פרויקט X

 1 לבחור משקה של בוקר

אחרי שאסף ערכה של משתיקי קול מסוחר נשק בעל תשע אצבעות בלאס וגאס, עשה אֶוָואן סמוֹק את דרכו הביתה בטנדר הפורד שלו, והשתדל כמיטב יכולתו שלא להניח לפציעה שלו להסיח את דעתו.

את החתך בזרועו ספג במהלך עימות בתחנת ריענון של משאיות. בדרך כלל העדיף שלא להתערב וגם שלא ליצור קשר עם מי שלא היה מעורב במשימות שלו, אבל היתה שם בחורה בת חמש עשרה שנזקקה נואשות לעזרה. וכך קרה שעכשיו הוא השתדל מאוד שלא לדמם על לוח השעונים עד שיגיע הביתה, ושם יוכל לטפל בזה כמו שצריך. בינתיים הוא קשר את החתך באחת הגרביים שלו והשתמש בשיניים כדי להדק את הקשר.

יהיה טוב להגיע הביתה. הוא לא ישן כבר יום וחצי. הוא חשב על בקבוק הוודקה המשובחת במקפיא המקרר היוקרתי שלו. הוא חשב על מקלחת חמה ומצעים רכים במיטתו. הוא חשב על הטלפון הלווייני בתא הכפפות, שאמור לצלצל ממש בימים הקרובים.

הוא פילס לעצמו דרך מערבה מבעד לפקקים של בוורלי הילס ונכנס אל מתחם ווילשייר, רצועה של מגדלי מגורים שבמושגי לוס אנג'לס נחשבו לגורדי שחקים. הבניין שלו, שנשא את השם הרהבתן "צמרת הטירה", היה המזרחי בשורה, מה שהעניק לקומות הגבוהות תצפית מצוינת על העיר התחתית. המקום לא שופץ מאז שנות התשעים, ולכן שידר תחושה מיושנת אבל מהודרת בזכות מעקות המתכת והשיש הכתום-אדמדם. "צמרת הטירה", שלא היה יוקרתי או אופנתי בעיר שאלה היו שני הצירים המרכזיים בחייה, התאים בדיוק לצרכיו של אוואן. הוא משך אליו את המבוססים מהסוג הישן - מנתחים, שותפים בכירים, גימלאים כסופי שיער בעלי כרטיסי חבר בקאנטרי קלאב. לפני כמה שנים עבר לגור בבניין שחקן בינוני של הלייקרס והביא אתו רבע שעה של התנפלות תקשורתית מטרידה, אבל הוא הוחלף די מהר, מה שאִפשר לדיירים לחזור ולשקוע בנינוחות המרופדת והשלווה שלהם.

אוואן נכנס בשער המהודר של הבניין, אותת לאחראי החניה שהוא מתכוון לחנות בעצמו ופנה אל השביל המוביל אל מתחת לבניין. הטנדר החליק בדיוק אל החניה שלו בין שני עמודי בטון, מוסתר מרוב הקומה ומהתאורה הפלורסנטית.

הוא ישב לבד במכונית, התיר את הגרב ששימשה חסם עורקים על זרועו ובחן את החתך. שולי הפצע היו חלקים ונקיים, אבל המראה לא היה נעים. דם נקרש על השערות הבהירות, והחתך לא הגליד לגמרי. הפציעה היתה שטחית. שישה תפרים, אולי שבעה.

הוא שלף את הטלפון הלווייני מתא הכפפות. הטלפון היה בנוי מגומי שחור קשיח, תיבת פיברגלס וזכוכית עמידה. הוא הניח אותו כך שיוכל לשמוע אם יצלצל.

כמו תמיד.

אחרי שבדק במראה האחורית וראה שהחניה ריקה, יצא מהמכונית ולבש את אחד הסווטשירטס השחורים שהיו תחובים מאחורי הכיסא שלו. משתיקי הקול היו עטופים בשקית נייר מהמכולת. הוא השליך עליהם את החולצה המוכתמת בדם ואת הגרב.

אחרי שבדק את הסוללה של הנייד (שני פסים), הכניס אותו לכיס הקדמי שלו ועלה קומה אחת במדרגות.

