות משדלות כדי למשוך אותו בחזרה אליה, אבל הוא ניתק בזריזות את ידיה וצעד לאחור.

"ויטוריה, את חייבת ללכת, ומהר."

היא שרבבה שפתיים. "אבל כמה לא אבירי מצדך, קארו. אמרתי לך, פאבריציו מבקר את אמו המכשפה, ולא יחזור עד הערב. אז יש לנו את כל הזמן שבעולם."

"רעיון קסום," אלסיו אמר. "אבל למרבה הצער, אין לנו זמן לממש אותו."

היא התמתחה בפתיינות, החיוך שלה מתרחב. "אבל איך אני יכולה לעזוב, אהובי, כשאין לי מה ללבוש? זכית בכל הבגדים שלי אתמול במשחק קלפים, אז מה אני יכולה לעשות? זה היה, אחרי הכל, חוב של כבוד," היא הוסיפה.

אלסיו ניסה לרסן את קוצר רוחו. "תראי את החוב כמבוטל. רימיתי."

"אז תצטרך להביא את הבגדים שלי מהסלון, היכן שהסרתי אותם. אלא אם כן אתה רוצה לזכות בהם בחזרה, במשחק קלפים חדש."

עכשיו, חשב אלסיו. לא היה זמן לבזבז.

החיוך שלו היה כמעט מאיים. "ואיך בדיוק, יפתי, תסבירי את נוכחותך, ואת מצבך נטול הבגדים, לדודתי לוקרציה, שמתייחסת לאמו של פאבריציו כאל חברה קרובה?"

ויטוריה השמיעה יפחה חנוקה והתיישבה, מתכסה בסדין. "מדונה – אתה לא מתכוון לזה. תבטיח לי שהיא לא כאן."

"עדיין לא, אבל תגיע מיד," אלסיו הזהיר, קולו רציני.

"אלוהים." היא יללה. "אלסיו – תעשה משהו. אתה חייב להציל אותי."

הייתה נקישה נוספת בדלת, שנפתחה לחרך ואתה זרועו של ג'ורג'יו האוחזת בבגדי אישה. קולו שידר דחיפות. "הטקסי הגיע, הוד מעלתו."

"רק רגע." אלסיו צעד לעברו ולקח את הבגדים, זורק אותם במיומנות לויטוריה שכבר הייתה במרוצה לחדר האמבטיה, כשעירומה נראה לפתע לא חינני.

הוא חיכה, הסתכל אחריה ונאנח. בליל אמש היא הייתה בת לוויה מבדרת ויצירתית, אבל אור היום והסכנה פוגגו את קסמה. לא יהיו עוד קלפים, או משחקים אחרים עם ויטוריה מונטקורבו היפה. למעשה, הוא חשב, זה יהיה יותר נבון להימנע בעתיד לגמרי מנשים נשואות ומשועממות. היתרון היחידי בפרשיות הללו היה שלא הייתה ציפייה להצעת נישואין, הוא אמר לעצמו בציניות.

הוא שלף את התחתונים שלו מהערמה שלמרגלות המיטה ואז נכנס לחדר ההלבשה שלו והתלבש במכנסי ג'ינס וחולצת גולף. כשיצא, תוחב רגליים במוקסינים, ויטוריה המתינה לו, לבושה אבל מבולבלת.

"אלסיו." היא זרקה את עצמה עליו. "מתי אראה אותך שוב?"

התשובה הכנה הייתה, "לעולם לא," אבל זה גם יהיה פוגע.

"אולי מה שקרה עכשיו הוא אזהרה עבורנו, קארה," הוא ענה בזהירות. "נצטרך להיות זהירים מאוד."

"אבל אני לא בטוחה שאוכל לסבול את זה." קולה רעד מעט. "לא עכשיו, כשמצאנו זה את זה, מלאך שלי."

אלסיו החניק חיוך ציני. הוא ידע מי קדם לו. היה בטוח שהיורש שלו כבר חיכה בתור. ויטוריה הייתה בתו היפה של גבר עשיר הנשואה לגבר עשיר אחר, שאותו לא התקשתה להונות.

היא הייתה מפונקת, טורפת ומשועממת, כפי שהיה גם אלסיו עצמו.

אולי זו הייתה המשיכה הראשונית ביניהם. משיכה של דומים.

