פסיפס יפואי

יהושע שמידט, נער בן שש-עשרה שנים, יתום מאב ואם, לא מצא את מקומו באוהלה של תורה או בכל מסגרת לימודית מועילה אחרת, והיה חשש ממשי שיתחבר לחברה מפוקפקת ואף יתדרדר לחיי פשע. יחיאל קאופמן, גבאי בית הכנסת "אור ציון" בעיר ניקולייב שבאוקראינה, האחראי על מחסורו מתוקף תפקידו, דאג לעתידו. בשל דאגה זו פנה הוא לגנרל אלכסיי פיודורוביץ' איגנטייב, מנהל המספנה המקומית שעמו היה בקשרים עסקיים בתור ספק מורשה לצבא הרוסי, שיקבל את הנער הבעייתי לעבודה, למען יתקן הלה את דרכיו וירוויח את לחמו ביושר.

הגנרל הישיש, שחיבב על פי דרכו את היהודי שוחר הטוב שהרעיף עליו תשורות של וודקה וקוויאר מובחרים, שועשע מן הרעיון להכניס איזה ז'יד, ודאי רפה גוף ונפש, בין גברים רוסים חסונים ויראי האל, אך לא נעלם מעיניו המופת החינוכי הכרוך בדבר, ונתן הסכמתו.

כך הגיע העלם התועה למספנה על שם הנסיך פוטיומקין, חביב הקיסרית יקתרינה הגדולה, לעשות הכרה עם עבודה של תכלית ותועלת. מקסים סינצ'נקו, האחראי על בית היציקה של המספנה, שקיבל את היהודי הצעיר לעבודה במשמרתו, פקפק בהיגיון ההוראה מגבוה; הוא חשש כי פועל כזה יגרום לתסיסה בין עובדיו, ואולי אף יפיץ ביניהם הלכי רוח רבולוציוניים, אך מילא את הצו מגבוה כלשונו וכרוחו. לא עברו אלא ימים, ומנהל העבודה הנוקשה הופתע לגלות שהשוליה החדש לא היה מה שתיאר לעצמו: הוא נוכח כי הז'יד הצעיר הוא חסון גוף, לומד מהר, ותוצר עבודתו ללא דופי. מרעיו בבית המרזח המקומי ששמעו מפיו את הסיפור יוצא הדופן, שיש לו פועל יהודי והוא חזק ובעל ידיים טובות, הטילו ספק באמיתותו, וסברו שזו מעשייה פרי אדי הוודקה שעלו לו לראש; איש מהם לא ראה מעולם יהודי הנוטל לידו כלי עבודה בכוונה לעשות בו שימוש, ולא לשם מכירתו במחיר מופקע כפי שז'ידים נוהגים.

אליושה, שותפו של יהושע שמידט בעבודה בבית היציקה, נער דל בשר וכחוש כמקל, השתעל כל העת שיעול יבש, טורדני, שהעיד על מחלה חשוכת מרפא; השניים בילו יחד שעות ארוכות בעבודה המפרכת תחת עינו הפקוחה של מנהל העבודה, שלא חסך מעובדיו את נחת זרועו כל אימת שלא שבע רצון מעבודתם, ולפעמים סתם ככה, מכה בלא סיבה, להמחיש סמכותו. בן חסותו של הגבאי קאופמן, שנשלח למספנה לפדות את נפשו הפגומה בעמל כפיים מכבד ומשחרר, דווקא מצא בה עניין; הוא למד את מלאכת הברזל מן הפועלים הוותיקים ומילא חובתו לממונים עליו ולאימפריה הרוסית על הצד הטוב. ברגעי המנוחה הלא רבים בחצר המספנה שעל חוף הים השחור, שמע העמֵל היהודי הנדיר את קריאותיהם המחוספסות של השחפים, את שירתם הנוגה של הפועלים קשי היום עת הִכּוּ בקורנסיהם בדפנות האוניות, ואת קולות החרחור והחנק של אליושה חברו לעבודה, שהלכו והתרבו; לעתים צפה אל הספינות המפליגות מן הנמל הקרוב, ותהה על טיבו של העולם הגדול שאליו מועדות פניהן. האלמנה פייגה קרבצ'וק, אישה אדוקה שהנער היה סמוך על שולחנה למחייתו מטעם הקהילה, היתה מקבלת את פניו מדי ערב בשובו מיום העבודה המתיש, מגישה לו את סעודת הערב, לרוב מרק כרוב, יושבת על ידו, וקוראת לו מן הספר "צאינה וראינה" שהיה תמיד עמה.