מחוץ לדלת הלובי הרשה לעצמו לנשום עמוק כדי להתכונן למעבר מעולם אחד לאחר.

שלושים ושתיים מדרגות מהדלת למעלית, נסיעה מהירה מעלה והוא בשטח בטוח.

הוא נכנס ללובי, לאוויר הצונן היה ריח של פרחים שזה עתה נקטפו. נעליו השמיעו קול חריקה על המרצפות, כשפילס לעצמו דרך בין השכנים המחייכים בעמימות, נושאים מפה לשם את סלי הקניות שלהם ומשוחחים בניידים. הוא היה באמצע שנות השלושים לחייו, די חטוב אם כי לא שרירי במיוחד. סתם בחור ממוצע, לא נאה מדי.

הבניין התפאר באמצעי הבטיחות שהותקנו בו, ואחד מהם היה המעלית, שנשלטה מדלפק האבטחה. אוואן אותת למאבטח, שהיה רכון על קיר המסכים מאחורי הדלפק הגבוה שלו.

"קומה עשרים ואחת בבקשה, חואקין", אמר אוואן.

מאחוריו נשמע קול: "למה שלא תגיד 'פנטהאוז'? זאת קומת הפנטהאוז, נכון?" אצבעות ננעצו בכוח בזרועו הפצועה ואוואן הרגיש את המקום בוער מתחת לשרוול.

הוא הסתובב. לידו עמדה קשישה גוצה - אידה רוזנבאום מדירה 6G - ועל פניה מרוח חיוך. "אני מניח שאת צודקת, גבירתי".

"חוץ מזה", המשיכה, "פגישת בעלי הדירות מתקיימת ממש עכשיו בחדר הישיבות בקומה עשר. לפי החשבון שלי, החמצת את שלוש הפגישות האחרונות". על מנת לפצות על אובדן השמיעה שלה, היתה עוצמת קולה אדירה והבטיחה שכל הנוכחים בלובי התעדכנו בכל מה שהיה לה לומר.

המעלית הגיעה והשמיעה צלצול.

גברת רוזנבאום הידקה את אחיזתה. היא נעצה בחואקין מבט מתנשא. "הוא בדרך למפגש בעלי הדירות".

"חכו! עצרו את המעלית!" האישה מדירה 12B - מִיה הול - הדפה בירכיה את דלת הזכוכית בכניסה ועשתה את דרכה פנימה, כשתיק צד כבד מתנודד על צדה האחד, בנה בצדה האחר, והאייפון שלה תחוב בין הלחי לכתף.

כשנכנסו למעלית, פלט אוואן אנחת ייאוש ושחרר בעדינות את זרועו מאחיזתה של גברת רוזנבאום. הוא הרגיש שהדם קולח שוב ומצמיד את הבד לגופו.

כשמיהרה מיה לעברם, אוחזת בזרועו של בנה בן השמונה וגוררת אותו אחריה, השלימה את שירתה אל תוך הנייד: "יום הולדת שמח באיחור, יום הולדת - וסליחה-שהמכונית-שלי-נתקעה-והלכתי-למוסך-שאמר-לי-שאני-צריכה-להחליף-דיסקיות-בלמים-בהון-תועפות-ולכן-איחרתי-לקחת-את-פיטר-מבית-הספר-והוא-נאלץ-ללכת-לחבר-ובגלל-זה-שכחתי-להשאיר-לך-הודעה-קודם-שממממממממח, יום הולדת שמח".

היא הִטתה את הלחי והניחה לנייד שלה לצנוח על תוך התיק הרחב. "סליחה! סליחה. תודה". היא מיהרה להיכנס למעלית ותוך כדי כך קראה: "היי, חואקין, אין לנו בדיוק עכשיו ישיבת בעלי דירות?"

"בהחלט כן", ציינה גברת רוזנבאום.

חואקין זקר את גבותיו לעבר אוואן - מצטער, אחי - והדלתות נסגרו מאחוריהם. בחלל הצפוף היתה לבושם של אידה רוזנבאום השפעה מעלפת.

