פרד במנהטן

 פרק 1

ניו יורק, 20 בפברואר 2013, שעה 13:30

מבעד לקיר הזכוכית שבמשרדו של רוני בקומה העשרים ותשע נשקפה מנהטן עגמומית למראה. כבר שבוע שמזג האוויר מתמיד בקדרותו. השמים הכהים סירבו להמטיר גשם, אך בה בעת היו נחושים למנוע מקרני השמש שהסתתרה מעליהם מלהאיר את השדרה השישית ההומה מאדם. גם חוויותיו בחמשת החודשים שחלפו מאז החל לעבוד בקרן עוררו בו דכדוך קל. כבר קרוב לחצי שנה הוא חנוק בבית הסוהר של העולם הקפיטליסטי: שני שולחנות, שני כיסאות, שני ארונות מדפים המותקנים מעל שתי כונניות סגורות ושני עבדים הכלואים מרצון בחדר אחד, עבדים המשוסים יומיומית זה בזה על ידי אדוניהם.

רוני הפנה את גבו אל העיר ועבר להביט ברוי הילברט השלישי, שותפו לחדר. כמו כל אדם שהניח את עיניו על רוי, הסיק שלהוריו של הלה היו כנראה יחסים טובים עם בורא עולם, או במילים אחרות - גנטיקה מושלמת. רוי התהדר ברעמת שיער בלונדינית מרשימה שנחצתה במרכז פדחתו בפסוקת מדויקת. רוני היה מוכן להמר על כך שבנייתה גוזלת מרוי לפחות שעת שינה אחת מדי בוקר. אפו הישר והאצילי מוקם בדיוק מרגיז בין זוג עיניים כחולות, והיה לו סנטר קירק דאגלסי מחורץ. רוי דקדק בלבושו באותה רצינות שהעניק לתוספת "השלישי" שבשמו בכל פעם שהציג עצמו. חולצותיו המוקפדות תאמו בצבעיהן את כל אחד מהמגוון האין סופי של מכנסי החאקי שהתגאה בכך שנרכשו ביבוא אישי מאיטליה. אבל כמו כל גורם בטבע המתיימר להגיע לשלמות, גם לרוי הייתה תכונה חלשה שהכול חוץ ממנו הכירו בה: הוא היה נטול חוש הומור. "הוא כל כך מלא בעצמו שלא נותר בתוכו מקום להכיל גם הומור," זיהה רוני את הבעיה כבר בשבוע הראשון להיכרותם.

רוי, בוגר בהצטיינות יתרה של לימודי תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת הרווארד, התקבל לקרן כעמית בכיר כשבוע לפני רוני. מבחינתו, רוני היה מתחרה מסוכן במירוץ לשותפות. מאז שנפגשו בפעם הראשונה התלבט אם הוא שונא את רוני או רק פוחד ממנו. הוא לא היה היחיד שחש כך. כמוהו הרגישו גם שני עמיתים בכירים נוספים שאכלסו חדר סמוך באותם תנאי עבדות. שלושתם פחדו מרוני, אבל לא פחות מכך פחדו זה מזה.

"רוי," פנה רוני לשכנו לחדר בבדיחות מוסתרת, "מתחשק לך לצאת יחד לאכול צהריים?"

"אני חייב לסיים עבודת מחקר חשובה שהטיל עליי דייוויד," השיב רוי בתערובת של רצינות ושל חשיבות עצמית, "אני ממש מצטער. אני לא יכול לאכזב אותו אחרי האמון הרב שהוא נתן בי." ומבלי לחכות לתגובתו של רוני חזר רוי וצלל אל תוך נבכי מחשבו.

מדהים איך בכל יום הוא מצליח למצוא תירוץ חדש, חשב רוני. יום אחד ייגמרו לו התירוצים ואני איאלץ לסבול אותו גם בארוחת הצהריים... הוא הציץ בשעונו, בפעם הרביעית במהלך חצי השעה האחרונה. איך אפשר להיות כל כך משועמם כשאתה עוסק בעבודה כל כך מעניינת?