לפתע הוא הרגיש מותש וחסר מנוחה. החום של רומא, רעש התנועה הכביד עליו, חנק אותו. הוא מצא את עצמו חושב על צוקים נשובי-רוחות קרובים לעננים. הוא התגעגע לנשום את הריחות הארציים האפלים של היערות שכיסו את המדרונות הנמוכים, ולהתעורר בלילה לשקט ולאור ירח.

הוא היה צריך להתרחק, הוא חשב.

ויוכל להיות לו כל זה ועוד. אחרי הכל, מזמן הגיעה לו חופשה. קצת ארגון זמנים מחודש בבנק, והוא יוכל לעזוב, הוא אמר לעצמו, בעוד ויטוריה נלחצת אליו.

הוא רצה שתצא מהדירה, הוא חשב בקדרות, והבין שהיה מרגיש כך גם לולא האיום של ביקורה של דודתו.

בעדינות ובתקיפות, הוא הוציא אותה מחדר השינה, והוביל אותה אל המסדרון הרחב, שם חיכה ג'ורג'יו, כשפניו חסרי הבעה, בדיוק כשפעמון הכניסה צלצל בקצה השני של הדירה.

"אני אפתח. אתה קח את הסניורה אל המונית שלה." אלסיו שחרר את עצמו מהאצבעות שלפתו אותו, ממלמל שכמובן שהוא יחשוב עליה, יתקשר אליה – אבל רק אם ירגיש שזה בטוח.

הוא התעכב לראות אותה עוזבת, מבטה חשדן, לא מנוחם, ונשם נשימה ארוכה של הודייה, מחליק לאחור במהירות את השיער שסתרה קודם.

הפעמון צלצל שוב, בציווי, ואלסיו ידע שהוא לא יכול להתעכב עוד. נאנח, הוא הלך להתעמת עם האויבת שבפתח.

"דודה לוקרציה," הוא בירך את האישה הגבוהה, אפורת השיער, שחיכתה לו בפתח הבית, הנעל האלגנטית שלה מתופפת על האבן. "איזו הפתעה מקסימה."

המבט שלה היה מאיים כשחלפה על פניו. "אל תהיה צבוע, אלסיו. זה לא מתאים לך. לא ציפיתי להיות רצויה." היא חיכתה רגע, מקשיבה לקול ההתנעה של מכונית, ואחר כך לדלת האחורית הנטרקת. "אה, אז האורחת האחרת שלך נמלטה בשלום," היא הוסיפה בחיוך חמוץ. "אני מצטערת שקלקלתי לך את התוכניות להיום, אחיין."

הוא אמר בעדינות, "לעתים רחוקות אני עושה תוכניות, דודתי היקרה. אני מעדיף לחכות ולראות אילו תענוגות יציע היום." הוא ליווה אותה לסלון. מבט מהיר אחד הבטיח לו שהחדר הוחזר למצבו הרגיל ושאין בו פגם. כוסות היין המסגירות סולקו יחד עם הבקבוקים הריקים, בקבוק הגראפה הוחזר למקומו. וכך גם הקלפים המפוזרים ממשחק הסטריפ פוקר של ליל אמש.

והחלונות אל המרפסת היו פתוחים בתמימות אל שמש הבוקר, ואיווררו שרידי אלכוהול, ואת הבושם הכבד של ויטוריה.

מזכיר לעצמו להגדיל את המשכורת של ג'ורג'יו, הוא ליווה את הסניורה לספה, והתיישב בכיסא ממולה.

"בזכות מה אני רואה אותך, דודה לוקרציה?"

היא הייתה שקטה לרגע, ואז אמרה קצרות, "אני רוצה לדבר אתך לגבי פאולו."

הוא התבונן לעברה בהפתעה גלויה. הגעתו של ג'ורג'יו עם קנקן הכסף של הקפה, והטקס הנלווה של מזיגת הקפה והגשת העוגיות, נתנו לו הזדמנות לאסוף את מחשבותיו.

כשהיו שוב לבדם, הוא אמר ברכות, "את מדהימה אותי, דודה יקרה. אני לא בדיוק בעמדה לייעץ. תמיד נתת לי להבין שהדוגמה שאני מספק לבנך היא מזעזעת."

"אל תעמיד פנים שאתה טיפש," אמרה הסניורה קצרות. "כמובן שאני לא רוצה עצה." היא התעכבה שוב. "מכל מקום, אני זקוקה לעזרתך המעשית בעניין פעוט."

