פרחים בקנה

tzahal-3 תולדות הפוליטיזציה של צה"ל

כעת, בפעם הראשונה בתולדות ישראל מאז 48', יצאה למערכה ממשלה ימנית... הבה נאמר את האמת, למעשה לא השלימו רבים בתוכנו עם המהפך. ליום אחד לא השלימו. פה קבור הכלב.

(חיים גורי בעיתון דבר, 16 ביולי 1982)

"מהפך". זו המילה שנוהגים להשתמש בה כדי לתאר את חילופי השלטון שהתחוללו בישראל בשנת 1977, שהביאו לסיומן של כמעט שלושים שנות שלטון מפא"י. עלייתו של מנחם בגין לשלטון, כמנהיג מפלגת הליכוד, הייתה מכה צורבת למתנגדיו, והם התקשו להשלים עם ההנהגה החדשה ששינתה את פניה של מדינת ישראל.

כשהאליטה ששלטה במדינה מאז הקמתה נאלצה לעזוב את ספסלי הממשלה, היא המשיכה להחזיק בשלטון באמצעות שליטה במוסדות הציבור האחרים. ראשיה חיפשו דרכים חלופיות לבצר את שליטתם במוקדי הכוח, תוך שינוי אופיים של הקיימים ויצירת חדשים, כדי להמשיך להשפיע על התוויית המדיניות וקבלת ההחלטות במדינה.

התוצאה היתה מעין הפיכת־נגד אל מול המהפך הפוליטי. דוגמה מובהקת לכך היא "המהפכה החוקתית"; רבים כבר חקרו את הקשר בין המהפך השלטוני למהפכה שהגיעה לשיאה כעשרים שנה לאחר מכן.1 בהמשך נייחד להקשר הצבאי שלה פרק נפרד, אך כבר כאן נציין שהמהפכה הזו כללה כמה יסודות שמרכיבים ביחד מערכת רבת עוצמה: הרחבה של "זכות העמידה", שהגדילה את טווח הנושאים שבית המשפט העליון מוסמך לדון בהם; ההנחה ש"הכול שפיט" ושאפשר לנתח סוגיות ערכיות בכלים משפטיים; והיסוד הראשי — "האקטיביזם השיפוטי", שהניח לשופטים להעניק לעצמם סמכויות רבות ומרחב עצום לפעול בו כרצונם ולפי אמונתם. שימוש נמרץ בכוחו המשודרג של בית המשפט אפשר למערכת המשפט לערער את האיזון שנשמר עד אז מול הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, ובכך לפצות על השינוי השלטוני.

המהפכה הצבאית, שהספר הזה עוסק בה, הייתה דרמטית לא פחות: בתהליך סדור לאורך שנים עוצב צה"ל מחדש, בצלמם של רעיונות מבית מדרשו של השמאל הפוליטי הרדיקלי. התהליך החל בשנים שלאחר המהפך, שניכר בהן שינוי ביחס של השמאל הישראלי לצבא. צה"ל של לפני מהפך 77' זכה למעמד ממלכתי. הוא היה "שלנו" — כלומר, של מפלגת הפועלים ההגמונית — וככזה נחסכה ממנו ביקורת אזרחית־ציבורית. קשורה לכך העובדה שבאותה העת הייתה הלימה בין סוג האנשים שאיישו את השלטון לסוג האנשים שהיו לבכירים בצה"ל: אלו גם אלו היו בני המושבים והקיבוצים, בעלי פרופיל "יוני־סוציאליסטי־חילוני־אשכנזי",2 והקשר בין השלטון ובין צה"ל היה טבעי ולעיתים נטול קווים אדומים. יגאל אלון היה מגיע לפגישות של מפ"ם כשהוא לבוש מדים. יעקב חזן, יושב ראש מפ"ם, איים לא פעם על דוד בן־גוריון שמכיוון ששורת קצינים בכירים משויכת למפלגה שלו, הרי שיש בכוחו (של חזן) להשפיע על הלך רוחם. השילוב בין הפוליטיקה לצה"ל היה הדוק עד כדי כך ש"בסוף מלחמת העצמאות היו שמונה מ־12 מפקדי החטיבות בצה"ל ושלושת מפקדי זירות המלחמה העיקריות — חברי הנהגת מפ"ם. הם כונו 'האקטיב הביטחוני', דהיינו, פעילי המפלגה בצבא".3 אך בשעה שהמאבקים וחילוקי הדעות נחשבו ללגיטימיים במוסדות הפוליטיים, לא כך בצה"ל. מפקדיו נתפסו כאנשים שכל עניינם הוא טובת המדינה ושמירה על ביטחונה, ואין לערער על מעמדם ודעתם. כפי שסיכם פרופ' אודי לבל, מומחה בתחום הפסיכולוגיה הפוליטית, בשנים ההן "התערבות אזרחית בסוגיות צבאיות נתפסה בלתי לגיטימית ובלתי אפקטיבית".4

