פצע פתוח

פתח דבר

אֶבִּיגֵייל קַמפָּאנוֹ ישבה במכוניתה שחנתה ברחוב שמחוץ לביתה. היא נשאה מבטה אל בית האחוזה שהם עיצבו מחדש לפני עשר שנים כמעט. הבית היה עצום, שטח רחב מדי עבור שלושה אנשים, במיוחד כשאחת מהם, אם ירצה האל, תצא ללמוד בקולג' בתוך פחות משנה. מה היא תעשה עם עצמה כאשר בתה תיצור לעצמה חיים חדשים משלה? הם יחזרו להיות אביגייל ופּוֹל, ממש כפי שהיו לפני שאֶמָה נולדה.

עצם המחשבה גרמה לקיבתה להתכווץ.

קולו של פול פצפץ בדיבורית שבמכונית כשהוא חזר ועלה על הקו. "מותק, תשמעי..." הוא פתח ואמר, אבל דעתה כבר היתה מוסחת והיא בהתה בבית. מתי הצטמצמו חייה כל כך? מתי השאלות הבוערות של חייה הפכו לדאגה לצרכים של אנשים אחרים, לדברים אחרים: האם החולצות שהוזמנו עבור פול אצל החייט כבר מוכנות? האם לאֶמה יש אימון כדורעף הערב? האם המעצב הזמין את שולחן הכתיבה החדש למשרדה? האם מישהו זכר להוציא את הכלב או שיהיה עליה להעביר את עשרים הדקות הבאות בניגוב כמה ליטרים של שתן מרצפת המטבח?

גרונה של אביגייל התכווץ והיא בלעה את רוקה.

"לא נראה לי שאת מקשיבה למה שאני אומר," אמר פול.

"אני מקשיבה." היא כיבתה את המנוע ופלאי הטכנולוגיה העבירו את קולו של פול בנקישה מהדיבורית אל הטלפון הנייד. אביגייל דחפה את הדלת ופתחה אותה, היא השליכה את המפתחות לתוך התיק והצמידה את הטלפון לאוזנה בזמן שבדקה את תיבת הדואר. חשבון חשמל, חיובים של כרטיס האמריקן אקספרס, שכר הלימוד של אֶמה.

פול עצר כדי לנשום והיא ראתה זאת כסימן לכך שתורה הגיע.

"אם היא לא חשובה לך בכלל, למה נתת לה מכונית? למה יצאת איתה למקום שידעת שחברים שלי יכולים להיות בו?" אמרה אביגייל כשהלכה בשביל המוביל אל הבית. אבל היא לא הרגישה את המילים עמוק בקרבה כפי שחשה בפעמים הראשונות שבהן זה אירע. השאלה היחידה שהטרידה אותה אז היתה, למה אני לא מספיק טובה?

השאלה היחידה שהעסיקה אותה כעת היתה, למה אתה כזה ממזר נצלן?

"הייתי זקוק לפסק זמן," הוא אמר לה. עוד ביטוי שחוק.

היא חיטטה בתיקה כדי למצוא את המפתחות כשעלתה במדרגות החזית. בגללו היא עזבה את המועדון, החמיצה את פגישתה השבועית עם חברותיה הטובות למסאז' ולארוחת צהריים, כי חששה שכולן ראו את פול בחברתה של איזו בלונדינית מחומצנת בת עשרים, שהוא לקח ברוב חוצפתו למסעדה החביבה עליהם. היא לא ידעה אם תוכל אי פעם לחזור ולהראות שם את פניה.

אביגייל אמרה, "גם אני זקוקה לפסק זמן, פול. איך היית מרגיש אם אני הייתי לוקחת פסק זמן? איך היית מרגיש אם יום אחד היית חושד שקורה משהו, והיית מדבר עם החברים שלך וממש מתחנן בפניהם כדי שיגלו לך מה לא בסדר, ובסוף מישהו היה מספר לך שראו אותי עם גבר אחר?"

"הייתי מגלה את השם המזוין שלו והייתי הולך לבית שלו והורג אותו."

למה תמיד הדברים האלה החמיאו לה? כאם לנערה מתבגרת היא אימנה את עצמה לחפש צדדים חיוביים אפילו בהערות האכזריות ביותר, אבל זה כבר היה באמת מגוחך. וחוץ מזה, הברכיים של פול היו במצב גרוע כל כך עד שהוא בקושי הצליח להוריד את האשפה לרחוב כדי שיאספו אותה. ומה שהדהים אותה יותר מכול היה שהוא עדיין הצליח למצוא בת עשרים שתזדיין איתו.

אביגייל תחבה את המפתח לתוך מנעול המתכת הישן של דלת החזית. הצירים חרקו כמו בסרט אימה. הדלת לא היתה נעולה.