לקראת ביקורו הצפוי של הנסיך קיריל, שאר בשרו של הצאר, הורגשה במספנה תכונה מיוחדת. מבצע ניקיון יסודי הוכרז באולמי הייצור ובחצרות, והעובדים קיבלו הוראות התנהגות מחמירות כלפי הפמליה הנוצצת. השוליות, בהם אליושה ויהושע היהודי, הולבשו חולצות נקיות והושמו בידיהם דגלונים, לעשות רושם טוב על האורחים רמי המעלה. תחילתו המכובדת של הביקור לא העידה על אחריתו המצערת: הגנרל מנהל המספנה, שקיבל את פני המבקרים, נשא באוזניהם נאום חגיגי שבו הזכיר את מופת הצאר פיוטר הגדול, שעבד בעצמו כפועל פשוט במספנה בהולנד כדי ללמוד את רזי בניית הספינות; מקסים סינצ'נקו, מנהל העבודה, הגה רעיון מקורי להמחיש למכובדים שלבד מהעצמת כוחה של האימפריה הרוסית מתבצעת במשמרתו גם פעולה חינוכית רבת חשיבות, להביא יהודים בטלנים ונצלנים אל פתח חיי עבודה מועילה ופרודוקטיבית.

ברוח זו שלח הוא את השוליה היהודי המוצלח שלו אל האורחים, על חזהו שלט ובו מקרא מאיר עיניים, "אני יהודי העמל למען רוסיה הקדושה", ובידיו זר פרחים, להגישו לאשת הנסיך שהתלוותה לבעלה בביקור. הנסיכה אבדוקיה העטויה פרוות מינק התרגשה מן המחווה; היא ליטפה את ראשו של הנער השליח מבלי להסיר את הכפפה מחשש כינים, ושאלה אותו במתק לשון מה שלומו, איך החיים במספנה, ואם הוא מאושר. השאלה עוררה אצל הנשאל התלבטות מסוימת: בחפשו במוחו מענה הולם להתעניינות הנסיכה, נזכר הנער יהושע שמידט בהטפות המוסר של האלמנה פייגה קרבצ'וק ויחיאל קאופמן מיטיביו, שתמיד, בכל מצב, עליו לומר אמת, ואך ורק אמת. החיים כאן מחורבנים, חילץ מעצמו תשובה כנה, עובדתית, רע מאוד כאן, עובדים שעות ארוכות בלי מנוחה, והמנהל מרביץ בלי סיבה, סתם ככה, כי בא לו. הוא הצביע על אליושה שותפו לעמל, שעמד דומם עם חולצתו הנקייה והדגלון בידיו, מנסה לכבוש פרץ שיעול שתקף אותו. הנה, אמר שמידט לנסיכה ההמומה, זה אליושה, משתעל ככה כל הזמן, בקרוב ימות.

הגנרל אלכסיי פיודורוביץ' איגנטייב הישיש, שנתחרש מרעם התותחים במלחמת קרים ושכח להביא את אפרכסת השמיעה שלו, לא הבין מה פשר המהומה שקמה במקום, אך למד מהבעת פני הנוכחים שקורה במקום משהו לא טוב, המפר את הסדר והדיסציפלינה שטרח להשליט במספנה במשך כל השנים. סימני רוגז ניכרו על פניו של הנסיך קיריל, שאר בשרו של הצאר, ששמע את הדברים הבלתי ראויים בפי האנרכיסט הצעיר, בזמן שמלוויו הנבוכים התלחשו מאחורי גבו. מקסים סינצ'נקו הזועם שכח את יומרתו החינוכית, קרב לנער היהודי חובב האמת, והחטיף על פניו סטירת לחי אדירה, מצלצלת, לתבוע את ביזוי בית המלוכה שחסד האל פרוש עליו, ואת עלבונו הוא. במעמד יוצא דופן זה, לראשונה בחייו, למד יהושע שמידט על בשרו לקח חשוב, כי האמת חמקמקה, פנים רבות לה, ולא תמיד כדאי לדבוק בגרסתה המחמירה.