אלסיו בלע מעט קפה. "אני מקווה שזו לא בקשה להעביר את פאולו שוב לרומא. אני מבין שהוא מתקדם בלונדון."

"זה," אמרה אמו של פאולו בקיפאון, "עניין של דעה. ובכל מקרה, הוא יחזור בקרוב לרומא לבלות את החופשה שלו אתי."

עיניו של אלסיו הצטמצמו מעט. "הרעיון לא מוצא חן בעיניך? אבל אני זוכר שהתלוננת באוזני, כשנפגשנו בקבלת הפנים של הנסיכה דורלי, שאת לא רואה אותו מספיק."

היה שקט נוסף, ארוך יותר, ואז הסניורה אמרה, במאמץ, כאילו המלים נקרעות מגרונה בכוח, "הוא לא מגיע לבד."

אלסיו משך בכתפיו. "טוב, למה לא?" הוא ענה. "תני לי להזכיר לך, דודה יקרה, שהוא כבר לא ילד."

"בדיוק." הסניורה מזגה לעצמה עוד קפה. "הוא למעשה מספיק מבוגר כדי להתחתן. ותרשה לי להזכיר לך, אלסיו, זו תמיד הייתה הכוונה של שתי המשפחות שפאולו יתחתן עם ביאטריס מנזונה."

גבותיו של אלסיו התקרבו זו לזו. "אני יודע שהייתה תוכנית כזו כשהם היו ילדים," הוא הודה באיטיות. "אבל עכשיו – עכשיו הם בוגרים, ודברים משתנים. אנשים משתנים."

היא החזירה לו מבט מאובן. "מלבדך, כך נראה, אחייני היקר. אתה נשאר – לא משתנה, עם הסירות שלך והמכוניות המהירות שלך. עם ההימורים שלך ורדיפת הנשים שלך."

הוא אמר בעדינות, "אשמתי, חטאתי, דודה לוקרציה, אבל אנחנו לא נמצאים כדי לדון בחסרונות הרבים שלי." הוא השתהה. "אז, לפאולו יש חברה. זה לא חטא נורא, ומלבד זה, אני יודע בוודאות, שהיא לא הראשונה. בוודאי יהיו לו עוד רבות לפני שיחליט להתמסד. אז מה הבעיה?"

"סניור מנזונה הוא חבר ותיק," אמרה הסניורה. "ברור שהוא רוצה שהעתיד של בתו יסודר. ובקרוב."

"וזה גם מה שביאטריס עצמה רוצה?"

"היא ופאולו גדלו ביחד. היא העריצה אותו כל חייה."

אלסיו משך שוב בכתפיו. "אז אולי היא תהייה מוכנה לחכות עד שהוא יסיים להתהולל," הוא ענה באדישות.

"אז מזל שהיא לא מחכה לך," אמרה הסנירה בטון מקפיא.

"מזל לשנינו," הסכים אתה אלסיו. "הסניורינה מנזונה היא מדי מתוקה לטעמי."

"אני שמחה לשמוע. לא ידעתי שטרחת להבחין בין צעירה מטופשת אחת לאחרת."

כמו שקרה לו לעתים קרובות כשדיבר עם דודתו, אלסיו הרגיש את לסתו ננעלת. הוא שמר על קול יציב. "אולי כדאי שתזכרי, דודה, שאבי, אחיך, היה רחוק מלהיות קדוש עד שהתחתן עם אמי. סבתא ראמונטלה סיפרה לי ששחקה לעצמה את הברכיים, בתפילה עבורו." ועבורך, הוא הוסיף בשקט.

"כמה חבל שסבתך כבר לא נמצאת כאן כדי לעשות אותו שירות עבורך." הייתה הפסקה, וכשדיברה שוב קולה של הסניורה היה מעט פחות חריף. "אבל אנחנו לא צריכים לריב, אלסיו. חייך הם עניינך, בעוד שלפאולו יש – מחויבויות, שהוא חייב להכיר בהן. לכן יחסי האהבה שלו חייבים להספיק, ומוטב מוקדם ממאוחר."

אלסיו קימט את מצחו. "אבל מוקדם לא בהכרח מוטב מבחינת פאולו," הוא אמר. "אולי הם מאוהבים באמת. אחרי הכל, זאת המאה העשרים ואחת, ולא החמש-עשרה."

