פנים חדשות – פרקים בתולדות סיפורי החכמים בספרות...

 

מבוא

ספרות הזוהר מורכבת מטקסטים רבים השלובים זה בזה ושייכים לסוגות ספרותיות מגוונות: דרשות פסוקים, תיאורים של מבנים תיאוסופיים, סיפורים מקראיים מורחבים, חזיונות, תיאורי היכלות, סיפורי חכמים, משלים, מילות התעוררות ודברי מוסר ועוד.1 בתוך גיוון ספרותי זה בולטות שתי סוגות המהוות את עיקרה של ספרות זו: הטקסטים הדרשניים וסיפורי החכמים.

כ־350 סיפורי חכמים מופיעים בספרות הזוהר ברמות שונות של פיתוח ספרותי.2 הסיפורים, המתארים את קורותיהן של דמויות חכמים מוכרות מתוך ספרות חז"ל, משולבים בדרך כלל בדרשות רעיוניות־תיאוסופיות, והיחסים בין הסיפור לדרשה משתנים בין היחידות הספרותיות: לעתים הדרשה היא עיקר והסיפור משמש לה מסגרת רזה המתארת את זהות החכמים ומקומם, ולעתים הסיפור עיקר והדרשה הנלווית לו — אם היא קיימת — מטרתה דווקא לתרום להיבט הנרטיבי של הטקסט, והמנעד בין שני קצוות אלו רחב ומגוון.

כל טקסט, ובייחוד סיפור, אינו נוצר בחלל ריק, אלא מתוך מגוון רחב של הֶקשרים הסובבים אותו. הקשרים אלו יכולים להיות הקשרים היסטוריים הנוגעים לתקופת חיבורו של הטקסט; הקשרים ספרותיים הנוגעים לטקסטים אחרים שהמחבר ספג מהם השראה גלויה או סמויה; הקשרים פילולוגיים־היסטוריים הנוגעים לגלגוליו של טקסט מסוים שהועתק, נערך ועובּד בגלגולים שונים; הקשרים פילוסופיים־הגותיים הנוגעים לתפיסת עולמו של המחבר ועוד.

ספר זה מבקש לשרטט קווים לתולדותיהם של סיפורי החכמים בספרות הזוהר ולבחון את אופני התהוותם, התפתחותם והתגבשותם הן על רקע מקורות חיצוניים לספרות הזוהר, כמו ספרות חז"ל וספרות התקופה היהודית והנוצרית, והן כתוצאה של תהליכים ספרותיים פנימיים בתוך שכבותיה של ספרות הזוהר. בחינת שאלות אלו במסגרת הספר מתמקדת בשני צירי ההתפתחות המרכזיים של קורפוס הסיפורים: התבניות הסיפוריות החוזרות בספרות הזוהר והתגבשותן של דמויות החכמים העומדות במרכזן.

מבחינה זו, תרומתו המרכזית של הספר למחקר ספרות הזוהר היא בחשיפת הנתיבים השונים שדרכם התפתחה סוגת סיפורי החכמים ובאיתור נקודות ההצטלבות והמפגש בין נתיבים אלו. עיון בסיפורים מנקודת מבט זו מגלה כמה היבטים חדשים בקורפוס.

ראשית, פרקי הספר חושפים את אופני התהוותם של סיפורים רבים ואת שיטות העבודה שנקטו מחברי הסיפורים ועורכיהם, כגון עיבוד מסורות קדומות מספרות חז"ל לתוך הסביבה הזוהרית; פיתוח גרסאות מוקדמות וגרעיניות של סיפורים זוהריים למופעים עשירים ומפותחים יותר; קליטת חומרים והשראה מספרות התקופה והתאמתם לסביבה הסגנונית והאידיאולוגית של הזוהר ועוד. כמו כן, הכניסה לחדר העבודה של המחברים והעורכים מאפשרת לחשוף רבדים ספרותיים ורעיוניים שאינם נראים לעין בקריאה פשוטה של הטקסטים, כמו היבטים הרמנויטיים, פולמוסיים ועוד.

שנית, העיון במקבצי סיפורים, הסובבים סביב תבניות סיפוריות רווחות או סביב דמויות חכמים מרכזיות, מגלה רבדים חדשים הן בנוגע לסיפורים עצמם והן בנוגע ל"אזורים גיאוגרפיים" שונים של ספרות הזוהר. חשיפת התמות הסיפוריות המרכזיות שסביבן מתגבשים אשכולות של סיפורים מאפשרת להצביע על תחומי העניין שהמחברים והעורכים ביקשו לפתח ולהתמקד בהם ועל האופן שבו התפתחו תפיסותיהם בתוך תחומים אלו. בחינת האופן שבו התעצבו והתפתחו דמויות החכמים המרכזיות חושפת תמונה עשירה ורב־ממדית בנוגע לאופי החבורה הזוהרית ולדמות החכם בזוהר, שהתפתחה והתגבשה באופן דינמי לאורך ציר הזמן של חיבור הטקסטים ועריכתם.

כמו כן, העיון בדרכי היווצרותם של סיפורים בודדים ושל אשכולות או מקבצי סיפורים מספק תובנות עמוקות על דרכי היווצרותו של הקורפוס הזוהרי כולו במעבר בין שכבותיו הספרותיות: חידוד מאפייניה הספרותיים הייחודיים של כל שכבה טקסטואלית; תיאור אופני הישענותה של כל שכבה על השכבות הקודמות לה; עמידה על דרכי התפתחותה והתגבשותה של התפיסה הנוגעת לחבורת החכמים הזוהרית מן השכבות המוקדמות למאוחרות; איתור גישות הגותיות ואידיאולוגיות שונות המבדילות בין קבוצות שונות של טקסטים זוהריים ועוד.

המבוא שלפניכם מניח את התשתית המחקרית והמתודולוגית לספר: ההיסטוריה וההתפתחות של מחקר סיפורי הזוהר מראשיתו ועד היום; המצע המחקרי והמתודולוגי העדכני בנוגע למאפייניה הייחודיים של ספרות הזוהר בכלל, ושל קורפוס סיפורי החכמים הזוהרי בפרט; היחסים בין סיפורי הזוהר לספרות חז"ל ולספרות התקופה שהם נתחברו ונערכו בה; ולבסוף, הגישה המתודולוגית שבבסיס הספר וההיגיון המסדר שלו.

