פלא פה נס

גשר צר מאוד

טיפות  גשם עצלות, אולי המלקוש, סופחות לתוכן נחילי חול ורסיסי אבק של שרב ראשון. כתמי בוץ נמרחים על חלונות הבתים ומתפזרים על שמשות המכוניות בשלל כתמי רורשך. לכלוך דולף מעצי הנוי ועוטף את המדרכות כמו קרום של קקאו.

שנת הלימודים הגיעה בקושי לאמצע הדרך וכבר נמצאת בגלישה איטית אך עיקשת לעבר קו הגמר. כמו שיירת טיסות נכנסות לנמל התעופה בן-גוריון לפני שבת, כך עומדים לנחות על לוח השנה של מערכת החינוך פסח, מימונה, יום השואה, יום הזיכרון, יום העצמאות, ל"ג בעומר, יום ירושלים, שבועות, טיול סוף שנה, מבחני גמר ומסיבות סיום. עומס מוגזם של אירועים אינו משאיר די זמן פנוי ללימודים סדירים. את החסר ייאלצו תלמידות "שפתי אמת"  בפאתי מושב בת ציון, בואכה קריית-גת, להשלים בחופשות  כשיעורי בית.  

הגשם תפס את עטרה וחברותיה מכיתה י' בחצר הקטנה ליד חדר המלאכה, בסיום ההפסקה הגדולה. בכניסתן לכיתה הן מעיפות מבט אל הלוח "החכם". אותיות היום וספרות השעה מרצדות על הקיר בירוק זוהר, כמו צלב ניאון עצבני בחלון ראווה של בית-מרקחת בפריז או ברומא, רחוק מכאן ת"ק פרסה. בפינה ימנית עליונה, נחות להן בשלוות עולם, בלי לרצד כלל, אותיות "בס"ד" – בסייעתא דשמיא, בתנוחה של ת.נ.צ.ב.ה. – תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.  

שיעור מורשת אחרון לפני חופשת פסח מוקדש לרבי ישראל סלנטר, אבי "תנועת המוסר". על סדר היום – המאבק בתנועת ההשכלה וסכנת החילון. רב האולפנא, יאשיהו גמזו, מסביר כי ההשכלה והחילון הם תאומים זהים שנֶהרו באותו עיבור והופרדו רק למראית עין, לשם הטעיית הציבור. כבוד הרב הוא לוליין שפה, מתפתל בין המקורות כמי שמנתר מעדנות מאבן לאבן בפלגי שמורת תל דן. ממאמר חז"ל הוא קופץ לספר "הכוזרי", מציטוט מכתבי הרב קוק, אברהם-יצחק, הוא מדלג אל בנו, צבי-יהודה ונוחת בחצרו של הרב יצחק גינזבורג, למרות "ברוך הגבר" או בזכותו.

רב האולפנא מבדיל בין ההשכלה שיש בה ברכה אם כי היא נוגעת בטומאה, לבין החילוניות שכולה קללה. "החילון הוא ה-אויב של זמננו, סכנה לקיומנו," יורה הרב באוזני תלמידותיו, "זהו ניסיון מר כלענה, שהאל מעמיד בו את עם-ישראל בדורות האחרונים. תרבות חילונית היא התגלמות הרוע, לא רק 'עגלה ריקה' כדברי החזון-איש, זכר צדיק לברכה, אלא נתעבת כמו עבודה זרה בימי קדם, נושקת לשפיכות דמים וגילוי עריות, שעליהם נאמר: ייהרג ואל יעבור."

האמת ב"שפתי אמת" אינה אמת לשעתה אלא אמת לאמיתה, אמיתה של תורה, והפוסק האחרון בנידון הוא הרב גמזו. כמו ארבע רוחות שמיים וארבעה עמודי חופה וארבעה מוטות סוכה, הוא משעין את האמת על ארבעה אדנים: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף"; "חותמו של הקדוש-ברוך-הוא אמת"; "רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום"; ו"האמת והשלום אהבו."

עטרה יודעת שאמת ושלום אמורים להשלים זו את זה, אך מה עושים כשאמת ושלום מתנגשים זו בזה? מתחשק לה לשאול, אך חוששת ממבטי חברותיה ומדיון ארוך על חשבון ההפסקה. הבירור נדחה, אך עליו להתקיים, אי-אפשר לחמוק מפניו.

*

בשש וחצי בדיוק משמיעה מערכת הכריזה ברחבה קריאה להאסף בחדר-האוכל של האולפנא לארוחת-ערב. השמש כבר שקעה מאחורי הגבעות הזהובות. מן הרמקול בוקע "כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד". התלמידות נוהרות לחדר-האוכל במצהלות ובצחקוקים. האווירה סביב השולחנות משדרת פורקן של סוף שליש. ריחות תבשילים ומאפים נמהלים בניחוח החופש העומד בפתח, בתחושת שחרור ופריקת עול. כלי-האוכל נוקשים זה בזה כתזמורת בצורת של פלסטיק ואלומיניום. בת-שבע מרמלשטיין, מנהלת האולפנא, "מאמא תרזה", מחזירה את הסדר על כנו באמצעות מחיאות כפיים קצובות.

הבנות רוכנות מעל מגשי סעודת-ערב חלבית – פשטידת תרד, ירקות חתוכים, ביצים קשות, זיתים דפוקים, לחם, קוטג' וביסקוויטים "גטניו" בד"צ עם מרקחת תפוזים. ברכת המזון נאמרת בקצב של ריצת 400 מטר משוכות, ולאחריה משוחררות הבנות לחדריהן.

אחרי הארוחה, כשהן מעכלות עדיין את התוכחה ששפך עליהן הרב גמזו, מתכנסות בנות כיתה י' בחדרה של עטרה, שכבר חודשיים היא מתגוררת בו בגפהּ. הבנות נחושות לחולל משהו או לעולל משהו או להשתולל משהו לפני החופשה בלי לדעת מה. כל עלמת-חן מוצאת לה מקום לרבוץ בו. בנות מזל תופסות לעצמן פינה על אחת המיטות והשאר מצטופפות על השטיח, וחצאיות הג'ינס הארוכות מרשרשות ופה ושם גם מלטפות ברך או ירך.