מלחמת יום כיפור, על ההפתעה שבה וכשליה החמורים, סדקה את שריון ההגנה מביקורת שהצבא נהנה ממנו עד אז. אחרי המהפך, ארבע שנים לאחר המלחמה, צה"ל הפך סופית לכלי משחק בשדה הקרב הפוליטי, ולעוד במה לקידום סדר יום פוליטי כחלופה לאחיזה בשלטון. כלומר, הטראומה מאיבוד השלטון והחיפוש של גורמי שמאל אחר דרכים אחרות להשפעה ולשליטה היו עזים עד כדי כך, שהם גרמו ליצירת מאבקים חדשים, גם במחיר פגיעה במקצועיותו של צה"ל, ביכולתו לעמוד במשימותיו ובקונצנזוס שלפיו הצבא נמצא מחוץ לכל מחלוקת חברתית.

השימוש בצה"ל ככלי לניגוח הממשלה הנבחרת בא לידי ביטוי לא רק בשדה הקרב, כפי שנרחיב מיד, אלא אפילו בהיבט הטקסי, כמו במקרה של מצעד צה"ל. במצעד הצבאי הראשון, שהתקיים ביולי 1948, צעדו בין כל החיילים גם חברי המחלקה שנקראה "מחלקת אלטלנה" — מניצולי הספינה המפורסמת. העלבון והטראומה של האירוע גרמו לחלק מחברי הקבוצה לתהות אם נכון להצדיע לבן־גוריון כשיחלפו על פניו במצעד הצבאי, אך מחשבות ההתקוממות הללו לא שרדו זמן רב. מנחם בגין אסר עליהן לחלוטין, וכך גם דב שילנסקי, אז מפקד המחלקה ולימים יו"ר הכנסת; הממלכתיות הייתה חשובה להם יותר מכל עלבון וכבוד, והקבוצה הצדיעה לבן־גוריון כשחלפה על פניו.

שלושים שנה לאחר מכן, המצעד הצבאי היה צריך לעבור על פניו של ראש הממשלה הראשון שאיננו מ"המערך" — מנחם בגין. היה זה לאחר שמסורת המצעדים הופסקה: המצעד האחרון התקיים חודשים ספורים לפני מלחמת יום כיפור, לרגל חגיגות 25 שנה למדינה. בגין ביקש לחדש את המצעד ב־1978, שנת השלושים למדינה, אלא ששוב התעוררה התקוממות פנים־צה"לית נגד קיום המצעד, והפעם היא הייתה נרחבת יותר וכללה טרוניות תקציביות. כביכול עד אז ישראל נהנתה מעודף תקציבי שאפשר לקיים מצעד צבאי, אך בדיוק כעת התרוקנה הקופה.

"תגידו בפירוש שאינכם רוצים שביום העצמאות השלושים יקבל בגין את המצעד. זה אשר כואב לכם. כל היתר תירוצים וקישוטים", קרא אז מעל דוכן הכנסת ח"כ מנחם סבידור מתנועת החֵרוּת, אך הקריאה נענתה בהתעלמות. הממלכתיות שבגין הקפיד לנהוג בה כלפי יריביו התנדפה ברגע שיריביו נדרשו לנהוג כך בעצמם. בסופו של דבר הוחלט לערוך מסדר צבאי מצומצם במקום המצעד, וזה נערך באצטדיון האוניברסיטה העברית.

זרעי השינוי

לאחר מהפך 77' החל צה"ל בהדרגה לסבול מדה־לגיטימציה. פעולותיו תויגו כלא מוסריות; סוגיות ביטחוניות שהיו בקונצנזוס הפכו לפתע לאירועים נפיצים שעלולים ליצור קרע עם יהודי התפוצות ולהפוך את ישראל למצורעת בעיני האומות; תדמיתם של חיילינו כבר לא הייתה רק של "יפי הבלורית והתואר" אלא של כובשים אלימים; צה"ל ומערכת הביטחון בכלל כבר לא היו מעל לכל ביקורת, אלא להפך — הם היו מוסדות שמייצגים ומשרתים את השלטון הימני החדש, וממילא יש להשתמש בביקורת על הצבא לצורך ביקורת על השלטון.

אפשר לראות ב"נאום הצ'חצ'חים" המפורסם של דודו טופז אנקדוטה היסטורית שהיא גם נקודת מפנה. הנאום התקיים בעצרת של מפלגת המערך, שלושה ימים לפני בחירות 1981. טופז אמר: "תענוג לראות את הקהל הזה, ותענוג לראות שאין כאן צ'חצ'חים שהורסים אספות בחירות... הצ'חצ'חים הם במצודת זאב (משרדי מפלגת הליכוד, נ"ד). הם בקושי שי"ן־גימ"לים, אם הם בכלל הולכים לצבא. כאן נמצאים החיילים ומפקדי היחידות הקרביות". בדרך כלל מנתחים את הנאום מן הזווית העדתית, ומתפספסת נקודה חשובה אחרת: עירובו של צה"ל במחלוקת הפוליטית. נאומו של טופז לא רק הוציא את השד העדתי והפוליטי מהבקבוק, אלא גם השתמש בקודש הקודשים הישראלי — הצבא — כדי לחבוט במחנה הפוליטי הנגדי.