מחקר סיפורי הזוהר

הטקסטים הדרשניים והתיאוסופיים שבספרות הזוהר הם שעמדו לאורך השנים במוקד המחקר. טקסטים אלו גם מהווים את מרבית הכתיבה הזוהרית עצמה ומכילים באופן מפורש תכנים שבעלי הזוהר מבקשים למסור לקוראיהם: רעיונות תיאוסופיים ופרשניים ואופן עיגונם בפסוקי המקרא. לאור זאת, ולנוכח האוריינטציה ההיסטורית־רעיונית שאפיינה את מחקר הזוהר בראשיתו, התמקד המחקר בעשוריו הראשונים בהיבטים הקבליים­־תיאוסופיים של ספרות זו, ויעיד על כך היעדרה של כתיבה מחקרית העוסקת באופן ממוקד בסיפורי הזוהר עד העשורים האחרונים.3

ראשוני החוקרים שעסקו בסיפורים ראו בסיפור כלי קישוטי המתלווה לתכנים הדרשניים ונועד לספק להם מסגרת ספרותית פסאודו־אפיגרפית על מנת להקנות להם אמינות ותקפות. כלי זה שימש הן בהיבט ההיסטורי, כאשר השימוש בסביבה הספרותית משַווה לטקסט חזות עתיקה ואותנטית, והן בהיבט הסמכות, כאשר סמכותם הדתית של החכמים המוזכרים בסיפורים מבססת את תקפות התכנים המושמים בפיהם. עם זאת, כבר בראשית המחקר ניתן להבחין בתפיסת הסיפורים כחלק בלתי נפרד מן הטקסט הזוהרי. עיון בהערותיו של גרשם שלום בספר הזוהר שלו מעלה כי הוא הקדיש תשומת לב לסיפורים, והערותיו לא פסחו עליהם. גם תשבי ולחובר ייחדו את החלק הראשון בחיבורם התשתיתי משנת הזוהר לתרגום ולביאור של רבים מסיפורי החכמים שבספרות הזוהר, וניכר כי מקומם לא היה שולי בעיניהם.4

בעשורים האחרונים הלך וגבר העיסוק המחקרי ברובד הסיפורי שבספרות הזוהר, ושורה של מחקרים הוקדשו לעיסוק באופני התפתחותו והתגבשותו של קורפוס סיפורים זה מזוויות שונות. אחד החוקרים הראשונים שעסק באופן מיוחד בסיפורי הזוהר היה מתי מגד, שדן בסיפורים בנפרד מן הדרשות המשולבות בהם, חילק אותם לסוגים ואפיין אותם. בדומה לחלק מקודמיו, עמדתו בנוגע לחלק הסיפורי של הזוהר הייתה כי הוא נועד לשמש מסגרת לתוכן שהיה בראש מעייניו של המחבר הזוהרי–הדרשות. נעמי טנא הקדישה עבודה נרחבת לדרכי עיצוב הסיפור בכמה יחידות מתוך ספרות הזוהר והתמקדה באופני עיצובם של סיפורי המסגרת הזוהריים, על המוטיבים, הסמלים ודרכי הבניית העלילה בהם. טנא נתנה את דעתה, בין השאר, גם על קשרים בין הרובד הסיפורי לרובד הדרשני, ובכך הרחיבה את היריעה מֵעבר לעבודתו של מגד.5

יהודה ליבס הוא שהצביע לראשונה במובהק על כך שבמקרים רבים לא ניתן להפריד בין הסיפור הזוהרי לבין הדרשה, המהווים שני רבדים ספרותיים המשולבים זה בזה ומפרים זה את זה. בעקבות ליבס באו חוקרים נוספים שהקדישו מחקרים לניתוח יחידות ספרותיות זוהריות, על החלקים הנרטיביים והדרשניים שבהן, והיחסים ביניהן.6 לאחרונה הרחיב עמרי שאשא את היריעה בהיבט זה של הסיפורים והקדיש מחקר נרחב לבחינת המודלים השונים של יחסי העלילה והדרשה בסיפור הזוהרי.7

רונית מרוז ומלילה הלנר־אשד עמדו על כך שלצד תפקודם של הסיפורים כמסגרת נרטיבית משלימה לתכנים הדרשניים, הם מכילים היבטים רעיוניים עצמאיים וייחודיים. כך, למשל, ניתן למצוא בסיפורים תפיסת עולם ענפה הנוגעת לדרכים הראויות לעסוק בתורה ולאופני ההגעה אל הסוד ואל הנסתר, וכן היבטים ארס־פואטיים הנוגעים לאופיין של פרקטיקות דרשניות ומיסטיות. בדומה לכך הראה עודד ישראלי כיצד סיפורים זוהריים משקפים את התפיסות ההרמנויטיות של מחבריהם.8 מחקרים אחרים התייחסו למוטיבים החוזרים ומופיעים ברבים מסיפורי הזוהר.9

לצד המחקרים שעסקו בהיבטים הרעיוניים המשתקפים מן הסיפורים, מחקרים אחרים התמקדו ב"סיפור־העל" הזוהרי, המאגד רבים מן הטקסטים הסיפוריים, ובדמויות חכמים זוהריות אחדות. מחקרים רבים עסקו בדמותו הזוהרית של רשב"י, על שורשיה בספרות חז"ל, מקומה בתוך סיפורי הזוהר והיחסים בינה לבין דמויות שונות בסיפורים. רונית מרוז עמדה בהרחבה על כך שניתן לזהות בתוך קורפוס הסיפורים סדרת סיפורים המציגה את "הביוגרפיה הרוחנית של רשב"י" כסיפור־על המאגד יחידות סיפוריות רבות.10 גם דמויות חכמים אחרות זכו להתייחסות במקרים שונים, חלקן באופן רחב וחלקן באופן צדדי ובדרך אגב.11 מחקרים אחרים הוקדשו לעיסוק בדמויות הארכיטיפיות שבסיפורי הזוהר — הסבא והינוקא.12 מגמה נוספת שניתן לזהות בחקר הסיפורים והדמויות היא ההצעה לראות בחלק מן הסיפורים שיקוף של אישים, מאורעות או זרמים היסטוריים ריאליים.13 מחקרים רבים נוספים, שלא ניתן למנות כאן את כולם, הוקדשו להיבטים שונים של סיפורי הזוהר ולסיפורים זוהריים שונים.14

ספרות הזוהר – בין נפרדות לאחדות

עם התפתחות המחקר הוצעו גישות ותיאוריות שונות בנוגע לאופן חיבורו של הקורפוס הזוהרי, עריכתו והתגבשותו.15 מעקב אחר תולדות המחקר בשאלה זו מראה כי בתחילת הדרך היה מקובל לראות בספר הזוהר ספר בעל מחבר אחד, אך לאורך השנים נשללת גישה זו ומוצעות תיאוריות שונות המפרקות את הקורפוס הזוהרי מאחדותו.