"אמת או חובה?" שואלת עטרה. מבטה תועה בין חברותיה. אף אחת אינה מתנדבת להיענות ראשונה לאתגר.

"נו, מה נסגר? בנות!" היא מפצירה בבנות כיתתה, כמעט מתחננת, מתוך אחריות להפקה.

"חובה עלייך!" מצחקקת בלהה בירכתי החדר.

"טוב מאוד. חובה עלייך לדקלם בעל-פה שלושה פסוקים מ'שיר השירים'," מצווה עטרה על אודם הביישנית.

"לא, את! עטרה!" מסמיקה אודם ומסובבת פניה אל הקיר.

חיוך נבוך ניבט בעיניה של עטרה, וסומק עז נמרח על פניה מהסנטר למצח, מתלהט באזורי הלחיים וצורב את תנוכי האוזניים.

"הו-הא מה קרה? עטרה, עטרה!" מוחאות הבנות כפיים לעידוד.

"אחות לנו קטנה ושדיים אין לה," מדקלמת עטרה בקול רועד, "מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אם חומה היא, נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה דלת ארז. אני חומה ושדי כמגדלות, אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום."

אלם ממלא את החדר, והופך לרחש-בחש ולצחוק כבוש, והשעשוע צובר תנופה ותופס תעוזה ומתגלגל הלאה והלאה מכוח עצמו.

*

חופשה? בבית כבר ממתין לעטרה צו גיוס למבצע ניקיון שנתי. כנגד עשרת ימי תשובה בתשרי, מציב ניסן אתגר של עשרת ימי חיטוי ומירוק, שפשוף וצחצוח, ביעור וטיהור. מתוך "השיעור בגרמנית" של זיגפריד לנץ שלף פעם סבא עמרם את הביטוי "תענוגות החובה" ומאז הוא נחלת המשפחה, סוג של "אנו נתגבר".

 עטרה מוכנה לוותר בחפץ-לב על תענוגות כאלה, שהשתרשו גם בציבור חילוני בתור ריטואל קדוש, כמו אימון שנתי בצאלים, כמו מנגל ביום-העצמאות. בדוחק רב עולה בידי עטרה לגנוב כמה שעות לקניות, למספרה, לבילוי עם להבה וגם סתם לא לעשות כלום.

עבודות שירות בבית לקראת פסח אינן עילה להתחשבות מצד מורי האולפנא. להיפך. "שפתי אמת" אמנם מתנגדת בתוקף לגיוס בנות, אך מתנהלת בעצמה כמו פלוגת טירונים. שלוש שנים מובילה "שפתי אמת" בציוני בגרות במוסדות "בני עקיבא", וקברניטיה גאים מאוד בהישג. מורות ומורים מתחרים ביניהם מי יכביד יותר את עולו על התלמידות, וכל המרבה, הרי זה משובח. בסוף פגרת פסח משוועת עטרה לחופשה אמיתית, כפי שנזקקה לשיקום אחרי טיול בת-מצווה: אירופה הקלאסית – שבע ארצות ב-13 ימים.

ובכל-זאת נחמה פורתא: השכמה בשמונה במקום בשש, ובלילה אין מסדר כיבוי אורות. בכל אופן, מבצע הניקיון המתיש נגרר ממש עד כניסת החג, עד לוויכוח המסורתי לגבי התור למקלחת. סביב שולחן סדר עמוס לעייפה נותנת הליאות את סימניה במסובים. עטרה חשה כי ברכיה כושלות, אצבעותיה צבות, שריריה מכווצים ועיניה מתאוות להיעצם הרבה לפני "ויהי בחצי הלילה". היא מביטה נכוחה, ויודעת, כי איש לא יישאר פה ער עד קריאת שמע של שחרית.

 

 לקול זמרת "אחד מי יודע" ו"חד גדיא" היא אוספת את עצמה, שולחת לאמהּ סימן מוסכם וחומקת החוצה. מצפה לה פגישה לילית עם חברתה האהובה להבה – "תיקון חצות" פרטי.

 

עטרה ארד ולהבה יעקוביאן גדלו במושב קטלב, צמודות זו לזו כשני לוחות הברית, בבתים סמוכים, נטולי גדר הפרדה. בבית-ספר הן ישבו שש שנים ליד שולחן משותף, חזרו יחד הביתה, ישנו זו אצל זו וניווטו יחד בחוג סיירות וידיעת-הארץ. היחד השוקק בא לקיצו, כאשר להבה התקבלה לפנימיית "שנלר" בירושלים, ואילו עטרה נשלחה ל"שפתי אמת".

הריחוק הפיסי דווקא חיזק את החברות והידק את הקרבה. לבטים מפרפרים בקרבה של להבה וחלומות מוזרים פוקדים אותה, וכל אלה מלבים את הזדקקותה לעטרה. מנגד,  עטרה לוגמת בצמא כל פרט בהתנסויותיה החדשות של חברתה וכמו חווה אותם בעצמה בשידור חוזר.

להבה נכנסה, בגיל צעיר במיוחד, לשדה ממוקש של ספקות בענייני אמונה. בת אחת-עשרה עדיין התקשתה בניסוח שאלות, אולי לא העזה, אך משהו בתוכה, כבר אז, גירד, זמזם, ייחל לתשובה.

הבית, המשפחה, בית-ספר, חברות – כולם הכבידו עליה את אוכפם – מי מתוך דאגה, מי מתוך חמלה, מי מתוך בוז, מי מתוך יראה כמו מפני מחלה מידבקת. עטרה, בלי להסס,  המשיכה לחבק את להבה בלי תנאים, ונכרתה ביניהן ברית-עולם. כמו ציפורים רכות שזה עתה צימחו נוצותיהן, כך עטרה ולהבה מהדסות על אדן החלון ברגליהן החוטיות לקראת ניתור גורלי לעבר הלא נודע.

*

עטרה ולהבה אימצו לעצמן את מנהג הבנים לקרוא זו לזו בשמות משפחה ונגזרותיהם. כך יעקוביאן הפך ליעקובית וארד הפך לארדית.

"תגידי, מה כל כך קשה לך באמונה, יעקובית?" שואלת עטרה ואצבעותיה מלטפות את תלתלי חברתה "אני מוכרחה להבין. תסבירי לי בבקשה, בפעם המאה-ואחת."      