דבריו של טופז חשובים משום שבלי משים הם חשפו את הלך הרוח של השמאל בישראל לאחר חילופי השלטון. הללו ראו בבוחרי הליכוד אסופת צ'חצ'חים פרימיטיביים, וכך גם התייחסו לבחירה הפוליטית שלהם. משכך, הם לא ראו בממשלה הנבחרת שלטון לגיטימי אלא שלטון שנבחר בידי אספסוף נבער, והתייחסו לבגין ולהוראותיו לצבא בהתאם. מרגע שנשמט השטיח מתחת לרגלי הממלכתיות — החל היחס לצבא להשתנות.

דוגמה לכך אפשר למצוא במאמר שכתב עמוס עוז לניו־יורק טיימס ב־1982, ובו תיאר את השינוי שחל בעקבות המהפך:

תחת ממשלת בגין, יותר ויותר צעירים ישראלים מרגישים חסרי מנוחה ולא מרוצים מנקודות המבט שלהם במדינת לאום קטנה ומיליטנטית החמושה מכף רגל ועד ראש, מכוונת לרגשות תנ"כיים מעורפלים ומחויבת לפונדמנטליזם דתי מימי הביניים... יש טעם חמוץ ומר לרבים מבניה ובנותיה של ישראל.

כלומר, הגם שבימי בן־גוריון מדינת ישראל הייתה מיליטנטית לא פחות, איש לא חש "חוסר מנוחה" ולא "טעם חמוץ"; אלו התחילו רק בעליית בגין לשלטון. המדיניות של בגין היא מיליטנטית ולכן אין לה לגיטימציה ציבורית רחבה כפי שהייתה למדיניות הממשלות שלפני המהפך. ומי מתנגד לה? עוז ממשיך:

צעירים, הרוב המכריע של הקהילה האינטלקטואלית, התנועה הקיבוצית ורבים מהאמנים וההוגים גילו מחדש את הקסם הסודי של החזונות המקוריים. יש מהלך תת־קרקעי לקראת הערכה מחדש מרחיקת לכת. תנועת "שלום עכשיו", באמונתה שסיפוח השטחים הכבושים יהיה הרה אסון למרקם החברתי של ישראל, היא רק קצה הקרחון.5

לדידו של עוז, ישראל תחת שלטון הימין הפכה בן־לילה ל"מיליטנטית", ואילו מי שהובילו את המלחמות עד כה — הקהילה האינטלקטואלית, הקיבוצים, המושבים וההוגים — כל אלו אינם מיליטנטיים. החלפת השלטון סייעה להם לראות את האור, והם מחויבים כעת לתפיסה הנאורה ורודפת השלום ברוח תנועת שלום עכשיו.

מכיוון שהמהפך השלטוני נתפס בקרב השמאל כמתקפה, תגובת־הנגד המתבקשת הייתה ציפוף שורות בתוך מחנה השמאל. כך הוויכוחים האידיאולוגיים בתוככי השמאל נדחקו הצידה, ופינו את מקומם לטובת איחוד המחנה נגד האויב המשותף:

כשתנועת העבודה איבדה לראשונה בתולדות המדינה את השלטון, התחברו כל הפלגים האופוזיציוניים — מפלגת העבודה, מרצ, חד"ש — תחת קורת גג אחת, שהפכה עכשיו למגדירת זהות: "השמאל". ארגון החזית המשותף היה תנועת שלום עכשיו, שהגיעה לשיא השפעתה כאשר איחדה את כל הפלגים בהפגנת הענק בספטמבר 1982, אחרי הטבח בסברה ושתילה. הפלמ"ח עבר לפיקודו של "ראש ממשלה ששמו בייגין"6 וההרגשה הייתה, כפי שניבא יעקב חזן שלושים שנה קודם, שהדבר בלתי נסבל.7

חילופי השלטון הדרמטיים ב־1977 היו אפוא הטריגר לפוליטיזציה של צה"ל ולהפיכת הצבא ל"כלי משחק" בוויכוח הציבורי — מהלך שלא התרחש בבת אחת, ושהיו שותפים לו גורמים פוליטיים ואזרחיים כאחד.

בקיעים: הפצצת הכור בעיראק וארגוני החברה האזרחית

ההתנגדות לפעילות הצבאית של ממשלת בגין זכורה בעיקר כפעילות נמרצת נגד מלחמת לבנון הראשונה, אך בפועל היא החלה עוד לפני כן.

