פרומיס פולס 3: העשרים ושלושה

שתיים

פטרישיה הנדרסון, בת ארבעים ואחת, גרושה, ספרנית מחשב בשלוחת רשת הספריות העירוניות של פרומיס פולס ברחוב וסטון, הייתה באותו בוקר שבת של סוף השבוע הארוך של החג בחודש מאי בין הראשונים למות.

היא הייתה אמורה להיות במשמרת באותו יום. פטרישיה התרגזה שהוועד המנהל של הספרייה החליט שכל הספריות בעיירה יישארו פתוחות. הן היו אמורות להיות סגורות ביום ראשון וביום שני, יום הזיכרון. אם אתם מתכוונים לסגור בראשון ובשני - למה לא לסגור גם בשבת ולתת לכל עובדי הספרייה סוף שבוע חופשי?

אבל לא.

לא שהיה לפטרישיה איזשהו מקום מסוים לפקוד.

ועדיין. זה נראה לה מגוחך. היא ידעה כי בהתחשב בכך שזה היה סוף שבוע ארוך, יפקדו את הספרייה מעטים בלבד. העיירה הזאת לא אמורה להיות בעיצומו של משבר כלכלי? למה לפתוח את הספרייה? ברור, ביום שישי היה קצת עומס כשכמה לקוחות - בעיקר כאלה שהיו להם בקתות נופש או מקומות אחרים לנסוע אליהם בסוף השבוע - שאלו ספרים שיספיקו להם עד יום שלישי. שאר סוף השבוע עמד בוודאות להיות שקט.

פטרישיה הייתה צריכה להגיע לספרייה עד תשע, כשהיא נפתחת, אבל זה בעצם אמר שהיא צריכה להיות שם עד שמונה ארבעים וחמש. ככה יהיה לה זמן להדליק את כל המחשבים שנהגו לכבות מדי ערב בסגירה כדי לחסוך בחשמל, אף על פי שצריכת החשמל של שלושים מחשבי הספרייה במהלך הלילה הייתה זניחה. אבל הוועד המנהל היה באיזו טרפת ״ירוקה״, מה שאומר לא רק חיסכון בחשמל אלא גם לוודא שבכל הספרייה פזורות עמדות מִחזור ושעל לוחות המודעות תלויים שלטים שמעודדים להפסיק לצרוך מים בבקבוקי פלסטיק. אחת מחברי הוועד המנהל של הספרייה ראתה בתעשיית המים המבוקבקים ובהררי בקבוקי הפלסטיק שזו יצרה את אחת הרעות החולות הגדולות של העולם המודרני, ולא רצתה לראות אותם בשום מקום בספריות של פרומיס פולס. ״תספקו כוסות מנייר שאפשר למלא בברזיות שבספרייה,״ היא אמרה. מה שאומר שעמדות המִחזור עלו על גדותיהן מרוב כוסות נייר במקום מרוב בקבוקי פלסטיק.

ונחשו את מי זה עצבן. מה־שמו, פינלי ההוא, שפעם היה ראש עיר ועכשיו ניהל חברה של מים מינרליים. פטרישיה פגשה אותו בפעם הראשונה - והיא קיוותה שגם האחרונה - ממש לפני כמה ערבים בדרייב־אין קונסטליישן. היא לקחה את קיילי האחיינית שלה ואת אליסיה החברה של קיילי לדרייב־אין בערב האחרון שלו. אימא של קיילי - אחותה של פטרישיה, ואל - השאילה לה את המיני־ואן שלה, כי מכונית היונדאי של פטרישיה הייתה צפופה מדי בשביל חוויה כזאת. אלוהים, התברר שזאת הייתה כזאת טעות להגיע לשם. לא רק שהמסך קרס והפחיד את הילדות כמעט עד מוות, אלא שאז צץ גם פינלי הזה וניסה להצטלם כשהוא מנחם את הפצועים.

פוליטיקה, חשבה פטרישיה. כמה שהיא מתעבת פוליטיקה וכל מה שקשור בה.

וככה, במחשבות על פוליטיקה, מצאה את עצמה פטרישיה בוהה בתקרה בשעה ארבע לפנות בוקר, מוטרדת מהפגישה הפומבית שתוכננה לשבוע הבא בנושא ״סינון באינטרנט״. הדיון הזה התנהל שנים, ונראה היה שאף פעם לא מצליחים להכריע בו. האם צריכה הספרייה להתקין מסננים במחשבים שמשמשים את באי הספרייה ולהגביל גישה לאתרים מסוימים? הרעיון היה למנוע מבני נוער גישה לפורנוגרפיה, אבל זאת הייתה בעיה מתמשכת. המסננים לרוב לא היו יעילים. הם חסמו חומרים שלא היו מכוונים למבוגרים בלבד ואפשרו גישה לחומרים שכן. וחוץ מזה, היו גם סוגיות של חופש הביטוי וחופש הקריאה.

פטרישיה ידעה שהפגישה - כמו שתמיד קורה בפגישות כאלה – תידרדר לתחרות צעקות בין שמרנים קיצוניים שגם ב׳טלטאביז׳ מוצאים סאב־טקסט הומואי ומלכתחילה לא רוצים מחשבים בספרייה לבין הקיצוניים מהשמאל שמאמינים שאם גננת רוצה להקריא לילדים את ׳מה מעיק על פורטנוי׳ - אדרבא.

בחמש ועשרה, כשהיה לה ברור שכבר לא תחזור לישון, העיפה מעליה את השמיכה והחליטה להתקדם עם היום שלה.

היא נכנסה לחדר האמבטיה, הדליקה את האור ובחנה את פניה בראי.

״איח,״ היא אמרה, ונגעה בלחייה בקצות אצבעותיה. ״תת״ל.״

זאת הייתה המנטרה שהכניסה לה לראש שרלין, המאמנת שלה. תמיד תקפידי לשתות. מה שאומר לשתות לפחות שבע כוסות מים מלאות ביום.

פטרישיה הושיטה את ידה אל הכוס הסמוכה לכיור, פתחה את הברז והניחה למים לזרום עד שהיו קרים, מילאה את הכוס ושתתה אותה במלואה בלגימה ארוכה אחת. היא שלחה יד אל תוך המקלחון, סובבה את הברזים והחזיקה את היד תחת זרם המים עד שהיו מספיק חמים, הסירה מעל ראשה את חולצת הטריקו הלבנה הארוכה שאיתה ישנה בלילה ונכנסה אל מתחת לזרם.

היא נשארה שם עד שהרגישה שהמים החמים מתחילים להיגמר. קודם היא חפפה והסתבנה, ואז עמדה מתחת למים והניחה להם לזרום על פניה.

התנגבה.

התלבשה.

הרגישה - וזה היה קצת מוזר - שכל הגוף מגרד לה.

סידרה את השיער והתאפרה.

כשניצבה במטבח דירתה השעה כבר הייתה שש וחצי. עדיין נשאר לה המון זמן להרוג לפני שתצא לעבר הספרייה - נסיעה של עשר דקות באוטו או, אם תחליט לרכוב על האופניים שלה, בערך עשרים וחמש דקות.

פטרישיה פתחה את ארון המטבח והוציאה ממנו מגש מתכת קטן שעליו כעשרה בקבוקי כדורים וויטמינים. היא פתחה ארבעה מהם והוציאה טבליית סידן, אספירין במינון נמוך, ויטמין די ומולטי־ויטמין שגם הוא אמנם הכיל ויטמין די, אבל לא בכמות מספקת, לדעתה.

היא השליכה אותם אל פיה בבת אחת ובלעה אותם עם כוס קטנה של מי ברז. היא סובבה את פלג גופה העליון לצד אחד ולצד שני בתחושה משונה, כאילו החולצה שלה עשויה צמר.