"ולך לא קשה? את שלמה בכל ליבך עם רעיון ההשגחה הפרטית? ומה עם "הקם להורגך" ו"עין תחת עין" ו"כל המלמד את בתו תורה כאילו לִמדה תפלות"? אם זה אלוהים ואלה מצוותיו, אני לא בטוחה שזהו האלוהים שלי. לא יכול להיות שהוא כזה!"

בדיאלוג שהן טוות לעצמן, להבה ממלאת תפקיד של קטגור, עטרה עוטה את גלימת הסנגור ויחד הן משתדלות לייצג בהגינות את הדעות הרווחות בעולמן. מתוך משברי שקלא וטריא הן שולות את עיקרי הדברים ומגבשות, כל אחת לעצמה, דעה מוצקה. הן חולקות זו על זו בלהט. הספק – לכאן או לכאן – מהבהב בהן כמו שלהבת שהרוח אינה יכולה לה.

 

"כל האומר הקדוש-ברוך-הוא ותרן, ייוותרו בני מעיו," מצטטת עטרה את דברי הרב גמזו, "ואם אומר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל לך, אל תשמע לו."

"אוף, ארדית, שוב את מדקלמת! מה שאומר הרב יאשיהו- גם-זו-לטובה, הוא לא תורה למשה מסיני. סורי, אני כבר לא שם. אני לא יכולה להאמין שיושב לו אי-שם בשמים ישיש חביב עם זקן לבן וממרומי מגדל פיקוח הוא מפעיל בשלט-רחק פלוגה של מלאכי שרת, וזו מנהלת מטעמו את העולם ומשגיחה עליו 24/7."

"אז למה מחנכים אותנו ל'נעשה ונשמע'?" מתריסה עטרה.

"אל תהיי תמימה, ארדית. בני-אדם, בכל העולם, משתמשים בדת לצרכיהם."

"אילו צרכים?"

"אני יודעת, כל מיני, כדי להשפיע, כדי לשלוט, כדי לזכות ברווח כלכלי, כדי לצבור כוח, כדי להצדיק מעשים מפוקפקים ומעל הכול – כדי לנצח את המוות."

עטרה מחניקה בקרבה אנחה. היא מבינה היטב מה בוער בלהבה. אולי הייתה צריכה לדבר על כל העניינים האלה עם בת-שבע, מנהלת האולפנא, ואולי לא. ואולי, בעצם, להבה צודקת. אחרי הכול ולפני הכול, אין חטא בעולם שיכול להצדיק את מותו של יואב, אחיה של להבה. אולי אין בכלל אלוהים בשמים, ואם הוא שם אולי הוא נרדם על משמרתו. כי אם יש אלוהים חי וקיים, הוא היה שולח דג גדול להציל את יואב כמו שהציל את יונה.

*

ל"ג בעומר לפני חמש שנים. חמישה חברים נסעו לחוף ניצנים בטרנזיט חדש מהניילונים. ידידיה, אביו של יואב, הסיע אותם. יואב נחשב לשחיין המצטיין בחבורה. הם שיחקו מטקות, ירדו על אבטיח, ולקראת שקיעה נכנסו למים לשחות אל המצוף מול השמש הכתומה. לפתע, בלי סימן במים, בלי אות משמים, נטרפו החמישה במערבולת  מרושעת, נמשכו אל הקרקעית, בלעו מים, איבדו כיוון ושליטה. "אל תיאבקו, תתמסרו, תנו לעצמכם להיסחף. תחשבו מחשבות טובות. נצא מזה," עודד יואב את חבריו המבוהלים, על סף חידלון.      

איכשהו, בכוחות אחרונים, הצליחו ארבעה לחלץ עצמם ונמרחו על החול באין אונים.

איפה יואב? נזעקו הנערים בבהלה ונחפזו חזרה אל המים. ואולם, הגלים התרפקו על החול, ריקים ואדישים, ויואב איננו. הוא נעדר. מסוק משטרה הוזעק, ספינת דבור חרשה את קו החוף. תצפיתנים מדדו את הגלים עם משקפות שדה ואמצעים לראיית לילה. ג'יפי סיור סרקו את החולות והסלעים הלוך ושוב. הכול לשווא. הים בלע את יואב.

יומיים נקרעו בני משפחה וחברים בין ייאוש לתקווה. ביום השלישי מצא ידידיה את בנו צף על הגב ליד סלעי החוף, כ-700 מטר ממקום הטביעה המשוער. הפצע בגולגולת לא פגם ביפי פניו. כשנשא את בנו אל החוף,  מלמלו שפתיו של ידידיה האב את המילה הנוראה "גופה".

הוחלט כי להבה צעירה מכדי להשתתף בהלוויה, והיא נשארה בחדרה עם דודתהּ, עדיה, ובתה חמדת ועטרה.

כשהתרוקן הבית, התפרצה להבה בבכי נורא, צרחות בקעו מגרונה כמו לבה רותחת. והיא מיאנה להירגע. להבה דידתה בין חדרי הבית כמו עכבר שנקלע למבוך, וכשכשלו רגליה, התיישבה על הרצפה בחדרו של יואב, נתמכת בחמדת ובעטרה, חבוקה בזרועותיהן.

ארון הבגדים בחדר נותר פתוח, כפי שיואב עזבו. ג'ינס, חולצות טריקו, מכנסי ספורט, מגבות וגרביים שלא נמצא להן זיווג נערמו על המיטה.

"זה חלום בלהות, זה לא יכול להיות," התייפחה להבה, "יואב תכף ייכנס הביתה, וכולם יחזרו מההלוויה ויגידו שזו טעות אומללה."

עדיה כרעה על ברכיה ליד להבה ובחשה בשיערה. "השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך," מלמלה בניסיון נואש לשכך, ולו במעט, את הכאב.

"השם נתן והשם לקח?" התפרצה מפי להבה צעקה איומה ונוראה, כאילו נשחטה באותו רגע ממש, "יהי שם השם ארור לעולם ועלמי עלמיא!"