נקודת המבחן הראשונה והדרמטית הייתה עם השמדת הכור הגרעיני בעיראק בהפצצת חיל האוויר, כשלושה שבועות לפני בחירות 1981. הפעולה נתפסה בציבור הישראלי כהגנתית וככזו שאין ברירה אלא לבצעה בטרם יהיה מאוחר מדי, אך היא גונתה בפי גורמים רבים ברחבי העולם. האופוזיציה בראשות יו"ר המערך דאז, שמעון פרס, הצטרפה לביקורת, והאשימה את בגין שבחר להפציץ בעיראק מתוך שיקולים פוליטיים של טרום־בחירות.

אם במציאות הפוליטית של המאה ה־21 הגינויים הללו נראים הגיוניים, זה רק כי התרגלנו אליהם; אך עד למהפך 77' הימין תמך מספסלי האופוזיציה בפעילות הצבאית שהובילו מפלגות השמאל שהרכיבו את הממשלה. אחרי המהפך המסורת הזו ננטשה, ותמיכה בפעולות הצבאיות של הממשלה הפכה לעול.

בגין היה יכול להתמודד עם הביקורת מן העולם, אך נפגע מאוד מהביקורת הפנימית. הוא ואריאל שרון חשבו שבענייני ביטחון לאומי הם יקבלו תמיכה מהאופוזיציה, אך נכזבו:

בגין היה המום מההאשמה. במשך 29 שנים הוא ומפלגתו גיבו את הממשלות בעת מלחמות ופעולות צבאיות — ב־1948 ובשנות החמישים בזמן פעולות התגמול ובמבצע קדש. ב־1967 הוא הצטרף כשר בלי תיק לממשלתו של אשכול, ובמהלך מלחמת יום כיפור שמר על לויאליות ונתן גיבוי לממשלה, והנה עכשיו הוא מואשם בכך שסיכן את הטייסים, והיה מוכן לסבך את ישראל בגלל שיקולי בחירות. "אני אשלח בחורים יהודים לסכנת מוות או שבי, שהוא גרוע ממוות?", שאל בגין, "האם אני אשלח בחורים שלנו לסכנה כזאת למען בחירות?"8

מחלוקת כזו, בנושא העומד בבסיס הביטחון הלאומי של ישראל, הייתה בגדר רעידת אדמה. במעשה הזה המערך סימן את תחילת הכרסום בלגיטימציה של ממשלת הימין להפעיל כוח — דבר שילך ויתעצם עד כדי המחאה הציבורית בימי מלחמת לבנון הראשונה.

לא רק המערכת הפוליטית סערה והתקשתה להשלים עם חילופי השלטון. המהפך חולל מפנה של ממש ויצר גם גל של התנגדות אזרחית לממשלה החדשה, שבא לידי ביטוי בהקמת ארגוני חברה אזרחית אקטיביסטיים, בועטים ובוטים. הארגונים האלו שמו להם למטרה להגשים שאיפות אזרחיות, פוליטיות וחברתיות באמצעות הפעלת לחץ על גורמי קבלת ההחלטות, והפכו לשחקן דומיננטי בשדה הפוליטי הישראלי.

עובדה מעניינת היא שרוב הארגונים המתנגדים להמשך הנוכחות הישראלית מעבר לקו הירוק לא הוקמו בסיום מלחמת ששת הימים, כמתבקש, וגם לא בסוף מלחמת ההתשה או בשוך רעמי התותחים במלחמת יום כיפור, אלא רק לאחר מהפך 77'. למשל, תנועת שלום עכשיו — האייקון של ארגוני השמאל הישראלי — מגדירה את עצמה באתר האינטרנט שלה כ"תנועת שמאל ציונית השואפת להבטיח את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ופועלת כדי לקדם את הפתרון היחיד שיאפשר זאת — הקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967 לצידה של מדינת ישראל". אף שהתנועה רואה בגבולות 1967 מכשול בדרך לשלום, היא הוקמה רק ב־1978, יותר מעשור לאחר מלחמת ששת הימים — אך שנה אחת בלבד לאחר המהפך.

ארגון השמאל "בצלם" הוקם רק ב־1989, יותר משני עשורים אחרי מלחמת ששת הימים. ארגון "רופאים לזכויות אדם" הוקם שנה לפני כן, ב־1988. חריגה בנוף ארגוני השמאל היא "האגודה לזכויות האזרח", שהוקמה ב־1972. כך, ארגוני החברה האזרחית הגדולים מצד שמאל לא קמו כתגובה למלחמת ששת הימים אלא כתגובה למהפך 77'. המרחב האזרחי, שהיה דל בעמותות אזרחיות־פוליטיות כשהשמאל היה בשלטון, התמלא במהירות. בהמשך הדרך, כפי שנראה בפרקים הבאים, יובילו הארגונים הללו שינויים מהותיים ויקדמו אג'נדות שמאל רדיקליות בתוככי צה"ל.