פטרישיה פתחה את המקרר ובהתה. מתחשק לה ביצה? קשה? חביתה? הייתה לה הרגשה שזה תובעני מדי. היא סגרה את הדלת, חזרה לארון המטבח והוציאה ממנו קופסה של דגני בוקר מסוג ספיישל קיי.

״או־אה,״ היא אמרה.

היא הרגישה כאילו גל שוטף אותה. סחרחורת. כאילו היא עומדת בחוץ ברוח עזה וכמעט עפה.

היא הניחה שתי ידיים על קצה השיש כדי לייצב את עצמה. תני לזה לעבור, אמרה לעצמה. זה בטח שום דבר. קמת מוקדם מדי.

הנה, נראה היה לה שהיא בסדר. היא הוציאה מהארון קערה קטנה והתחילה לשפוך לתוכה דגנים.

מצמצה.

מצמצה עוד פעם.

את ה׳קיי׳ על גבי האריזה הצליחה לראות די בבירור, אבל השוליים של ה׳ספיישל׳ נראו לה מטושטשים, שזה די מוזר, כי המילה הזו לא בדיוק כתובה בגופן קטנטן. זה לא בגודל של ידיעה בעיתון. האותיות היו בגודל כמה סנטימטרים טובים.

פטרישיה כיווצה את עיניה.

״ספיישל,״ היא אמרה.

היא עצמה את העיניים וטלטלה את ראשה במחשבה שזה יסדר הכול, אבל כשפקחה את עיניה הרגישה סחרחורת.

״מה לכל הרוחות...״ אמרה.

אני צריכה לשבת.

היא השאירה את קופסת הדגנים במקום, התקדמה לעבר השולחן ומשכה לאחור כיסא. יכול להיות שהחדר מסתובב? אולי רק קצת?

כבר המון זמן שלא היו לה כאלה. לאורך השנים היא השתכרה יותר מפעם־פעמיים עם האקס שלה, סטנלי. אבל אפילו אז היא מעולם לא שתתה מספיק כדי שהחדר יסתובב. בשביל זיכרון כזה היא צריכה להרחיק עד לימיה כסטודנטית בתאקרי.

אבל פטרישיה לא שתתה אלכוהול. ומה שהרגישה עכשיו לא היה דומה למה שהרגישה בזמנו.

למשל, הלב שלה התחיל לדפוק במהירות מטורפת.

היא הניחה יד על בית החזה שלה, ממש מעל לשדיים, כדי לבדוק אם היא מרגישה את מה שכבר ידעה שהיא מרגישה.

פא־באם. פא־באם. פא־באם.

הלב שלה לא רק הגביר את הקצב. הוא עשה את זה בצורה לא סדירה.

פטרישיה העבירה את ידה מהחזה אל המצח. העור שלה היה קר ולח.

היא תהתה אם היא אולי עוברת התקף לב. אבל היא לא מספיק מבוגרת בשביל משהו כזה, נכון? והיא בכושר לא רע. היא מתאמנת. לעיתים קרובות היא רוכבת על האופניים לעבודה. יש לה מאמנת כושר אישית, למען השם.

הכדורים.

פטרישיה הניחה שבטח לקחה את הכדורים הלא־נכונים. אבל מה כבר יש במכל הכדורים הזה שיכול לגרום לה למשהו כזה?

לא.

היא קמה, והרגישה את הרצפה מתנודדת תחתיה כאילו האדמה בפרומיס פולס רועדת - לא משהו שממש קורה בצפון מדינת ניו יורק.

אולי, חשבה, כדאי לי להזיז את התחת שלי לבית החולים.

גיל פיקנס היה כבר במטבח. הוא עמד ליד האי וקרא את ה׳ניו יורק טיימס׳ במחשב הנייד שלו בזמן שלגם את כוס הקפה השלישית שלו. הוא לא היה מופתע במיוחד כשהבת שלו, מרלה, הופיעה במטבח עם הנכד שלו בן העשרה החודשים, מתיו, בזרועותיה.

״הוא לא מפסיק לבכות,״ אמרה מרלה. ״אז החלטתי לקום ולתת לו משהו לאכול. אוי, תודה לאל, כבר עשית קפה.״

גיל נרתע. ״בדיוק סיימתי את הקנקן הראשון. אני אכין עוד.״

״זה בסדר. אני יכולה–״

״לא, תני לי לעשות את זה. תטפלי את במתיו.״

״קמת מוקדם,״ היא אמרה לאביה כשחגרה את מתיו בכיסא האוכל שלו.

״לא הצלחתי לישון,״ אמר.

״עדיין?״

גיל פיקנס משך בכתפיו. ״אלוהים, מרלה, עברו בסך הכול קצת יותר משבועיים. וממילא גם קודם לא ישנתי טוב. את אומרת לי שאת ישנה בסדר?״

״לפעמים,״ אמרה מרלה. ״נותנים לי משהו.״

נכון. מאז ההלם בגלל מות אימה מוקדם יותר באותו חודש והגילוי שהתינוקת שחשבה שמתה בלידתה היא בעצם תינוק ושהוא חי - היא לוקחת כל מיני כדורים.

מתיו.

אבל אפילו אם המרשמים שלה מאפשרים לה לישון טוב יותר מאביה בחלק מהלילות, העננה מעל לביתם לא הראתה שום סימנים שהיא מתכוונת לעזוב. גיל עדיין לא חזר לעבודה מלאה כי הוא פשוט לא היה מסוגל, אבל גם מפני שהשירות למען הילד הניח למרלה לטפל במתיו רק כל עוד היא גרה תחת אותה קורת גג עם אביה.

גיל הרגיש צורך להיות נוכח, אף על פי שתהה כמה זמן עוד יהיה בכך צורך. כל הסימנים העידו שמרלה היא אימא נפלאה ואוהבת. והחדשות הטובות האחרות הן שהיא מקבלת את המציאות. בימים שבאו מייד אחרי שאגנס קפצה מהמפלים של פרומיס פולס המשיכה מרלה להאמין שאימה בעצם בחיים, ושהיא תחזור לעזור לה לטפל בילד.

עכשיו מרלה כבר הבינה שזה לא עומד לקרות.

היא מילאה סיר במים חמים מהברז, הניחה אותו על השיש במקום על הכיריים, ואז הוציאה מהמקרר בקבוק שהכינה יום קודם והניחה אותו בתוך הסיר.

מתיו התפתל בכיסא האוכל שלו כדי שיוכל לראות מה קורה. עיניו קלטו את הבקבוק והוא הצביע.

״געע,״ אמר.

״תכף,״ אמרה מרלה. ״רק צריך קצת לחמם את זה. אבל בינתיים יש לי משהו אחר לתת לך.״

היא סובבה את אחד הכיסאות כדי שתוכל לשבת ממש מול מתיו. היא סובבה מכסה של צנצנת קטנה של מחית אפרסקים, ונתנה לתינוק לטעום ממנה בעזרת כפית פלסטיק קטנה מאוד.

״טעים לך, נכון?״ אמרה והציצה לעבר אביה, שסרק בעיניו את מסך המחשב הנייד. נראה היה שהוא ממצמץ.

״אבא, אתה צריך משקפיים?״

הוא הרים את מבטו. גיל נראה לה פתאום חיוור מאוד. ״מה?״

״נראה כאילו קשה לך להסתכל על המסך.״

״למה את עושה את זה?״ שאל אותה.

מתיו הכה בכפית והפיל קצת מהמחית על הכיסא שלו.

״למה אני עושה מה?״ שאלה מרלה.

