אֶלֶף פָּנִים לִי וְעוֹד פָּן
מבוא מאת רמי סערי
הקוראים הנאמנים בעשרות הספרים שבחרתי לתרגם לעברית במשך עשרים וחמש השנים האחרונות, יודעים היטב כי לספרי השירה הכלולים בין תרגומיי נהגתי לרוב לצרף מבוא, ואילו לספרי הפרוזה שביניהם העדפתי לצרף ברוב המקרים אחרית דבר. העשייה הזאת נבעה מכך שאני עצמי איני כותב פרוזה כלל ועיקר, ואילו כמשורר נהיר לי על סמך היכרות ענפה עם קוראי שירה, וגם על יסוד ניסיון רב שנים בפתיחת צוהר אל השירה לאנשים המגלים בה עניין, כי השירה תכופות נתפסת כמסובכת, כקשה וכתובענית יותר מהסיפורת. לא פעם ולא פעמיים נזדמן לי לתרגם ספרי פרוזה של משוררים, לדוגמה יצירות ממכלול הסיפורת שכתבו אורי אסף, רֵאָה גָלָנָאקִי, נָאזִים חִיכְּמֵת, חוּלְיוֹ לְיָמָסָארֶס, אֶיְנוֹ לֶיְנוֹ ויָאַן קַפְּלִינְסְקִי. הזדמנויות כאלה תמיד עוררו בי תהייה ביחס ליצירתם של אנשים המוכשרים לכתוב הן שירה והן סיפורת: האם הם משוררים? סופרים? גם וגם? ואם כן, איפה בדיוק עובר קו הגבול בין כתיבתם השירית לבין הסיפורת שכתבו? האם קיים בכלל קו גבול כזה? אם כן, מיהו המציב אותו? וכלום אותם היוצרים הינם בראש ובראשונה דווקא משוררים או אולי סופרים דווקא? או שמא כל העניין זניח לגמרי, שהרי קיימת שירה פרוזאית וקיימת פרוזה לירית, ואדם יוצר הוא תמיד אדם יצירתי, תכופות גם אדם יצרי, ומכל מקום, המסר שברצונו להעביר עשוי להיות זה שיקבע איך ימצא לנכון להתבטא, ובאיזו דרך יבחר לתרגם את הגיגיו ללשון שבאמצעותה יצליחו כתביו לפלס לעצמם נתיבות אל הלבבות של קוראיהם.
למרות כל האמור לעיל, בגללו, ואף על פי שאיש לא יטען כי פְּסוֹאָה פי שלושים ושלושה הוא ספר שירה, שכּן מדובר בבירור באסופה של יצירות סיפורת, מצאתי לנכון להקדים באמצעות מבוא זה את התוודעותם של הקוראים לאנתולוגיה עצמה. הסיבות העיקריות להחלטה החריגה הן רוחב היריעה של המבחר, הפערים העצומים הקיימים בין הטקסטים מבחינת התכנים, הלשון ואופי הכתיבה, ומאפיינים ייחודיים ליצירת פְּסוֹאָה העלולים להיות תמוהים במקרה הטוב וסתומים במקרה הרע לאלה שטרם קראו דבר מיצירתו, או לכל היותר התוודעו לאחדים משיריו. אלה הסבורים שלא המתרגם אמור להסביר להם מה טיב היצירה שתרגם, יוותרו נא על קריאת המבוא, ומובן כי אלה המשתוקקים להתוודע במישרין לשלושים ושלוש היצירות הכלולות במבחר שליקטתי, ערכתי ותרגמתי, רשאים בהחלט לדלג על מבוא זה ולגשת תכף ומייד לקריאת כתבי הסופר שבתרגום. יחד עם זאת, מפאת ייחודו של הספר ובגלל רוחב המגוון של הסוגיות הנידונות בו, העדפתי, כאמור, לכתוב דווקא הקדמה ולא אחרית דבר. אם יצלח הדבר, יעלה בידי מבעוד מועד להבהיר סוגיות אחדות העלולות להוות אבני נגף בהתמודדות עם הטקסטים, ואשמח להמעיט מראש את מספר הקושיות הבלתי־פתורות אצל קוראים שמורכבוּת יצירתו של פְּסוֹאָה זרה להם.