שבר: מלחמת לבנון הראשונה

זה לא ראש הממשלה שלנו, לא שר הביטחון שלנו וגם לא הרמטכ"ל שלנו. זה כבר לא הצבא שלנו. ואם מישהו שם חושב שאנחנו נמשיך להיות חיילים שנוציא לפועל את הזיות הימין — אז הוא טועה. זו העת לסרב. לא אנו ולא בנינו חיילים של השלטון הזה. יש להחזיר את הצבא לכוחות שהנהיגו תמיד ולדרך הנכונה. ואם לא מבחוץ — אז מבפנים.

(שמואל, חבר "הורים נגד שתיקה", פברואר 1983)9

התהליכים הפוליטיים והאזרחיים שיצאו לדרך בקרב השמאל הישראלי אחרי מהפך 77' הגיעו לשיא במלחמת לבנון הראשונה. לראשונה בתולדות מדינת ישראל הובעה התנגדות אזרחית לקיומה של מלחמה — תוך כדי הלחימה, באופן פומבי ורחב.

הטרור הפלסטיני התבסס בלבנון כבר בשנות השבעים, לאחר שארגוני הטרור גורשו מירדן ב־1970 במהלך "ספטמבר השחור". בשנים שלאחר מכן ספגה ישראל פיגועים קשים שנצרבו בזיכרון הלאומי: הטבח במעלות במאי 1974, הפיגוע במלון סבוי במרץ 1975 והקש ששבר את גב הגמל — פיגוע כביש החוף במרץ 1978. בסוף החודש יצא צה"ל למבצע ליטני, במטרה לשים סוף לטרור הפלסטיני היוצא מלבנון. המבצע זכה לתמיכה ישראלית מקיר לקיר בשל היותו ממוקד, תכליתי ובעיקר קל להצדקה; הטרור הקשה לא הותיר ברירה. לאחר שצה"ל הגיע עד נהר הליטני וחיסל 300 מחבלים, הוצב בדרום לבנון כוח יוניפי"ל ("כוח האומות המאוחדות הזמני בלבנון") של האו"ם.

אך האו"ם אכזב: באפריל 1979 רצח המחבל סמיר קונטאר בנהריה את דני הרן ושתי בנותיו; באפריל 1980 השתלטו מחבלים על בית התינוקות בקיבוץ משגב־עם ורצחו תינוק, חייל ואחד מתושבי הקיבוץ; ובמשך כל השנים הללו, קטיושות נורו תדיר על יישובי הצפון והכניסו אלפי אזרחים ישראלים למקלטים פעם אחר פעם.

הציבור הישראלי חש שהגיעו מים עד נפש. כבר במאי 1982 נערך צה"ל לפעולה צבאית נרחבת בלבנון; ההתנקשות בחייו של שגריר ישראל בבריטניה שלמה ארגוב, ב־3 ביוני 1982, הכריעה את הכף. ביום שישי, 4 ביוני 1982, תקף חיל האוויר תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון. אש"ף מצידו הגיב בהפגזה כבדה של יישובי הצפון בכ־500 רקטות ופגזים, ואת כדור השלג כבר לא היה אפשר לעצור. המלחמה החלה.

בתוך זמן קצר החלו לפעול תנועות מחאה נגד המלחמה. חלקן הוקמו אד־הוק, וחלקן קמו זמן קצר קודם לכן במטרה להתנגד לנוכחות הישראלית ביהודה, שומרון וחבל עזה, והמירו את פעילותן למחאה נגד המלחמה. בתוך תקופה קצרה חוותה מדינת ישראל פריחה עצומה בכל הקשור להקמת עמותות פוליטיות וייסוד ארגונים חוץ־פרלמנטריים: חיילים נגד שתיקה, נשים נגד שתיקה, אמהות נגד שתיקה, הורים נגד שתיקה, תנועת שלום עכשיו ותנועת "יש גבול". הקשר בין ההתנגדות למלחמה להתנגדות לממשלה היה ברור. הוועד נגד המלחמה בלבנון וחיילים נגד שתיקה הבהירו ש"לא יצייתו לפקודות שלא יזכו לברכת הממסדים הפוליטיים שהם משתייכים להם" (הארץ, 8 במאי 1983);10 כלומר: הארגונים מתנגדים עקרונית למלחמה שמנהלת ממשלת ימין.

ההתנגדות הציבורית קיבלה ביטוי מיידי בתקשורת. עם התארכות המלחמה התקיימו גם הפגנות גדולות שקראו לעצירתה. אך התופעה המסמלת יותר מכול את הפיכתו של צה"ל לכלי משחק בקרב הפוליטי הייתה הסרבנות.