״זזה ככה.״

״אני בסך הכול יושבת פה,״ היא אמרה ושמה עוד מחית אפרסק על הכפית. ״אתה יכול להעביר לי את הבקבוק הזה?״

הסיר עם הבקבוק בתוכו היה ממש לימין המחשב הנייד שלו, אבל נראה היה שגיל לא מצליח להתמקד בו.

״לא קצת מוזר פה?״ הוא שאל והניח את ספל הקפה שלו קרוב מדי לקצה האי. הספל נפל והתרסק על הרצפה, אבל גיל לא השפיל את מבטו אליו.

״אבא?״

מרלה קמה מהכיסא שלה ומיהרה אל אביה. ״אתה בסדר?״

״צריך לקחת את מתיו לבית החולים,״ אמר.

״מתיו? למה צריך לקחת את מתיו לבית החולים?״

גיל הביט בפניה של בתו. ״משהו לא בסדר עם מתיו? את חושבת שיש לו מה שיש לי?״

״אבא?״ מרלה התאמצה לא להסגיר בקולה את הפאניקה שהרגישה. ״מה קורה לך? אתה מתנשם ממש מהר. למה אתה עושה את זה?״

הוא הניח את ידיו על החזה שלו והרגיש את הלב הולם מבעד לחלוק.

״נראה לי שאני עומד להקיא,״ אמר.

אבל הוא לא הקיא.

במקום זה הוא צנח על הרצפה.

הילארי וג׳וש ליידקר היו בהיסטריה כבר ארבעה ימים.

הם לא ראו את הבן שלהם, ג׳ורג׳ ליידקר בן העשרים ושתיים, מאז יום שלישי. עכשיו היה כבר שבת בבוקר, ועדיין לא היה להם מושג איפה הוא.

המשפחה הייתה אמורה לטוס לוונקובר בשעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי, לביקור אצל משפחתו של ג׳וש. כשג׳ורג׳ יצא מהבית ביום שלישי בערב הוא הבטיח לחזור מוקדם כדי שיספיק לישון קצת לפני שהמונית תגיע לאסוף את כולם.

ההורים שלו לא היו המומים כשלא חזר הביתה בשעה נורמלית, אבל הם כן הופתעו כשלא חזר בכלל. מאוד התאים לג׳ורג׳ להופיע בבית בזמן ששאר בני משפחתו מכניסים את התיקים שלהם למונית, כשהוא מחייך חיוך גדול ומטופש ואומר משהו כמו, ״אמרתי לכם שאני יגיע.״ אבל זה לא קרה.

ג׳ורג׳ תמיד היה הילד הפרוע שלהם - הבת שלהם, קסנדרה, בת שש־עשרה, הייתה מלאך ממש, לפחות עד כה - עם מוניטין של נטייה להסתבך בצרות. לאחרונה זה קרה בתאקרי קולג׳, שם - בין שאר עניינים - הוא הפך מכונית סמארט של אחד המרצים על הגג (לא נגרם נזק של ממש, ועדיין) והכניס גור תנינים לבריכת נוי בקמפוס. הוא גם שתה יותר מדי, אפילו יחסית לסטודנט בקולג׳, ופעמים רבות נהג באימפולסיביות, בלי לחשוב על ההשלכות. הוא חי על סיכונים. כשהיה נער מתבגר, פעמיים תפסו אותו משוטט במסדרונות התיכון שלו באמצע הלילה בזמן שהמבנה אמור להיות נעול.

״מה הוא עשה?״ שאלה הילארי את בעלה שוב ושוב. ״מה הוא כבר עשה, הטיפש הזה?״

ג׳וש ליידקר הניד בראשו. ביומיים הראשונים הוא כל הזמן אמר, ״הוא יצוץ. הוא יצוץ. האידיוט הזה בטח ישן איפשהו אחרי שהשתכר, זה הכול.״

אבל ביום השלישי אפילו ג׳וש כבר התחיל להאמין שקרה משהו חמור.

בבוקר היום הראשון צלצלה הילארי לכל החברים של ג׳ורג׳, לרבות דרק קאטר, כדי לבדוק אם מישהו ראה אותו. היא ביקשה מאחותו של ג׳ורג׳, קסנדרה, לבקש ברשתות החברתיות מכל מי שהם מכירים לפקוח עין, למקרה שיראו אותו.

כלום.

בשעות אחר הצהריים הילארי כבר רצתה להכניס לתמונה את משטרת פרומיס פולס. בהתחלה ג׳וש התנגד. הוא עדיין האמין שג׳ורג׳ יצוץ איפשהו. הוא גם דאג שמה שזה לא יהיה שבגללו ג׳ורג׳ מתעכב ככה, זה אולי משהו שהם לא רוצים שהמשטרה תדע ממנו. הוא אמנם לא סיפר לאשתו, אבל עלה בדעתו שג׳ורג׳ והחברים שלו חוגגים את סוף שנת הלימודים בתאקרי בביקור אצל זונות. אולי הם נסעו לאולבני, והשד יודע מה הם עושים שם.

אבל הילארי התקשרה למשטרה בכל זאת.

הם רשמו את כל המידע הרלוונטי. אבל בחור צעיר שמאוד אוהב לבלות, עם היסטוריה של מעשי קונדס, לא בדיוק נמצא בעדיפות גבוהה מבחינתה של משטרה מקומית. ולא שלא היו להם דברים אחרים על הראש. באיזו מכבסה אוטומטית התנהל באותו יום קרב יריות מטורף, ועוד לא חלף אפילו שבוע מאז שאיזה פסיכי פוצץ את הדרייב־אין שנמצא בפאתי העיירה והרג ארבעה אנשים.

מי שעשה את זה עדיין הסתובב לו חופשי אי־שם.

בני הזוג ליידקר לא סתם ישבו להם והתבטלו בארבעת הימים האחרונים. הם יצאו מדי יום, הסתובבו עם האוטו ברחבי העיירה, נסעו אל הקולג׳, בדקו ברים מקומיים ושבו ויצרו קשר עם החברים של ג׳ורג׳. הם הרגישו שהם מוכרחים לעשות משהו.

הם גם חזרו לתחנת המשטרה, ושם התחילו סוף־סוף להתייחס אליהם ברצינות. ביום חמישי שלחו אליהם בלש בשם אנגוס קרלסון. הוא ישב עם ההורים ועם קסנדרה וכתב לעצמו כל מיני דברים. הוא אפילו לקח אחר כך את קסנדרה הצידה, ואמר שהוא תוהה אם היא אולי יודעת משהו על אחיה שהיא לא רוצה להגיד מול ההורים. משהו שאולי יעזור לו למצוא את ג׳ורג׳.

״טוב,״ אמרה, ״הוא אוהב לפרוץ לחניות של אנשים ולהסתכל שם על דברים.״

קרלסון כתב עוד משהו בפנקסו.

והנה, עכשיו כבר שבת בבוקר. הילארי וג׳וש ישבו במטבח, קסנדרה הייתה למעלה, במיטה. הילארי ירדה למטה כבר בחמש לפנות בוקר, הכינה קנקן תה ואז כתבה רשימה של דברים שעליהם לעשות היום בחיפוש אחר ג׳ורג׳.

עד כה, אלה הדברים שמנתה הרשימה:

• להתקשר לבלש קרלסון, עדכון.

• להתקשר עוד פעם לחברים. ד׳ קאטר.

• לבדוק מקומות שאולי יעניינו את ג׳ורג׳, מפעלים נטושים, פארק השעשועים פייב מאונטנס, אתר האסון בדרייב־אין.