לא נדרש לה הרבה זמן לשבור את השתיקה במעלית הדוממת: "כולם תוקעים את הפרצוף בטלפונים שלהם כל הזמן", אמרה למיה. "את יודעת מי צפה שככה יהיה? הֶרְבּ שלי, זכרו לברכה. הוא אמר: 'יום אחד תראי שאנשים ידברו למסכים כל היום, ואפילו לא יצטרכו לדבר עם בני אדם'".

מיה השתלבה בשיחה ואוואן השפיל את מבטו לעבר פיטר, שנשא אליו את עיניו הכהות כפחם. שערו הבלונדיני הדקיק היה חלק, למעט תלתל אחד שהיה מונח על מצחו והתריס כנגד חוק הכבידה. ראשו היטלטל והוא נעץ את מבטו בכף רגלו של אוואן. אוואן חש לפתע משב אוויר קריר על קרסולו החשוף. הגרב החסרה. הוא צעד חצי צעד קדימה והסתיר את הקרסול הסורר מעיניו של הילד.

קולה של מיה חדר להכרתו.

היא כנראה שאלה אותו שאלה. הוא נשא אליה את מבטו. אפה היה מכוסה נמשים קטנים, שהיה קשה לראותם באור העמום. שערה הערמוני והמבריק היה שופע אבל פרוע מאוד. הוא היה רגיל לראות אותה כאם יחידנית תזזיתית - רכבות בגרביונים, מתנשפת, מנסה נואשות לאחוז בו זמנית בתיק אוכל "באטמן" ובתיק מסמכים מהודר - אבל לוחות התאורה הבוהקים מאחוריה האירו אותה כעת באור שונה.

"סליחה?" אמר.

"אתה לא חושב?" חזרה, בעודה פורעת בחיבה את שערו של פיטר. "אם לא היו סביבנו אנשים אחרים שמסבכים כל דבר, החיים היו עלולים להיות משעממים".

אוואן חש את הרטיבות בשרוול שנצמד לזרועו. "ברור", ענה.

"אמא? אמא. אמא. הפלסטר שלי. נופל לי".

"והנה דוגמה", אמרה מיה לגברת רוזנבאום, שלא השיבה לה בחיוך. מיה חיטטה בתיקה. "צריך להיות לי פה עוד אחד".

"את זה עם החבובות", אמר פיטר. היה לו קול צרוד, בוגר מדי לגיל שמונה. "אני רוצה את אנימל".

"כבר יש לך את אנימל. על המצח".

"אז את קרמיט".

"קרמיט היה בבוקר. מיס פיגי?"

"ממש לא. גונזו".

"יש לנו גונזו!"

כשהצמידה את הפלסטר באצבעותיה ונישקה את ראשו של פיטר, העז אוואן להציץ במהירות לעבר שרוולו. הוא דימם בקצב, והבד הכהה שעל זרועו הלך וכהה עוד יותר. הוא נע במקומו ומשתיקי הקול נחבטו אלה באלה בתוך שקית הקניות שהיתה תלויה על צדו. על השקית הופיע כתם רטוב - הגרב ספוגת הדם החלה לטפטף. הוא חרק את שיניו, סובב את השקית והניח אותה על הרצפה כשהכתם מופנה אל הקיר.

"אתה אוואן, נכון?" חזרה מיה ופנתה אליו. "מה אמרת שאתה עושה?"

"יבואן".

"באמת? איזה דברים?"

הוא נעץ את עיניו בתאורת הרצפה. היה נדמה לו שהמעלית זוחלת. "חומרי ניקוי תעשייתיים. אנחנו מוכרים בעיקר לבתי מלון ולמסעדות".

מיה נשענה על דופן המעלית. מאחר שהיה חסר לה כפתור, היה הבלייזר שלה, חיקוי של מותג יוקרתי, פתוח לרווחה ואִפשר לו לראות בבירור את השמלה הצמודה שלבשה תחתיו. "אז מה? אתה לא מתכוון לשאול אותי במה אני עוסקת?" קולה היה משועשע, אבל היא לא ממש פלרטטה. "ככה מנהלים שיחות".