*

מכאן ואילך להבה שמה פעמיה לנתיב חדש, לא מתוך קלות דעת או יצר הרע, ולא מתוך מחאה או התרסה, חיקוי או התבוללות. אש האמונה נחנקה בלבה, וכשאין חמצן אין אלוהים, וכשאין אלוהים אי-אפשר להצדיק את הדין, וכל החומרות וההקפדות מיותרות.

"אלוהים לא מת," משגרת להבה טיל מונחה לעבר עטרה, "מלכתחילה – רק משל היה."

מילים אלה מפי להבה הכישו את עטרה. עוד ימים רבים התדיינה על משמעותן בינה לבין עצמה, בינה לבין להבה ובינה לבין האל הטוב שבמרומים.

בין לבין היא לומדת כיצד אירוע טרגי הודף את  הבריות לתוך תבניות דיבור ומחלץ מפיהם ים של קלישאיוּת. במקום לנחם מן הלב, מן הבטן, נשלפים אמרי שפר, סרי טעם וחסרי תועלת. "שלא תדעי עוד צער." (אני כבר יודעת, ועוד איך יודעת ומכאן ואילך אדע צער לעד) "המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים."  (מה אִכפת לי מאבלי ציון וירושלים? אני טובעת בכוס יגוני) "זהו גורל. מכתוּבּ. אין מה לעשות. מה שצריך לקרות – קורה." (באמת? מי שמך להצדיק את מותו של אחי היקר?) "אלה החיים. יום עסל, יום בסל."

להבה מהדקת את סנטרה ובולעת בדממה את הניחומים הנבוכים והפסוקים הנבובים. אין להעליב אדם שכוונותיו טובות, ואין זו השעה להסביר שמילים יכולות להצית וגם לכבות, לפצוע וגם לבנות.

"לא מזיז לי מה חושבים עלי במושב," פונה להבה לעטרה, "אני צריכה לפענח את העולם, להבין את המנגנון שמפעיל אותו. תראי שאעשה את זה. אין שום איסור על כך. לרמב"ם היה מותר ולרמב"ן היה מותר וגם לי מותר. כולנו מותרים."

בקרבה של עטרה מאותתת תשוקה דומה, אך היא נחפזת להתעשת. "את לא מרגישה אשְמה?" היא שואלת.

"לפעמים, אבל אני לא מרשה לה לנהל אותי."

מהיכן היא שואבת ביטחון עצמי, תוהה עטרה, וחוסכת מחברתה את הלחשושים אודותיה, ואת ההשמצות  על הוריה, שהניחו לרעידת האדמה לקרות.

גם מרים, אמה של עטרה,  דעתה אינה נוחה נוכח המהפך בחייה של להבה. אך יותר משהיא דואגת לה, היא חרדה לבִתָּהּ. מרים מבקשת להציל את עטרה  מפני הסחף. היא יראה מפני הספק. ערעור יסודות האמונה הרי הוא סוף העולם. ספק הוא פתח לשינוי, ושינוי הוא סדק בסדרי תבל, וסדק עלול להתפתח לפִרצה, ופִרצה עלולה לחולל שיטפון ושיטפון יכול להפוך למבול ואז – רק תיבת נח יכולה להציל.

"בהתחלה, כשראינו מה קורה ללהבה, הבנו ושתקנו," היא חופרת לעטרה בעודן ממרקות כלי כסף לכבוד החג. "אחרי הכול, האסון היה נורא. אפשר להבין שזה הכניס אותה למשבר. אני לא שופטת אותה, אבל כמה זמן צריך לחכות עד שהיא תתאפס? הקהילה שלנו מודאגת, וישראל ערבין זה לזה. את יודעת, תפוח רקוב עלול להשחית את כל הארגז."      

זוג פמוטים גבוהים כצריחי מסגד, מנורת שבעה קנים, גביע קידוש, חנוכיית כסף, קערות וקעריות – כולם צוחצחו ונוגבו במטלית רכה. אחד אחד הוחזרו הכלים לשידה, ממורקים עד ברק. אצבעות ידיהן של האם ובתה השחירו, וריח עבש נישא באוויר, ודגדג בנחיריים.

"זה התחיל בבחירה ב'שנלר'," אמרה האם, "ידידיה ושרה התנגדו, אבל לא עמדו בדרכה. ואני שואלת אותך: זה חינוך? שהילד קובע להורים איפה ילמד?"

*

ברגל קלה עטרה נכנסת לחצר ביתה של להבה.  אפיקומן פרטי פיתחו לעצמן השתיים: אחרי "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", שמתגלגל בסוף הסדר מניגון לריקוד, הן נפגשות להחליף חוויות ולספר ביציאת מצרים.  

להבה מקדמת את פני עטרה בישיבה מזרחית על פוטון אדום בחדרהּ, בלי חשק ובלי כוח לקום. עיניה נוצצות, כאילו מחתה לפני רגע קט את דמעותיה. "חסל סידור פסח כהלכתו," היא ממלמלת, "מספיק עם ה'חד גדיא' הזה."

"קרה משהו, יעקובית? יש לך פרצוף של תשעה באב."

"די עם השטויות. אני רצינית. מוכרחים לעזוב את המושב המקולל הזה."

"ומה אעשה בלעדייך? חשבת על כך?"

"אולי רגע אחד תחשבי גם עלי ולא רק על עצמך? מאיימים על אמי בפיטורין. 'האֵם מפקחת בממלכתי-דתי, והבת בפנימייה חילונית!' ואבא שלי, את יודעת, אפילו בשנת האבל לא קראו לו לעלות לתורה. מעליב. מחרימים אותו. מחרימים אותנו. הוא הלך אתמול אל הרב ושאל אם כדאי שנעזוב את המושב. הלוואי שנסתלק מפה!"

"ומה השיב לו הרב?" שואלת עטרה, אוחזת בלבה, כחוששת שתתפוצץ בפנים עוד רגע.

"הוא דווקא בסדר." להבה מותחת את רגליה על הרצפה. "הרב הבטיח לאבי לדבר עם הקהל בבית-הכנסת ולהסביר שהתנהגות כזאת היא בגדר חטא. בינתיים, נורא מה שקורה כאן. אני צועדת במושב וקולטת סביבי הערות מגעילות. במיני-מרקט נותנים לי לחכות  למרות שהתור שלי הגיע. הכי גרוע, בביקור קודם במושב, אביגדור המופרע על הקטנוע ניסה לדרוס אותי. אני בטוחה שמישהו שלח אותו...  פחד לצאת מהבית."