• להכין פלאיירים עם התמונה של ג׳ורג׳ ולתלות אותם בעיר, להתקשר לשירותי הדפסה.

כשג׳וש נכנס למטבח, הילארי כבר הפעילה את הקומקום כדי להכין קנקן נוסף של תה. היא הראתה לבעלה את הרשימה.

״טוב,״ אמר בעייפות. ״חשבתי על פייב מאונטנס. אני יכול לדמיין אותו מסתובב שם עכשיו, כשהוא סגור. זה בטח יהיה נעול. אני אתקשר להנהלה או אולי אבקש מהבלש לעשות את זה.״

״ג׳ורג׳ ימצא דרך גם אם המקום נעול. אתה מכיר אותו. הוא כל הזמן מתגנב לכל מיני מקומות.״

ג׳וש היסס. ״לגבי זה. קסנדרה אמרה לי משהו אתמול בערב.״

״מה?״

״לפעמים... לפעמים ג׳ורג׳ פורץ לכל מיני מקומות. לא בתי ספר או משהו כזה, סתם משתטה לו. הוא מחפש חניות לא נעולות של בתים, נכנס פנימה ולוקח משם כל מיני דברים.״

״אין מצב,״ אמרה הילארי בכעס. הפנים שלה האדימו ואגלי זיעה צצו על מצחה.

״אני רק מספר לך מה היא אמרה. נראה לי... בהתחלה לא רציתי לערב את המשטרה, למקרה שג׳ורג׳ עשה משהו טיפשי, אבל זה עבר לי. אנחנו צריכים לשאול אותם אם היו איזשהן פריצות. בחניות של בתים. אולי זה יוביל אותם לגלות מה... הילארי, את בסדר?״

״ברצינות?״ אמרה הילארי. ״ישנתי שלוש שעות כל השבוע. עכשיו אתה אומר לי שהבן שלי גנב, ואתה שואל אותי אם אני בסדר?״

״אני רק אומר שאת נראית לא טוב.״

״אני לא מסוגלת לישון, אני מודאגת בטירוף ממה שקרה לבן שלי, אני מרגישה שיש לי התקף לב ו–״

הטלפון הסלולרי של הילארי, שהיה מונח על השולחן ליד ספל התה שלה, רטט. הודעת טקסט.

״אוי, אלוהים, אולי זה ג׳ורג׳!״ אמרה הילארי ועטה על הטלפון, הרימה אותו בחטף והביטה בו בבלבול. ״זאת קאסי.״

״קאסי.״ אמר ג׳וש. ״היא למעלה.״ הוא היסס. ״לא?״

במבט הולך וקמל הפנתה הילארי את הטלפון לעבר בעלה.

בהודעה נכתב:

נראה לי שאני גוססת

* * *

עלי ברנסון אמר, ״תחזיקי מעמד, אודרי. את תהיי בסדר גמור. את צריכה להחזיק מעמד רק עוד טיפ־טיפה.״

עלי, כמובן, אמר את זה פעמים רבות במהלך הקריירה שלו כפרמדיק, והיו הרבה פעמים שבהן הוא לא האמין בזה לרגע. נראה היה שזאת מתחילה להיות אחת מהפעמים האלה.

אודרי מקמייקל, בת חמישים ושלוש, במשקל שבעים ושמונה קילוגרם, שחורה, מתאמת ביטוחים, מתגוררת בעשרים ושתיים השנים האחרונות בשדרות פורסיית מספר 21 עם בעלה, קליפורד, הפגינה כל סימן של מי שעומדת לוותר.

עלי קרא לעבר תמי פיירוותר, שישבה מאחורי הגה האמבולנס ודהרה לעבר בית החולים פרומיס פולס ג׳נרל. החדשות הטובות היו שזאת הייתה שעה מוקדמת בשבת בבוקר, והכבישים היו כמעט ריקים. החדשות הרעות היו שזה כנראה לא ישנה. לחץ הדם של אודרי צנח כמו מעלית שאחד הכבלים שלה נקרע. בקושי שישים על ארבעים.

כשעלי ותמי הגיעו לביתם של הזוג מקמייקל, אודרי הקיאה. זה כמעט שעה, לדברי בעלה, התלוננה על בחילה, סחרחורת וכאב ראש. הנשימה שלה נעשתה מהירה ושטוחה יותר ויותר. היו רגעים שאמרה שהיא לא רואה.

המצב שלה הוסיף להידרדר אחרי שהעלו אותה לאמבולנס.

״מה מצבנו שם מאחורה?״ שאלה תמי.

״אל תדאגי לי. רק תביאי אותנו לשם בזמן,״ אמר לה עלי בנימה שקולה.

״אני מכירה אנשים,״ אמרה תמי מבעד ליללת הסירנה, בניסיון להקליל את האווירה. ״אם אתה צריך כרטיסים למשהו, אני הכתובת שלך.״

מכשיר הקשר קרקש. המוקדן שלהם.

״תגידו לי ברגע שאתם מסיימים בג׳נרל,״ אמר קול גברי מהמכשיר.

״עוד לא הגענו לשם אפילו,״ אמרה תמי בחזרה בקשר. ״נעדכן.״

״אני צריך אתכם בעוד מקום כמה שיותר מהר.״

״מה נסגר?״ שאלה תמי. ״כל האמבולנסים האחרים הודיעו על יום מחלה? יצאו לדוג לסוף השבוע?״

״שלילי. כולם עסוקים.״

״מה?״

״כאילו שיש בעיירה התפרצות של שפעת מיידית,״ אמר המוקדן. ״תגידו לי ברגע שתתפנו.״ הקשר הסתיים.

״מה הוא אמר?״ שאל עלי.

תמי סובבה את ההגה בחדות. מרחוק כבר ראתה את סמל בית החולים שהתנוסס על גגו. בערך עוד קילומטר וחצי.

״מסתובב משהו,״ אמרה תמי. ״לא בדיוק בוקר שבת שציפיתי לו.״

תמיד כשתמי ועלי היו מקבלים משמרת בשבת בבוקר הם היו מתחילים אותה בקפה בדאנקן דונאטס ומתרגעים לקראת הקריאה הראשונה שלהם.

היום לא היה שום קפה. אודרי מקמייקל, כך התברר, הייתה כבר הקריאה השנייה שלהם. הראשונה הייתה לברנטון דרייב, לביתו של טרנס רוד - סטטיסטיקאי בגמלאות בן שמונים ושמונה שהזמין אמבולנס אחרי שחווה סחרחורת וכאבים בחזה. תמי ציינה שהוא גר בשכנות לגיינור ההיא, שנרצחה כמה שבועות קודם לכן.

טרנס לא הגיע לחדר המיון בחיים.

לחץ דם נמוך, חשב עלי.

והנה, שוב, חולה אחרת, שגם אצלה - בין שאר התסמינים - לחץ דם נמוך בצורה מסוכנת.

עלי הרים את ראשו מספיק כדי להציץ דרך החלון הקדמי, בדיוק כשתמי לחצה על הבלמים בבת אחת וצרחה, ״אלוהים!״

בדרכו של האמבולנס עמד גבר, בערך באמצע הנתיב שבו נסעו. זאת לא הגדרה מאוד מדויקת, ״עמד״. יותר עצר, כשיד אחת שלו אוחזת בבית החזה והשנייה מורמת עם הכפה כלפי מעלה, באיתות לאמבולנס לעצור. אחר כך האיש התכופף לפנים והקיא על הכביש.