אציין תחילה שאין במבוא כלל וכלל התייחסות פרטנית לביוגרפיה של הסופר המשורר: חומר זה נמצא בשפע ספרים ואנציקלופדיות, ביוגרפיות ועיתונים, כתבי עת ואתרי אינטרנט, ובכלל זה באחדים מהתרגומים הקודמים של יצירת הסופר והמשורר לעברית. מטרת המבוא היא אפוא להציג בפני קוראיו העתידיים של הספר את נימוקי המתרגם ליצירת מכלול שלפי שעה אינו קיים כאסופה אחת ויחידה בשום שפה זולת העברית, ולהפנות את תשומת ליבם לעניינים אחדים העשויים להקל על קריאתם ביצירות הכלולות באנתולוגיה. הבהרות נקודתיות ביחס לכל טקסט וטקסט בנפרד יימצאו בסוף הספר, בלקט המורכב מהערות הסיכום.
הטקסט שבחרתי להציב בתחילת האסופה, המתמהמה, נפתח באמירה ״כאשר הגעתי סוף כל סוף לתחנה״. אמירה זאת היוותה מבחינתי את קו פרשת המים, מכיוון שעד 2021 תרגמתי לעברית, בחלק מהמקרים עם שותפים לעבודה ובחלק מהמקרים לבדי, חמישה מתוך עשרה מספריו של פְּסוֹאָה שראו אור בשפתנו, וכמו כן ערכתי עריכה מדעית את המחקר הראשון שנכתב בלשוננו על יוצר ההטרונימים. בהתחשב ביצירה ובעבודה שביצעתי עד כה, כמשורר וכמתרגם, האנתולוגיה פְּסוֹאָה פי שלושים ושלושה באה מבחינתי לסכם ולחתום את עשייתי בעיסוק שנמשך כשני עשורים, והניב פירות המצוינים בהערת השוליים הראשונה בספר זה. הבחירה בשלושים ושלוש היצירות שבאנתולוגיה זאת התבססה על קריאתן של מאה ושלושים יצירות סיפורת – בכללן סיפורים ומסות, נובלות, חיבורי הגות, רשימות עיוניות ומאמרי ביקורת – המקובצות בשישה ספרים נפרדים שראו אור בפורטוגל. כל היצירות הכלולות באסופה הנוכחית תורגמו לעברית משפת המקור, אולם במקרים מסוימים עמדו לרשותי, לצורך השוואה וכן כדי להתוודע לעמלם של קודמיי במלאכה, גם תרגומים של אחדות מאותן יצירות לשפות אחרות ובכללן אנגלית, יוונית וספרדית.