הסניורה נפנפה יד בביטול. "הבחורה לגמרי לא מתאימה. איזו אנגלייה שפגש בבר בלונדון," היא הוסיפה במיאוס. "ממה שהצלחתי להבין מבני הטיפש, אין לה לא משפחה ולא כסף."

"בעוד שלביאטריס מנזונה יש את שניהם, כמובן," אלסיו אמר ביובש. "בעיקר כסף."

"אולי לך זה לא משנה," הסניורה אמרה בכעס. "אבל זה משנה מאוד לפאולו."

"אלא אם כן אשבור את המפרקת שלי במשחק פולו," אמר אלסיו לאט. "מה שיהפוך אותו ליורש שלי, כמובן. העניין שלי בספורט מסוכן צריך למצוא חן בעיניך, דודה. זה פותח הרבה אפשרויות."

היא נתנה בו מבט מוחה. "אנחנו לא צריכים אפילו להתעסק בזה. במשך הזמן אתה, כמובן, תזכור את חובתך למשפחה, ותדאג שיהיו לך אישה וילדים.

"כפי שהדברים עומדים, אתה יושב הראש של בנק ארלשצ'י. והוא רק שכיר. והוא לא יכול להרשות לעצמו להתחתן עם סתם מישהי יפה."

"אז היא יפה," אמר אלסיו. "אבל, כמובן, היא חייבת להיות, אם אין לה כסף. ולפאולו יש גנים של ראמונטלה, אז ייתכן אפילו שהיא יפהפייה – זאת...?"

"לאורה," אמרה הסניורה בקור. "לאורה מייסון."

"לאורה," הוא חזר על השם ברכות. "שמה של הנערה שפטרארקה ראה בכנסייה ואהב למשך שארית חייו." הוא חייך אל דודתו. "אני מקווה שזה לא סימן לבאות."

"ובכן," אמרה הסניורה ברוך, "זה תלוי בך, אלסיו יקירי, לוודא שזה לא."

"את מצפה ממני להרצות לבן דודי על חובות משפחתיות?" הוא צחק. "אני לא חושב שהוא יקשיב."

"אני רוצה שתעשה יותר מדיבורים. אני רוצה שתביא לסיום הרומן הקטן של פאולו."

גבותיו התרוממו. "ואיך אני אמור לעשות את זה?"

"די בקלות, יקירי." היא חייכה אליו. "אתה תפתה אותה, ותדאג שהוא יידע על כך."

אלסיו קם מכיסאו בתנועה זריזה ונרגזת אחת. "יצאת מדעתך?"

"אני פשוט מעשית," החזירה דודתו. "מבקשת שתשתמש בכישוריך עם נשים בצורה חיובית."

"חיובית!" הוא כמעט נחנק בכעסו. "אלוהים, איך את מעיזה להעליב אותי בהצעה כזאת? לדמיין שאהיה מוכן..." הוא התרחק ממנה, הלך אל החלון, בהה ברחוב למטה בעיניים לא רואות, פניו מאובנות. "לא," הוא אמר. "ושוב – לא. לעולם לא."

"אתה מאכזב אותי," אמרה הסניורה, כמעט בנעימות. "קיוויתי שתתייחס לזה כאל – כאל אתגר מעניין."

"להפך," הוא אמר. "זה מגעיל אותי – ההצעה שלך גורמת לי בחילה." הוא נשם נשימה עמוקה. "ואת מכל האנשים שבעולם. את – את מדהימה אותי."

היא התבוננה בו בשלווה. "מה בדיוק ההתנגדות שלך?"

הוא פרש את ידיו בכעס ובבלבול. "איפה להתחיל? הבחורה היא זרה מוחלטת עבורי."

"אבל כך, בהתחלה, הן כל הנשים שחולקות את מיטתך." היא המתינה מעט. "למשל, יקירי, כמה זמן הכרת את ויטוריה מונטקורבו, שאת הבריחה הזריזה שלה כמעט קטעתי?"

עיניהם נפגשו, בהתמודדות שקטה. לבסוף, הוא אמר, "לא ידעתי שאת כל-כך מתעניינת בחיי הפרטיים."

"בנסיבות רגילות לא הייתי, אני מבטיחה לך. אבל במקרה זה, אני זקוקה לשיתוף הפעולה שלך."