ראשית, בשאלת היותו של הזוהר "ספר" הראה בועז הוס כי למעשה אין לראות בו "ספר", אלא אסופת טקסטים שקיבוצם לכדי כרכים סדורים ו"סגורים" התבצע בידי מי שהביאו אותם למכבש הדפוס.16 שנית, בשאלת זהות ה"מחבר" - יהודה ליבס הציע כי אין לראות בטקסטים זוהריים שונים חיבור שיצא תחת ידו של מחבר אחד, אלא "ספרות" שחיברו יוצרים שונים שפעלו כיחידים או בקבוצות בתקופות שונות ובמקומות שונים. עמדה זו הפכה במחקר למקובלת כמעט כאקסיומה.17 ולבסוף, בשאלת עצם קיומם של "מחבר" או של "טקסט" - גם כאשר מדובר ביחידה טקסטואלית מסוימת, הראתה רונית מרוז כי עד להתגבשות הקורפוס הזוהרי כפי שהוא לפנינו, חלו בטקסטים שינויים של ממש במסגרת גלגולי העתקה, עריכה, סידור, מיזוג והפרדה, עד שקשה לדבר על קיומו של "מחבר" אחד גם בנוגע ליחידה טקסטואלית מסוימת וגם בנוגע לנוסח מקובע של "טקסט" מסוים, וכך גם באשר לטקסטים סיפוריים.18 גם בכל הנוגע לרובד הרעיוני של הטקסטים הראתה מרוז כי ניתן להצביע על טקסטים, שחלקם נדפס וחלקם מצוי רק בכתבי היד, המשקפים תפיסות שונות ומנוגדות לרעיונות המופיעים באופן עקבי בטקסטים אחרים הן במישור העלילתי והן בהיבטים הרעיוניים.19

התפתחות נוספת בתפיסת הפירוק של ספרות הזוהר מ"אחדותה" באה לידי ביטוי בעמדתו של דניאל אברמס. לדבריו, אין לראות בטקסט הזוהרי "טקסט" או "ספרות" שהתפתחו באופן ליניארי, אלא "תהליך ספרותי" המאגד מקבצים של טקסטים שנוצרו, השתנו והתפתחו במקביל.20 לפי גישה זו, היחס הנכון לקורפוס הזוהרי הוא לא כאל מכלול טקסטואלי אחיד, אלא כאל אסופה של טקסטים שיצאו תחת ידם של מחברים שונים בתקופות שונות, וגם לאחר כתיבתם עברו גלגולי העתקה, עריכה, סידור, מיזוג והפרדה שאין ביכולתנו לעמוד עליהם תמיד. הנחת יסוד זו משפיעה כמובן על האופן שבו ניתן לדון בקבוצות של סיפורים זוהריים נפרדים וביחסים ביניהם, והיא מחייבת ניתוח ספרותי רגיש של הטקסטים, גלגוליהם והזיקות ביניהם על מנת לומר דבר־מה גם על היחסים ביניהם.

לצד כל זאת, אין להתעלם גם מן ההיבטים האינטרטקסטואליים המאחדים של ספרות הזוהר המבוססים על קשרים מגוונים בין הטקסטים. לצד המחקרים שהצביעו על נפרדותם של הטקסטים השונים אלו מאלו, התפתח המחקר של ספרות הזוהר גם בתחום בירור הקשרים והזיקות בין טקסטים שונים.21 עודד ישראלי עמד על כך שדרכים אפשריות לעמידה על קשרים ועל יחסים בין סיפורים שונים יכולות להיות באמצעות חשיפה של אזכורים, רמזים והפניות הדדיות לסיפורים אחרים או באמצעות התחקות אחר גלגוליהם של מוטיבים דומים בסיפורים.22

צעדים משמעותיים בתחום המחקר האינטרטקסטואלי של טקסטים זוהריים, ובייחוד בכל הנוגע לסיפורי החכמים שבספרות הזוהר, נעשו במחקריה של רונית מרוז, שעמדה על כך שניתן לאתר זיקות אינטרטקסטואליות מסוגים שונים ומגוונים בין טקסטים סיפוריים בתוך ספרות הזוהר.23 עם זיקות אלו ניתן למנות הפניות מפורשות או מרומזות בין טקסטים שונים, כגון התייחסויות של טקסט אחד המציין בלשונו את דבר קיומו של טקסט אחר מתוך התייחסות מפורשת או משתמעת להתרחשות או למאורע המתוארים בו;24 תבניות סיפור קבועות החוזרות ונשנות ביותר מסיפור אחד;25 דמיון של סוגה, כגון שימוש במודל זהה של מבנה ספרותי;26 שימוש במוטיבים משותפים, כגון דמויות ייחודיות, מקומות, תיאורי טבע ובעלי חיים, מחוות גוף ועוד;27 זיקות לשוניות, כגון שימוש משותף בביטויים ובמטבעות לשון ייחודיים או בניסוחים לשוניים זהים ביחידות טקסטואליות נפרדות.28 כמו כן, מרוז הצביעה על הפוטנציאל הקיים בעמידה על היבטים אינטרטקסטואליים פנים־זוהריים ועל הזיקות השונות (ספרותיות, לשוניות, רעיוניות, ביבליוגרפיות ועוד) המתקיימות בין הסיפורים, המאפשרות לעמוד על היחסים בין הטקסטים השונים ועל ההתפתחויות והמגמות שעמדו ביסוד חיבורם.29

כשאנו באים לדון בסיפורים זוהריים בספר זה, קיומן של זיקות אלו בין הסיפורים מאפשר, בזהירות הנדרשת, לבחון אותם בחינה מַשווה ולהסיק מסקנות ממכלול של טקסטים, ולא רק מן הטקסט הבודד. לנוכח אופיים השכבתי והמרובד של הטקסטים הזוהריים, האפשרות לעמוד על זיקות בין טקסטים שונים ומתוך כך להסיק מסקנות על תהליך חיבורם, אופן היווצרותם והשפעתם זה על זה - היא שיטת עבודה פורה ביותר, ונשתמש בה כאן באופן נרחב.

