פלאש

אמת מקובלת היא שהשושלת, שגיבור ספר הזיכרונות הזה מתייחס אליה, עתיקה ביותר. לא ייפלא אם כן שמקורו של השם עצמו אבד בתהום הנשייה. לפני מיליונים רבים של שנים רחשה וגעשה בתסיסת התהוות הארץ הנקראת כיום ספרד. חלפו העידנים; הופיעה צמחייה; במקום שיש בו צמחייה, חוק טבע הוא שיהיו ארנבים. ובמקום שיש בו ארנבים, דאגה ההשגחה לכך שיהיו כלבים. עד כאן אין כל מקום לשאלות או להערות. אך כאשר אנו שואלים מדוע הכלב שתפס את הארנב נקרא ספַּּנייֶל, מתחילים לצוץ ספקות וקשיים. היסטוריונים אחדים אומרים שכאשר בני קרתגו נחתו בחופי ספרד, החיילים הפשוטים צעקו פה אחד "ספּאן! ספּאן!" כי ארנבים זינקו מכל סבך, מכל שיח. הארץ רחשה ארנבים. ובשפת בני קרתגו, "ספּאן" משמעו ארנב. הארץ נקראה על כן היספַּניה, או ארץ הארנבים, והכלבים, שהתגלו כמעט מיד כשהם נתונים בעיצומו של מרדף אחר הארנבים, נקראו ספַּנייֶלים, או כלבי ארנבים.

רבים מאיתנו היו מוכנים בהחלט להניח לשאלה בנקודה זו; אך בשם האמת עלינו להוסיף כי ישנה אסכולת חשיבה נוספת, שמִשנתה אחרת. המילה היספניה, טוענים מלומדים אלה, אינה קשורה כלל וכלל למילה ספאן בשפת קרתגו. היספניה נגזרת מהמילה הבַּסקית אֶספַּניה, שמשמעותה קצה או גבול. אם אמנם כך הדבר, יש לסלק מהמחשבה ארנבים, שיחים, כלבים וחיילים — את כל אותה תמונה רומנטית ונעימה. עלינו להניח שהספנייל נקרא ספנייל פשוט משום שספרד נקראת אֶספַַּניה. במה שנוגע לאסכולה השלישית של חוקרי העבר — הגורסת כי בדיוק כשם שהאוהב מכנה את אהובתו מפלצת או קוף, כך כינו הספרדים את כלביהם האהובים "עקומים" או "מחוספסים" (ניתן ליחס למילה אספניה גם את המובנים האלה), שהרי ידוע לכול כי הספנייל הוא ההפך הגמור מזה — השערה זו בדיונית מכדי שנשקול אותה ברצינות.

אם נפסח על התיאוריות האלה, ועל עוד רבות שאין צורך להתעכב עליהן כאן, נגיע לוויילס של אמצע המאה העשירית. הספנייל כבר נמצא שם. יש אומרים כי הובא על ידי השבט הספרדי אֶבּהוֹר או איבוֹר מאות רבות קודם לכן, ואין ספק שבאמצע המאה העשירית כבר היה כלב ששמו הולך לפניו. "ערכו של כלב הספנייל של המלך הוא לירה אחת," קבע המלך הוֹוּאֶל דהָא בספר החוקים שלו. וכאשר אנו זוכרים מה אפשר היה לרכוש בלירה בשנת 948 לספירתנו — כמה נשים, עבדים, סוסים, שוורים, תרנגולי הודו ואווזים — ברור שהספנייל כבר היה כלב בעל ערך ומוניטין. הוא כבר זכה למקום לצדו של המלך. משפחתו זכתה לכבוד ויקר יותר מאשר שליטים מפורסמים רבים. הוא התרווח לו בארמונות כאשר בני פְּלַנְטָגֶ'נֶט וטיודור וסטיוארט עוד השתרכו מאחורי מחרשות של אחרים, בבוץ של אחרים. זמן רב בטרם התעלו בני האוורד, קֶבֶנדיש וראסֶל על המון העם של בני סמית, ג'ונס וטוֹמקינס, משפחת הספנייל כבר היתה משפחה נכבדת ומורמת מעם. ובמרוצת השנים התפצלו מהגזע המקורי ענפים משניים. בד בבד עם מהלכה של ההיסטוריה האנגלית, קמו בזו אחר זו לפחות שבע משפחות ספנייל מפורסמות — קלַמבֶּר, סָסֶקס, נוֹרפוֹק, בְּלֶק פילד, קוֹקֶר, אַייריש ווֹטֶר ואינגליש ווֹטֶר — שהתפתחו כולן מהספנייל המקורי של ימי קדם אך היו בעלות תכונות מובחנות, ולכן מן הסתם טענו לזכויות משל עצמן. על קיומה של אצולת כלבים כבר בימים שהמלכה אליזבת ישבה על כס המלכות, מעיד סר פיליפ סידני4: "...גרֵייהַאוּנדים, ספניילים וכלבי ציד," הוא מעיר בארקדיה, "שאת הראשונים שבהם אפשר לדמות ללורדים, את הבאים אחריהם לג'נטלמנים, ואילו האחרונים שבהם הם האיכרים העצמאיים של עולם הכלבים."