"מי? הטמבל הזה? שטויות. גם לי זה קרה," נחפזת עטרה להגיב, "זו דרכו להתחיל עם בנות. זוזי טיפה, יעקובית, תני לשבת."

להבה מפנה מקום, כאילו ייחלה לאותה קרבה של פעם. עטרה מיישרת את חצאיתה פן תתקמט וכובשת לה גומחה להתנחל בה. קרסוליה, בגרבי צמר לבנים , צמודים לברכיה החשופות של להבה.

"מה את קוראת עכשיו, תולעת ספרים? תראי לי."

"'מיכאל קולהאס'. המחבר, היינריך פון-קלייסט, סופר גרמני בן המאה ה-18."

"וזה מעניין אותך, או חומר לבגרות?"

"זה בחומר. אבל הטקסט מרתק ורלבנטי גם היום. רוצה לשמוע?"

ראשה של עטרה מסוחרר אחרי ארבע כוסות. להבה מתנזרת מיין בשל תגובה אלרגית. פעם הובאה למיון חסרת נשימה, ומאז סיגלה לעצמה משמעת עצמית נוקשה, בלי לעגל פינות.

"בקיצור, זו נובלה, סיפור קצר-ארוך. הגיבור, איש אצולה, מיכאל קולהאס, נפגע מיחס לא הוגן כלפיו, בעצם, התעמרות, ויצא ללחום את מלחמת הצדק."

"והוא ניצח?" עטרה תולה את עיניה השחורות בעיניה החומות של להבה, שזהרורים ירוקים מנצנצים בהן.

"נדמה לך?" שואלת להבה.

 הנערות מביטות זו בזו בלי הגה, בארשת פנים רצינית. מצח מכווץ, פה מהודק. שֵׁם המשחק: מי תישבר ראשונה. להבה קודם. צחוק פעמונים מגלגל אותה על צווארה של עטרה. השתיים מרחרחות זו את זו כמו חתולות לרגלי פח זבל נדיב. מיכאל קולהאס מפנה מקום לטובת עדכון הדדי, רכילויות וחיקויים טריים משולחן הסדר. הבטן מתפקעת מצחוק. העיניים מעפעפות. הזרועות חובקות. לילה טוב, הן לוחשות זו לזו ונפרדות לשלום.

*

גל חום רובץ על האדמה, מלהיט את האספלט בכביש ומטריף את הנפש . מאז אשמורת הבוקר מזעיפה רוח-קדים את פניה ומעיפה באוויר שקיות ניילון, קרעי נייר וחול מהמדבר. הרוח המזרחית מקשה על הנשימה, חודרת לעיניים, מייבשת את העור ונוטלת מן השיער את חיוניותו.

היום היוקד מצית בעטרה געגוע לסבא עמרם, איש קיץ נצחי. דלקת פרקים נבזית התנחלה ברקמותיו, והפכה את צינת החורף לאויבת אישית. סבא עמרם לא נזקק למזגן והסתפק במאוורר. בעיראק היה חם, כאן תענוג. תחלואי גיל לא פסחו עליו. אך האיש האמין בכל מאודו בפסוק: "מה-יתאונן אדם חי". די לו לבן-אנוש שהוא חי וקיים על פני האדמה, ואל לו לבוא בטרוניה. סבא עמרם מעולם לא קיטר או התמרמר. הוא אהב את החיים ואהב בני-אדם.

רב-סרן אלישע שַׁבָּתוֹ, בנו הבכור של סבא עמרם, נאלץ לשנות את שמו ולבור לו שם משפחה עברי, במקום שבתו, כתנאי קבלה לבית ספר לפיקוד ומטה. אחיו יונתן, אביה של עטרה, הצטרף למהלך בלי התלהבות, כדי לשמור על חזית משפחתית מלוכדת. לשם החדש, ארד, ניתן הסבר מתחכם, משחק מילים בצרפתית, עם ברונזה ושיזוף. בכל אופן, ראשי-תיבות א"א, אלישע ארד, מצלצלים מצוין. ועוד משהו: האות אל"ף מבטיחה לילדים מקום ראשון ביומן הכיתה, ואם לא ראשון אז שני או שלישי. שנהיה לראש ולא לזנב.

סבא עמרם נותר שבתו עד הסוף. המרת השם בידי בניו לא הסבה לו נחת רוח, אך לא התקבלה כבגידה. ויתור על שם משפחה עלול, אמנם, להתפרש כהתכחשות למורשת, אך בעיניו של סבא עמרם דבר אינו קדוש מלבד חיי אדם, כבודו חירותו ובריאותו. "אני נולדתי שבתו ואמות שבתו,  ואתם, שיהיה לכם בהצלחה. רק בריאות."      

 

החיים שכה אהב נלקחו מסבא עמרם בחוזק יד. כשרכב על אופניו  פגע בו רכב 4x4 עם נפח מנוע של משאית והדף אותו למדרכה. כמו סחבה רטובה הוטח הקשיש לכביש ואיבד את ההכרה. בבית-חולים אותרו בגופו שברים בעצם הבריח ובמפרק הירך. פרצופו שוסע כמו ציור לא גמור של ארדון. אחרי הניתוח, כשכבר כמעט יצא מזה, התנפל עליו בבית-החולים חיידק אלים, וידה של הרפואה קצרה מהושיע.    

חבל על דאבדין ולא משתכחין. עטרה זוכרת את סבא מתלוצץ ביום הולדתו האחרון, שבגילו, 77, בטהובן כבר מת 20 שנה. עמרם שבתו העריץ את בטהובן יותר מכל דמות אחרת, יותר ממשה, יותר מאברהם יותר מהרמב"ם. לודוויג-ואן וששון נולדו ב-16 בדצמבר, בהפרש 164 שנים, זה בעיר בון, על גדות הריין, וזה בעיר בגדד, על גדות החידקל.  