מובן כי אין בעצם קיומן של זיקה או זיקות מן הסוגים האמורים בין שני טקסטים כדי להעיד על כך שיצאו תחת ידו של מחבר אחד. עם זאת, זיקות מובהקות בין טקסטים שונים עשויות להעיד על היכרות מחברו של אחד הטקסטים עם הטקסט האחר וכתיבה בהשראתו או בהתייחסות אליו, על היכרות של מחברי שני הטקסטים עם טקסט שלישי וכתיבה בהשראתו או בהתייחסות אליו, על קיומו של עורך מאוחר יותר של אחד הטקסטים או של שניהם שבחר לקשור ביניהם באמצעות יצירת זיקה מאוחרת וכיוצא באלה.

"קיום מרובה" ואשכולות של סיפורים זוהריים

אחת התופעות האינטרטקסטואליות המרכזיות המאפיינות את קורפוס סיפורי הזוהר היא תופעת "הקיום המרובה" של תבניות סיפור קבועות החוזרות ונשנות בווריאציות שונות. תופעה זו היא אחד מעמודי התווך של מחקר הסיפור העממי.30 בראשית ימיו של מחקר זה רווחה התפיסה שהגדרתו של סיפור כ"עממי" צריכה להתבסס על היותו סיפור שיצרו ה"עם" ושכבותיו הלא־משכילות, להבדיל מסיפורים שמקורם בשכבות אליטיסטיות סגורות. מנקודת מבט זו קשה לראות בסיפורי הזוהר, שנוצרו וסופרו בסביבה אליטיסטית סגורה, "ספרות עממית" במובן הצר של המונח. ואולם, הדיכוטומיה הנשענת על ההבחנה החברתית בין העממי לאליטיסטי פינתה את מקומה עם התפתחות הדיסציפלינה להגדרות המתמקדות באופיים של הטקסטים עצמם, ובמרכז ההגדרה של סיפור כ"סיפור עם" החלה לעמוד תופעת "הקיום המרובה". על פי הגדרה זו, התנאי הבסיסי להגדרת סיפור כ"סיפור עממי" הוא כי אין מדובר ביצירה בודדת העומדת לעצמה, אלא ביצירה שיש לה מקבילות נוספות שאינן זהות לה. הצבעה על קיומן של מקבילות מעין אלו עשויה להתבצע על סמך מדדים שונים, כגון דמיון בתבנית העלילה, שימוש חוזר במוטיבים סיפוריים, דמיון של סוגה וכיוצא בזה. מנקודת מבט זו, קורפוס סיפורי הזוהר עונה במובהק על הגדרת הסיפור העממי, שכן הוא רווי בחזרתיות של תבניות עלילה, מוטיבים ומרכיבים ספרותיים נוספים.31

אופי זה של קורפוס הסיפורים מזמן אפוא את השימוש בכלים מתחום חקר הסיפור העממי, כגון בחינת דרכי ההתפתחות של תמות ספרותיות חוזרות וזיהוי וריאנטים שונים של סיפורים דומים על מנת לעמוד על אופני התהוותם של הסיפורים והמשמעויות הגלומות בהם.32 ואכן, אחת הדוגמאות הבולטות לזיקות פנימיות בין סיפורים בתוך קורפוס סיפורי החכמים בזוהר, שכבר עמדו עליה במחקר, היא עיבוד של סיפורים והתפתחות פנימית שלהם בין השכבות הספרותיות ובתוכָן. זאת ועוד, במקרים רבים ניתן להצביע על קשרים של עיבוד והתפתחות בין סיפורים מן השכבות המוקדמות של ספרות הזוהר לסיפורים בשכבות המאוחרות או בין סיפורים נפרדים בתוך אחת מן השכבות.

גרשם שלום ציין כי לא מעט מסיפורי מדרש הנעלם זכו לעיבוד מורחב ועשיר בספרות הזוהר, ואחריו עמד על כך גם יהודה ליבס.33 רונית מרוז עמדה לראשונה בהרחבה על תופעת "הקיום המרובה" בסיפורי הזוהר, הבאה לידי ביטוי בסדרות של סיפורים החולקים תבנית סיפורית זהה או מוטיבים ספרותיים משותפים, ועל משמעויותיה של תופעה זו.34 למשל, מרוז הצביעה על כך שבמקרים רבים שני סיפורים זוהריים המצויים לפנינו הם למעשה שני וריאנטים של אותו סיפור, והאחד הוא עיבוד מאוחר של האחר. באחדים ממאמריה אף הראתה מרוז כי לסיפורים מורכבים ומפותחים המצויים לפנינו בדפוסים ובכתבי יד רבים ניתן למצוא גרסאות קדומות ו"רזות" יותר שהשתמרו רק בכתבי יד ספורים, כנראה משום שהמעתיקים והמדפיסים לא מצאו עניין בגרסה ה"רזה" בשל היכרותם עם הגרסה המאוחרת והעשירה יותר. במקרים מעין אלו הוכיחה מרוז כיצד הסיפור המאוחר מתבסס על הגרסה המוקדמת ואף נוטל ממנה את היסודות הספרותיים, מעבד אותם, משלים פערים ומרחיב את היריעה בהקשרים שונים.35

בתהליך התפתחותו של קורפוס הסיפורים ניתן להצביע על מקרים רבים שבהם תבניות סיפור מוקדמות ממדרש הנעלם מוצאות את מקומן מחדש באופן מעובד, מפותח ועשיר בתוך הסביבה הספרותית של שכבת גוף הזוהר. בתהליך זה, המורכב לעתים משלבי ביניים, ניתן להצביע גם על האופן שבו דמויות החכמים השונות והיחסים ביניהן הולכים ומתגבשים במעבר בין השכבות השונות, והיבטים רעיוניים עקרוניים בתפיסת העולם של מחברי הזוהר הולכים ומתפתחים. איתורם של עיבודים פנים־זוהריים וניתוח של אופן התעצבותם והתהוותם משמשים כלי חשוב בחקר התפתחות קורפוס הסיפורים הזוהרי, שכן השוואה בין מקור לעיבודו, בין מוקדם למאוחר ובין גרסאות שונות של אותה מסורת סיפורית מאפשרת לעמוד על השינויים שעורכים ומחברים מבצעים בעיבודים לסיפורים מוקדמים ולהצביע על מגמותיהם ועל תפיסת עולמם.