״לעזאזל!״ אמרה תמי. היא אחזה במכשיר הקשר שלה. ״אני צריכה סיוע!״

״תעקפי אותו!״ אמר עלי. ״אין לנו זמן לעזור לתרח הזה לחצות את הכביש.״

״אני לא יכולה פשוט... הוא על הברכיים, עלי. אלוהים ישמור, לעזאזל!״

תמי העבירה באחת את ידית ההילוכים למצב חניה, אמרה ״תכף חוזרת״ וזינקה אל מחוץ לאמבולנס.

המוקדן אמר, ״מה קורה?״

עלי לא היה יכול לעזוב את אודרי מקמייקל כדי לענות לו.

״אדוני!״ אמרה תמי כשצעדה בצעדים מהירים לעבר האיש, שנראה בסוף שנות החמישים או תחילת שנות השישים לחייו. ״אדוני, מה קורה?״

״תעזרי לי,״ הוא לחש.

״איך קוראים לך, אדוני?״

האיש מלמל משהו.

״מה אמרת?״

״פישר,״ אמר. ״ולדן פישר. אני לא מרגיש... משהו... לא בסדר. הבטן שלי... בדיוק הקאתי.״

תמי הניחה יד על כתפו. ״דבר איתי, מר פישר. איזה סימפטומים נוספים יש לך?״ נשימותיו של האיש היו מהירות ושטוחות, בדיוק כמו אלה של אודרי מקמייקל ושל טרנס רוד.

זה חתיכת בלגן. זה מה שזה, חשבה תמי.

״סחרחורת. בחילה מטורפת. משהו לא בסדר,״ הוא הביט בבהלה בפניה של הפרמדיקית. ״הלב שלי. אני חושב שמשהו בלב שלי לא בסדר.״

״בוא איתי, אדוני,״ היא אמרה והובילה אותו אל הדלת האחורית של האמבולנס. היא הכניסה אותו לשם לצד אודרי.

כל המרבה הרי זה משובח, חשבה כשהיא מנידה בראשה לשלילה, ואז חשבה לעצמה, מה עוד יקרה?

ובדיוק אז שמעה את הפיצוץ.

כשאמילי טאונסנד לגמה את הלגימה הראשונה מהקפה שלה, היא חשבה שיש לו טעם קצת מוזר.

אז היא שפכה את כל הקנקן שהכינה - בנפח של שש כוסות - יחד עם הפילטר המלא בגרעיני קפה, והכינה אחד מחדש.

היא הניחה למים בברז לזרום במשך שלושים שניות כדי לוודא שהם נקיים, ורק אז מילאה את המכונה. הכניסה פילטר חדש ושש כפות קפה מהצנצנת.

לחצה על הכפתור.

חיכתה.

כשהמכונה צפצפה היא מזגה את הקפה לכוס - לכוס נקייה. את הקודמת היא כבר הכניסה למדיח הכלים - הוסיפה כפית סוכר אחת וטיפונת שמנת, וערבבה.

קירבה את הספל החם לשפתיה ולגמה בזהירות.

היא בטח דמיינה. הטעם היה בסדר גמור.

אולי זאת הייתה משחת השיניים שלה. אולי היא זאת שנתנה טעם מוזר לספל הראשון.

קאל ויבר אכל ארוחת בוקר - אם ככה אפשר לכנות את זה - בחדר סמוך ללובי במלון דרכים על כביש 9, כמעט חצי קילומטר מהיציאה מכביש 87, באמצע הדרך בין פרומיס פולס לאולבני.

הוא נמצא כאן כבר כמעט שבוע.

מה שגלגל אותו לחדר המקסים במלון הדרכים (ויי־פיי בחינם!) לא היה איזה מעקב או משימה אחרת שלו כבלש פרטי. זה היה המלון היחיד שהוא היה יכול להרשות לעצמו באזור פרומיס פולס ושגם היו בו חדרים פנויים. הוא הזמין את החדר לכמה לילות בזמן שחיפש לעצמו מקום מגורים חדש. מישהו יידה בקבוק תבערה לעבר חנות הספרים שמתחת לדירה שלו, ואף שהדירה לא נשרפה עד היסוד היא לא הייתה ראויה למגורים. ריח העשן היה נוראי, וזרם החשמל אל הבניין נותק.

לא הייתה לקאל כל כוונה לגור אצל אחותו סלסט ובעלה דוויין. הנוכחות שלו הייתה מחריפה מתחים שקיימים ממילא בין אחותו לגיסו. האיש עסק בתחום של תחזוקת כבישים, ואחרי כל הקיצוצים האחרונים בתקציב העירייה הייתה לו מעט מאוד עבודה.

אז קאל מצא לעצמו מלון.

המלון פרסם שמגישים בו ארוחת בוקר בחינם, והתברר שנכון מה שאנשים אומרים: אתה מקבל תמורה בעד מה ששילמת. ביום הראשון, כשקאל ירד למטה, הוא חשב שיקבל חביתה עם נקניק וגבינה, צ׳יפס ולחם קלוי. לכן התאכזב לגלות שהאפשרויות שלו לארוחת בוקר כללו מנה אחת של דגני בוקר במכלי פלסטיק אטומים, ביצים קשות (מקולפות, כך שזה לפחות היה משהו), מאפינס ודונאטס מיום אתמול, בננות ותפוזים, יוגורט בגביע וגם - השבח לאל - קפה.

הפעם היחידה שבה הופיע איזשהו עובד של בית המלון הייתה רק כדי לוודא שבקנקן האלומיניום הגדול אכן יש קפה.

פלא פלאים, היה אפשר לשתות את הדבר הזה.

הוא לקח לעצמו עותק חינמי של עיתון מאולבני בלובי, ודפדף בו כשהוא יושב בשולחן סמוך לחלון כדי שיוכל לצפות בתנועה החולפת בכביש מספר 9 ולהוריד בגרון את מאפין האוכמניות היבש שאכל עם קצת קפה בכוס נייר. הוא מילא אותה מחדש כבר פעמיים.

הוא לא ציפה למצוא בלוחות המודעות בעיתון הזה משהו שנוגע לדירה להשכרה בפרומיס פולס, ואכן הוא לא התאכזב. ומכיוון שהעיתון ׳פרומיס פולס סטנדרד׳ כבר לא היה קיים, הוא התכוון לחפש אחרי ארוחת הבוקר באינטרנט, ולראות אם עלו מודעות למקומות חדשים.

הטלפון הנייד שלו צלצל.

הוא הכניס את ידו לכיס ובדק מיהו המתקשר.

לוסי ברייטון.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא ניסתה להתקשר אליו מאז ראה אותה לאחרונה, מוקדם יותר באותו שבוע. בהתחלה ענה לכמה שיחות ממנה, אבל מהאחרונות כבר התעלם. הוא ידע מה לוסי רוצה להגיד, ומה היא רוצה לשאול אותו. בדיוק מה ששאלה אותו קודם.

מה הוא הולך לעשות?

הוא עדיין לא ידע.

האם עליו לספר למשטרה את מה שהוא יודע? האם עליו להתקשר לידידו הוותיק ממשטרת פרומיס פולס, הבלש בארי דאקוורת, ולספר לו שהוא יודע מי רצח את מרים צ׳למרס?

קאל ידע שכנראה שזה מה שעליו לעשות, אבל הוא לא היה בטוח שזה הדבר הנכון.

בגלל קריסטל, בתה בת האחת־עשרה של לוסי. הילדה שלוסי מגדלת לבדה מאז שבעלה ג׳רלד חתך לו לסן פרנסיסקו, ומאז כמעט שלא ראו אותו.

קאל לא ידע מה יעלה בגורלה של קריסטל אם אימה תלך לכלא. אביה של לוסי, אדם, מת בפיצוץ בדרייב־אין. אימה מתה לפני שנים.

