פנינה בשלג

"את יכולה לומר לי איזו סיבה יש לך לחייך מוקדם כל כך בבוקר?"

תומאס מניח ארגז עשבי תיבול קטן על שולחן העץ במטבח וניגש לרחוץ את ידיו.

"לעולם לא אתרגל למקום היפה הזה," אני אומרת בחיוך גדול בזמן שאני לשה את בצק הלחם לארוחת הבוקר.

הנוף הנשקף מחלון המטבח עוצר נשימה. השמש שרק זרחה מלטפת בקרניה את המרבדים הירוקים, עוטפת את מטעי הגפן בהילה זוהרת, ואני מתקשה לנתק את מבטי מהציור המרהיב שבו אני חיה מאז רכש אבא את האדמה לפני כעשר שנים. אני עדיין זוכרת את היום שהגענו הנה. האדמה הייתה עירומה ועצובה והבית הרעוע עמד רק בקושי בעומס קורות העץ והאבנים. עמדנו עייפים, אחי הבכור תומאס, גבריאלה ושרה אחיותיי התאומות ואני מול הנוף הקודר, אך לעולם לא אשכח את החיוך אשר עיטר את פניהם של אבא ואימא. היום אני יודעת שהם ראו את שאנחנו טרם ראינו. הם ראו כאן בית, הם ראו את מטעי הגפנים, את היקב הקטן של אבא והם ראו את עשרות הפועלים שעוד יעבדו בכרם. חיים שלמים עבדו הוריי בכל משלח יד שהוצע להם וחסכו כל לירטה כדי להגשים את החלום, הניבט אליי ברגעים אלה מבעד לחלון הגדול במטבח.

"בחיי שלא הייתי רוצה להיות הבצק בידיים שלך." תומאס שולף אותי מהזיכרונות. "הניחי לו כבר." הוא צודק, הזרועות שלי זועקות מהלישה המאומצת, אבל זה לא חדש שאני נוטה להיסחף אחר הזיכרונות והמחשבות.

"נו? את כבר מתרגשת?" גבריאלה שואלת בפה מלא וכל המבטים מופנים לכיווני. אני מושכת בכתפי, מניחה את קערת הסלט במרכז השולחן ומתיישבת. כלפי חוץ אני לא עושה עניין גדול מיום הולדתי השמונה עשר, אבל בפנים הפרפרים הופכים את בטני. אבא יושב מולי, לצידו של תומאס, ושתי אחיותיי יושבות משני צדדי.

"רפאל!" אני קוראת בפעם המי יודע כמה לאחי הקטן אשר רודף אחר כל הסחת דעת קטנה.

"אני אביא אותו." תומאס משפשף את כפות ידיו זו בזו והודף את כיסאו לאחור.

רפאל כמעט בן חמש, אך עוד לפני גיל שנתיים הבנו שהוא לא ילד רגיל, או לפחות לא כמו גבריאלה ושרה. עד גיל ארבע הוא לא הצליח להוציא אפילו מילה אחת מפיו ומאז, נדירות הפעמים שהוא מסכים לדבר או לשתף אותנו במחשבות שלו. חלק נכבד מהרופאים קראו לזה עיכוב התפתחותי הגובל בפיגור וכמה מהם טענו לאוטיזם, אבל אני יודעת את האמת. הנשמה של רפאל מיוחדת כל כך עד שאלוקים האט את החיים שלו כדי שיוכל ליהנות מכל היופי שיש לעולם הזה להציע. לצער כולנו אימא לא זכתה להכיר אותו מאחר שנפטרה בזמן לידתו. אבא, שהיה אכול צער, לא יכול היה לשאת את הכאב כשהביט בו, ולכן תומאס ואני קיבלנו על עצמנו את הטיפול בו על אף הכאב העצום שהיה בליבנו על מותה של אימא, שהייתה עמוד התווך של הבית. לא יכולנו לנטוש את התינוק המופלא שהפך בן לילה מאחי הקטן לילד שלי, שלנו.