עמרם נשבה בקסמו של בטהובן בזכות אביו, ששון שבתו, שלמד מוסיקה ב"אליאנס" מפי יהודי שהתאסלם וחזר בו, אך נרצח בטרם שב לעמו. "מלאכי השרת מנגנים להנאתם באך ומוצרט," סיפר סבא עמרם בשם אביו, "אך בקונצרט לפני אלוהים הם מנגנים רק מיצירות הגדול מכולם – בטהובן."

אחת לאחת ליקט ששון שבתו את יצירותיו של הגאון מבון, תקליטים שבירים, 78 סיבובים בדקה, ארבע דקות כל צד: תשע סימפוניות בניצוח אוטו קלמפרר, קונצ'רטי לפסנתר ולכינור "דויטשה גרמופון", מוסיקה קאמרית עם רביעיית בודפשט, סונטות לפסנתר עם סרקין וצ'לו עם קזאלס. מן האוצר הזה לא נותר זכר. ביתו של ששון שבתו נשדד ימים ספורים לפני עלייתה של המשפחה לארץ במבצע "עזרא ונחמיה".

סבא עמרם עבד בבנק ברקליס דיסקונט ובזבז את  ממונו על ספרים ותקליטים. בספרייתו שכנו אחר כבוד האנציקלופדיה העברית, תלמוד בבלי, תנ"ך מפורש, ראשוני היישוב, עגנון, ברנר, הזז, ביאליק וכל מיני כל כתבי אחרים ובלזאק בצרפתית ושייקספיר באנגלית וקוראן בערבית וכמובן 'ספרייה לעם' של "עם עובד" וספרי משרד הביטחון במהדורה מיוחדת לקוראי "דבר".

סבא עמרם דירג את יצירותיו של בטהובן לפי חיבתו להן, כמו מצעד פזמונים, לעג לעצמו. בפעם אחרונה כשסידר לעצמו את רשימת הלהיטים, "השביעית" ניצבה בפסגה, ואחריה הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר, שמינייה לכלי נשיפה, "אגמונט" ו"הסערה". לא פחות חשוב: בשלהי ימיו גילה סבא עמרם את בטהובן ביו-טיוב, ולא חדל להתפעל מפלאי הטכנולוגיה.

כשמלאו לסבא עמרם 60 שנה, הוא הוצא לפנסיה מוקדמת. במושב קטלב התפנה  בית קט, ויונתן מיהר להציעו להוריו. "תגורו אתנו, ליד הנכדים, נתראה כל שבת. בעד הדירה הישנה בשיכון ותיקים ברמת גן תקבלו סכום נאה שיגדיל לכם את הפנסיה."

סבתא תרצה הסכימה מיד. אישה אצילית הייתה. הילת שיער שחור עיטרה את ראשה שפתון רך הבליט את שפתיה וסומק עדין הדגיש את עצמות לחייה כאילו יצאה הרגע ממכון יופי. שמלתה  האלגנטית, ישבה עליה טיפ-טופ, כמו נרכשה בבית אופנת עילית בפריז. בקיצור, ליידי.

מקץ שבע שנים טובות החלו מחושים, שטיפסו מן הגב התחתון לשכמות ומשם צללו ונימללו את קרסוליה. לא הועילו כדורים לשיכוך כאבים, דיאטה, תוספי מזון, פיזיותרפיה. לו היינו כולנו ערים יותר, אפשר היה לזהות אותות אזהרה: אובדן תיאבון וירידה חדה במשקל.  

לימים ארבעה מתושבי קטלב מתו ממחלה קשה תוך פרק זמן קצר, כאילו נדבק הישוב בנגע קטלני, כאילו משוטט מלאך-המוות ברחובות הכפר, בוחר לו רחוב ונועץ ביושביו את קלשונו. "מי בתור הזה ומי בתור הבא?"  

"תגידי, גם סבתא תרצה מתה מסרטן?" חקרה עטרה, אז בת 11, את אחותה הגדולה. את ההורים היא לא העזה לשאול. "לא," השיבה לה הודיה, "כלומר, לא בדיוק. סבתא גידלה בבטן בטטה, שהפכה  לדלעת-ערמונים, שתפחה לאבטיח, שזלל את סבתא מבפנים, עד שלא נשאר לה מקום בגוף והיא מתה."

סיפורה של הודיה נשמע מרושע. "את מדברת שטויות, הודיה, וגם מעליבה את סבתא תרצה," נזפה בה עטרה.

הודיה זקפה את ראשה. "סבתא תרצה כבר לא נעלבת. היא עברה מזמן לגן עדן, ושם לא  נעלבים מכלום."

 

את סבתא תרצה עטרה בקושי הכירה. נפשה נקשרה בנפש סבהּ. על ברכיו קיפצה ורקדה, אכלה וישנה. סבא עמרם לימדהּ את ימי השבוע, את חודשי השנה, את 12 השבטים, את אותיות הא"ב ואת לוח הכפל. במיטת-עץ שהתקין במו-ידיו, הוא הפגיש את נכדתו עם גיבורי המקרא, עם אגדות חז"ל  ועם סיפורי אלף לילה ולילה.

רופאי המחלקה ויועץ, מומחה למחלות טרופיות, נחלקו ביניהם לגבי סוג החיידק שהמית את סבא בייסורים. לבסוף זוהה המזיק: סטרפטוקוקוס A. זמן יקר עבר עד שהתקבלה האבחנה. בינתיים החום נסק, הריאות הוצפו מים ומערכות הגוף קרסו בזו אחר זו. מדבקת מורפיום הוצמדה לחזהו של החולה, והוא הועבר לחדר נפרד מצויד במכשור לטיפול נמרץ. הזמן הלך והתערפל וסבא הלך והתאיין. יום אחד בישר רופא תורן לאביה של עטרה, "אתם אנשים דתיים – אז תתפללו."

יונתן חזר הביתה ונטל עמו את ילדיו לביקור של פרדה. לדלת חדר מס' 5 הוצמד שלט אדום "בידוד, אין כניסה" מעוטר בגולגולת מוצלבת כדי למנוע אי הבנות.

עטרה נעצרה לפני הדלת כדי להסדיר את הולם לבה. בחלוק מגן ומסכת בידוד היא פתחה את הדלת לאט ככל האפשר. צחנת חומרי חיטוי, שתן וצואה עמדה באוויר והכתה בה.