האם זהו דין צדק, להשאיר ילדה קטנה בלי אימא שלה?

והאם זאת הבעיה של קאל? האם זה לא משהו שלוסי הייתה צריכה לחשוב עליו לפני ש–

הטלפון המשיך לצלצל.

אזור המסעדה־כביכול של המלון לא היה עמוס, אבל היו שם קומץ אנשים אחרים שאכלו ארוחת בוקר והציצו לכיוונו של קאל בתהייה אם הוא מתכוון אי־פעם לענות כבר לטלפון המעצבן שלו.

הוא הקיש על המסך ודחה את השיחה.

הנה. עניתי.

קאל חזר לקרוא את העיתון, שהמשיך לסקר די מקרוב את האירועים האחרונים בפרומיס פולס. למשטרה אין עדיין פריצת דרך באיתור האדם שמוטט את מסך הדרייב־אין. היה שם ציטוט של דאקוורת, שהמשטרה חוקרת כמה כיוונים אפשריים ומקווה שבקרוב תבצע מעצר.

לקאל זה נשמע שאין להם כלום.

הטלפון שלו צלצל. שוב לוסי.

הוא לא היה יכול לתת לזה לצלצל שוב כל כך הרבה פעמים. או שידחה את השיחה מייד או שיענה.

הוא הקיש על המסך וקירב את הטלפון לאוזן.

״היי, לוסי,״ אמר.

״זאת לא לוסי,״ אמר קול צעיר.

״קריסטל?״ אמר קאל.

״זה מר ויבר?״

״כן. קריסטל, זאת את?״

״כן,״ אמרה בלי רגש.

קאל גילה מהר מאוד שקריסטל היא ילדה מוזרה, אבל מוכשרת ביותר. היא כל הזמן ציירה רומנים גרפיים משלה, והסתגרה לה בעולם דמיוני משלה. האינטראקציות שלה עם אחרים, מעבר לאימה, היו מהוססות ומשונות, אף על פי שקאל התחבב עליה אחרי שהפגין עניין במה שהיא עושה.

האם לוסי משתמשת בבת שלה כדי לוודא שקאל לא ילך למשטרה? האם היא משתמשת בה כדי לקושש אהדה? האם היא אמרה לבת שלה להתקשר אליו?

״מה קורה, קריסטל?״ שאל. ״אימא שלך ביקשה ממך להתקשר אליי?״

״לא,״ אמרה. ״היא חולה.״

״צר לי לשמוע. יש לה שפעת?״

״לא יודעת, אבל נראה לי שהיא ממש חולה.״

״אני מקווה שהיא תחלים מהר. למה התקשרת, קריסטל?״

״כי היא חולה.״

קאל הרגיש רעד חולף בגופו. ״כמה היא חולה, קריסטל?״

״היא לא זזה.״

קאל קם בפתאומיות מהשולחן, המשיך להצמיד את הטלפון שלו לאוזן והחל להתקדם לעבר מכוניתו. ״איפה היא?״

״במטבח. על הרצפה.״

״קריסטל, את צריכה להתקשר לאמבולנס ממש עכשיו. את יודעת איך עושים את זה?״

״כן, כולם יודעים איך עושים את זה. כבר עשיתי את זה. אף אחד לא ענה. המספר שלך היה בטלפון שלה, אז התקשרתי אליך.״

״אימא שלך אמרה לך מה קרה לה?״

״היא לא אומרת כלום.״

״אני בדרך,״ אמר. ״אבל תמשיכי להתקשר לאמבולנס, בסדר?״

״בסדר,״ אמרה קריסטל. ״שלום.״

לפני שפטרישיה הנדרסון החליטה לנסות להביא את עצמה לבית החולים, היא התקשרה להזמין אמבולנס.

היא הניחה שאם מתקשרים לאמבולנס, מישהו תכף עונה. על הצלצול הראשון. אבל במוקד החירום לא ענו בצלצול הראשון וגם לא בשני.

או בשלישי.

אחרי ארבעה צלצולים חשבה פטרישיה שאולי זאת לא הדרך.

אבל אז, פתאום, תשובה. ״רק רגע!״ אמר מישהו בחיפזון, ואז - כלום.

התסמינים שחוותה פטרישיה - והיו כמה וכמה כאלה - לא שככו, ואפילו בבלבול שהלך והשתלט עליה היא לא האמינה שתוכל לחכות עד שמוקדן שירותי החירום יחזור אליה.

היא הניחה לשפופרת, לא טרחה להחזיר אותה למקומה, וחיפשה את התיק שלה. האם זה הוא שם - שם, רחחחווווק - על גבי השולחן הקטן שליד דלת הכניסה?

פטרישיה כיווצה את עיניה והחליטה שזה אכן התיק.

היא התקדמה בצעדים כושלים והכניסה יד אל התיק בחיפוש אחר מפתחות הרכב שלה. אחרי עשר שניות של חיטוט חסר תוחלת היא הפכה את התיק ושפכה את תכולתו על השולחן. רוב החפצים נפלו על הרצפה.

היא מצמצה כמה פעמים וניסתה למקד את מבטה. היא הרגישה כאילו בדיוק יצאה מהמקלחת והיא מנסה להוציא את המים מהעיניים כדי שתוכל לראות. היא התכופפה מהמותניים למטה כדי לתפוס את מה שנראה לה כמו המפתחות, אבל סגרה את אצבעות ידה באוויר, במרחק של כמעט עשרה סנטימטרים מהמפתחות עצמם.

״נו, די כבר, תפסיקו,״ אמרה פטרישיה למפתחות. ״אל תהיו כאלה.״

היא רכנה עוד קצת לפנים, תפסה את אחד המפתחות, אבל אז נפלה קדימה אל המסדרון. היא ניסתה לקום על הברכיים, ואז נתקפה בחילה חזקה והקיאה על הרצפה.

״בית חולים,״ לחשה.

היא התאמצה לקום על רגליה, פתחה את הדלת, לא טרחה לנסות לנעול אחריה או לפחות לסגור אותה, והתקדמה במורד המסדרון לעבר המעליות כשהיא נתמכת בקיר ביד אחת כדי לא ליפול. היא הייתה רק בקומה השלישית, אבל למרות מצבה הבינה שלא תהיה מסוגלת לרדת ברגל שתי קומות.

פטרישיה מצמצה כמה פעמים כדי לוודא שלחצה על הכפתור למטה ולא למעלה. עשר שניות לאחר מכן, אף על פי שמבחינתה של פטרישיה חלפה בערך שעה וחצי - נפתחו הדלתות. היא כשלה אל תוך המעלית, חיפשה את סימון קומת הקרקע ולחצה על הכפתור. היא נשענה קדימה והניחה את ראשה על חריץ המפגש בין שתי הדלתות - מה שאמר שכשהן נפתחו בקומת הקרקע כעבור כמה שניות היא צנחה אל תוך הלובי.

לא היה שם אף אחד שיראה, אבל זה לא אומר שהלובי היה ריק. הייתה שם גופה.

מתוך ההזיה שבתוכה הלכה פטרישיה ושקעה נדמה היה לה שהיא מזהה את גברת גווין מדירה 3B, כשהיא שוכבת עם הפנים בתוך שלולית הקיא שלה עצמה.

פטרישיה הצליחה לחצות את הלובי ולצאת החוצה. מקום החניה שלה היה אחד הטובים ביותר. הראשון אחרי אלה שנשמרו לנכים.

היום מגיעה לי אחת מהחניות האלה, חשבה פטרישיה.