תובעת מחוזית זוטרה בבית המשפט בטורֶנס. התאלמנה לפני חמש שנים וקצת. קנתה את יחידת הדיור הקטנה שלה בקומה השתים עשרה לפני כמה חודשים בכסף שנשאר מביטוח החיים.

אוואן חייך בנעימות. "במה את עוסקת?"

"אני", אמרה והעמידה פנים שהיא מתרברבת, "אני תובעת מחוזית. אז כדאי שתיזהר ממני".

הוא קיווה שקולות ההתפעלות שהשמיע נשמעו כנים. היא הנהנה בסיפוק ושלפה מתיקה מאפה פרג. מזווית העין שם אוואן לב שפיטר שוב נועץ מבט מסוקרן בקרסולו החשוף.

המעלית עצרה בקומה התשיעית. חבורת דיירים שנפלטו ישירות מהמועדון נדחסו פנימה כשהם מונהגים על ידי יוּ וולטרס, נשיא אגודת בעלי הדירות ונואם צמרת. "מצוין, מצוין", אמר. "נוכחות נאה חיונית ביותר לאספה הערב. אנחנו עומדים לקיים הצבעה בשאלה איזה משקה בוקר להגיש בלובי".

אוואן אמר: "למעשה, אני..."

"נטול קפאין או רגיל".

"מי בכלל שותה נטול קפאין?" שאלה לוריליי סמיתסון, 3F, רעיה מספר שלוש בעלת פנים חתוליות למדי בעקבות עשורים של ניתוחים פלסטיים.

"אנשים עם פרפורים בלב", תרמה גברת רוזנבאום.

"תפסיקי עם זה, אידה", אמרה לוריליי. "את מדברת אליי בהתנשאות רק מפני שאני יפה".

"לא. אני מדברת אלייך בהתנשאות מפני שאת טיפשה".

"אני חושב שכדאי שנציע קוֹמבוּצָ'ה", הצטרף ג'וני מידלטון, 8E. בן ארבעים ומשהו, מושתל שיער, שעבר לפני כמה שנים לגור בדירתו של אביו האלמן, מנהל כספים בדימוס. ג'וני לבש, כמו תמיד, טרנינג עם סמל של מועדון אמנויות לחימה שבו נהג להתאמן - או שעליו נהג לפחות לדבר בלי סוף - בשנתיים האחרונות. "יש בזה פרוביוטיקה וגם אנטיביוטיקה. הרבה יותר בריא מנטול קפאין".

כמה דיירים נוספים נדחסו פנימה ודחקו את אוואן לגב המעלית. עורו צרב; דמו פעם בקוצר רוח. איומי מלחמה ואזורי סיכון עוררו בו דריכות מוגברת, אבל שיחת החולין ב"צמרת הטירה" הותירה אותו חסר אונים לחלוטין. מיה הציצה מעל המאפה שבו נגסה קלות וגלגלה לעומתו את עיניה.

"ממך לא שמענו הרבה לאחרונה, מר סמוק", אמר יו בנימה של יהירות מתורגלת היטב. עיניים חקרניות הציצו לעברו מבעד למסגרת משקפיים שחורה שהיתה מיושנת כל כך עד שהוכרזה שוב כטרנדית. "תרצה להביע את דעתך בנוגע למשקה הבוקר?"

אוואן כחכח. "אני לא ממש זקוק לקומבוצ'ה".

"יכול להיות שאם היית מתאמן מדי פעם במקום להתעסק כל היום בגיליונות חישוב", לחש ג'וני מאחור וסחט צקצוקים מלוריליי ומבטי תוכחה מהאחרים.

אוואן התאמץ שלא להגיב. הוא שם לב שהכתם על שרוולו הולך ומתפשט באִטיות. הוא שילב את ידיו כאילו בדרך אגב כדי להסתיר את הדם.

"הסווטשירט שלך", לחשה מיה. היא רכנה לעברו ואפפה אותו בניחוח נעים של קרם גוף לימוני. "הוא רטוב".

"נשפך עליי משהו במכונית", אמר אוואן. עיניו נותרו נעוצות בשרוול והוא הוסיף: "מיץ ענבים".