אך אם נניח משום כך שהספניילים נהגו כדוגמת האדם, נשאו עיניהם אל כלבי הגרייהאונד כאילו הם נעלים מהם וסברו שכלבי הציד נחותים מהם, ניאלץ להודות כי האצולה שלהם התבססה על יסודות איתנים יותר מזו שלנו. זאת, על כל פנים, יסיק בוודאי כל מי שיתעמק בחוקי מועדון הספניילים. גוף נשגב זה קובע בלי כחל וסרק מה יֵֵחשב אצל הספנייל למגרעת, ומה למעלה. עיניים בהירות, למשל, אינן רצויות; אוזניים מסולסלות עוד פחות מזה; מי שנולד עם אף בהיר או כרבולת, ממש נחרץ גורלו. גם סגולותיו של הספנייל מוגדרות באותה מידה של בהירות. ראשו צריך להיות חלק, ולהתנוסס מעל הזרבובית בשיפוע מתון; הגולגולת צריכה להיות מעוגלת יחסית ומפותחת היטב, ובה שפע מקום לכוח המוח; העיניים צריכות להיות מעוגלות אך לא לטושות; הארשת הכללית צריכה להביע תבונה ועדינות. את הספנייל המפגין תכונות אלו משבחים ומרבים; הספנייל שמתעקש להנציח כרבולות ואפים בהירים, מנושל מהזכויות ומטובות ההנאה של בני מינו. כך פסקו השופטים, וכיוון שפסקו, הם מֵחילים עונשים וזכויות שיבטיחו ציות לחוק.

אך אם נפנה עתה את מבטנו אל חברת האדם, איזו אנדרלמוסיה, איזו ערבוביה נמצא שם! לשום מועדון אין סמכות דומה בכל הנוגע לגזע האדם. הֶרַלדס קולג'5 הוא הדבר הקרוב ביותר למועדון הספנייל שיש לנו. שם לפחות נעשה ניסיון כלשהו לשמור על טהרת משפחת האדם. אך כאשר אנו שואלים מה יֵחשב למוצא מיוחס — האם צריכות עינינו להיות בהירות או כהות, אוזנינו מסולסלות או חלקות, האמנם כרבולות יֵחשבו קטלניות, השופטים שלנו פשוט מפנים אותנו לסמל המשפחה שלנו. לכם אולי אין כזה. אם כך אינכם נחשבים כלל. אך ברגע שתוכלו לתבוע לכם סמל הדור, ותוכיחו שאתם זכאים לעטרת אצולה, מיד יקבעו שאמנם נולדתם, ואף למשפחה מיוחסת. אי־לכך אין אופה בכל מֵייפֶר שאין לו סמל משלו ועליו ארי רובץ או בתולת ים עולצת. אפילו סוחרי הבדים שלנו מציגים את סמל המלוכה מעל דלתותיהם, כאילו די בכך להוכיח שאפשר לישון לבטח בין סדיניהם. בכל מקום טוענים למעמד ומתעקשים על מעלותיו. אך כאשר אנו באים לסקור את שושלות המלוכה לבית בורבון, הַפְּסְבּוּרג והוֹהֶנְצוֹלֶרְן — העטורות מי יודע כמה כתרים וסמלים הדורים, שעליהם רובצים ועולצים מי יודע כמה אריות ונמרים — ומגלים שכיום הם גולים, מנושלים משררה, משוללי כל כבוד, אנו יכולים רק לנוּד בראשינו ולהודות כי שופטי מועדון הספנייל הטיבו לשפוט משופטינו. זהו הלקח שנפיק ברגע שנפנה מעניינים אלה שברומו של עולם ונתבונן בחייו המוקדמים של פלאש בין בני משפחת מיטפורד.