"חכה רגע," אמרה כאילו קטעה את דבריו, אף על פי שפול לא אמר מילה. "הדלת הקדמית פתוחה."

"מה?"

גם הוא לא הקשיב לה. "אמרתי שהדלת הקדמית כבר פתוחה," היא חזרה על דבריה ופתחה את הדלת עוד יותר.

"אוף, אלוהים. הלימודים התחילו רק לפני שלושה שבועות והיא כבר מבריזה?"

"אולי המנקים..." היא השתתקה כשרגלה רמסה זכוכית. אביגייל הביטה למטה ובהלה קרה ודוקרת החלה להזדחל מבסיס עמוד השדרה שלה. "זכוכיות מפוזרות על כל הרצפה. כרגע דרכתי עליהן."

פול אמר משהו שהיא לא שמעה.

"בסדר," ענתה אביגייל בלי לחשוב. היא הסתובבה. אחד החלונות הגבוהים שלצד הדלת היה שבור. במוחה הבזיקה תמונה של יד מושטת פנימה, מסיטה את הבריח ופותחת את הדלת.

היא נדה בראשה. לאור היום? בשכונה הזאת? כשהם לא יכולים לארח יותר משלושה אנשים בלי שהזקנה המטורללת מעבר לרחוב תצלצל כדי להתלונן על הרעש?

"אֶבּי?"

היא היתה במעין בועה ושמיעתה התעמעמה. היא אמרה לבעלה, "אני חושבת שמישהו פרץ לכאן."

"תצאי מהבית," אמר פול, "אולי הם עדיין בפנים!"

היא שמטה את הדואר על השולחן בכניסה וקלטה את דמותה משתקפת בראי. אחרי משחק טניס של שעתיים שערה עדיין היה לח, וקווצות תועות נדבקו לעורפה במקום שבו החל זנב הסוס שלה להתרופף. הבית היה קריר אבל היא הזיעה.

"אבי?" צעק פול. "תצאי מיד. אני מתקשר למשטרה מהקו השני."

היא הסתובבה, פיה פתוח כדי לומר משהו — מה? — כשהבחינה בטביעת רגל אדומה כדם על הרצפה.

"אֶמה," לחשה והפילה את הטלפון כשעלתה במדרגות בריצה לעבר חדרה של בתה.

היא נעצרה בראש המדרגות והזדעזעה למראה הרהיטים השבורים ושברי הזכוכית שעל הרצפה. ראייתה הצטללה, והיא ראתה את אמה שוכבת כערמה מדממת בקצה המסדרון וגבר גוהר מעליה עם סכין בידו.

למשך שנייה או שתיים לא הצליחה אביגייל ההמומה לזוז. נשימתה נעצרה וגרונה השתנק. האיש החל ללכת לעברה. עיניה לא הצליחו להתמקד בכלום. הן התרוצצו הלוך ושוב בין הסכין שֶלָפת בידו המוכתמת בדם, לגופה של בתה השרועה על הרצפה.

"לא..."

האיש זינק לעברה. בלי לחשוב צעדה אביגייל לאחור, מעדה ונפלה במורד המדרגות. עצמות המותן ועצמות הכתף שלה נחבטו בעץ הקשה כשהחליקה למטה, ראשה קדימה. פרץ של כאב הציף את גופה. המרפק פגע במוטות המעקה, עצם הקרסול נחבטה בקיר, כאב צרב בצווארה כשנזהרה שלא לחבוט את ראשה בשוליים החדים של המדרגות. היא נחתה בחדר הכניסה כשריאותיה מרוקנות

מאוויר.

הכלב. איפה היה הכלב הטיפש?

אביגייל התגלגלה על גבה, ניגבה את הדם מעיניה והרגישה שברי זכוכית ננעצים בקרקפתה.

האיש ירד במדרגות במהירות כשהסכין עדיין בידו. אביגייל לא חשבה. היא בעטה למעלה כשהוא ירד במדרגה האחרונה וחרטום נעל הספורט שלה ננעץ אי שם בין חור התחת לשק האשכים. היא החטיאה קצת אבל האיש מעד בכל זאת, קילל וכרע ארצה על ברך אחת.

היא התגלגלה על בטנה ונאבקה להגיע לדלת. הוא לפת את רגלה ומשך אותה לאחור חזק כל כך, עד כי כאב מלובן נורה במעלה שדרתה עד לכתפיה. היא לפתה את הזכוכיות שעל הרצפה וניסתה למצוא חתיכה שבעזרתה תוכל לפגוע בו, אבל השברים הקטנים רק שיסעו את עור כף ידה. היא החלה לבעוט בו ורגליה התנופפו בפראות מאחוריה כשהתקדמה סנטימטר אחר סנטימטר לעבר דלת החזית.