רבים מהסרבנים הסבירו את החלטתם ככזו שהתקבלה על בסיס מוסרי. לטענתם, במלחמה שמתנהלת מול ארגון טרור ולא מול צבא מסודר קשה להבחין בין לוחמים לאזרחים, וקשה לשמור על טוהר הנשק. עוד טענו חלק מהסרבנים שלא היה איום קיומי על ישראל שמצדיק מלחמה, ושלפני שיוצאים למלחמות יש למצות חלופות אחרות, בלתי אלימות. פרופ' רות לין, שחקרה את הנושא, הסבירה שמלחמת לבנון הייתה המלחמה הראשונה שפרצה לאחר שנחתם הסכם השלום עם מצרים: ההסכם יצר תחושה שהשלום נמצא בהישג יד "אם רק נרצה", ושיש חלופות נוספות מלבד המלחמה.11

ויכוח נוסף על צדקת המלחמה נסב בעיקר ביחס לקו הקילומטר הארבעים: בראשית הלחימה הבהירו בכירי הממשלה והצבא שייכנסו ללבנון רק עד למרחק זה, אך בהמשך "הוגמש" הקו משיקולים צבאיים ומדיניים. כבר בישיבה שהתקיימה לפני פרוץ המלחמה הבהיר אריאל שרון שאין מחוייבות לסיים את המלחמה בקילומטר הארבעים:

מטרת הפעולה היא לטהר את השטח בטווח של ארבעים קילומטר מכל נקודה בגבול הצפון של ישראל. האם באופן ברור בכך תסתיים המערכה? אינני בטוח שכך היא תסתיים.12

על טענת "הרמייה" שהופנתה כלפי הממשלה והצבא ענה בגין:

זהו קרב. מה הם רוצים? אפשר למדוד בסרגל קו בשדה הקרב? ...לא אומרים: אולי טעו, אולי נאלצו. אלא אומרים: מרמים.13

הטענות הללו, מוסריות ומבצעיות כאחד, היו הרקע לסרבנותו של אלי גבע, מפקד חטיבה 211 בשריון שסירב להשתתף בפעולת הפריצה לביירות מחשש לפגיעה גדולה בכוחותינו ובאזרחים בלתי מעורבים. גבע סבר שהמהלכים שמתכננים הצבא והממשלה, והמלחמה בכללה, אינם שווים את מחיר הדמים שהוא העריך שעשוי להידרש. חודשיים לאחר מכן, בספטמבר 1982, פרש עמרם מצנע מתפקידו כמפקד המכללה הבין־זרועית לפיקוד ולמטה (פו"ם) והצהיר שזהו מעשה מחאה פוליטי. הסרבנות של השניים זכתה לתמיכה ציבורית ותקשורתית. גורמים בממשלה חששו שהם גרמו נזק משום שעודדו סרבנות פנים־צה"לית, ולכן נמנעו מלהעניש אותם, מחשש שעונש, בצירוף תמיכה תקשורתית, עלול לגרור סרבנות חריפה יותר.14 פעולותיהם של הקצינים הבכירים שסירבו להשתתף בלחימה, או שהשתמשו במעמדם הצה"לי כדי להשפיע על החלטות הממשלה, גררו מקרי סרבנות נוספים של חיילים וקציני מילואים.15 הסרבנות הובילה כמובן גם לפגיעה מבצעית. למשל, צווי גיוס שהיו צריכים לצאת לחטיבת מילואים בצנחנים ביולי 1982 בוטלו, מחשש שלא כל החטיבה תיענה לצווים;16 פעולת הפריצה לביירות בוטלה לאחר סירובו של אלי גבע להוביל בה את חייליו;17 פרופ' לין אף קובעת שתופעת הסרבנות היא זו שהובילה להפסקת הלחימה בלבנון.18

אומנם, תופעת הסרבנות לא החלה במלחמת לבנון; הזכרנו כבר איך יעקב חזן, יושב ראש מפ"ם, נהג לאיים על בן־גוריון בסרבנות בכירי צה"ל המפ"מניקים. בזמן כהונתה של גולדה מאיר התפרסם "מכתב השמיניסטים", שבו כתבו תלמידי כיתה י"ב שלא ירגישו בנוח להתגייס לצבא כל עוד הממשלה לא חותרת לשלום. עם זאת, שום ביטוי סרבנות שקדם למהפך 77' לא דמה לביטויי הסרבנות שהופיעו לאחריו, וזאת בשל הכמות, הארגון ובעיקר העיתוי של הסרבנות — תוך כדי לחימה.

לפעילות התומכת בסרבנות של ארגוני החברה האזרחית הייתה השפעה גם על המתרחש בתוך צה"ל: "מלחמת לבנון היא המלחמה הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שבה נחשף החייל הבודד לאפשרות קבלת תמיכה מקבוצת מחאה ששמה יש גבול, אשר הצדיקה סרבנות ועודדה אותה".19 בעצומה שפרסמה התנועה בזמן המלחמה, חבריה מחו נגד "הכיבוש" וציינו שלא לשם כך התגייסו לצה"ל. בריאיון שנערך בזמן המלחמה מתח המרואיין קו נוסף בין הסרבנות ובין זהותה הימנית של הממשלה:

