שורשים
כחמש שנים לאחר מותו של דון חוויאר, לא רחוק מהמקום שבו היה פעם ביתו, עמד קשור לעץ פרד משועמם למדי וחפר באדמה בעקשנות ברגליו עד שחשף ארגז ענק מלא במטבעות זהב, אוצר שיועד בזמנו להצלת האינדיאנים ולהגנה על זכויותיהם. גילוי מטמון קבור לא היה דבר יוצא דופן בתקופה ההיא ובמקום הזה.
מי שרצה להגן על אוצרותיו מפני שודדים או מפני "יורשים לא רצויים" הטמין את כספו באדמה.
דון חוויאר רוחס היה אחד מאלו.
הוא בא לעולם החדש מגליציה שבספרד והשתייך לשושלת רוחס, שהייתה אחת משתים עשרה המשפחות העשירות ביותר של האצולה הספרדית עוד מימי הביניים.
בני רוחס היו במשך דורות רבים אנשי מלחמה והשתתפו בשחרור ספרד מהכיבוש המוסלמי.
הם קיבלו עיטורי כבוד, אדמות רבות ותוארי אצולה על עוז לבם ועל נאמנותם למלך. כדי לשמור על הכבוד שהוענק להם, היו אותם אבירים מחויבים למעשים טובים, לעזרה לאוכלוסייה החלשה ולשמירה עליה.
אולי חלם דון חוויאר שהוא, שהיה נצר לשושלת המפוארת הזאת, יבוא לעולם החדש כאנקומנדרו – שליח – ויחיה את מסורת האבירים במתכונת מחודשת.
הוא הגיע לעיר קרטחנה שבגרנדה החדשה – קולומביה של ימינו –בשנת 1811, בלוויית 400 איש ועם ארגז מטבעות זהב. באותה שנה קיבלה העיר קרטחנה את עצמאותה לאחר שנים של שלטון ספרדי, ואנשי המקום לא התלהבו מהגעתם של ספרדים חדשים. לכן נאלץ דון חוויאר לחפש אדמות שקטות יותר שעדיין לא הפכו לשדה קרב.
דון חוויאר השתקע באוּנֶה אשר במחוז קונדינמארקה שבקולומביה, עיירה קטנה שבה חיו כאלף איש, רובם אינדיאנים. "אזור זה שפע מקורות מים, אדמותיו היו עשירות ופוריות, שזורות באבני אזמרגד ובנחשים ארסיים, והיו בו פרפרים מרהיבים ואלפי מיני פרחים". האינדיאנים המקומיים סיפרו עליו אגדה הדומה לזאת שסופרה על "ארץ הזהב" אֶלדורדו.
דון חוויאר רכש לעצמו אדמות רבות מאוד, עד שכמעט כל אדמות אונה היו שייכות לו. הוא בנה חווה עצומת ממדים ונשא לאישה את בת דודתו מריה דה לוס אנחלס גווארה, שהשתייכה גם היא לאצולה הספרדית.
באותה תקופה גרה לא הרחק משם משפחת קרילו, שבאה מבורגוס שבספרד (באונה יש עד היום אזור בשם לה פוזה דה לוס קרילוס, שפירושו בשפת שבט הצ'יפצ'ה "מקום המפגש של הקרילוס"). בני קרילו היו מקורבים לבני רוחס, והיה ביניהם קשר דם עוד בספרד. שתי המשפחות היו יהודיות. הן המירו את דתן בדורות הקודמים מפחד האינקוויזיציה, אך צאצאיהן לא היו מודעים לכך.
אל החווה הגדולה של דון חוויאר הגיעו אינדיאנים בהמוניהם. הם חיפשו עבודה תמורת קורת גג ואוכל. כאנקומנדרו, חובתו הנעלה ביותר של דון חוויאר הייתה ללמדם את הדת הנוצרית, להגן עליהם ולהתייחס אליהם בכבוד, אך לא כך היו הדברים. האינדיאנים שהגיעו לחווה של דון חוויאר הפכו לעבדים כמו האינדיאנים בחוות האחרות.
האידאל של האבירים מן העבר הרחוק נמוג. תאוות הבצע ערפלה את חושיהם של הספרדים והפכה אותם אכזרים ונצלנים. דון חוויאר ראה עצמו נעלה על הגזע האינדיאני והשתדל לשמור על טוהר הדם בכל מחיר.
לא פלא שכאשר אחת מבנותיו, ברברה רוחס־גווארה, התאהבה באנטוניו סנאבריה, כעסו לא ידע גבול. אנטוניו נשא את שם אביו הספרדי, אך אמו השתייכה לשבט הצ'יפצ'ה – שבט האינדיאנים הגדול ששלט באזור – ושמה נותר חידה עד היום. אנטוניו היה מסטיסו, בן תערובת אינדיאני־ספרדי. נישואיה של ברבריטה למסטיסו היו מעשה של מרד, ודון חוויאר לא היה מסוגל לשאת את הבושה המשפחתית ולסלוח לה. דבר זה היה, ככל הנראה, סיבה מספקת עבורו כדי שיצפין את כל אוצרותיו.
