פצועה

פרק 1

רמת הגולן. שבת לפני הצוהריים. קרירות נעימה של סתיו שהתארך שררה במחנה הצבאי, ומעליו התפרשו שמיים בהירים. לא היה שום אות לכך שבעוד שעות ספורות יעצרו חייו של אבי ויצטלקו חייהם של האחרים, ולעולם לא ישובו למה שהיו.

רוב חיילי המילואים שבמתחם קיבלו אישור יציאה הביתה לסוף השבוע. הנותרים חשו רגיעה ברוכה אחרי תקופת הדמים, נהנים מן הדממה שבטבע, נותנים לזמן ולגופם העייף לנוע בעצלתיים. משחקים שש-בש ושחמט, לוקחים "שבויים", מנצחים ומפסידים מערכה ועוד מערכה, הפעם רק בכאילו. מאמינים לשלווה.

נדב עמד פשוק רגליים, פחית קולה פושרת בידו, והסתכל על הנוף הגעשי, האפור, כמו צופה המחפש את הנקודה הכי טובה אל מול מצג החיים העתידיים.

אני שונא את המקום הזה, הרהר ברוגז. לסתותיו התהדקו בעודו משליך את הפחית הריקה למרחק. היא טסה בדיוק של טיל פגז קטן ופגעה בזיזוֹ של סלע לבה. הפגיעה השמיעה קול ניפוץ עמוק, כמו אנחה כבדה. נדב התחלחל וצעד חזרה אל חבורת המשַחקים.

את המנוחה הפרו שני קציני מודיעין שהופיעו לפתע ליד אסופת החיילים, מבקשים עשרה מתנדבים לפעולת סיור באזור. הרמה הטרשית בזלתית. המשימה הפשוטה הוגדרה כבדיקת מיפוי לעבירוּת של כלי רכב משוריינים. "סתם טיול נחמד," חייכו אל המילואימניקים.

איש לא הרים את ראשו. השקט שמילא את החלל לא הותיר מקום לספקות.

אבי, מ"כ, שקיבל את דרגתו הזוטרה תוך כדי לחימה, התרומם בכבדות ממקום מושבו.

"מתי יוצאים?" שאל, והסיגריה התנדנדה בזוויות פיו בטבעיות שקרית. הוא תמיד אהב להוביל, להפעיל, ופתאום הרגיש נכלם אל מול שני הילדונים הללו, לבושים במדי א', דרגותיהם מתנוססות בשמש, מבקשים בקול מעט מבויש "מתנדבים".

"מתי יוצאים?" הרים קולו, מושך את מכנסיו מרובבי כתמי שמן המכונות מעל כרסו הקטנטנה, שהחלה לבצבץ לאחרונה.

לרגע כאילו קפאה התמונה. אחדים הסתכלו בו במבט של דחייה. נדב סינן בינו לבין עצמו, "חמור קופץ בראש," ומיד החלה תנועה מהירה.

"יאללה חבר'ה, יוצאים לטיול!" המריצו אחדים את חבריהם, ממהרים לגמוע את יתרת המשקה התוסס. הם ניגבו פיהם במחווה "גברית", מניפים בקבוקיהם אל על ומנחיתים אותם בחבטה החלטית על שולחן העץ המחוספס.

אבי מיהר לחגור את האפוד, נטל את נשקו ורץ למחסני הנשקייה. שתי זלדות1 מצולקות מלחמה עמדו שם מתחת לסככת הרשת. הוא בחן אותן בעין ביקורתית. נעבך, הרהר לעצמו, נראות כמו צמד זקנות בלות. הוא העביר יד לוטפת על גוף הברזל, חב את חייו לזלדות הכעורות. לא פעם ניצלו הוא וחבריו חבויים בבטנן הלוהטת. איציק ושימי מיהרו אחריו.

"וואלה, צריך לבדוק אם הפדלאות האלו יכולות לזוז," אמר שימי בחמיצות, מנסה להתניע אחת.

"אחו שרמוטה!" קרא איציק מהזלדה השנייה. "בחייאת רבאק, היא נוסעת!" קרא בתרועת ניצחון, תוך שהוא מנגיש אותן לקבוצת המילואימניקים שהמתינו בשער לא מגולחים, חולצותיהם מתנפנפות בחופשיות מעל החגורה. בכניסה לבסיס ציפו להם עוד שלושה חיילי מילואים שהובאו ממחנה שכן. בזווית עינו קלט אבי את צלליתו של אלון.