אני חבר תנועת השמאל כבר זמן רב, והרעיון של סירוב "התבשל" במוחי כבר הרבה זמן. יש לי תסכול מתמשך בכל אשר קשור לשטחים הכבושים... מבחינה זו איני יוצא דופן מבין אלו שלא סירבו... את חייבת להבין שהסירוב פתר הרבה בעיות לשמאל: במשך 16 שנה הייתה תחושה מתמשכת של חוסר שביעות רצון, והיו מעט דרכים אפקטיביות לשינוי, ולמעשה אפיקי הפעולה נחסמו לאט־לאט... הנה עוד הפגנה, עוד צעדה ליישוב בשטחים... עכשיו, כאשר את מראיינת אותי, יש מהומה רבה באשר לסרבנות, אבל לפחות בהתחלה זה היה מקור הנאה לשמאל, שהנה יש באפשרותו לבצע פעולה ברורה ונראית לעין, בעוד הימין בשלטון.20

למעשה, עידוד הסרבנות על ידי תנועות מסודרות וארגוני החברה האזרחית הפכו אותה ל"חלק מארגז הכלים של ההתנהגות הפוליטית... על מנת להשפיע על עיצוב המדיניות הביטחונית".21 סיכם זאת היטב מי שהיה העורך הראשי של ידיעות אחרונות, הרצל רוזנבלום, שכתב לאחר מלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1983: "אילו היה עתה בשלטון המערך לא היו קמים אצלנו לא 'יש גבול' ולא 'אין גבול' ולא 'אמהות מוחות'".22

האמת צריכה להיאמר: הצבא מעולם לא היה נקי מפוליטיקה. למעשה, בימיו הראשונים היה הזיהוי הפוליטי שלו מובהק יותר מאשר בימים אלו. השדרה הפיקודית הבכירה שלו הייתה מזוהה לחלוטין עם מפלגות השמאל הישראלי — מפ"ם ומפא"י. אלא שהאופוזיציה הימנית לא חשבה להתנגד לפעילות צה"ל, בעוד שעם חילופי השלטון הפכה התופעה למקובלת וזכתה לתמיכתן של האליטות המודחות.

ההתנהלות של ארגוני השמאל האזרחיים בזמן מלחמת לבנון הראשונה הובילה לא רק לערעור התמיכה בצה"ל אלא גם לירידה במוטיבציה לגיוס אצל צעירים:

השינוי העמוק ניכר בתשובות לשאלות יותר ספציפיות, כמו "האם אתה מעוניין לשרת ביחידה קרבית". כאן יש נפילה, מ־70% אז ל־50% בסוף שנות השמונים.

בפירוק למגזרים, התמונה מעניינת ומדאיגה עוד יותר: הירידה בקרב החילונים גדולה מאוד, מ־60% ל־48%, ואילו בין הדתיים נמצאה דווקא עלייה קטנה — מ־67% ל־68%. בקרב בני הקיבוצים החילונים חלה ירידה דרמטית עוד יותר, של כ־29%.23

המוטיבציה לשירות קרבי בצה"ל פחתה בגלל שלוש סיבות: הירידה בערכה של האידאולוגיה הציונית, השחיקה בהערכה הציבורית לצה"ל ותהליך השלום.24 אין ספק שמרגע שצה"ל הפך בעיני האליטה השמאלית בישראל מגוף שיש עליו הסכמה לאומית רחבה לגוף שמייצג את מפלגת השלטון החדשה ושיש להתנגד אליו, מובן שהדבר פגע גם במוכנות להתגייס. הפוליטיזציה גרמה לרבים לחוש כי הצבא כבר לא "שלנו" אלא "שלהם", ולכן יש להתנגד לפעולתו, ולאחר מכן לנסות להשתלט עליו מחדש.

קבוצות שמאל הפועלות בחברה האזרחית זיהו את הפוטנציאל לא רק לשלול מן הממשלה הנבחרת את הלגיטימציה של הפעלת הכוח, אלא גם "לשמש קבוצת וטו פנים־צבאית ולהוביל בכך לשינוי אופי המשימות ומדיניות הביטחון".25 צה"ל נעשה פגיע לחדירת אג'נדות רדיקליות — בין מבחוץ על ידי גופים אזרחיים, בין מבפנים על ידי דמויות וגופים צבאיים שמאפשרים (לעיתים במכוון ולעיתים בבלי דעת) לאידיאולוגיות הללו להשפיע על הצבא.

מהפכה זוחלת: מאז ועד היום

מהפך 77' לא היה נקודת מפנה רק בעלייתו של מחנה הימין לשלטון, אלא גם בשינוי תפיסותיו המדיניות, הביטחוניות, הצבאיות ואף החברתיות של השמאל. במובן הזה, המהפך פתח את הדלת לתפיסות פוסט־הרואיות. המושג הזה, המזוהה עם ההוגה הצבאי אדוארד לוטוואק, מכוון לכך שצבאות של מדינות מערביות ודמוקרטיות זנחו את התפיסות הקלאסיות של המלחמה והתמכרו לאשליית מלחמה שיש לה שני דגשים בלבד: להרוג כמה שפחות ולהיהרג כמה שפחות.