הנחת עבודה מתודולוגית מרכזית בבסיסו של הספר שלפניכם היא שחלק ניכר מקורפוס הסיפורים הזוהרי בנוי מ"אשכולות" של עיבודים סיפוריים פנים־זוהריים. אשכולות סיפורים אלו כוללים קבוצות של סיפורים המאורגנים סביב תבנית סיפורית משותפת והולכים ומתפתחים על פני השכבות השונות של ספרות הזוהר, כאשר על פי רוב ניתן להצביע בהם בבירור על המוקדם והמאוחר ועל ההתפתחות ההדרגתית במעבר מן הגולמי והגרעיני אל העשיר והמפותח. שלבי ההתפתחות של הסיפורים זהים לעתים למעברים בין השכבות המוגדרות של ספרות הזוהר, ולעתים ניתן לעמוד על שלבי התפתחות בתוך השכבות עצמן ובאזורי ביניים המצויים בתפר שבין השכבות השונות. לעתים אף ניתן לעמוד על שלושה ועל ארבעה שלבים של התפתחות מן הטקסט הראשוני בתוך ספרות הזוהר אל הטקסט המפותח ביותר.

קיומם של אשכולות סיפורים אלו מאפשר לעמוד על שני היבטים חשובים בנוגע לקורפוס הסיפורים הזוהרי: ראשית, הם מעידים על התמות המרכזיות שהעסיקו את מחברי הסיפורים, שבחרו לחזור אליהן שוב ושוב, להעשירן ולפתחן. שנית, קיום מרובה של מוטיב או תבנית סיפורית בתוך אשכול סיפורים המוצב על הציר שבין מוקדם למאוחר מאפשר להשוות בין הופעותיהם השונות של המוטיבים וללמוד מכך על דרך התפתחותם והתגבשותם, וגם על הניואנסים המשתנים והפערים האידיאולוגיים בין גרסאותיהם והופעותיהם השונות. ואכן, לעתים הסיפורים המאוחרים הולכים בעקבות הסיפורים המוקדמים ומאמצים את עלילתם ואת אפיון הדמויות בהם באופן מלא ואף מפתחים ומרחיבים אותם, ולעתים הם מאמצים רק חלק מן האלמנטים בסיפור ומשנים אחרים כך שיתאימו למגמתם בסיפור המאוחר. חלק מעיבודים אלו נעשים מתוך התאמת הסיפור לסביבה הספרותית במעבר ממדרש הנעלם לגוף הזוהר, חלקם מתמקדים בהעשרת ההיבטים הנרטיביים וחלקם בפיתוח ההיבטים הדרשניים.

סיפורי הזוהר וספרות חז"ל

כמו תבניות כתיבה זוהריות אחרות, גם שורשיהם של סיפורי החכמים בזוהר נטועים במסורת הכתיבה של ספרות חז"ל.36 הדבר ניכר הן באופי הפסאודו־אפיגרפי של סיפורי הזוהר, המציגים את עצמם כחלק מן המסגרת הסגנונית והעלילתית הקדומה של ספרות חז"ל, והן במקבילות המרובות בין מימרות, דרשות וסיפורים זוהריים למסורות תלמודיות ומדרשיות קדומות.37

מחברי הטקסטים הזוהריים הכירו את ספרות חז"ל לאורכה ולרוחבה ועשו בה שימוש נרחב, והדבר נכון גם בנוגע לסיפורי החכמים. רבים מן הסיפורים הזוהריים הם למעשה גרסה של סיפורים קדומים מספרות חז"ל, וגם כאן הדבר נעשה לעתים באופן גלוי ומפורש ולעתים באופן סמוי, וניתן לאתר מוטיבים, מבנים או חלקי סיפורים מספרות חז"ל המוצאים את דרכם לתוך סיפורי הזוהר. עם זאת, גם כאשר סיפור זוהרי מבוסס על סיפור קדום, על פי רוב הוא מוסב ומשתנה כך שיתאים למסגרת הספרותית החדשה הנוצרת בסיפורי הזוהר על מגמותיה, תכניה ודמויותיה.

עודד ישראלי הצביע על דרכים אחדות שבהן ספרות הזוהר מגיבה למסורות אגדה קדומות בספרות חז"ל באמצעות הרובד הדרשני של הטקסט הזוהרי: לעתים הן מביעות הסתייגות מפורשת מעמדות מדרשיות קלאסיות, לעתים הן מציגות להן חלופה בלי לשלול אותן במפורש, ולעתים הן מנהירות, מעצימות או ממתנות אותן.38 עיון ברובד העלילה של הטקסטים הזוהריים מגלה טכניקות נוספות המשמשות את מחברי ספרות הזוהר לתגובה על תפיסות קדומות המופיעות בספרות חז"ל. לעתים הדבר נעשה באמצעות עיבוד זוהרי לסיפורים קדומים שמקורם בספרות זו ובאמצעות עיצובן המחודש של העלילה והתנהגות הדמויות, ולעתים הדבר בא לידי ביטוי באופן שבו מושמים דברי חז"ל בפיהן של הדמויות בסיפורים. באופן זה המחבר הזוהרי יכול להביע הסתייגות מן התפיסה הקדומה באופן שאינו מפורש, אלא משתמע מתיאור דמויות החכמים בסיפור ומשיפוטו של הקורא ביחס אליהן.

קריאת הטקסט הזוהרי על רקע המסורות הקדומות מספרות חז"ל שהוא מבוסס עליהן, היא בעלת חשיבות רבה מהיבטים שונים. ראשית, השוואה בין הטקסטים הזוהריים לבין המסורות הקדומות מאפשרת לעמוד על המגמות ועל הזרמים שבבסיס היצירה הזוהרית. גם כאשר מחברי הסיפור הזוהרי שואבים תכנים ממקורות ספרותיים קדומים, לרוב הם אינם משתמשים בהם כצורתם, אלא משלבים אותם בסביבה הספרותית הזוהרית ומעבדים אותם על מנת שיתאימו לסביבה החדשה שהם מעצבים ולרעיונות החדשים שהם מעוניינים להעביר לקוראיהם. עמידה על השינויים במסורות הקדומות המשמשות את המחברים מעידה לעתים קרובות יותר מכול על השקפת עולמם ועל מגמות בכתיבתם. לעתים שינוי קל יכול לחולל מהפך תפיסתי, וכך גם באמצעות אימוץ סיפור שאיננו "מקורי" ניתן להביע תפיסת עולם מקורית וחדשנית.