הוא הטמין את כספו הרב באדמה, ונותר בזיכרון המשפחתי כקמצן האחוז בחרדה תמידית שמא יצטרך בבוא היום להוריש את אוצרותיו לצאצאיו. ברבות השנים העצימו חרדותיו. הוא הצית את ביתו על כל תכולתו וכך, בטרם עת, מצא את מותו.
*
דון חוויאר היה בוודאי מתהפך בקברו לו ראה את צבע הזית של עור פניהם של נכדיו וניניו. מכולם בלט אחי גרי. רק הוא ירש את מראהו של אבי היהודי־אשכנזי וניחן בעור חיוור ובשֵער בהיר. כל בני המשפחה הסתכלו בו בהתפעלות. בכל מפגש משפחתי היינו אנו, הילדים, עוברים מסדר היכרות מחודש. הדודות, שישבו על כורסאותיהן כשופטות בענייני תורשה, היו בודקות את ידינו ואומרות: "אלה ידיים של קרילו בבירור. כפות הרגליים לא. גם העיניים הכחולות לא". "גריטו לא דומה למשפחה בכלל", היו אומרות הדודות, ואחי המאוכזב היה מחפש משהו בגופו המעיד על דמיון משפחתי כלשהו.
"אתה כולך אבא שלך", הייתה אומרת דודה אאורה, "יפה תואר כמוהו. לג'ניטה יש העור של סבתא רבתא דולורס, היא תוכל להשתזף כמה שתרצה. אך אתה, גרי, חייב להישמר מהשמש". כך היינו עוברים בדיקה מדוקדקת על ידי הדודות כדי לגלות תווים משפחתיים מצד קרילו ומצד רוחס. באחד המפגשים הללו גילה גרי ששיני החלב שלו אינן נושרות בקלות ושיהיה צורך לעוקרן. הדודות אמרו לו שזו תופעה מוכרת בקרב בני קרילו, הידועים כבעלי שיניים חזקות במיוחד. "כשסבא מרסלו נפטר, היו לו כל השיניים בפה", אמרה אימא. רק אז נרגע גרי. הוא בכל זאת שייך למשפחה!
*
משמלאו לדולורס, נכדתו של דון חוויאר, 14 שנים, החליטו הוריה ברברה ואנטוניו כי הגיעה השעה להשיא אותה לדודהּ בן ה־16 אנטוניו רוחס־גווארה, אחיה הצעיר של אמה.
משפחות רוחס וגווארה ניהלו חוות בקר רבות, שנפרשו על שטחי מרעה נרחבים שברשותם, ועיבדו את האדמה שבבעלותם לגידול שדות תירס ומטעי סוכר.
התנגדותה הנחרצת של דולורס לנישואים כלל לא השפיעה על החלטת בני המשפחה. שוב לא ייפלו במשגה של עירוב דם ופיזור הרכוש בין ידיים זרות.
מחלות שנבעו כתוצאה מנישואים בתוך המשפחה לא היו סיבה מספקת שלא לשמור על טוהר הדם, שנחשב ערך עליון.
ביום חתונתה נמלטה דולורס אל שדות התירס.
החתן המיועד היה נער שקט, עורו בהיר וצח, ומעיניו הירוקות נשקף מבט חולמני. גם הוא, כמוה, לא בחר בנישואים אלו מרצונו החופשי, אך משום שלא היה מרדן במיוחד לא התנגד לחתונה והניח להוריו לקבוע את גורלו.
שלושה ימים תמימים הסתתרה דולורס בשדות. כל בני המשפחה, המשרתים וכלבי הגישוש נרתמו לחיפושים. דולורס נמצאה בין עלי התירס מותשת וכבוית רוח. מהר ככל האפשר, פן תברח שוב, הובילוה אל החופה.
דולורס ואנטוניו הצעירים הביאו לעולם שבעה עשר ילדים, מתוכם הגיעו ארבעה עשר לבגרות.
תמונה אחת בלבד של סבתא רבתא דולורס הראתה לי אמי בילדותי, והיא נשארה חרוטה בזיכרוני.
היא יושבת בגינה בין פרחי הבר, ולידה אמי בת השבע.
דולורס הקטנטונת, שחומת העור, יושבת זקופה. מבטה חודר, ושתי צמותיה החלקות והאפורות גולשות על כתפיה ומגיעות עד הרצפה כמעט.
אך לא רק התמונה נותרה חרוטה בזיכרוני. גם מילותיה של סבתא רבתא דולורס חלחלו אל חיי. הן עברו אליי דרך אמי, שקיבלה אותן מאמה.
"לאכול עד שובע זה הרגל מן השטן".
"הניחו יותר גלדיולות על השולחן מאשר אוכל, כך תהפוך כל מנה למתנה שאינה מובנת מאליה".