מדוע בחרתי דווקא בשלושים ושלוש היצירות שבאסופה הזאת מתוך מאה ושלושים יצירות הסיפורת של פְּסוֹאָה שקראתי? בחירותיי התבססו הן על החופש שהעניק לי המו״ל ישראל כרמל ללקט את הטקסטים לאנתולוגיה הנוכחית כראות עיניי, כלומר בהתאם להעדפותיי האישיות ולטעמי הספרותי, והן על הרצון לגבש ספר שממילא נבצר ממנו להיות מגובש, מכיוון שתו ההיכר העיקרי המייחד את עולמו האישי של פְּסוֹאָה ואת כתיבתו הוא דווקא ריבוי הפנים. במסגרת מאפיין זה השימוש של היוצר בחופש הביטוי לא חייב אותו כלל ועיקר לתקינות פוליטית, השימוש בלשון לא חייב אותו בהכרח לתקניות אקדמית, והשימוש בהיגיון בשום פנים ואופן לא חייב אותו לעקביות שקוראים פוטנציאליים היו אולי מבקשים למצוא בטקסט. ההשלכות המיידיות שיש על הטקסטים לחירות הסופר להתבטא בדרך יוצאת דופן זאת הן רצונותיהם של הנחשפים ליצירה לפענח את מה שכתוב בין השיטין תוך כדי הקריאה, לנסות להפנים את כל מה שניתן להפנימו, להשליך מהתנסויותיהם ומחוויותיהם על מורכבוּת חוויותיו של היוצר, ולבחון זיקות וקשרים הקיימים בין הכתוב לבין עולמם הפנימי המוכּר אולי רק להם, ובין הכתוב לבין העולם החיצון שמטבע הדברים איננו זהה עוד כלל וכלל למקום ולזמן שבהם נכתבו היצירות האלמותיות האלה בידי פְּסוֹאָה.
שמו של הטקסט הראשון באסופה, המתמהמה, כאמור, מורה על לבטים ביחס לזמן: המתמהמה משתהה, מתעכב, תוהה כיצד להמשיך או מה לעשות בינתיים. ברוב המכריע של הטקסטים המופיעים באסופה, וגם בטקסטים רבים שפסואה כתב ושלא תורגמו לעברית, אבן היסוד היא ההתלבטות. נפשו של האדם המגולל את סיפורו כמעט תמיד חצויה, ולעיתים קרובות הרבה יותר יימצאו בה לא שני חצאים בלבד, אלא פיצול גדול ורב לחלקים ולחלקיקים, להעדפות ולנטיות, להנחות ולסברות, להגיגים ולרעיונות, למחשבות, להזיות, לחלומות ולדמיונות. עולמו של הסופר כפי שהוא עולה מהכתבים במבחר הינו תמיד רבגוני, ססקולי ועתיר לבטים והיסוסים. ראיית עולמו המובעת בכתביו במלוא כנותו המתבקשת עלולה לעיתים קרובות להיראות חריפה בביטויה וקיצונית באמירותיה, אבל למעשה צבעי ההסתכלות נחלקים בה לשחור וללבן רק לעיתים רחוקות, וגם אז אפשר בנקל להבחין בגוונים אחרים, אולי בעצם בכל צבעי הקשת, גם אם אלה נחבאים או נגלים רק במידה זו או אחרת בין השורות.
בין הטקסטים שבאסופה אין בהכרח קו של המשכיוּת או זיקות רעיוניות המבקשות ליצור תמונה חד־משמעית כוללת ביחס לתפיסותיו של פְּסוֹאָה ולהשקפת עולמו. לא מיינתי את הטקסטים לפי סוגותיהם הספרותיות, וגם לא קיבצתי אותם בחטיבות לפי הנושאים הנידונים בהם, כי כמעט בכולם תשומת הלב ממוקדת במגוון רב של עניינים – מהות החיים ומשמעות המוות, יחסי היחיד עם סובביו, האלימות והשלכותיה, הקשיים שביישום הצרכים האנושיים, וכל אלה אינם אלא דוגמאות ספורות בלבד לקשת רחבה לאין ערוך יותר. זאת ועוד, בטקסטים מובאות כמה וכמה זוויות ראייה שמהן רשאים הקוראים לבחון את הגישה המתבקשת לכל סוגיה וסוגיה.