"אלון!" קרא אליו בחיוך גדול.

אלון הסב גופו לעבר הקול, מנופף ידיו בהפתעה עליזה. שני הגברים התחבקו טופחים זה על גבו של זה כמנסים לבדוק אחד את חוסנו של האחר. שאלות נרגשות נזרקו לחלל האוויר בלי להמתין לתשובה. הם ניסו להדביק את השנים שחלפו, את המלחמה ששרדו, את החיים שנכונו להם.

"נוע! נוע! לעלות אל הרכבים!" קטעה הפקודה את שטף דיבורם העליז. הם לחצו ידיים ובטפיחה חוזרת על השכם סיכמו ביניהם פגישה נוספת בערב. אבי קפץ על פגוש הנגמ"ש, חיוך רחב על פניו, ובלוריתו, שהקלישה מעט, הזדקרה ברוח. הוא הניף שתי ידיו לשמיים, מסמן באצבעותיו את האות וי. אלון השתומם לרגע, אבל מיהר להוציא את המצלמה הקטנה מכיס מכנסיו וצילם תמונות אחדות. "יום מקסים," מלמל, מתמכר לחום הרגע, ומיהר לקפוץ לתוך הכלי שהשמיע חרחורי מתכת.

דופק החיים כאילו גדש את חבורת המילואימניקים שבנגמ"ש. שמחה משוחררת שבאה אחרי מצור נפשי ארוך חיזקה בהם ביטחון עצמי שנבנה בעקבות הישרדות נסית. הם מיהרו להסיר את האפודים ואת כלי הנשק דחסו למרגלותיהם. קולות צחוק ובדיחות נישאו בין שני הרכבים, כאילו לא הייתה פה מלחמה.

השמש האירה את מלוא המרחב, מחממת את אבני הבזלת האפורות, השתוּקות.

הזלדות התפתלו בין הסלעים המשוננים, מחפשות דרך מעבר. לפעמים נטו הרכבים על צידם, מנסים להימנע ממהמורות. שקט הלך והזדחל לרכב המרעיד, מתמזג עם דממת האדמה הקשה. העיניים התכווצו בניסיון לחדור למרחק, מגששות בריכוז אחר שביל מעבר. כל אחד מהגברים ברכב התכנס בהרהוריו. משהו בחלל הצהוב, החמים, הפך לוחץ.

תחושה מאיימת, מותחת שרירים וגידים, הצמידה את אבי למקומו. הוא הכיר היטב את הגירוי הזה, כמו חיה במלכוד המחפשת דרך מילוט. זיעה קרה החלה נוטפת לאורך צווארו. הרכב שבו ישב המשיך להתפתל, עוקף כל הזמן מצד ימין את מחסומי הסלעים. מבנה השטח המסולע העיר בו אות אזעקה. הוא חישב בינו לבין עצמו את הדרך והעריך שהם סוטים מהכיוון, ואם כך, הם נמצאים בירידה אל השטח הסורי. הוא שיער שאם יעקפו את הסלעים פעם מימין ופעם משמאל, ישמר קו ישר בתוך תחומי הגבול הישראלי שנקבע לאחרונה. הוא נשא עיניו אל מושב הפיקוד וראה את קציני המודיעין מנתחים מפות. הוא הכיר את מפקד הפעולה, נדב, עוד מהיום שבו פרצה המלחמה; שתקן, ישר, דייקן. מעולם לא טעו בניווט, הצליחו להיחלץ ממצבים קשים. אם כך, אין מה להתערב, הרגיע את עצמו. הרי לא יעז דווקא עכשיו, באמצע משימה שולית, להטיל דופי בכישוריהם של חבריו. השמש חיממה את שילדת הזלדה והלהיטה את גופם. אבי הסיר את הקסדה מראשו ומחה את הזיעה מעל מצחו.

"עצור!" קרע את השקט קולו של נדב. "יש לבדוק את השטח," התלחש נדב עם קצין המודיעין.

הזלדות עצרו עצירה מהירה. אבי קפץ ראשון, אינו ממתין לפקודה, ואחריו קפצו מהרכב עוד שניים. העורקים בצווארו הלמו ותפחו.

רעש אדיר מילא לפתע את האוויר, ריח אש ועשן שחור. "מארב, מארב!" צעקו הקצינים, "לקפוץ החוצה! אנחנו מטווחים."