במיטה רב-מפרקית שכב איש מצומק, מחובר לצינורות שקופים ולחוטים צבעוניים – צינור אחד הוביל חמצן, שני ושלישי ניקזו רעלים, ורביעי  טפטף מורפיום שהורג את הכאבים ומקצר את החיים.

פני סבא מוסתרות במסכת חמצן. עטרה זיהתה אותו לפי משקפיו. הוא מלמל מילים סתומות בערבית עיראקית. הוא נראה פתאום כל כך קטן. ראשו הונח באלכסון על כרית ענקית, פיו פעור, נטול שיניים. פריחה אדמומית כיסתה את לחייו הכמושות. זיפי זקן צימחו במכתשי לחייו ועיניו נעשו שקופות. המצח והסנטר כמו נעלמו ואילו האף והאוזניים גדלו. זרועותיו דהו ונסדקו כמו קירות מתקלפים.

"אל תמות, סבא," לחשה עטרה, "אנא, אל תמות. אני מתחננת."

בשארית כוחותיו סבא עמרם סילק מעליו את מסכת החמצן. "אל תבכי, ילדה," ענה, "תוך זמן קצר נדע איפה אנחנו, כאן או שם, בעולם הזה או בעולם הבא, והרי אין שמחה כהתרת ספקות."

דמעות נקוו בעיניה של עטרה ולא העזו לנשור. למען נכדתו האהובה קיבץ סבא עמרם כמה עיצורים והברות. "כל חייו מתהלך האדם בעולם ומשתדל להסתלק מן הספק, עד שהספק מניח לנפש, והנפש מניחה לגוף; הגוף מונח, ונאנח וסוף-סוף נח."        

למות זה כל כך לבד, עטרה הרהרה בליבה, ואחרי שהכול נגמר, שאלה עצמה על מי בעצם בכתה? על סבא, שלא יהיה עוד, או עליה,– שנשארה בלעדיו, ואל מי תפנה בצר לה?

נפלה עטרת ראשנו, וכבה השמש בצהריים, ומט עמוד התיכון, וגם האמונה מָטָה בלבה של עטרה. היא ננטשת על-ידי יותר מדי אנשים קרובים לה. משהו בעולם לא תקין, לא בסדר, משהו פגום בסיפור הזה.

*

מעוכות תחת משא תרמיליהן, הודיה ועטרה נפלטות מן האוטובוס בכניסה למושב. הודיה שרויה במצב רוח טוב, כדרכה. היא מסתדרת נפלא בפנימייה ונהנית מכל רגע. עטרה תשמח להסתלק משם בהזדמנות ראשונה. היציאה לפנימייה פתחה חשבון בינה לבין ההורים, והריחוק הפיזי מהבית מאפשר לה לראותם ללא מיסוך כבד של הצו: "כבד את אביך ואת אמך".

השער הצהוב של המושב נעול, והתאורה מנומנמת. סאם, פועל תאילנדי ותיק, שב כעת מבית-אריזה ומציל את המצב. "בואו. ניקח אתכן הביתה," הוא פותח את השער ומזמין את הודיה ועטרה לעלות על ה"מסי-פרגוסון" שלו.

ביתה של משפחת ארד ניצב בקצה המושב, מוקף בוגונויליה ססגונית, ולכל פאה צבע משלה: סגול, אדום, כתום ולבן. מי שאיקלם  בארץ את השיח הזה, לא תיאר לעצמו באיזו זריזות ונחישות יתערה במרחב המקומי.

בסלון מקבלת מרים את בנותיה בחיבוק, אולם ניכר בה שאחיזתה אינה כתמול שלשום. עטרה תוהה אם הדי השערורייה באולפנא כבר הגיעו הביתה, או שזהו אותו כאב מותן ארור שנטפל לאמהּ.

צעדיה של מרים נוקשים, זרועותיה רפות, ותנועותיה כולן מחושבות.

"ניגש למטבח?" שואלת מרים.

"לא עכשיו, אמא. קודם נתאושש," משיבה הודיה בשם שתיהן.

"בכל-זאת?"

"אנחנו מפוצצות. אולי אחרי מקלחת ניקח משהו."

"רוצות בלינצ'ס?"

"מצוין."

"יש בְּלִילה במקרר."

מרים ויונתן שוקעים מחדש בכורסאותיהם. בערוץ 2 רצים תשדירי תעמולת הבחירות לכנסת ה-21. בארץ המחלוקות האינסופיות שוררת הסכמה מקיר לקיר: ישראל שאחרי בחירות 2019 לא תהיה עוד אותה מדינה. חוץ מזה, דומה כי זוהי  שירת הברבור של ז'אנר התשדירים. הציבור איבד בו עניין. התסריטים שחוקים, הקאסט על הפנים. אין מתח, אין צחוקים, אין פואנטה.

 

מעבר למעקה המדרגות עטרה מגניבה מבט בהוריה, פריים אחרי פריים. ביד שמאל יונתן תומך במרים ומסייע לה לקום. ביד ימין הוא נשען בעצמו על מסעד הכורסא. אמא ואבא נראים סחוטים, עייפים מהחיים. על מצחיהם אפשר לקרוא, מאין באו ולאן הם שבים.

"אל תביטו לאחור, הניחו להולכים," לוחשת עטרה לעצמה בלב נחמץ. סטפני, גולדן רטריבר, מסתערת ותובעת מעטרה מנת  נשיקות וחיבוקים. מישהו בבית הזה אוהב בלי חשבון.  

המקלחת נסחטת עד טיפה אחרונה של מים חמים. הודיה מתחברת למחשב כמו לאינפוזיה. עטרה נמרחת על המיטה, ותלתל סורר מונח על מצחה.

 שֵׂיבָתָם המוקדמת של ההורים, כמו חצב לפני הסתיו, מדאיגה אותה. "תגידי הודיה, איך את מסבירה את זה? אבא עייף כל הזמן, עם שנת-צהריים או בלעדיה. גם השמיעה שלו לא מה שהייתה פעם."

"למה את מתכוונת?" שואלת הודיה.

"לא שמת לב? הוא לא בטוח בעצמו. "מה אמרת?", "לא קלטתי", "דברי לאט", "לא מבין אותך."