נוסף על כך, התבוננות באבני הבניין של היצירה הספרותית שופכת אור לא רק על מגמותיה של היצירה הסופית, אלא גם על שיטת העבודה של יוצר הסיפור הזוהרי המשתמש במקורות הקדומים באמצעות טכניקות מגוונות, כגון שילוב נוסחים מקבילים של מסורת קדומה אחת לסיפור אחד, התכת מסורות סיפוריות שונות לכדי יצירה אחת, העתקה טיפולוגית של דמויות מן הסביבה הקדומה לסביבה ספרותית חדשה, התאמת מסורות קדומות לאידיאולוגיות חדשות ועוד. במסגרת העבודה יתבררו מקורותיהם הקדומים של סיפורים זוהריים, השופכים אור על דרכי היווצרותו של הסיפור הזוהרי ועל מגמותיו.39

סיפורי הזוהר וספרות התקופה

סיפורי הזוהר התחברו, נערכו ונקראו בתוך סביבה שהיו בה יצירות ספרות מוכרות מסוגות שונות הן בתוך החברה היהודית והן בחברה הנוצרית הסובבת. עמידה על הזיקות הקיימות בין סיפורי הזוהר לספרות התקופה לגווניה עשויה במקרים רבים לשפוך אור על היבטים חדשים בסיפורים הזוהריים עצמם.

ספרות יהודית, עממית ושאינה עממית, הייתה קיימת ומוכרת למחברי הזוהר.40 גם תופעת השילוב של טקסטים רעיוניים עם טקסטים ספרותיים־עלילתיים, כפי שמצויה בספרות הזוהר, הייתה נפוצה בספרות התקופה. אחת מן הסוגות הספרותיות הנפוצות בספרד בתקופת חיבורם של הסיפורים הזוהריים היא המקאמה (סיפור בחרוזים). גרשם שלום כבר עמד על כך שמשל הקדמוני, אחת המקאמות המפורסמות של התקופה שחיבר ר' יצחק אבן סהולה, מכיל מקבילות לטקסטים המופיעים במדרש הנעלם.41 איתן פישביין ורונית מרוז עמדו במחקריהם על זיקות וקשרים נוספים בין סיפורי החכמים בספרות הזוהר לבין טקסטים מתוך ספרות העם היהודית שנפוצה בתקופת חיבורם.42

גם הזיקות בין הספרות הנוצרית בת התקופה לספרות הזוהר נדונה בשורה ארוכה של מחקרים, וגם באשר לסיפורי הזוהר עמדו חוקרים על מקבילות חשובות.43 יצחק בער הצביע על הקבלות בין סיפורים מן ההגיוגרפיה הנוצרית של התקופה לסיפורי הזוהר.44 יהודה ליבס עמד על השפעות נוצריות אפשריות בכל הנוגע לתיאור האחווה בין בני החבורה וכינוס ליל שבועות, ויונתן בן הראש עמד בהרחבה על זיקות שונות בין דמויות הסבא והינוקא למוטיבים נוצריים. פישביין ומרוז עמדו כל אחד מהם גם על זיקות נוספות בין סיפורי החכמים בזוהר לבין ספרות נוצרית בת התקופה.45

בתקופת חיבורם של סיפורי הזוהר חלה פריחה של חיבור ואיסוף הגיוגרפיות של קדושים נוצרים באירופה. אסופות אלו של סיפורי קדושים מן העולם הנוצרי נפוצו לא רק בקרב האליטה האינטלקטואלית הנוצרית, אלא אף בקרב האוכלוסייה כולה בכתב או בדרשות שבעל פה.46 אחת התנועות הנוצריות המרכזיות באיבריה של המאה ה־13 הייתה תנועת הפרנציסקנים שזכתה לתנופה ולתפוצה נרחבת בסוף המאה. במרכז התנועה עמד פרנציסקוס מֵאָסיזי בן התקופה שביוגרפיות אחדות עסקו בתולדות חייו.47 עיון בחיבורים הגיוגרפיים בני התקופה והשוואתם לסיפורי החכמים בספרות הזוהר מעלים כי סיפורי פרנציסקוס תופסים מקום מרכזי בזיקות ובהקבלות המתקיימות בינם לבין סיפורי הזוהר.

השוואת סיפורי החכמים הזוהריים לספרות התקופה בכלל, ולסיפורים הפרנציסקניים בפרט, מאפשרת להצביע על הדומה ועל השונה בין סביבת החכמים הזוהרית, כפי שמציירים אותה מחברי הטקסטים בחוג הזוהר, לבין סביבת הקדושים הנוצרים, כפי שמציירים אותה המחברים הנוצרים באותה תקופה ממש. כפי שמתברר, במקרים מסוימים קיים דמיון רב בין המסורות הסיפוריות, והוא מלמד כי שתי חברות אלו חלקו אידיאות ורעיונות משותפים.

שני הקורפוסים האמורים קרובים זה לזה משום ששניהם עוסקים בדמויות דתיות שאינן חלק מן הזרם המרכזי של הקבוצה הדתית שהן משתייכות אליה. זאת ועוד, שניהם מתמקדים בדמות בעלת שיעור קומה כמו־אלוהי - פרנציסקוס באמצעות הסטיגמטה והשוואתו לדמותו של ישו, ורשב"י בזיהויו עם דמות ה"צדיק" המתפקדת כחלק מן העולם האלוהי - ושניהם מתארים את הדמות המרכזית כמי שמובילה חבורת תלמידים.48 למעשה, שתי הדמויות הללו - רשב"י ופרנציסקוס - משמשות בסיפור הימי־ביניימי בבואה של דמות המוכרת למחברים ולקוראים מספרות הגיוגרפית קדומה יותר - דמותו של ישו בברית החדשה ודמותו של רשב"י בספרות חז"ל, שתיהן דמויות ארץ־ישראליות שמקום פעילותן הוא בגליל.