"מיץ ענבים?"

המעלית נעצרה בפתאומיות.

"וואו", אמרה לוריליי, "מה קרה?"

גברת רוזנבאום ענתה: "יכול להיות ששפתי הסיליקון המנופחות שלך נתקעו בכפתור העצירה".

הדיירים נעו ומלמלו זה אל זה כמו בהמות כלואות בדיר. משהו לכד את עיניו של אוואן - פיטר כרע לידו ושלח את אצבעותיו הקטנות לעבר שולי מכנסיו. הוא הרים אותם וחשף את קרסולו העירום של אוואן. אוואן משך את רגלו משם והפיל בטעות את שקית הקניות. אחד ממשתיקי הקול התגלגל מתוכה. צינור המתכת השמיע רעש בעודו מתגלגל על הרצפה.

עיניו של פיטר נפערו לרווחה. הוא חטף במהירות את משתיק הקול והחזיר אותו לשקית של אוואן.

"פיטר", אמרה מיה, "קום. פה לא זוחלים על הרצפה. מה קורה לך?"

הוא קם בביישנות, פוכר את אצבעותיו.

"נפל לי משהו", אמר אוואן. "הוא בסך הכול הרים את זה בשבילי".

"מה זה היה בכלל?" שאל ג'וני.

אוואן בחר להתייחס לדבריו כאל שאלה רטורית.

ג'וני הצליח בסופו של דבר לשחרר את המתג האדום והמעלית המשיכה בדרכה מעלה. כשהגיעו לקומה העשירית, החזיק יו את הדלתות פתוחות. הוא בחן את מיה ואחריה את פיטר. "אני מניח שלא ארגנת בייביסיטר?"

שמונה הנשים במעלית השמיעו נהמות זעף.

"אני אם יחידנית", השיבה מיה.

"התקנון של ועד בעלי הדירות קובע במפורש שאסור להביא ילדים לישיבות".

"אין בעיה, יו", שלחה אליו מיה חיוך קורן, "אתה זה שיפסיד את הקול הקובע בנוגע לסלי הבֵּגוניות סביב הברֵכה".

יו הזעיף פנים ויצא עם האחרים למסדרון. אוואן ניסה להישאר מאחור עם מיה ופיטר, אבל גברת רוזנבאום הושיטה את ידה לאחור וחזרה והידקה את אחיזתה בזרועו, כשהיא מפצחת את הגלדים שהלכו וכיסו את החתכים שמתחת לשרוול. "בוא", אמרה. "אם אתה גר בבניין הזה, אתה צריך לתרום את חלקך כמו כולם".

"אני מצטער", ענה אוואן. "אני חייב לחזור לגיליונות החישוב שלי".

הוא השתחרר מאחיזתה של גברת רוזנבאום. כריות אצבעותיה הצמוקות היו מכוסות בדמו. הוא טפח קלות על ידה במחווה שנועדה לאפשר לו לנגב במהירות את אצבעותיה בכף ידו האחרת, וחזר אל תוך המעלית.

הדלתות נסגרו. מיה עטפה בנייר את מה שנותר ממאפה הפרג שלה, הכניסה אותו לתיק ופלטה אנחה לעבר התקרה. הם המשיכו לעלות בשתיקה, בעוד שאוואן אוחז בשקית, שהיתה מקופלת כדי להסיר את הכתם. הוא הפנה את רגלו נטולת הגרב ואת שרוולו המוכתם לעבר דופן המעלית, הרחק ממיה ופיטר.

מבטו של פיטר היה מופנה קדימה ללא תזוזה. הם הגיעו לקומה השתים עשרה ומיה אמרה שלום ויצאה החוצה ופיטר בעקבותיה. הדלתות החלו להיסגר מאחוריהם, אבל אז נתחבה שוב היד הזעירה פנימה והן נרעדו ונעצרו.

על פניו של פיטר היתה הבעה קודרת, שרק גונזו, שבהה בהם מעל הפלסטר שעל מצחו, פוגג מעט את רצינותה. "תודה שחיפית עליי", אמר.

הדלתות חזרו ונסגרו לפני שאוואן הספיק להגיב.