הודיה שותקת. גם היא מבחינה בשינויים, אך משתדלת להתעלם. תנועותיו של אבא מדודות, כל תזוזה נרשמת. לא עוד דילוג מהיר במדרגות. הרגליים מטפסות בכבדות, היד מתהדקת למעקה ומרפה רק בישורת. יונתן ארד נראה כמי שכתש את חלומותיו ומיצה את תשוקותיו בטרם עת.

ואמא? על פניה מרוח חיוורון. עפעפיה סדוקים ועורה דק ושקוף כמו מעטפת סוכר מזוגגת על קרואסון שקדים. הגיל, יש לו דרכים משונות לומר שהוא כואב.

עטרה נזכרת באחד מפסוקיו של סבא עמרם : כשהטיח נושר מן הקיר, הביוב גולש, נתיכי החשמל קופצים, המרזב נסתם, המרצפות שוקעות והמקקים חוגגים.

עטרה מתכוננת לשינה. עיניה נעצמות. אותם פחדים שהצליחה לגרש בשעות היום, מנצלים רגעי רפיון ומתפרצים מחדש. מאבק יומיומי. הקרב נגמר. התפאורה מתחלפת. במקום קורבנות של פיגועי טרור וחיילים מתים בשדות קרב, מרחפים כעת בחלל פֵיות ונסיכים. שלווה נסוכה בחלומה של עטרה וחיוך ענוג מתפשט על פניה. מחר, בשבע ורבע, יחכה לה המיניבוס של המועצה בדרך אל המרכז למחוננים באשקלון, לשיעור "פשר העתיד".  

*

"אמא, אני זו אני, והודיה זו הודיה. למה את תמיד משווה?!" מוחה עטרה.

"לא רק שנתיים מפרידות בינינו. אנחנו עולמות שונים, וטוב לנו כך," תומכת הודיה באחותה.

מרים מודה כי עליה להימנע מהשוואות, אך זו גזירה שאינה עומדת בה. גל, הבן הבכור, החייל, ותהילה, בת הזקונים, פטורים למזלם מהשוואות.

 איכשהו יוצא שהודיה זוכה כמעט תמיד בעמדת יתרון. היא מצטיינת מחזור,  והשנה גם "רבנית פורים". ב"שפתי-אמת" זהו כבוד שאין מלבדו, למעט תואר כלת התנ"ך בחידון העולמי לנוער יהודי ביום-העצמאות.

מרים יודעת כי עטרה מוכשרת לא פחות מאחותה ויפה כמותה אם לא יותר, ובכל-זאת אינה מחמיצה הזדמנות להקניט אותה. אמת, עטרה היא בעלת חלומות, ולעיתים קרובות מדי אינה מרוצה מעצמה. תכונות אלה אינן בהכרח חיסרון, ובלי כל קשר, עטרה ניחנה במראה מצודד, היא מחוננת, ממגנטת ובעלת זיכרון מופלא.

"יש לה ערכים," מזכיר יונתן למרים, כשהיא נוזפת בעטרה, "היא אוהבת אדם, שוחרת דעת ונאמנה לחברותיה. תראי לאן מגיעה מסירותה כלפי להבה."  

מרים רוטנת. "מזה אתה מתפעל? דווקא בגלל הכופרת הקטנה אני מודאגת. עטרה מסוגלת להסתנוור ממי שאינו משלנו וללכת לאיבוד. טפו, טפו, טפו."

יונתן מושך בכתפיו. בענייני חינוך הוא מקפיד להימצא בירכתי הבמה, אלא אם כן כלו כל הקיצים. האחריות על גידול הבנות רובצת על כתפי האם. האב אמור לצפות ולייעץ, לא להחליט. יונתן ארד אינו דברן ודעתן, אך בדבר אחד הוא בטוח – ילדיו, כל הארבעה, בורכו בדי-אן-אֵי משובח, עידית שבעידית.

שורשיו של יונתן יונקים מן החידקל, ובעורקיה של מרים זורם דם סמוק מטרנסילבניה. היא קוראת לו, "עיראקי שלי", והוא משיב לה, "רומנייה שלי." ביטויי הפוך-על-הפוך מנטרלים קצת תחושות קיפוח וגילויי גזענות בסביבה חסרת סובלנות. יונתן מתגאה בילדיו: "בני תערובת גזעיים, פרי פיתוח מקומי." מרים בולמת את הסופרלטיבים וממלמלת "חמסה-חמסה, שום-בצל."

דאגתה של מרים לצאצאיה אינה נגזרת מנסיבות אובייקטיביות, ואין לה הסבר הגיוני. אהבתה מוצאת ביטוי, קודם כל, בדאגה. "אני דואגת, משמע אני אוהבת." מרים ארד דואגת כשצריך וכשלא צריך, ולעטרה היא דואגת במיוחד, מפני שהיא מושכת אש.

"רק שלא תתארס לפני הודיה," פולטת מרים, "עטרה מסוגלת להתאהב במישהו וללכת אחריו, בלי להתחשב בכלום."

" הודיה גדולה ממנה בשנתיים, מה פתאום שהקטנה תעשה לנו את זה," נזעק האב להגנת בתו.

"כן, אבל הודיה בררנית ומוכוונת מטרה. היא כבר הודיעה, שאצלה קריירה אקדמית קודמת להקמת משפחה. כדאי שתגיד לה אתה: 'ככל שתצבור יותר דעת ותארים, יצטמצם היצע הבחורים'."

"אז תחליטי למי את דואגת – לעטרה או להודיה," מציק יונתן לרעייתו, ובאותה הזדמנות גם נוזף בה: "יש לנו מזל גדול עם הבנות שלנו. הן חכמות, טובות וערכיות. אמא אחרת הייתה מתמוגגת מנחת. את מוכרחה למהול נחת בחרדה. ואת יודעת למה?"

מרים הביטה בו בתדהמה, כאילו ניצב לפניה אדם זר.

"כי את, פשוט, פוחדת מעין רעה."

בסתר לבה מתפעלת מרים מאבחנתו. הוא כנראה צודק, היא אומרת לנפשה. במקום להודות על הברכה שנפלה בחלקי, אני מלקטת דאגות, מתלוננת  ועורכת השוואות מיותרות.