אלסיו אמר באיטיות, "בכל רגע אני עומד להתעורר ולגלות שכל זה חלום רע." הוא חזר לכיסאו. התיישב. "יש לי התנגדויות נוספות. את רוצה לשמוע אותן?"

"כרצונך."

הוא נשען קדימה. "הרומן של פאולו יכול להיות פשוט התאהבות זמנית. למה לא לתת לה להסתיים בטבעיות?"

"כי פרדריקו מנזונה רוצה בהודעה רשמית על האירוסין של ביאטריס. כל עיכוב נוסף יפגע בו."

"והאם זה יהיה אסון גדול?"

"כן," אמרה דודתו. "זה יהיה. הגעתי להסדרים מסוימים עם סניור מנזונה, בהבנה שהנישואין יתקיימו בקרוב. ההסדרים יהיו מאוד – בלתי נוחים."

"מריה הקדושה." אלסיו הטיח אגרוף קפוץ בכף ידו השנייה. כמובן, הוא חשב. היה עליו לנחש זאת.

הסניורה הייתה אלמנתו של בעל שהגיע ממשפחה עתיקה אך מרוששת יחסית, ולמרות כל זאת, בזבזנותה הייתה ידועה לשמצה. הוא זכר התוועדויות משפחתיות בנושא כשהיה ילד.

והגיל, כך נראה, לא שיפר את המצב.

נאנח מבפנים, הוא אמר, "אז למה לא תניחי לי להסדיר את החובות שלך, ותאפשרי לפאולו לחיות את חייו?"

היה ניצוץ פתאומי של הומור בפנים הנאות עדיין. "אני לא לקוחה רצויה בבנק, אלסיו, אז האם אתה מציע לי קצבה אישית ממך? אביך המסכן יתהפך בקברו. חוץ מזה, עורכי הדין לא יתירו זאת. ופרדריקו הבטיח לי בסודיות רבה, שברגע שמשפחותינו יתאחדו, הוא ידאג לסידור קבוע עבורי. הוא הנדיבות בהתגלמותה."

"אז למה שלא תשני את התוכנית?" אלסיו אמר בהשראה פתאומית. "את אלמנה. הוא אלמן. למה שלא תתחתני אתו בעצמך, ותאפשרי לדור הבא למצוא דרך עצמאית אל האושר?"

"כמו שאתה עושה בעצמך?" המרירות חזרה. "אולי נוכל לקיים חתונה כפולה, יקירי. אני בטוחה שהכבוד יחייב אותך לשאת את ויטוריה המקסימה לאישה, ברגע שבעלה יתגרש ממנה בגלל ניאוף. אחרי הכל, זה יהיה סקנדל עסיסי."

מבטיהם נפגשו שוב והתנגשו, פלדה כנגד פלדה.

הוא אמר ביציבות, "לא ידעתי שלפבריציו יש תוכניות כאלה לגבי ויטוריה."

"עדיין לא, כמובן," אמרה הסניורה. "אבל אם חברתי הטובה קמילה, אמו, תגלה בדרך כלשהי שהצמחת לו קרניים, זה ישתנה."

לבסוף, אלסיו נאנח, והרים כתף בהשלמה. "לא ידעתי להעריך את כוחך, דודה לוקרציה. לא קלטתי כמה חסרת מצפון את יכולה להיות."

"תכונה משפחתית," אמרה הסניורה. "אבל מצבים נואשים מזמינים אמצעים נואשים."

"אבל את צריכה עדיין לחשוב על זה," אלסיו המשיך. "גם אם הפרשייה עם הבחורה האנגלייה תסתיים, אין לך כל ביטחון שפאולו יתחתן עם ביאטריס. הוא יכול עדיין לבחור להסתכל במקום אחר. אולי אפילו ימצא בחורה עשירה אחרת. איך תמנעי את זה?" הוא חייך אליה חיוך דק. "או שיש לך איזו תחבולה כדי לסחוט גם ממנו שיתוף פעולה?"

"אתה מדבר כאילו הוא מעולם לא חיבב את ביאטריס." דודתו דיברה בשלווה. "זה לא נכון. וברגע, שהאשליות שלו לגבי הבחורה האנגלייה יתבדו, אני יודעת שהוא יקלוט מה האינטרס המובהק שלו, ויחזור אליה שוב. והם יהיו מאושרים ביחד. אני בטוחה בזה."