היא כיוונה את המפתח שלה לעבר מכונית היונדאי שלה ולחצה על כפתור. תא המטען נפתח. אופס. לחצה על כפתור נוסף כשהגיעה לצד של הנהג, נכנסה, והסתבכה קצת עם החדרת המפתח לחריץ ההתנעה. ברגע ששמעה את קול המנוע, לקחה רגע לייצב את עצמה והניחה לרגע את ראשה על ההגה.

ואז שאלה את עצמה, לאן אני נוסעת?

לבית החולים. כן! לבית חולים. איזה רעיון נהדר לגמרי.

היא הסתובבה כדי לצאת ברוורס מהחניה, אבל מכסה תא המטען הפתוח הסתיר לה. אין בעיה. היא לחצה על דוושת הגז ונכנסה עם הפגוש האחורי שלה בוולבו של מר לואיס, עובד ביטוח לאומי בגמלאות שגר במקרה בקומה שלה.

אחד הפנסים התנפץ, אבל פטרישיה לא שמעה אותו.

היא העבירה את המכונית להילוך נסיעה והאיצה ביציאה ממגרש החניה של הבניין, כשהיונדאי סוטה שמאלה וימינה עם כל סיבוב חד מדי של ההגה מצידה של פטרישיה. היא נהגה כמו מישהו ששתה יותר מדי או שולח הודעות תוך כדי נהיגה.

עד מהרה הגיעה המכונית למהירות של כמעט תשעים קמ״ש באזור שמוגבל לחמישים, ופטרישיה לא שמה לב שהיא לא נוסעת לכיוון בית החולים, שלמרבה האירוניה היה מרוחק רק כקילומטר וחצי מביתה. היא נסעה לעבר הסניף ברחוב וסטון של רשת הספריות העירוניות של פרומיס פולס.

הדבר האחרון שעליו חשבה, לפני שהמוח שלה התרוקן והלב שלה חדל לפעום, זה שבפגישה שלהם על מסנני אינטרנט היא מתכוונת להגיד לכל החארות צרי המוחין והפוריטנים האלה, שרצו בקרה צמודה על התכנים שאנשים גולשים אליהם ממחשבי הספרייה, שילכו להזדיין.

אבל כבר לא תהיה לה הזדמנות לעשות את זה, כי היונדאי שלה חתכה שלושה נתיבים, עלתה על המדרכה בתחנת דלק, ונסעה ישר לתוך משאבה בשירות עצמי במהירות של כמעט מאה קמ״ש.

הפיצוץ נשמע גם במרחק של יותר משלושה קילומטרים.

עכשיו, כשהוא עובד כיחצן וכמנהל הקמפיין של רנדל פינלי, בעלי מפעל ׳מי מעיינות פינלי׳ וגם ראש העיר הקודם של פרומיס פולס שמנסה לעשות קאמבק, נהג דיוויד הארווד להביא הביתה מדי יום מארזים של בקבוקי מים מינרליים בחינם. הבקבוקים האלה נכנסו לבית מהר יותר מכפי שהוא - וכל שאר הדיירים תחת קורתו - הספיקו לצרוך אותם.

בנו של דיוויד, איתן, ממילא שתה בעיקר חלב, אבל דיוויד צירף בכל יום בקבוק לארוחת הצהריים שאיתן לקח לבית הספר. הגישה של הוריו, שגרו איתו ועם איתן עד שיסיימו לבנות מחדש את המטבח בביתם, הייתה מעורבת. אימו של דיוויד, ארלין, שתתה את המים האלה בכל הזדמנות וויתרה על מים מהברז. זאת הייתה דרכה להפגין תמיכה בדיוויד במשרה החדשה שלו, אף על פי שבהתחלה לא הייתה מרוצה במיוחד שהוא עובד אצל פינלי - אדם שחיבתו, לפחות נכון עד לפני כמה שנים, לזונות קטינות הרסה מבחינתה את המוניטין שלו.

אבל אביו של דיוויד, דון, לא היה שותף לבוז שרחשה אשתו לראש העיר הקודם. כפי שאמר ראש העיר לשעבר בעצמו לדיוויד - ודון לא היה יכול שלא להסכים איתו לחלוטין - אם כולם בעולם יסרבו לעבוד אצל חלאות, האבטלה תהיה כמעט מוחלטת, ויש חלאות גדולות יותר מפינלי. אבל ההתלהבות של דון מפינלי לא השליכה על יחסו למוצר שזה האחרון מכר. דון ראה במים מבוקבקים תרמית אחת גדולה. עצם הרעיון שישלם על משהו שיוצא כמעט בחינם מהברז נראה לו מגוחך.

לא שדיוויד חלק עליו.

״אנחנו כבר משלמים על טלוויזיה, שכשהייתי ילד הייתה בחינם,״ התלונן דון. ״וישנן כל התחנות רדיו המפונפנות האלה שצריך להירשם אליהן. לי מספיק טוב עם התחנות הישנות. אלוהים, מה יהיה הדבר הבא? אולי יהפכו כאן את השירותים שלמעלה לשירותים בתשלום?״

כשדיוויד ירד במדרגות ופתח את דלת המקרר, הוא מצא שם יותר מקום מכפי שצפה. ״היום את ממש בולעת אותם,״ אמר לאימו שכבר הייתה במטבח והכינה ארוחת בוקר לדון. דיוויד היה מוכן להישבע שהם בטח קמים בשלוש לפנות בוקר. הוא בחיים לא יצליח לרדת למטה לפניהם.

״אני משתמשת בהם להכין קפה,״ היא אמרה.

דון, שאצבעו הייתה מושחלת סביב ידית הספל שלו, הרים את מבטו מהטאבלט שבו הוא התקשה לקרוא את החדשות. ״את מה?״

ארלין הביטה בו. ״כלום.״

״הכנת את הקפה הזה עם המים מהבקבוקים?״

״אני פשוט מנסה לנצל את כל המים שיש לנו.״

הוא הדף את הספל שלו לעבר מרכז השולחן. ״אני לא שותה את זה.״

ארלין הסתובבה והניחה יד אחת על מותנה. ״אה, כן?״

״אה, כן,״ אמר.

״לא שמעתי אותך מתלונן על הטעם.״

״זאת לא הנקודה,״ אמר.

ארלין הצביעה לעבר מכונת הקפה. ״טוב, אתה בהחלט מוזמן לשפוך את הקפה שלך ולהכין לעצמך קנקן חדש.״

דון הארווד מצמץ. ״אני אף פעם לא מכין קפה. את תמיד מכינה את הקפה. אני תמיד לא שם מספיק.״

״טוב, אז היום זה יום טוב ללמוד.״

הם הביטו זה בזה במשך כמה שניות, ואז דון החזיר אליו את הכוס ואמר, ״בסדר. אבל אני רוצה שיירשם בפרוטוקול שאני התנגדתי.״

״אני אשלח ציוץ על זה לסי־אן־אן,״ אמרה אשתו.

״נשבע לכם...״ אמר דיוויד.

״עדיף שלא,״ אמרה ארלין. ״מה יש לך היום עם ראש העיר האפשרי לעתיד, שאלוהים יעזור לנו?״

״לא הרבה,״ אמר דיוויד. ״נראה שזה הולך להיות יום רגוע.״

ראשו של אביו הזקף באחת, כמו של צבי שמאזין לצייד מתקרב. ״שומעים? כנראה הייתה פה איזו שריפה רצינית. כל הבוקר אני שומע סירנות.״

הסירנות האלה העירו את ויקטור רוּני.

כשפקח את עיניו הייתה השעה כמה דקות אחרי שמונה בבוקר. הוא הביט בשעון הרדיו שליד המיטה שלו ובבקבוק הבירה הריק למחצה שנח לידו. הוא ישן היטב, למרות הכול, ועכשיו לא הרגיש כל כך רע, אף על פי שקרס אל המיטה רק לקראת שתיים בלילה. אבל ברגע שהראש שלו נגע בכרית הוא נרדם.

