פעם בקיבוץ

להיות אימא בחינוך הקיבוצי המשותף זה לא קל.

להעביר את התינוק שלך לבית התינוקות כשהוא בן חודש בלבד, זה לא פשוט.

לעזוב את העבודה כל יום בשעה קבועה ולהגיע לבית התינוקות לשעת הנקה, גם אם הילד שלך לא בדיוק רעב, זה לא מובן מאליו.

לא להשכיב את הילד בלילה לפני השינה, לא לספר לו סיפורים, לא להלביש אותו בבוקר, לא להכין לו אוכל שהוא אוהב ועוד אלפי דברים שהחינוך המשותף מנע מהאימהות ומילדיהן לעשות ביחד באופן טבעי — זה מצריך דבקות מסוימת ברעיון הקיבוצי.

אבל איכשהו כל חיי אני חי בהרגשה שאימא שלי דווקא לא סבלה במיוחד מהסידור הזה.

אימא, בת בכורה להורים שהיו ממייסדי הקיבוץ, גדלה לתוך החינוך הקיבוצי המשותף, וזה היה לה אך טבעי לגדל את ילדיה באותה הצורה.

בעוד שאצל אימא זה היה טבעי למדי, אצל אבא זה היה סיפור אחר לגמרי. אבא סבל מזה כל חייו.

נדמה לי שאבא, שבא מבית מסורתי ושגדל בצילן של אימו, סבתא חביבה, ואחותו הגדולה, ראשל, ומושג המשפחה אצלו היה בראש סדר העדיפויות, מעולם לא התרגל לחינוך הקיבוצי המשותף.

הסיפור שסופר אצלנו במשפחה, אך מעולם לא אושר על ידי אבא או אימא, היה שכאשר אופיר, אחי הבכור, נולד, אבא לא הסכים בשום פנים ואופן להעביר אותו לבית הילדים. הוא רצה שהתינוק יישן בבית, בדיוק כמו בכל בית בכל מקום אחר בעולם.

כששמעו על כך קברניטי הקיבוץ, הם שלחו אליו משלחת, וזו ישבה אצלנו בבית, דיברה עם אבא ואימא ושיבחה את נפלאות החינוך הקיבוצי.

משהבינו שזה לא מועיל, פנו לשלב האיומים.

בעוד שאבא מחזיק את אופיר על ידיו, כשאופיר בן ימים ספורים, הציבו קברניטי הקיבוץ שתי אפשרויות בפני אבא:

אפשרות אחת, לעזוב את הקיבוץ.

אפשרות אחרת, להיפרד מהתינוק ולהעביר אותו לבית הילדים.

אבא ואימא בחרו להישאר בקיבוץ, ועד היום אני מודה להם על ההחלטה הזו, כי הילדות שלי הייתה הילדות הכי טובה בעולם.

אבל עבור אבא זה היה קצת אחרת, וכל חייו הוא ניסה לפצות אותנו על כך. זה התבטא באלפי שעות שהוא בילה איתנו יחדיו, הוא לא ויתר על רגע אחד במחיצתנו.

רוב זיכרונות הילדות, שלי ושל אחיי, קשורים בפעילות זו או אחרת עם אבא.

אבא, שהיה איש טוב לב ונוח לבריות, מופיע אצלי בראש כמעט בכל דבר שקשור לילדות שלי. ממנו שאבנו את אהבת המולדת בטיולים אין־סופיים, ברגל או בטרקטור, ממנו קיבלנו את השקט הנפשי והסבלנות האין־סופית, שהייתה סימן ההיכר שלו.

אבא הוא זה שרץ אחרינו כשלמדנו לרכוב על אופניים, הוא זה שידע את שמות כל הפרחים והצמחים ותמיד חד לנו חידות על השמות האלה, חידות שעד היום איני יודע לפתור. הוא תמיד נרתם לעזור לאנשים בקיבוץ, ותמיד היה צנוע וענו.

בעוד שאימא הסתגרה בדל״ת אמותיה בפני חברי הקיבוץ וכמעט שלא רכשה לה חברים, אבא היה איש שיחה מעניין, ובטיולים ברגל בין שבילי הקיבוץ הוא תמיד היה עוצר ופותח בשיחה עם מאן דהו.

לא היה איש בקיבוץ שלא היה חבר של אבא.

ילדים שגדלו כמו שאנחנו גדלנו, בחינוך הקיבוצי המשותף, מפתחים קשר מיוחד עם האחים שלהם. את הקשר שאני פיתחתי עם האחים שלי, שהיו שותפים להרבה מהעלילות והסיפורים שקרו לי בילדותי, לא הייתי מחליף בעד שום הון שבעולם. גם היום, האחים שלי הם החברים הכי טובים שלי.

בתור ילדים בחינוך הקיבוצי המשותף, הקשר עם ההורים שלנו היה בעיקר קשר של שותפים לדרך.

אהבתי את אימא ואהבתי את אבא באהבה ששמורה לילדים שגדלו בצורה שבה אני גדלתי, ואני מעריך אותם ומקבל את הבחירות שהם עשו בתור זוג צעיר.

אני, שגדלתי לתוך החינוך המשותף, אהבתי את הדרך הזו מאוד, אבל עם השנים, כשגדלתי והתבגרתי, גיליתי שהיו לא מעט בעיות וטעויות בחינוך המשותף.

היום, כשאני בעצמי אבא לילדות חמודות, אני מתקשה להבין איך הם, ההורים שלנו, יכלו להפקיר את ילדיהם לטובת החינוך המשותף.

נכון שהזמנים היו שונים, ונכון שהרעיון של החינוך המשותף קרץ לרבים, מתוך מטרת־על להקים חברה שונה שתשרת טוב יותר את המדינה.

אבל היום, בחלוף שנים רבות, מתברר שהברירה הטבעית חזקה מכל רעיון.

היום, כאבא, אני מבין את ההקרבה שהוריי עשו למען האידאולוגיה.