"כבדו את שנתו של האחר. לעולם אל תעירו אותו משנתו, תנו לו לדבר עם מלאכיו".
"אם תהיו קשובים לטבע, תלמדו לדבר עם החיות, עם הרוחות ועם הצמחים בשפתם".
"בערב התפללו שתזכו לראות את היום החדש, ואילו בבוקר הגידו תודה על המתנה".
סיפור אחד סיפרה לי אמי כל ערב לפני השינה. הוא עבר אליי כמו תורה שבעל־פה, ובמרוצת השנים הפך להיות מורה הדרך שלי.
"על כל כתף שלך יושב מלאך – האחד שחור והשני לבן. על כל מעשה שלך ועל כל מחשבה יש למלאכים מה להגיד. הם מתווכחים ביניהם, כי שניהם רוצים בתשומת לבך. אם תאזיני תמיד למלאך הלבן, תהפכי לנוצה קלילה, תתנתקי מהאדמה, תרחפי ותתרחקי מהבריות. אם תקשיבי תמיד למלאך השחור, תהפכי כבדה ותשקעי בביצה שלא תאפשר לך להתקדם לשום מקום. לכן עלייך לשמור על שיווי משקל, ללכת זקופה כדי שמלאכייך לא יטו אותך לשום צד. את תזדקקי להם כל חייך, אם תרצי למצוא את שביל הזהב".
שמחתי לדעת שדמהּ של סבתא רבתא דולורס זורם בעורקיי והתגאיתי בכך. סיפרו עליה שמעולם לא הלכה לישון ברגליים מלוכלכות, שמא תמות בשנתה ויצטרכו לרחוץ את רגליה. דבר זה נחשב בעיניה שיא הבושה. אלוהים עשה עמה חסד. היא מתה בשנתה בגיל מופלג, ורגליה נקיות.
*
אחדים מן הסיפורים האלה הגיעו לאוזניי כ־150 שנה לאחר התרחשותם מפי חסוסה, שהייתה בת דודתה של אמי. יום בהיר אחד הגיעה לתל אביב במפתיע עם בנה ריקרדו ועם חברו ג'ון. חסוסה הודיעה חגיגית שהיא "אחות החלב" של אמי. אמה נפטרה בעת לידתה, לכן הועברה לידי סבתי רוסליה, והיא היניקה בד בבד את אמי ואת חסוסה.
תדהמתי הייתה רבה מאוד. עד לאותו היום לא ידעתי כלל על קיומה של חסוסה. היא, לעומת זאת, ידעה אודותיי דברים רבים. חסוסה, ריקרדו וג'ון התארחו בביתי כשבוע ימים. הודות לאישה חביבה זו נחשפו בפניי במהלך שבוע זה סודות וסיפורים משפחתיים מרתקים שאילולא היא היו נשארים באפלה נצחית.
משעזבה, ידעתי מעבר לכל ספק שהגורל הפגיש בינינו, כשם שהיה לי ברור שאעלה את הדברים האלה על הכתב ביום מן הימים.
חסוסה, ריקרדו וג'ון שבו לארצם ומאז שוב לא שמעתי עליהם דבר. לאורך השנים שאלתי את בני משפחתי מה עלה בגורלם, ונעניתי תמיד בנימת בוז ובאי רצון להרחיב בדיבור על אודותם. תגובות אלו היו תעלומה בעיניי, מכיוון שאנשים אלו היו מהחביבים ביותר שפגשתי בימיי.
רק לאחר כעשר שנים, כשתופעת הקשרים החד מיניים "יצאה מן הארון" בעולם, התחוורו לי בהדרגה הסיבות לשתיקתם של בני משפחתי.
בקולומביה הייתה תופעת המאצ'ו מושרשת עמוק בתרבות, ואותם גברים מצ'ואיסטים לא אפשרו לעצמם אפילו להרהר בנושא, שמא יפגינו רכות ויקבלו בהבנה את התופעה שכה הפחידה אותם. בדיעבד הבנתי שריקרדו וג'ון ניהלו מערכת יחסים זוגית לכל דבר. חסוסה קיבלה אותם באהבה ובהבנה מלאה, אך משפחתה לא יכלה להכיל את העובדה שמערכת יחסים כזו קיימת ביניהם. אני לא הזדהיתי כלל עם התנגדותם, אך הבנתי את מבוכתם.
המאצ'וס הרגישו שהופעתו של המאריקה בחיק המשפחה מפחיתה מגבריותם ומכפישה את שמם. לא פלא, אם כן, שנשמעו במשפחתי הערות כגון "עדיף לנו אנס על פני מאריקה. עם אנס אפשר להתעמת
ואילו עם מאריקה... מה נעשה?" האפשרות של קבלת המאריקה לא באה כלל בחשבון. הוא נחשב "דם פגוע" מבחינתם, ולכן נקטו את הדרך היחידה שהכירו והתעלמו מריקרדו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.