שני קורפוסי הסיפורים - הזוהרי והפרנציסקני - מתארים את דמות המנהיג ואת החבורה שסביבו כנבדלות מן החברה הכללית של תקופתן. הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שהתמונות מחייהן של הדמויות המופיעות בסיפורים מתרחשות על פי רוב מחוץ לעולם החברתי הכללי, ובדרך כלל גם במקומות גיאוגרפיים המייצגים נבדלות זו - במדבר, ביער וכיוצא בזה, וגם כאשר הדמויות מצויות בחברת בני אדם הן מתוארות כמי שמתארחות בבתיהם באופן זמני או פוגשות בהם באקראי. במסגרת סיפורים אלו מתוארים מפגשיהן של הדמויות עם בני אדם "רגילים" כמאורע מיוחד לשני הצדדים. בשני המקרים אף ניתן למצוא התבטאויות מכלילות ושליליות של הדמויות בנוגע ל"כלל בני האדם", כאשר הכוונה היא בדרך כלל לומר דבר־מה על חוסר מודעותם לאמיתות דתיות או להתרחשויות מסוימות ועל אי־עמידתם בסטנדרטים דתיים מסוימים וכיוצא בזה, כאשר הדברים נאמרים מנקודת מבט חיצונית לקהילה האנושית ה"רגילה".

על רקע הדמיון הכללי בין הקורפוסים וסיפורים מסוימים בתוכם מתבלטים כמובן גם הבדלים המשקפים את השונה בין הרעיונות שהתעצבו בשתי חברות אלו, כפי שהם באים לידי ביטוי בטקסטים. שני הקורפוסים הללו - סיפורי הזוהר וההגיוגרפיות הנוצריות - יועדו ביסודם לשני קהלים שונים: הטקסטים הסיפוריים הזוהריים, המכילים בדרך כלל דרשות תיאולוגיות ותיאוסופיות ארוכות וסבוכות, יועדו ככל הנראה לאנשי האליטה האינטלקטואלית, המתעניינים בטקסטים המורכבים ומעוניינים לרדת לעומקם; הטקסטים ההגיוגרפיים הנוצריים יועדו ככל הנראה לאוזניו של הציבור הכללי והם אינם מכילים מורכבויות תיאולוגיות ותיאוסופיות, אלא בנויים בעיקר על יסוד עלילה ספרותית קצרה בעלת מסר פשוט יחסית. הבדל זה בין נמעניהם של הטקסטים בא לידי ביטוי גם באופיים של הסיפורים: הסיפורים הנוצריים מכילים תיאורים ספרותיים מפורטים שמטרתם להנעים את הקריאה, להעשיר את הדימויים ולמשוך את הקורא, גם אם אינם הכרחיים להשתלשלות העלילה; הסיפורים הזוהריים הם טקסטים רזים ומינימליסטיים המשתמשים בדימויים ובתיאורים במשורה, וכמעט רק כאשר הדבר הכרחי. לעומת זאת, הסיפורים הנוצריים אינם מרחיבים בהתייחסויות להיבטים תיאוסופיים ודרשניים, ואילו הסיפורים הזוהריים נוטים לשלב דרשות וטקסטים רעיוניים נרחבים, על פי רוב באופן מפורט ורחב יותר מן החלק הנרטיבי של הטקסט. הסיפורים הנוצריים נוטים אפוא לעושר ספרותי ותיאורי בכל הנוגע לתיאור הספרותי והעלילתי, אך ממעטים במילים בכל הנוגע לרובד הרעיוני. לעומתם, הסיפורים הזוהריים נוטים לשפה מינימליסטית בכל הקשור לעלילה ולתיאור הספרותי, אך מרחיבים בכל הנוגע לתיאוסופיה ולדרשנות. זאת ועוד, הסיפור הנוצרי נועד ככלל לעמוד בפני עצמו כעלילה בעלת מוסר השכל, ואילו הסיפור הזוהרי כרוך במידה רבה בטקסט הרעיוני שהוא נרקם סביבו. גם אם חלקו הסיפורי טומן בחובו מסר או לקח, הדבר נעשה בצורה מוצנעת ודקה יותר.

השוואה בין סיפורים זוהריים לסיפורי קדושים בני התקופה מעשירה את הדיון בסיפור הזוהרי מִבּחינות אחדות. לעתים היא מסבירה היבטים בסיפור הזוהרי שאינם מתפרשים מתוך עצמו, אך מקבלים משמעות מתוך היכרות עם טקסטים אחרים בני התקופה, ולעתים היא מאפשרת להצביע על המקומות שהמחברים הזוהריים נוקטים בהם גישה דומה לסיפורים הנוצריים המוכרים של תקופתם, והמקומות שהם בוחרים לסטות מהם ולהציע חלופה משלהם.

מתודולוגיה ומבנה הספר

שיטת העבודה המרכזית בספר שלפניכם מתבססת על שילוב בין קריאה צמודה וניתוח פילולוגי־ספרותי של סיפורים זוהריים בודדים לבין מבט כולל על מקבצי סיפורים שונים ועל קורפוס סיפורי החכמים כולו. הצעידה הלוך ושוב מן הסיפור הבודד אל המכלול היא אחד העקרונות המובילים בו. קריאה מעמיקה בסיפורים בודדים רבים מאפשרת לזהות בקורפוס הנרחב מקבצי סיפורים שיש ביניהם זיקות וקשרים. זיהויָם והגדרתם של אשכולות סיפורים מאפשרים לשוב מתוכם אל הסיפורים הבודדים ולמצוא ביניהם יחסים וקשרים פנימיים, כמו ההתפתחות מגרעין ספרותי מוקדם לגרסאותיו המאוחרות והעשירות או צמדי סיפורים שקריאתם המשותפת מפרה את היכולת להבינם ולפרשם. הבנה מעמיקה של אשכולות סיפורים ומאפייניהם מאפשרת בשלב מתקדם יותר להשוות לא רק בין סיפורים בודדים, אלא גם בין מקבצי סיפורים, ולעמוד על גישות, תפיסות והתפתחויות שונות שהם מייצגים.

הפריזמה המרכזית לבחינת הסיפורים בפרקי הספר משלבת בין עיון באופן התפתחותן של תבניות סיפור מרכזיות מן השכבות המוקדמות של ספרות הזוהר אל שכבותיה המאוחרות לבין עיון באופן התהוותן של דמויות החכמים המרכזיות העומדות במרכז הסיפורים. העיון בסיפורים מתמקד בדמויות המפותחות ביותר בסיפורי הזוהר - ר' יוסי, ר' חייא, ר' פנחס בן יאיר, ר' אלעזר ור' יוסי בן ר' שמעון בן לקוניא - ובסיפורים העשירים והמרכזיים הקשורים בהן. הדיון בדמויות מתבצע באמצעות בחינת הסיפורים המרכזיים הסובבים סביבן ואופני ההצטלבות של התפתחות הסיפורים עם התפתחות הדמויות ומתוך תשומת לב למקומן של הדמויות על ציר התפתחותה של תבנית העלילה לאורך השכבות השונות.