בדומה לריבוד העניינים ולמצבור התפיסות הנידונים בטקסטים, גם הלשון שהסופר משתמש בה מרובדת, רבת משלבים ומזמינה שפע של פרשנויות המאלצות את המתרגם להיזהר על כל צעד ושעל בבחירותיו ולהקפיד עליהן הקפדה יתרה. מה שעלול להיראות אפילו בסיפורים אשר מעצם טבעם אינם כלל וכלל מסות פילוסופיות, כשעשועי לשון – משפטים דוגמת ״בחנתי בהתעניינות רצופה רצף של עניינים נטולי כל עניין״ – לעולם אינו כזה: גם במקרים המועטים שהסופר מאפשר לעצמו גלישה להומור או לשנינוּת האמירה, עניינו איננו כלל ועיקר בבדיחוּת הדעת או בלהטוטנוּת השפה, אלא בצירופי משפטים הבאים להביע את מורכבות העולם ולהצביע על סבך החיים. לשון אחר, דעת היוצר נתונה למצבים ולעניינים שהדעת ככלל והלשון בפרט מצליחות לנסח בקושי רב, אם בכלל.
מן הסיבה הזאת, אבל גם מתוך הכוונה להעניק לטקסט המקורי את הכבוד שהוא ראוי לו, ובשל ההתחשבות בעובדה שכמעט ללא יוצא מן הכלל עורכי כתביו של פְּסוֹאָה לא היו הסופר עצמו, אלא מביאי הטקסטים לדפוס, בכתבים המתורגמים באסופה זאת לעברית אין שום ניסיון מאולץ להביא להאחדת השפה, או להתאמה של מבני המשפטים בעל כורחם לכללי סגנון ודקדוק עבריים, למשל באמצעות ההימנעות משימוש בו״ו החיבור בתחילת האמירה או בסילוק המילה אֲבָל מראשי המשפטים. שמירה על נאמנות לטקסט המקורי לא הייתה כמובן דבֵקות פשטנית בתרגום מילולי: ארבעים שנות ניסיון בכתיבה ושלושים שנות ניסיון בתרגום פטרו אותי מנפילה למלכודת מעין זאת. עם זאת, במקרים שבהם הטקסט המקורי דבַק בניסוחים מעורפלים, במשפטים מסתלסלים ומשתבללים, באמירות הניתנות לריבוי פרשנויות ובכפלי משמעות מכֻוונים, נצמד התרגום למקור: במקרים כאלה לא התבצעו פישוט ורידוד בכתוב, אלא לכל היותר נעשה שימוש, במקרה הצורך, בהערות שוליים ו/או בניקוד חלקי, וכנספח צורַף לסוף האסופה לקט תובנות והבהרות. הודות לזמינותו של חומר העשוי להיות נחוץ לקוראים פורטוגלים וישראלים גם יחד, חומר המבוסס על השכלתם הכללית, לא מצאתי לנכון לצרף לאסופה הערות שוליים או תובנות נפרדות שיבהירו מושגים כגון דוקטרינה, פֵטִישׁ, שייקספיר, פַּטְמוֹס, גֵתֶה, וֵנוּס, מסדר הבונים החופשיים, קַאנְט, תפילת אבינו שבשמיים, טוֹגָה, דיפסומניה, סקוטלנד יארד, מֵפִיסְטוֹפֵלֶס, סוגסטיה או ליברליזם.
ביחס להבהרות גורפות המתייחסות לעניינים ייחודיים החוזרים ונשנים פעמים אחדות בכתבי המבחר, כדאי לקוראים המתוודעים לטקסטים להביא בחשבון שקיטוע המשפטים אינו תמיד רווח, אולם אי־אפשר לא להיתקל בו מדי פעם בפעם: הוא מופיע תכופות באמצעות הסימן ■, המורה כי הסופר השאיר רווח מכֻוון בתוך הכתוב, אבל לא מילא אותו בדיעבד. הסימן [.], לעומת זאת, מורה כי המילה שכתב הסופר בכתב ידו בהקשר הנתון איננה ניתנת לפענוח. זאת ועוד, אותיות מודגשות מציינות, מטבע הדברים, צירופים או מילים האמורים להיות מובלטים, והסימן החוזר ונשנה נועד להורות כי מדובר בחלק נבדל משאר המכלול המופיע בכל זאת באותו הטקסט עצמו. לשם ההקלה על הקריאה, האותיות הלועזיות הנוטות במקור הערוך מובאות בטקסט המתורגם לעברית בגופן נבדל.