הזמן חלף ולא משנה כמה הקפיד אבא לשמור מרחק מהילד, שהזכיר לו אותה כל כך, הוא לא הצליח להישאר אדיש אליו. בכל פעם שאבא הפנה את ראשו ומבלי משים נתקלו בו עיניו, רפאל פשוט עצר את עיסוקיו וחייך אליו. כשהיה בן שנתיים הוא נעמד על רגליו לראשונה והתקדם מתנדנד לכיוונו של אבא, שישב על הכורסה הגדולה שלו. הוא טיפס בקושי רב על רגלו והתיישב עליו בחיוך ענקי של ניצחון. מאותו רגע הבין אבא כמה הילד הזה הוא חלק ממנו, ממנה.

"הנה הוא מגיע!" תומאס נושא על כתפו את רפאל המצחקק בהנאה, הוא מושיב אותו על משטח העץ הצמוד לכיור ורוחץ את ידיו משאריות הבוץ.

"מתי כולם אמורים להגיע?" שרה שואלת את אבא המלטף את זקנו הקצר ומציץ בשעונו.

"אני מניח שלקראת הערב, ואני מצפה מכולכם לסייע לג'וליאנה להכין את ארוחת הערב כדי שתוכל להתכונן למסיבה הגדולה." הוא שולח קריצה לעברי וחיוכי מתרחב.

"את נראית כמו נסיכה." שרה עומדת מאחוריי בזמן שאני קושרת את השרוך בצווארון התחרה של השמלה הלבנה. אבא קנה עבורי את השמלה הזאת בפעם האחרונה שנסע לרומא ורק חיכיתי לרגע שאוכל ללבוש אותה. יום הולדתי השמונה עשר הוא הזדמנות נהדרת. "חכי שלוקה יראה אותך בשמלה הזאת." היא מצחקקת ואני זורקת בה מבט מחנך. "את חושבת שריקי יבוא איתו הערב?" היא ממוללת את קצה הצמה שלה.

שרה כבר בת שלוש עשרה, אבל לעולם לא אתרגל לעובדה שהיא כבר נערה מאוהבת. ריקי הוא אחיו הצעיר של לוקה, המחזר אחריי באדיקות מרגע שהגעתי לפרקי, ולא משנה כמה פעמים אדחה אותו הוא עדיין מתעקש שאני אהיה אשתו, ושחבל על הזמן שאני מבזבזת בהכחשה כי הגורל כתוב מראש.

"אני לא יודעת אם ריקי יבוא, אבל את יודעת מה אבא חושב על כך שאת מתרועעת איתו." אני מהדקת את עגילי הפנינה לאוזניי.

"אני לא מתרועעת איתו, אני פשוט –"

נקישות קלות על דלת חדרי קוטעות את דבריה.

"ג'וליאנה." אבא עומד בכניסה, חיוך על פניו ובידו קופסת קטיפה שחורה.

"אבדוק אם גבריאלה מוכנה." שרה ממהרת החוצה ואבא מתיישב על המיטה ומושיט לי את ידו.

"אבא?" אני מתיישבת לצידו והוא מלטף את קופסת הקטיפה שוב ושוב. "הכול בסדר?" חשש מתגנב אל ליבי כשהוא שואף עמוקות כמו מתכונן לצלילה ארוכה.

"אימא שלך הייתה הדבר היקר לי ביותר מרגע שנחו עיניי עליה." חיוך נוגה עולה על פניו. "הענקתי לה אותה ביום שהסכימה לתת לי את ליבה." אני לא צריכה לפתוח אותה כדי לדעת מה יש בתוכה. סיפור אהבתם של הוריי חקוק בליבי לנצח. הוא מפציר בי לפתוח אותה בכל זאת ואני מצייתת ופותחת בידיים רועדות. אני מרימה מול עיניי את מחרוזת הפנינים של אימי, מחרוזת פנינים בגודל אחיד אשר בתוך כל פנינה משובץ יהלום קטנטן, שמנצנץ לסירוגין בין אצבעותיי. "היא שלך," אבא אומר, לחלוחית בעיניו.

"לא, אבא... אני לא יכולה..." אני מחזירה אותה לקופסת הקטיפה ומגישה לו, אך הוא עוטף את ידי האוחזת בה ומביט בי בעיניים דומעות.

"ג'וליאנה, אימא שלך הייתה גאה באישה שהפכת להיות ואני יודע שהיא הייתה רוצה שהמחרוזת תהיה שלך."