בתוך שניות מצאו החיילים מחסה בינות הסלעים הענקיים. תנועה פתאומית ערה קמה במרחב המחורץ. מסביב המשיכו לשרוק פגזים, לא ניתן היה להבחין מאין הם יוצאים וקשה היה לאבחן אם אלה פצצות מרגמה שנורות ממרחק, או פצצות בזוקה שנורות מקרבת מקום. הם חשו לכודים בטבעת האש, יורים לכל עבר, כל אחד בודד בפחדיו, מחפש בעיניו לחבור אל האחר. קולות צרצור מכשירי הקשר נמזגו בקולות הרעם.

"חיפוי! חיפוי!" שאגו הקצינים לתוך השפופרות, מנסים לאתר את מקורות האש, והשמיים היו בהירים וצורבים עד ייאוש.

ממקום רבצו, צמוד אל מגעו הקר של הסלע, הבחין אלון באבי השפוף רץ לבדו וללא גיבוי לכיוון הזלדה המובילה.

"מה הוא עושה?" נחרד אלון ומיהר לשאוג אליו, "עצור! אבי, עצור!"

רעם החריש את הקריאה. לאחר הרעש בא החושך ואיתו הדממה הנוראה. בחלקיק השנייה ההיא עוד הספיק אלון לראות את אבי מזדקף על רגליו, וכאילו בחולשה פתאומית, שנבעה ממעמקי גופו וחלחלה אל רגליו שקרסו כערמת קלפים, צנח אבי אל הקרקע הזיזית. אלון מצמץ בעיניו, מניח לחושיו להסתגל אל האור, הדם פועם באוזניו. ראייתו התערפלה, ובתוך ראשו כמו התבקעו רעמים אדירים. אבל קול נמשך בתוכו: "אני חי! אני חי!" והחיים שאבו אותו חזרה. הוא מחה את הנוזל החמים, האדום, מעל פניו, ידו כוסתה דם ותחושת צריבה קשה בערה במצחו. הוא מיהר להסב ראשו לכיוון שבו ראה לאחרונה את אבי.

"אבי! אבי!" קרא אליו בחרחור קול.

מעבר לסלע מחודד הבחין במעורפל בגופו של אבי שרוע מעוות וללא תזוזה על האדמה הטרשית. אלון לא ראה דבר בעינו הימנית, וערפול לחלוחי עלה בעינו השמאלית. הוא חש בוודאות שהדבר שהחריד אותו לא היה עצם פציעתו של אבי, אלא מצג שכיבתו.

בקול צרוד החל לצעוק, "פצוע! פצוע! חובש! חובש!" הוא ניסה לצאת בתנועה זריזה ממקום מחבואו והרים את ראשו מעט. פגז בזוקה חלף מעליו ופגע בסלע, מנפץ אותו לאלפי ריקושטים שנתקעו בגופו.

"חובש! חובש!" נשמעו קריאות מעברים שונים. בעודו שומר על זווית ראייה לכיוונו של הפצוע, הבחין אלון בשני חיילים שפופים מעל אבי. הם הפכו אותו על גבו במהירות, גופו היה מונח אפרקדן על הקרקע והכדורים שרקו מעל גופם. אלון החל לירות בטירוף לכל עבר, מגבה את המחלצים. הזלדה שעמדה עד עכשיו דוממת החלה להתגלגל לאט לעברם בהילוך אחורי, מחפשת פיתול שניתן יהיה לחמוק דרכו. מתכת רושפת התחככה בזלדה, שורקת במעופה. ניצוצות והיתזים סביבה. הפגוש פגע באבן בזלת גדולה, הסיט אותה ממקומה והתקרב אל המחלצים. הם משכו את אבי ודחסו אותו לתוך הדלת הפעורה. השטח היה מישורי וחשוף, והזלדה החומה הבהיקה באור השמש של שעת הצוהריים המאוחרת בשעה שגלגליה התחפרו בקרקע הטרשית, מחפשים אחיזה.

"קפוץ פנימה, קפוץ פנימה!" שאגו המחלצים אל אלון, מחפים עליו בנשקם. הזלדה השנייה ניסתה לחבור אליהם ולהמציא עוד מעט הגנה. כפוף, רגליו רצו קדימה, האפוד סביב מותניו הכביד עליו, והדם זלג מראשו וערפל את ראייתו. נשימותיו הכבדות צברו תאוצה בשעה שכיוון עצמו אל עבר קריאותיהם של חבריו, מנווט דרכו במהומה הסואנת. ידיים חזקות משכו אותו פנימה. הוא זחל אל אבי, ששכב ללא נוע על קרקעית המכונית, וכרע לצידו חיוור והמום, תופס בידו הקרה. החובש גהר מעל הפצוע, מנסה לחפש את מקור הפציעה, מנסה להפוך אותו על צידו. דבר לא נראה.