רבים יודעים כי רוב כתביו של סופר זה לא ראו אור בימי חייו, אולם לא בכדי ציינתי לעיל כי רובם גם לא נערכו בידי הסופר עצמו. לעניין זה יש חשיבות ראשונה במעלה מבחינת התכנים של הטקסטים ואופן השתלשלות האירועים בהם. כתבים מעטים הכלולים באסופה הנוכחית בנויים לפי נוסח מסורתי של התחלה, אמצע וסוף, אבל אפילו בהם מטרת הסופר אינה לגולל עלילה, אלא להדגיש עניין מסוים או כמה וכמה עניינים, שלדעת פְּסוֹאָה הקוראים צריכים לא רק לתת עליהם את הדעת, אלא גם להשתדל להפיק מהם את הלקחים המתבקשים לאחר שהגו בהם די צורכם.
במָנוּאֵל פוֹנְטוֹאוּרָה, לשם דוגמה, מאפשר הסופר לקוראים למקד את עיקר תשומת ליבם ביחסי החברוּת של המספר עם גבר שהוא נפגש איתו, במערכת היחסים הבעייתית בין אותו גבר לבין זוג חברים שאיתם הוא מקיים מגעים הנשארים כך או אחרת חסויים, במגוון דעות פוליטיות המבקשות הגדרה כלשהי, בתפיסה המתייחסת ללאומיוּת הפורטוגלית ולביקורת על התדמית העממית של בני ארץ זו, בדחף המיני או בחשיבותו של הרגש, בהתמודדות עם האמת או בצורך הכמוס להדחיקה. מדובר בטקסט קצר, ובוודאי יימצאו משום כך קוראים שיהיו סבורים ש״תפסת מרובה, לא תפסת״, אלא שבלקחים המתבקשים מקריאתם של הכתבים שבאסופה, מעֵבר לעונג הספרותי והרוחני שהטקסטים האלה עשויים להסב לקוראיהם, מעדיף הסופר לשים את הדגש דווקא על ״תפסת מועט, תפסת״. ברוב הטקסטים הפרוזאיים של פְּסוֹאָה יש חתרנות, מהפכנות, נטייה גורפת לשבירת מוסכמות וחוסר נכונות מוחלט ללכת בתלם. הנון־קונפורמיזם ביצירתו המפעימה של סופר זה אינו נובע מאיזשהו רצון פרובוקטיבי לחולל מהומה על לא־כלום, להתסיס, ובלבד שהכתוב יצליח לגרור תגובה, או לפחות לזַכות את כותבו באיזושהי התייחסות.
ההגות הנון־קונפורמיסטית וההתנגדות לתכתיבי הממסד מסייעים לאדם החושב בראש ובראשונה לדבוק בנאמנותו המוחלטת לתפיסת עולמו, ללא העיוורון המאפיין חסידים וחסידים שוטים כאחד. חשיבה ביקורתית מסוגלת גם להרחיב אופקים, לחדד את הסקרנות ולעזור לאדם לגלות פתיחוּת כלפי הזולת. משום כך בתקופה שהקנאוּת הפוליטית, החברתית, הלאומית והדתית נהפכות בה לא רק לאופנה ישנה המתחדשת וצוברת תאוצה, אלא גם לנחשולי טירוף המאיימים חדשים לבקרים להטביע הכול בשיטפונם, עשויה להיות להתעמקות בכתביו של הסופר הגאוני הזה חשיבות כפולה ומכופלת. אולי תוכל התעמקות כזאת לפתוח לקוראים צוהר להבנה טובה יותר של עולמם ושל עצמם, או לפחות תאפשר להם להיות אנשים נאורים ומוארים, סבלניים וסובלניים באמת.
אתונה, ספטמבר 2021
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.