החודשים האחרונים היו שונים מכל מה שהורגל לו. בכל המקומות שבהם עבד ופעל, למד לראות בעבודת צוות ערך עליון, ואילו כאן שלטה גישת "אדם לאדם זאב". לתסכולו נוספה העובדה שגם השותפים שכרכרו סביבו עד לרגע שבו חתם בקרן - התעלמו ממנו לחלוטין עתה. מבחינתם הוא הפך לכתובת מייל שאליה השליכו משימות שתמיד היו דחופות וגורליות לקיומו של פרויקט זה או אחר. מעולם לא שמע מפיהם מחמאה, אבל יותר מפעם אחת רטנו על שהגיש את עבודתו באיחור מאכזב ממועד דמיוני שרק הם היו מודעים לו. הוא ידע שלא מעט מהרעיונות שהעלה בפניהם התקבלו ויצאו אל הפועל, אך גם על הרעיונות הללו לא זכה לשום אשראי. בעיניהם, הוא לא היה אלא "משרתם של ארבעה אדונים".

הוא שב והציץ בשעונו. השעה הייתה אחת שלושים ושתיים, דקה מאוחר יותר מהפעם הקודמת שבה בדק את השעה. שש וחצי בבוקר בישראל, תרגם לעצמו, גדי כבר ער. ואם לא, אז הגיע הזמן שיתעורר. הוא לחץ על לחצן החיוג המהיר.

התשובה מצדו השני של הקו הגיעה מיד. "הפוץ מולך משגע אותך?"

"גדי, אבוטבולים לא משתמשים במילים באידיש. תגיד ‘חרא׳ או ‘זבל׳ אבל לא ‘פוץ׳. המילה נשמעת אצילית מדי כשהיא יוצאת מפיך," צחק רוני בפעם הראשונה מאז שהתעורר.

"תגיד, למה אתה לא עוזב את הקרן הזאת שלך?" עבר גדי לנימה רצינית, "אתה הרי מת משעמום. כל יום אתה מתקשר אליי עשר דקות מוקדם יותר. בקצב הזה, בעוד חודש לא יהיה לי כדאי ללכת לישון."

"אין יום שבו אני לא שואל את עצמי את השאלה הזאת. אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, וזה כנראה מספיק לי כדי להתגבר על התסכול בעבודה עם הצנונים בקרן. אבל בהתחשב בדרך שבה השותפים הבכירים מתייחסים אליי, יש סיכוי טוב שבקרוב הם יהיו אלה שיקבלו את ההחלטה עבורי."

"אז לך לעבוד בקרן אחרת. תרוויח אולי פחות, אבל בינינו, אתה לא באמת זקוק לעוד כסף."

"גדי, תודה על הדאגה. באמת. אבל ככה זה בכל הקרנות. לצערי, בכל מקום שבו מעורב כסף גדול, קיימת גם תחרות. וכשזה מגיע לתחרות, לאמריקנים אין אלוהים."

"אז תחזור לארץ," הגיעה התשובה הקבועה.

"מה חדש אצלך?" שינה רוני את נושא השיחה, מתעלם לחלוטין ממבטו הכועס של רוי על כך שהפריע לו בעבודת הקודש.

"הכול שגרתי. אתה יודע. שירותים לחברות ביטוח בחקירות של מעשי שוד וגניבה, עזרה למשטרה בהתמצאות בנבכי עולמם של ארכי פושעים וגם כמה בגידות עלובות של נשות האלפיון העליון. אתמול סגרתי שתי חקירות כאלו שהוסיפו לחשבון שלי בבנק סכומים שאימא שלי הייתה צריכה לעבוד שנים כדי להרוויח. והעשירים האלו שילמו מבלי למצמץ," כאבי הילדות הצרידו את קולו של גדי.

רוני חש צביטת געגוע אל הפתיחות, הישירות, גילוי הלב והאמון ההדדי ששררו בינו ובין גדי.

"אז מתי אתה מגיע לביקור בארץ?" גדי לא הרפה, "אתה יודע, ההורים שלך מתגעגעים. מזל שאחותך נשארה כאן... וגם אני," לחץ גדי על נקודה כואבת.

"אני לא רואה את עצמי חוזר בתקופה הקרובה, ובבקשה אל תזכיר לי את העניין בכל שיחה. כבר ככה אני מרגיש חרא עם זה," מלמל רוני בקול מלנכולי.

"אשכנזים אומרים ‘דרעק׳, לא ‘חרא׳. ‘חרא׳ נשמע עליך - איך קראת לזה? - קצת אצילי."

"גדי, אני אוהב אותך," צחק רוני, "אבל אני חייב לסיים לפני שהפוץ יקבל אירוע מוחי."