אבא נעמד על רגליו ואני אחריו. הוא עונד את מחרוזת הפנינים על צווארי ואנחנו מחייכים זה לזה מבעד למראה. הגאווה שאני רואה בעיניו מעלה דמעות בעיניי. אני יודעת כמה אימא חסרה לו ואני נרגשת מהמחווה הענקית הזאת. היא חסרה לי כל כך, לכולנו. הייתי נותנת הכול כדי שהיא תהיה כאן עכשיו, תחבק אותי ותאמר לי כמה היא גאה בי. בחודשים שלאחר פטירתה קיבלתי על עצמי את תפקיד האם, עשיתי כל שיכולתי כדי שלא ירגישו בחסרונה, החל מהטיפול באחיותיי ובתינוק שרק נולד ועד לעבודות הבית, קשות ככל שהיו. לא השארתי מקום לאבל שלי, ידעתי שהמשפחה זקוקה לי, ואולי הקפדתי להיות עסוקה בכל רגע נתון כי לא רציתי להודות כמה אני זקוקה לה בעצמי.

"האורחים כבר כאן!" גבריאלה מתפרצת לחדר בהתרגשות, אבא מצמיד נשיקה לרקתי ואנחנו יורדים לפגוש את המשפחה, את השכנים ואת החברים שהזמַנו לחגוג עימי.

החצר האחורית נראית קסומה. שולחן עץ ארוך, עמוס לעייפה ניצב על כר הדשא, מימין רחבת הריקודים ומסביב לגן כולו שזורים חוטים דקים, מעוטרים נורות קטנטנות המעניקות לחצר את המראה הקסום ביותר.

האורחים כבר גודשים את הרחבה ומתהלכים על כר הדשא הירוק, מפיצים חיוכים לכל עבר. גבריאלה רוקדת עם שתי בנות הדוד שלנו, שהגיעו לבקר מרומא, ותומאס מניח ארגז בקבוקי יין על אחד הספסלים ומתקדם לעברי בידיים מושטות.

"אחותי היפה!" הוא מדביק נשיקה על כל לחי והחיוך שלי כבר מאיים לקרוע את פניי. "לוקה מחפש אותך," הוא לוחש לי בחטף ומחווה בראשו על חבורת הנערים הצועדת לעברנו.

"ג'וליאנה." לוקה נעצר מולי ולצידו ה'פמליה'. כך אני מכנה את מאוריציו ודנילו חבריו הטובים ואת ריקי אחיו הצעיר, המשתרכים אחריו לכל מקום. "התואילי בטובך להצטרף אליי לטיול קטן? אני רוצה לשוחח עימך על דבר מה."

אני מביטה בהבעה הרצינית שעל פניו וכמעט פורצת בצחוק, תוהה כמה זמן התאמן על כך מול המראה.

"אין צורך ברשמיות הזאת, לוקה." אני מנסה לגייס את ההבעה הכי מתנשאת שאני יכולה, אך נכשלת חרוצות והחיוך חוזר אל פניי. "אבל יש לי שאלה." אני זוקפת את אצבעי. "הפמליה הקטנה שלך תצטרף אלינו?"

הוא מכווץ את מצחו מעט, מנסה להבין את פשר השאלה שלי ומנער את ראשו כשסוף סוף מבין. "לא, רק אנחנו, לבד." הוא נועץ בהם מבט מלא משמעות.

אנחנו מתהלכים ברחבי הגינה זה לצד זה, מבטו של לוקה לא מש ממני. אני יכולה להבחין בעיניים שלו עליי בזמן שאני מגניבה מבטים חטופים לעברו. לוקה הוא גבר מרשים, אין על כך עוררין, הוא גבוה ממני לפחות בראש, שערו אדמוני ועיניו חומות בהירות. הוא לבוש בחליפה כהה ועניבה כחולה בולטת על רקע חולצתו הלבנה.

"הממ..." הוא מכחכח בגרונו ואני נעצרת במקומי, כל תשומת ליבי נתונה לו. "את יודעת, את בת שמונה עשרה היום, אמממ... אני..."

"כן, לוקה," אני פולטת גיחוך. "אני יודעת שאני בת שמונה עשרה היום. לשם כך המסיבה הזאת." אני מחווה בידי על רחבת הריקודים.