"תפסיקי!" הוא צרח, שתי ידיו לופתות את קרסוליה. "לכל הרוחות, אמרתי לך להפסיק!"

היא הפסיקה, ניסתה להסדיר את נשימתה, ניסתה לחשוב, ראשה עדיין הצטלצל והיא לא הצליחה למקד את מחשבותיה. חצי מטר לפניה דלת החזית עוד היתה פתוחה ואפשרה לה לראות את הירידה המתונה של דרך הגישה אל מכוניתה החונה ברחוב. היא הסתובבה כדי לעמוד מול התוקף. הוא עמד על ברכיו ואחז בקרסוליה כדי למנוע ממנה לבעוט. הסכין היה מונח על הרצפה לצדו. עיניו היו שחורות ומאיימות. שתי פיסות שחם שבצבצו מתחת לעפעפיים כבדים. חזהו הרחב עלה וירד כשהוא התנשם והתנשף. חולצתו היתה ספוגה בדם.

דמה של אמה.

אביגייל הקשיחה את שרירי בטנה וזינקה לעברו. אצבעותיה נשלחו קדימה וציפורניה ננעצו בעיניו.

הוא הכה באוזנה בכף יד פתוחה אבל היא לא נרתעה, אגודליה המשיכו להתחפר בתוך ארובות עיניו, והיא הרגישה שהן מתחילות להיכנע. ידיו התהדקו כצבת סביב מפרק כף ידה ואילצו את אצבעותיה להיפתח. הוא היה חזק ממנה בהרבה אבל אביגייל חשבה רק על אמה ועל שבריר השנייה שבו ראתה למעלה את בתה. את תנוחת גופה, את חולצתה המורמת שחשפה את שדיה הקטנים. היא התקשתה אפילו לזהותה כשראשה נראה כעיסה אדומה ומדממת. הוא לקח הכול, אפילו את פניה היפים של בתה.

"בן זונה!" צרחה אביגייל, והרגישה שזרועותיה עומדות להישבר כשהוא הרחיק בכוח את ידיה מעיניו. היא נשכה את אצבעותיו עד ששיניה ננעצו בעצם. האיש צרח אך לא נכנע. כשאביגייל הרימה את ברכה בפעם הזו היא פגעה בדיוק בין רגליו. עיניו מוצפות הדם התרחבו ופיו נפער ופלט משב של נשימה חמוצה. אחיזתו התרופפה אבל הוא עדיין לא הרפה. הוא נפל על גבו ומשך את אביגייל איתו.

בלי לחשוב היא כרכה את אצבעותיה סביב צווארו העבה. היא הרגישה את הסחוס נע בגרונו, את טבעות הוושט נכנעות כמו פלסטיק רך. אחיזתו התהדקה סביב מפרקי ידיה אבל מרפקיה כבר היו נעולים, הכתפיים בקו ישר עם הידיים, והיא לחצה על צווארו של האיש בכל כובד משקלה. הבזקי כאב נורו במעלה זרועותיה ובכתפיה הרועדות. שרירי ידיה התכווצו כאילו אלפי מחטים זעירות ננעצו בעצביה. היא הרגישה את כפות ידיה רוטטות כשהוא ניסה לדבר. ראייתה הצטללה שוב והיא ראתה פרץ אדום מנקד את עיניו, שפתיו הרטובות נפתחו ולשונו השתרבבה החוצה. היא ישבה עליו, רכבה עליו, וחשה את עצמות מותניו של האיש נלחצות אל בשר ירכיה כשהוא קימר את גבו וניסה להדוף אותה מעליו.

מבלי משים היא חשבה על פול, על הלילה שבו עשו את אמה, ואביגייל ידעה, פשוט ידעה, שהם עושים תינוק. היא רכבה אז על בעלה, כמו עכשיו, כדי לוודא שהיא קולטת כל טיפה ממנו כדי ליצור את ילדם המושלם.

ואמה היתה מושלמת. חיוכה המתוק, פניה הגלויים, האמון שנתנה בכל מי שפגשה — למרות אזהרותיו החוזרות ונשנות של פול.

אבל אמה שוכבת למעלה. מתה. דם נקווה סביבה. תחתוניה משוכים למטה. ילדתה המסכנה. מה היא עברה? איזו השפלה סבלה מידיו של האיש הזה?

אביגייל חשה בחמימות פתאומית בין רגליה. האיש השתין על שניהם. הוא נעץ בה את עיניו, ראה אותה באמת, ואז הזדגגו עיניו. זרועותיו נשמטו לצדי גופו, ידיו צנחו על הרצפה הזרויה שברי זכוכית. גופו התרפה ופיו נפער לרווחה.

אביגייל התיישבה על עקביה והביטה באיש המוטל לפניה ללא רוח חיים.

היא הרגה אותו.