הוא שלח יד מתחת לשמיכה כדי להדליק את הרדיו, אולי לשמוע קצת חדשות. אבל התחנה באולבני סיימה את מבזק השעה שמונה בבוקר, ועכשיו שידרה מוזיקה. ספרינגסטין, ׳סטריטס אוף פילדלפיה׳. זה נשמע מתאים ליום שבת של יום הזיכרון. בסוף שבוע לציון הגברים והנשים שמתו בקרב למען המדינה שלהם, שיר שעוסק בעיר שבה נחתמה הכרזת העצמאות.

הולם.

ויקטור תמיד אהב את ספרינגסטין, אבל ההאזנה לשיר הזה העציבה אותו. הוא ואוליביה דיברו פעם שאולי ילכו להופעה שלו.

אוליביה אהבה מוזיקה.

היא לא ממש השתגעה על ברוס כמוהו, אבל כן היו לה מועדפים משלה, במיוחד אלה משנות השישים והשבעים. סיימון וגרפונקל. קרידנס קלירווטר ריבייבל. הביטלס, כמובן. פעם היא התחילה לשיר את ׳האפי טוגד׳ר׳, והוא שאל אותה של מי זה לעזאזל. הטרטלס, היא אמרה לו.

״את צוחקת עליי,״ אמר. ״באמת הייתה להקה בשם ׳צבים׳?״

״הטרטלס,״ תיקנה אותו. ״כמו הביטלס. אף אחד לא אומר סתם ביטלס. ואם אפשר לקרוא ללהקה בשם שמזכיר חרקים, למה צבים לא?״

״כל כך האפי טוגד׳ר,״ אמר לה והצמיד אותה אליו כשצעדו ברחבי תאקרי קולג׳. זה היה כשהיא עוד הייתה סטודנטית.

רוב השנה שקדמה למה שקרה.

לפני שלוש שנים ושבוע.

הסירנות ייללו.

ויקטור שכב לו מאוד בשקט, והקשיב. נשמע היה שאחת הסירנות מגיעה מהצד המזרחי של העיר, אחרת מצפון. ניידות משטרה, אמבולנסים, סביר להניח. לא נשמע שאלה כבאיות. הסירנות שלהן היו עמוקות וגרוניות יותר. המון בסים.

אם אלה אמבולנסים, הם בטח בדרך לפרומיס פולס ג׳נרל.

בוקר עמוס שם בחוץ, ברחובות של פרומיס פולס.

מה, אוי, מה יכול להיות שקורה שם?

הוא לא היה שתוי, כמו בדרך כלל. הראש שלו הבוקר היה די מפוכח. הוא גם לא שתה בליל אמש, אבל כן הרגיש שבא לו לתת לעצמו בירה בתור פרס כשחזר הביתה.

הוא פתח בשקט את המקרר והוציא בקבוק. הוא לא רצה להעיר את בעלת הדירה שלו, אמילי טאונסנד. היא המשיכה לגור בבית הזה אחרי מות בעלה, והשכירה לו את החדר בקומה למעלה. הוא לקח איתו את הבקבוק וגמע חצי ממנו כשעלה במדרגות. הוא נרדם מהר מדי ולא הספיק לסיים אותו.

ועכשיו הבירה בטח כבר חמה.

ויקטור הושיט בכל זאת את ידו אל הבקבוק ולקח שלוק, עשה פרצוף והחזיר את הבקבוק למקומו על שידת הלילה, אבל קרוב מדי לקצה. הבקבוק נפל לרצפה ובירה נשפכה על הגרביים של ויקטור ועל השטיח.

״אוי, שיט,״ אמר ותפס את הבקבוק לפני שהתרוקן לגמרי.

הוא הוציא את רגליו מתחת לשמיכה, נזהר לא לדרוך בתוך הבירה ונעמד ליד המיטה. הוא לבש זוג תחתוני בוקסר כחולים. הוא פתח את דלת החדר, צעד חמישה צעדים אל חדר האמבטיה במורד המסדרון, שלא היה תפוס, ולקח מגבת מאחד המתלים.

ויקטור רוני עצר בקצה המדרגות.

הוא הריח ריח של קפה טרי, אבל הבית היה שקט בצורה חריגה. אמילי נהגה לקום מוקדם, ודבר ראשון הייתה מכינה קפה. היא שתתה לפחות עשרים כוסות ביום, וכל הזמן היה לה קנקן מוכן.

ויקטור לא שמע אותה משוטטת ברחבי המטבח או בשום מקום אחר בבית.

״אמילי?״ קרא.

כשלא נענה הוא שב לחדרו, שמט את המגבת על הרצפה במקום שבו נשפכה הבירה ודרך עליה ברגלו היחפה. הוא מיקד את כל כובד משקלו בנקודה אחת. כשהספיג את כל הבירה שהאמין שאפשר, הרים את המגבת הרטובה ושם אותה בסל הכביסה שבתחתית ארון המצעים במסדרון.

הוא חזר לחדר שלו, לבש את מכנסי הג׳ינס ומצא בשידת הבגדים שלו זוג גרביים וחולצת טריקו נקיים.

הוא ירד במדרגות ברגליו הנתונות בגרביים.

אמילי טאונסנד לא הייתה במטבח.

ויקטור שם לב שבתחתית הקנקן היו כמה סנטימטרים של קפה, אבל היום החליט לא לשתות קפה. הוא ניגש למקרר והתלבט אם שמונה ורבע בבוקר זה קצת מוקדם מדי בשביל בירה.

ייתכן.

סירנות הוסיפו ליילל.

הוא הוציא מכל של מיץ תפוזים, מזג לעצמו כוס ושתה אותה בלגימה אחת.

התלבט לגבי ארוחת בוקר.

הוא בדרך כלל אכל דגנים. אבל אם אמילי הכינה ביצים ובייקון או פנקייק או פרנץ׳ טוסט - כל דבר שהצריך קצת יותר מאמץ מדגנים - הוא תמיד מיהר לבקש גם. אבל נראה היה שהיום בעלת הדירה שלו לא מתכוונת להתאמץ יותר מדי.

״אמילי?״ קרא שוב.

מהמטבח הובילה דלת אל החצר האחורית. בעצם היו שם שתי דלתות אם מחשיבים גם את דלת הרשת. הדלת הפנימית יותר הייתה פתוחה חלקית, וזה גרם לוויקטור לחשוב שאמילי אולי יצאה החוצה.

ויקטור מילא מחדש את הכוס שלו במיץ תפוזים, ואז פתח לרווחה את הדלת והציץ בחצר האחורית הקטנה מבעד לזכוכית של דלת הרשת.

נו, הנה אמילי.

עם הפנים באדמה, בשביל הגישה של הבית, במרחק של כשלושה מטרים מהטויוטה הקטנה הכחולה והחמודה שלה, כשמפתחות הרכב בידה. ביד השנייה היא בטח החזיקה את התיק שלה, אבל הוא היה עכשיו בקצה שביל הגישה, שם כנראה הפילה אותו. הארנק שלה והנרתיק הקטן שהכיל את משקפי הקריאה שלה נפלו מתוך התיק.

היא לא זזה. מהמקום שבו עמד ויקטור הוא אפילו לא ראה את הגב שלה עולה וצונח בקושי־בקושי, עדות לכך שאולי היא עדיין בחיים.

הוא הניח את הכוס שלו על השיש והחליט שאולי זה יהיה רעיון טוב לצאת החוצה להציץ יותר מקרוב.