אלסיו התבונן בה בייאוש גמור. "כמה פשוט זה נשמע מפיך. את מושכת בחוטים והמריונטות רוקדות. אבל יש עדיין חוטים שעליהם לא חשבת. למשל, איך אני אפגוש בה?"

"חשבתי על זה. אני אגיד לפאולו שיש אצלי עובדים שמתקינים מערכת הסקה חדשה, בביתי בטוסקנה. כך שאני לא יכולה לארח. במקום זה, קיבלתי את ההזמנה הנדיבה שלך לארח את כולנו בווילה דיאנה."

"והוא יאמין לך?"

היא משכה בכתפיה. "אין לו ברירה. ואני אדאג שתהיה לך הזדמנות להיות לבד עם הבחורה. השאר בידיך." היא היססה. "אולי לא תצטרך אפילו לעשות את ההקרבה המוחלטת, יקירי. אולי זה יספיק שפאולו ימצא אותך מנשק אותה."

הוא אמר בסבלנות, "דודה לוקרציה, האם חשבת על זה שלאורה עשויה להיות מאוהבת באמת בפאולו, ושום דבר לא יגרום לה אפילו לסטייה שולית?"

הוא השתהה מעט, פיו מתעקם. "חוץ מזה, ויותר חשוב, התעלמת מהעובדה שהיא עלולה לא להימשך אלי."

"אלסיו היקר," הסניורה נהמה, "בוא נימנע מצניעות מזויפת. זה נאמר כבר שאילו היית מחייך אל יוליה היא הייתה עוזבת את רומיאו. כמו שאר הקורבנות שלך, לאורה לא תוכל לעמוד בפניך."

"באמת?" שאל אלסיו בלגלוג. "אני מקווה שהיא תסטור על פני." הוא התבונן למטה בידו, בוחן את הכתר שעל טבעת החותם שלו. "ואחר-כך – אם אצליח בתחבולה הנלוזה? לא אאשים את פאולו אם הוא יסרב לדבר אתי שוב."

"בהתחלה, אולי, הוא יהיה מלא כעסים. אבל עם הזמן, הוא יודה לך." היא קמה. "הם יגיעו בשבוע הבא. אני מקווה שזו לא בעיה בשבילך."

גם הוא קם על רגליו, פיו מתהדק. הוא הלך לעברה, לקח את ידה והשתחווה. "אני אספור את השעות."

"סרקזם, יקירי, לא מתאים לך." היא בחנה אותו לרגע. "כמו אביך, אלסיו, אתה מפחיד כשאתה כועס." היא טפחה על לחיו. "אני מקווה שתהיה במצב רוח טוב יותר כשתפגוש את האנגלייה, או שאני כמעט מרחמת עליה."

הוא הביט בה במבט קשה ולא מחייך. "אל תדאגי לה, דודה לוקרציה. אני אעשה הכל כדי לשלוח אותה הביתה עם זיכרון יפה."

"אה," היא אמרה, "עכשיו אני באמת מצטערת בשבילה." והלכה.

לבדו, אלסיו הלך לשולחן צדדי, ומזג לעצמו וויסקי. לעתים נדירות הוא שתה במהלך היום, אבל זה לא דמה לשום יום אחר מאז בריאת העולם.

על מה, לעזאזל, חשב פאולו? להביא את הבחורה שלו אפילו למרחק של קילומטרים מאימא שלו? אם בכלל אכפת לו ממנה הוא חייב להפריד ביניהן.

ולו היה לי אפילו חלקיק של הגינות, הייתי מתקשר אליו ואומר לו זאת.

אבל הוא לא יכול היה להסתכן בזה. לדודה לוקרציה היה יותר מחלק באכזריות של שושלת ראמונטלה, כפי שהיה עליו לזכור, והיא לא תהסס לממש את האיום שלה לגבי המפגש הלא נבון שלו עם ויטוריה. והתוצאות לכך יהיו, כפי שאיימה, לא נעימות בצורה גרנדיוזית.

לאורה, הוא חזר לעצמו. טוב, לפחות היה לה שם מקסים. אם היה לה גם גוף מתאים, אז המשימה שלו לא תהיה כל-כך בלתי אפשרית.

הוא הרים את הכוס שלו. "סלוטה, לאורה," הוא אמר בציניות. "ומזל טוב," הוא הוסיף ברוך, "אני חושב שתזדקקי לו."