"אבי, אבי, אתה שומע אותי?" ניער אלון את ידו בדאגה.

החובש קירב אוזן אל פיו של הפצוע. "איפה כואב לך?"

"לא כואב כלום, אני בסדר," ענה חלושות, עיניו מרצדות לכל עבר, ידיו רועדות רעידות נחשוניות. "קר לי, קר לי," מלמל.

החובש ניסה לייצב עצמו תוך כדי הבדיקה, ידו נאחזה במתלה הברזל שסביב גג הזלדה הפתוח, כשקול ירי נשמע ולאחריו רעם עז. החובש נפל בחבטה פתאומית על רצפת הרכב וצעקת כאב נמלטה מפיו. כשהחזיר ידו פנימה הייתה כף היד מלאה נתזים ואגודלו חסר.

"חבישה חבישה!" בתוך הזלדה עמדה בהלה.

"תחזיקו עכשיו חזק!" קרא אליהם הנהג ונתן גז במלוא כוחו, ובהילוך בהול ורעש מנועים גדול הניע את הזלדה, מתמרן בין הסלעים הגדולים, האפורים, במעלה המדרון התלול והחשוף.

"בוא נסדר שיהיה לך נוח," דיבר אליו החובש בקול מרגיע, ממשיך למשש את גופו של אבי בידו הבריאה. אלון המשיך לאחוז בידו הרפויה של הפצוע, מביט בו בדאגה. הרהור צונן חלף בו; אז כך זה נראה כשהנשמה יוצאת לך, קר, קר, פשוט קר. ושתק. אבי ניסה לפקוח את עיניו. כל מה שיכול היה לראות מקרקעית הזלדה היו שמיים רוויי עננים לבנים שהלכו וסגרו על פיתולי ההר הלכו וסגרו עליו.

קור חדר מפתח הגג. נהג הרכב ניסה לייצב את הזלדה הכבדה, מחפש מגן בין גבעות הטרשים. רק אחרי העיקול האחרון נגלו רכבי החילוץ שנעו במהירות לעברם. הליקופטר צבאי סכך עליהם בכנפיו המתערבלות.

"אבי! אבי!" הידק אלון אחיזתו בו. "עוד קצת, תחזיק מעמד, הגענו," דיבר אליו, מביט אל החובש.

הבעה מודאגת נסוכה הייתה על פניו של החובש.

באורו המרוכך של הערב עלו קולות והוראות. צוותי רפואה מיהרו אליהם. הפצועים הורדו למתחם מאולתר. האלונקה הכבדה נמשכה בעדינות מתוך בטן הזלדה. אבי היה שכוב עליה, מעליו כיסוי ממעילי החברים, עיניו שקועות, עורו חיוור וגופו קר, חירש לכל ההמולה שסביבו. רק חזהו עלה וירד עם כל נשיפה ושאיפה. הוא נאחז בשארית כוחותיו בידו החמה של אלון, שואב נחמה בדמדומי עילפונו. הרופא רכן אליו בזריזות, הזריק לו זריקה, ולאחריה שקע בשינה הברוכה. האלונקה נישאה במהירות אל בטן המסוק, שהתרומם באוויר, נושא עימו את הפצוע. האמבולנס הצבאי דהר בכבישי העקלתון של הרמה, נושא בתוכו את יתר הפצועים. במכונית עמדה שתיקה מעיקה. כל אחד מהלוחמים התבוסס במחשבותיו.

הטיפול הרפואי ארך זמן רב. כאשר הוכנס אלון לחדרו בבית החולים, שרר כבר שקט של לילה בין כתליו. מדי פעם בפעם נשמעה אנחה מאחד הפצועים. אלון נותר ער, ומתחת לתחבושת הענק שעל מחצית פניו, עצם את עיניו וכל האירוע הצטמק אצלו לתמונת הרגע שבו צנח אבי לאדמה, קורס לגוף שלא נע, שלא חש בכאב, שלא היה מודע.

משותק! זעק הקול הפנימי. אבי משותק, גנח אלון לתוך עצמו.

1 נושא גייסות משוריין זחלילי.