פרק א משמש רקע לפרקי הספר ועוסק באופן התפתחותה של הסביבה הספרותית של סיפורי החכמים בספרות הזוהר, החל בשכבת מדרש הנעלם המוקדמת שהם מתחילים להתפתח בה, עבור בשכבת גוף הזוהר שבה נוצרת הסביבה הספרותית המגובשת של רשב"י וחבורתו, המגיעה לשיא התפתחותי בשכבת הביניים, וכלה בשכבות רעיא מהימנא ותיקוני זוהר המסמנות את דעיכתה של התפתחות העלילה הסובבת סביב דמויות החכמים הזוהריות.

פרק ב עוסק בסיפורי ר' יוסי, המתאפיין בהיותו דמות "אנטי־גיבור" זוהרי. בפרק נדונים אשכולות סיפורים שדמותו של ר' יוסי כאנטי־גיבור משמשת בהם מרכיב מרכזי וכן סיפורים המתארים את מקומו של ר' יוסי בתוך החבורה. מן הפרק מצטיירת דמות ייחודית של חכם זוהרי שאינה מצייתת לתבנית החכם האידיאלי ונותנת מקום גם לחולשה, ניסוי וטעייה בתהליך התפתחותן של דמויות החכמים.

פרק ג עוסק בסיפורי הצמד ר' חייא ור' יוסי, ובמסגרתו נדונים הסיפורים המרכזיים ששני חכמים אלו מופיעים בהם יחדיו כצמד. הסיפורים בפרק זה מתארים בדרך כלל את צמד החכמים ההולכים בדרך ופוגשים דמויות שונות ומפתיעות, והם מתאפיינים בדינמיקה הייחודית בין שתי הדמויות, ה"חכם" וה"תם", שמעמדם והיחסים ביניהם מתגלים כדינמיים ומפתיעים יותר ממה שאולי נדמה ממבט ראשון.

פרק ד עוסק בסיפורי ר' פנחס בן יאיר ור' אלעזר בתקופת חייו המוקדמת וביחסיהם של השניים ביניהם ועם דמותו של רשב"י. הפרק עוסק בשלושה סיפורים רחבים המתייחדים באופן שבו בא בהם לידי ביטוי מיתוס "המשפחה האלוהית", בהעצמת הממד המיתי בדמויות של בני "משפחת הכהונה" הזוהרית ובהצפת העימותים והשונוּת בין בני המשפחה: רשב"י, ר' אלעזר ור' פנחס בן יאיר.

פרק ה עוסק בסיפורי ר' יוסי בן ר' שמעון בן לקוניא ור' אלעזר בתקופת חייו המאוחרת וביחסי השניים ביניהם ועם דמותו של רשב"י. חלקו הראשון של הפרק עוסק בסיפורים המוקדמים המתמקדים באופן השתלבותו של ר' יוסי בן ר' שמעון בן לקוניא בתוך משפחתו של רשב"י, וחלקו השני עוסק בסיפורים המאוחרים המתארים את מעברו של ר' אלעזר לקדמת הבמה המשפחתית ומתארים את מפגשיו עם דמויות הסבא והינוקא מתוך הדגשת מעמדו כדמות ה"בן" בסיפורי הזוהר.

פרקים ב-ה סובבים סביב אופן התהוותן והתפתחותן של הדמויות באמצעות דיון באשכולות ובמקבצי סיפורים, ואילו פרק ו מתבונן בסיפורים מן הכיוון הנגדי. הפרק עוסק באופן התהוותו של אשכול סיפורים אחד, המתאר את מפגשיהן של דמויות החכמים השונות עם נחש הנקרה בדרכן, ובאמצעותו נבחן מקומן של הדמויות בסיפורים על רקע התפתחותו והתעצבותו של האשכול. ניתוח הסיפורים בפרק זה מתמקד בהופעתה של דמות הנחש בסיפור ובאופני התמודדותם הייחודיים של החכמים השונים עימה, בהשוואה לאופיין של הדמויות כפי שעלה מפרקי הספר הקודמים.

באחרית הדבר משורטטת התמונה הכללית העולה מחמשת הפרקים שקדמו לו ומוצג סיכום המסקנות העולות מן הדיון בסיפורים: השוואה בין מכלול "סיפורי התלמידים" למכלול "סיפורי המשפחה" ועמידה על הדומה ועל השונה ביניהם, לצד אוסף התובנות הרוחביות שעלו מפרקי הספר בנוגע לאופיו ולאופן התפתחותם והתהוותם של קורפוס הסיפורים בפרט, ושל ספרות הזוהר בכללותה.

מחמת אריכותם של הסיפורים והיקפן של היחידות הספרותיות הנדונות לא היה אפשר להביא את הטקסטים הסיפוריים במלואם בגוף הספר. בפתח כל דיון ביחידה ספרותית מסוימת מובא אפוא תקציר בלשון חופשית, והציטוטים מופיעים רק במקומות הדרושים לצורך הדיון. כמו כן, במסגרת זו לא היה אפשר להפנות למצאי כתבי היד שכל יחידה ספרותית מופיעה בהם ולדון בפרטיהם של ענפי הנוסח השונים ובשינויי הנוסח ביניהם; ניתן למצוא אותם במלואם בעבודת הדוקטור שחיבור זה מבוסס עליה.49 הטקסטים הזוהריים המצוטטים בספר הם על פי מהדורת וילנא תרפ"ד, הנפוצה במאגרים הדיגיטליים, תוך ציונם של שינויי נוסח רלוונטיים. תרגומי הקטעים הארמיים מן הזוהר הם שלי, אלא אם כן צוין אחרת. הפניות ומובאות מתוך ספרות חז"ל מתייחסות למהדורות המדעיות, ככל שיש מהדורות כאלה, או על פי החלוקה המסורתית לסימנים או לפרקים. מובאות מן התלמוד הבבלי מצוטטות על פי כתבי יד נבחרים תוך ציון חילופי נוסח רלוונטיים.