פעם אחת, אישה אחת

1

שני הזבובים רכבו זה על זו באופן שלא הותיר מקום לספק. הם דבקו זה לזו בנחישות שכזו, עד שדומה היה שהתמזגו לכדי חרק אחד ענקי בעל שני ראשים. אפילו פרץ הרוח שנכנס דרך החלון לא מנע מהם להמשיך במעשיהם, ורק העיף אותם אל מקום אחר בסלון מבלי שהתנתקו.

באותו ערב רגוע עידו לא עשה שום דבר. הוא פשוט ישב בכורסה ובהה במיילים מהעבודה. אמנון ביקש שיכין כתב תביעה בתיק של המשלוח. אדווה שאלה אם יוכל לשלוח לה דוגמה לתצהיר בעניין מזונות. הוא סגר את הטלפון והביט במשך רגע ארוך בשני הזבובים. הוא הושיט את היד אל העיתון הכלכלי, גילגל אותו לאלה, הרים את ידו ואז נמלך בדעתו. צו המצפון לא התיר לו להרוס כך לשניים.

מדוע בעצם הוא מבזבז את זמנו על בהייה בשני זבובים מזדיינים? מצד שני, האם עדיף לקרוא מיילים מהעבודה? אולי כדאי שינצל את הזמן הפנוי כדי להפעיל את מכונת הכביסה. או שיטפל במנורה המקולקלת שבחדר השינה. ואולי מוטב שינצל את הזמן כדי להיות קצת עם נורית. הנה סוף־סוף הוא חזר מוקדם במיוחד, אחרי שלא התראו שבוע, אז למה שלא יקום עכשיו וימצא בייביסיטר, כך שיוכלו לצאת לאיזו מסעדה נחמדה או סתם לשוטט בשכונה ולפטפט? ומה בכלל היא עושה בחדר השינה?

"נור־נור? איפה את?" עידו קרא והניח את הטלפון על השולחן.

ואז היא נכנסה לסלון. נכנסה לסלון ונעמדה מולו. נעמדה מולו והביטה בו בעיניים כואבות. הביטה בו בעיניים כואבות והתחילה לבכות.

לראות אדם בוכה עשוי להיות דבר מטריד מאוד, בפרט כשמדובר באישה שמחה ומלאת חיים כמו נורית. עידו התכופף אל השטיח וניסה להרגיע אותה, אבל הבכי רק הלך והחריף. הוא רכן אל פניה, ליטף את כתפה, נתן לה נשיקה רכה, והבכי התגבר אפילו עוד. הוא תהה אם עליו לשאול אותה מה העניין, אך היא היתה כל כך נסערת, שהוא החליט להמתין רגע עם הדיבורים. אולי כדאי קודם להרגיע קצת את הרוחות, להסדיר את הנשימה. הוא חיבק אותה עוד, וכשהבכי המשיך והתגבר, הוא החל לחשוש שאולי קרה דבר־מה איום.

"נופר בסדר?" עידו העביר בראשו רכבת של אסונות, החל בחבלות ראש, דרך מחלה איומה שמפחיד אפילו לנקוב בשמה, המשיך לקרון תאונות הדרכים ודילג בטבעיות לחטיפה בידי ארגון טרור.

נורית מילמלה שהכל בסדר עם הילדה.

"מישהו מת?" הוא עבר בראשו על כל יקיריו, בני משפחתו ובני משפחתה של נורית, ניסה להיזכר מי מהם זקן במיוחד, חולה במיוחד או חשוף במיוחד לתאונות ולפיגועים.

נורית נדה בראשה לשלילה.

"נפצע?"

היא שוב סימנה שלא.

זה היה לא מעט: הכל בסדר עם הילדה, אף אחד לא מת, ואיש לא נפצע. תהיה הצרה אשר תהיה, ללא ספק אפשר יהיה למצוא לה פתרון.

עידו המשיך להרגיע את נורית, ובעצם גם את עצמו, וניסה לחשוב על כל העניין בצורה הגיונית. אשתו בוכה ונסערת, וחייבת להיות לכך סיבה. מן הראוי שינסה לרדת לעומקה של הבעיה. הוא חזר ואמר לנורית שלכל דבר יש פתרון, ושבסוף הכל יבוא על מקומו בשלום.

האם אכן לכל דבר יש פתרון? עידו חשב לעצמו שאנשים מרבים לומר זאת, אך ספק אם הדבר מתיישב עם תאונות הדרכים, המלחמות והמחלות שאורבות בכל פינה. למעשה, ספק אם אפילו עשרה אחוזים מהבעיות באות על מקומן בשלום. יכול להיות שקרה משהו שאין לו פתרון ושייגמר רע. אבל מה? איזו מין צרה התנפלה על נורית? אולי היא איבדה את העבודה. או שהוגשה נגדה תביעת רשלנות. או שהיא איבדה את השרשרת שקיבלה בנעוריה מסבתא מרים. ואולי מישהו העליב אותה? היא הותקפה על ידי בריון אלים? מה, לעזאזל?