"כן, אני יודע שאת יודעת, אני פשוט..." אני משלבת זרועותיי וממתינה למוצא פיו, מוכרחה לציין שלוקה הלחוץ די משעשע אותי. מעולם לא ראיתי אותו כך וזה שינוי די מרענן מהאיפוק הקר שעליו הוא מקפיד בדרך כלל. "את יודעת שאני מחבב אותך מאוד, והייתי רוצה לבקש את ידך הערב. אם רק תאמרי לי 'כן', אגש ברגע זה לבקש את ידך מאביך." אני יודעת שאני אמורה להתרגש. אחרי הכול, לוקה הוא אחד הבחורים המבוקשים בקהילה הקטנה שלנו. הוא עורך דין מוערך והוריו הם בין עשירי הקהילה, אבל משום מה אני לא מרגישה דבר. אני עומדת מולו, עיניי נעוצות בנקודה דמיונית באופק ואני לא מצליחה להרגיש כלום. "ג'וליאנה?" פרצופו נכנס אל שדה הראייה שלי. "שמעת מה אמרתי?" הוא מעקם את פיו במבוכה.

"כן, שמעתי היטב, אני... אני פשוט לא..." אני פשוט מה? מה אני מנסה לומר, לכל הרוחות?

"אז את מסכימה?"

"כן, אני... כלומר, לא!" אני ממלמלת והוא מביט בי מבולבל כמעט כמוני. מבולבלת כהוגן. למה אני מבולבלת? לוקה הוא מציאה לכל הדעות ואני די נהנית מחברתו כשהוא בא לבקר. הוא גבר נאה בהחלט ואני בטוחה שכל נערה אחרת הייתה מזנקת על ההזדמנות עוד לפני שסיים להציע, אבל אני לא חושבת שאני רוצה.

"חשבתי שאת מחבבת אותי." הוא מעסה את עורפו, עיניו מביטות לכל הכיוונים, רק לא אליי.

"אני באמת מחבבת אותך, לוקה." הבעתי מתרככת ואני כמעט חשה צער על המבוכה שלו. לא הייתה לי כל כוונה לצער אותו או להביך אותו. "אני פשוט לא חושבת שאני מוכנה להינשא עדיין." אני מחייכת חיוך עקום. אני לא יכולה להינשא ולעזוב את בית אבי. המשפחה שלי זקוקה לי וגם אם אני מתקשה להודות לפעמים, אני זקוקה להם לא פחות.

"יש מישהו אחר שמחזר אחרייך?" הוא שואל ואני כמעט פורצת בצחוק מההשערה המגוחכת שלו. מעולם לא הייתי מוקפת מחזרים, שלא כמו חברתי הטובה אלנה, אשר נהנית מחיזורים רבים ומעפעפת בריסיה לעוברים ושבים כדי ללכוד את תשומת ליבם. ליבי מתכווץ בגעגוע כשאני חושבת עליה אי שם בפריז, מוקפת במחזרים, עושה חיל בלימודי האופנה ושולחת חיוכים לכל עבר.

"לא, לוקה, אין מישהו אחר, והיה בטוח שאילו הייתי מוכנה להינשא, אתה היית הבחירה שלי."

"את יודעת שאחכה לך, נכון? כמה זמן שתצטרכי," הוא אומר ואני כמעט מרחמת עליו. אני לא מאמינה שאי פעם אהיה מוכנה לעזוב את הבית הזה, גם אם המחיר שאצטרך לשלם יהיה להישאר רווקה זקנה לנצח.

"ג'וליאנה!" תומאס מנופף בידו, מסמן לי להתקרב, ואני מודה לו בליבי על שסייע לי לחמוק מהרגע המביך עם לוקה.

הערב חלף בריקודים לצלילי מוזיקה עליזה, שבקעה ממיתרי הכינורות של שלושת הכנרים שאבא שכר, ובארוחה כיד המלך, שעליה עמלנו אחיותיי ואני במשך שעות. היין נשפך אל הכוסות ללא הרף והחיוך המאושר לא מש מפניי. השמחה הייתה אמיתית וגולמית והציפה אותי באושר.

לו רק ידעתי אז שהאושר הזה יהיה תחילתו של הסוף, רק הכנה, נשימה עמוקה לקראת הצער שעוד יבוא.