"שיקבל. יאללה ביי. תחזיק מעמד. ותזכור, כשתקודם לדרגת שותף, הפוץ יעבוד בשבילך ותוכל להתעלל בו כמה שתרצה," גדי ניתק את השיחה מבלי לחכות לתשובה.

רוני קטף את מעילו מעל המתלה ויצא מבלי לומר מילה. הוא היה מודע לעובדה שהיה הוגן יותר לבצע את השיחה עם גדי מחוץ לחדר ולהימנע מלהפריע לרוי בעבודתו, אך הוא גם ידע שאין דרך בעולם שהוא יהיה מוכן לוותר על אחת ההנאות היחידות שהיו לו במשרד.

לפני שלושה חודשים גילה את המסעדה המזרח-תיכונית הקטנה שמכרה פלאפל ושווארמה ברמה שהזכירה לו את הפלאפל הנפלא שאכל בצריף הקטן שנפתח לפני שנתיים ליד מגדל המים שבקיבוץ גבעת ברנר שבו גדל. כשנכנס לכוך האפלולי וההומה אדם, שמח לראות שהשולחן הפינתי שלו, סמוך לתא הטלפון הציבורי, עדיין פנוי. "כרגיל", אותת ללא קול למוכר הלבנוני והורה לו באצבעו לכיוון השולחן הקבוע. המוכר חייך והנהן לאישור. רוני התיישב וכהרגלו הפנה את גבו לכיוון קהל הסועדים, מנתק עצמו מההמולה. הוא הפעיל את האייפד ושקע בקריאת מהדורות החדשות מהארץ.

"החיזבאללה שלנו עושה לכם בעיות?" שאל המוכר הלבנוני, בעודו מניח על השולחן מנת שווארמה, סלט ערבי קצוץ, חומוס ובקבוק קולה "זירו".

"לא שידוע לי. אולי הם בתקופת מנוחה. אבל אם אני צריך להמר, אז כנראה זו תהיה תקופה מאוד קצרה," ענה רוני וטפח בחיבה על זרועו של חברו הלבנוני.

"לצערי, אחי, אתה צודק. אצלם זה תמיד עניין של זמן עד שהם יורדים מהפסים ומחפשים מישהו להרוג," החזיר לו הלבנוני טפיחה וחזר לשרת גל חדש של לקוחות רעבים.

כרגיל, החיים מפתיעים, חשב רוני. יש לי קשרים טובים יותר עם לבנוני זר מאשר עם חבריי לעבודה. מאחורי גבו נפתחה ומיד נסגרה דלת תא הטלפון. מי בימינו עוד משתמש בטלפון ציבורי? התפלא בעודו שוקע בקריאת מדורי הספורט.

"שים עשרת אלפים על ‘לאקי ראנר׳ בסבב ארבע, עשרת אלפים על ‘בלאק ביוטי׳ בסבב שבע ועשרים אלף על ‘רויאל לייטנינג׳ בסבב האחרון," נשמעה הוראה מתוך התא. הדובר הנמיך את קולו, אך קירות העץ העבירו כל רחש. לאחר הפוגה קלה הוסיף האיש בנימה מתחננת, "עד סוף השבוע תקבל את כל מה שמגיע לך. אתה יודע שאני אף פעם לא מאחר בתשלומים."

החדירה הלא מתוכננת לפרטיותו של אדם אחר הביכה את רוני, אך מה שהפך את הדבר למביך עוד יותר הייתה ההרגשה שהוא מזהה את קולו של האיש. דלת תא הטלפון נפתחה, והלה פסע החוצה. אינסטינקטיבית הפנה רוני את ראשו לאחור ומצא עצמו מביט ישירות בעיניו של הנרי, שקפא על מקומו. רוני התעשת ראשון ושלח חיוך מרגיע לעברו של הנרי, מתאמץ לא להסגיר ולו בסימן את העובדה ששמע את השיחה. הנרי התאושש, השיב לרוני בחיוך תאטרלי ויצא מהמסעדה מבלי לומר מילה.

אולי לא כל כך משעמם בקרן הזאת, חשב רוני, מוטרד. אם מספר שתיים בקרן הוא מהמר שמתקשה לשלם את חובותיו, מה ניתן להסיק מכך על הדרך שבה מנהלים השותפים את כספי המשקיעים?