אולי כוס מים תצנן מעט, תעצור את הדמעות. עידו עצר את ליטופיו וקם לכיוון המטבח. הבכי של נורית נרגע מעט מיד לאחר שהפסיק ללטף אותה וקם. לא היה ספק בכך. הבכי נחלש. בכמעט חצי דציבל. מוזר. נופר לפעמים בוכה, ואז שינוי פתאומי מסיח את דעתה והיא בבת אחת נרגעת. הייתכן שזה מה שקרה גם כאן? עידו פסע צעד נוסף אחורה. ההתייפחות המשיכה לדעוך, ונורית אפילו עצרה כדי לקנח את האף. עידו התרחק עוד ונעמד ביציאה מהסלון. עכשיו כבר לא היה ספק שהיא שוב בשליטה. הוא התקרב בחזרה אל נורית, והיא שוב החלה לבכות. משונה מאוד.

עידו בחן שוב את המכניזם. הוא התרחק ממנה, והיא נרגעה. התקרב בחזרה, והבכי התגבר. הוא בדק את ההיפותזה עוד פעמיים. בהחלט דבר לא רגיל. הוא מעולם לא נתקל בבכי שמשתנה לנוכח המרחק מבן הזוג. גאות ושפל של דמעות, כשהוא הירח והיא הים.

אולי בעצם היא בוכה משמחה? זה לא מאוד אופייני לנורית, אבל ייתכן שזכתה בפרס כלשהו או קיבלה הצעה מפתה במיוחד. לא. לחלוטין לא סביר. זה היה בכי כואב, מיוסר. אולי היא בהיריון ומרגישה לא מוכנה לילד? אבל הם דווקא מאוד רצו עוד ילד. ממש לאחרונה שוחחו על הנושא, דיברו על השעון הביולוגי, על כך שנופר כבר צריכה איזה אח, על רווח של שלוש שנים ועל זה שנורית תפסיק בקרוב עם הגלולות. לא. לא יכול להיות שזה קרה כל כך מהר. לא נעים להודות, אבל לא ממש יצא להם בשבועיים האחרונים. אולי בגלל העומס בעבודה, בפרט בשבוע לפני שטסה לחו"ל.

אולי היא רוצה להתגרש? לא. האופציה האחרונה לא התקבלה על הדעת. עידו ונורית באמת היו בתקופה טובה. לא שבכל בוקר הם התנשקו בלהט והסתערו זו על זה בחדווה זבובית, ולא שהם לא רבו מדי פעם, אבל בסך הכל הדברים היו באמת בסדר. רק לפני שבועיים, למשל, הם צעדו אל המכונית שחנתה במעלה הרחוב, וניצלו את כל מאת המטרים של המדרכה כדי להחזיק ידיים. ולפני שבוע, ערב לפני שנורית טסה לכנס בספרד, היא השאירה את הילדה אצל ההורים כדי שיהיה להם ערב יחד, והם יצאו לראות סרט בקניון, חזרו הביתה ברגל ופיטפטו במיטה עד שהשעון דרש שילכו לישון. לפני שנורית נרדמה, היא הסניפה את עורפו ולחשה שהיא תתגעגע לחיבוק שלו. ואי אפשר לשכוח את הסקס היסודי והסודי, שאולי התמעט בשנה האחרונה, אך עדיין מילא את שניהם חשק והותיר אותם בסוף חמים וצמודים. זה נכון שמאז שנורית חזרה היה משהו קצת מוזר בהתנהגות שלה, אבל זה תמיד ככה כשאדם חוזר מחוץ לארץ.

אבל נורית עדיין בכתה, ועידו טרם גילה למה. עליו למצוא תיאוריה שתסביר את כל זה, לפתור את תעלומת הבכי שמתגבר בכל פעם שהוא מתקרב. קמטים נחרשו במצחו, ובתלמיהם נזרע חוסר סבלנות. הייתכן שהיא בוכה כי משהו בנוכחות שלו גורם לה להרגיש לא נוח עם עצמה? מבטו החומל התחלף במבט אחר. חושד.

"או־קיי, מה העניין?" הוא שאל, ולראשונה התגנבה לקולו נימה של קוצר רוח.

נורית לא ענתה. היא נעמדה, צעדה בסלון הלוך ושוב, ניגבה דמעות, חידשה את הקילוח, העבירה ידיים חסרות שקט בתלתליה, ניסתה לומר "תראה," הצליחה להגות רק חצי מילה, ניסתה שוב לדבר ובלמה את עצמה פעם נוספת. היא שאפה אוויר מלוא הריאות, המשיכה בכמה נשימות מהירות ושטחיות, נעמדה במקום, הביטה בעידו, ואז פשוט אמרה את זה.

"שכבתי עם מישהו. אני ממש מצטערת."