החוקים החדשים של המלחמה, החלים על כל המדינות המתקדמות, התבהרו לאט, אך כעת הם כבר ברורים דיים. החוק הראשון קובע שמשפחות החיילים, כלי התקשורת ובסופו של דבר גם הממשלות אינם מוכנים לקבל אבדות בנפש — ולו מעטות — כתוצאה מלחימה. זאת גם כשמדובר בלחימה להשגת מטרות צבאיות חשובות... החוק הראשון של המלחמה הפוסט־הרואית הוא מגביל מאוד, על אף כל מה שאפשר לעשות באמצעות הפצצות מנגד ללא נפגעים... יתר על כן, למלחמה פוסט־הרואית יש חוק שני: יש סובלנות מעטה מאוד גם לנפגעי האויב. הפצצה ישירה של אוכלוסייה אזרחית של האויב כמובן אינה באה עוד בחשבון... אולם כאשר אפילו מספר קטן של אבדות מקריות ולא רצויות (פגיעה סביבתית) אינן קבילות על דעת הציבור בעורף, התוצאה היא שאי אפשר להפציץ אפילו מטרות בעלות חשיבות רבה, אם הן ממוקמות בתוך אזור עירוני צפוף... החוק השני למעשה מגביל הרבה יותר: הוא מוציא מכלל אפשרות לא רק הרג של אזרחים, אלא גם הרג של אנשי צבא.26

כשהתפיסות האלו, שקודמו בשלל דרכים ואמצעים כפי שנלמד בפרקים הבאים, הפכו לאמת המידה הצה"לית להפעלת הכוח, התחוללה מהפכה של ממש בלב ליבו של הצבא — בלי שהיה צורך לירות ולו כדור אחד.

כל אחד מפרקי הספר שלפניכם משקף רכיב אחד בתהליך הכולל שעבר צה"ל בשלושים השנים האחרונות, שבהן שינה את פניו; אך מטרתו של הספר אינה רק להסתפק בהבנת כל אחד מהרכיבים בפני עצמו, אלא לטעון לקיומו של מנגנון עקבי בצה"ל: תהליך קבלת ההחלטות לגבי כל אחד מהרכיבים הושפע מאג'נדות רדיקליות שחדרו לכל הרמות הצבאיות — טקטיות, מערכתיות ואסטרטגיות.

לצורך כתיבת הספר ערכתי מחקר רב־תחומי וביצעתי ראיונות רבים עם חיילים וקצינים ששימשו בתפקידי מפתח בנושאים שעל הפרק, חלקם בעלי הדרגות הגבוהות ביותר בצה"ל. יש לשער שחלק מהחומרים יפתיעו גם את מי ששירתו בתפקידים בכירים עד לא מזמן. כל המידע שאספתי גובש לכדי כרוניקה הפורשת בפני הקורא את שינויי העומק שעבר צבא ההגנה לישראל בעשורים האחרונים. השתדלתי לשמור על שפה נגישה, נטולת ז'רגון צבאי שעלול להקשות על הקורא, כיוון שאני מאמינה שגם אזרחים "רגילים" צריכים להיות שותפים בדיון על ביטחון ישראל ותפקידו של צה"ל. הספר לא מבקש חלילה לחבוט בצה"ל אלא לצלצל בפעמון השכמה. הוא שואף להראות כיצד כוונותיהם הטובות של בכירי הצבא והרצון להשתפר הזמינו אל תוככי צה"ל גורמים שבסופו של דבר החלישו את צה"ל ופגעו בעוצמתו הצבאית.

צבא נחוש וחזק הוא תנאי לקיומה של מדינת ישראל. מאז הקמתו היו חיילי צה"ל ומפקדיו לסמל של מסירות ונתינה למען המדינה, המממשים יום־יום ושעה־שעה את הערך הנעלה של שמירה על קיום המדינה היהודית. היכרות עם התהליכים ההיסטוריים והחברתיים שיתוארו בספר הזה עשויה לתת בידי המפקדים המובילים את צה"ל, ובידי מקבלי ההחלטות בכל הדרגים, כלים להגביר את יכולתו של צה"ל לעמוד במשימותיו — ובראש ובראשונה הניצחון בשדה הקרב.

הספר הזה לא היה רואה אור לולא השותפים הרבים והנהדרים לאורך הדרך, ואני רוצה להודות מעומק הלב לכולם:

לרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט, לרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, לסגן הרמטכ"ל לשעבר חבר הכנסת יאיר גולן, לאלוף במיל' צ'יקו תמיר, לאלוף במיל' אודי שני, לאלוף במיל' וחבר הכנסת אלעזר שטרן, לאלוף במיל' מנדי אור, לתא"ל במיל' גילה כליפי־אמיר, לאל"מ במיל' יהודה וגמן, לאלוף במיל' ח"כ אלעזר שטרן, לד"ר יגיל הנקין ולד"ר יוג'ין קונטרוביץ'. את הפרק השני של הספר לא הייתי כותבת לולא עזרתם הנדיבה של חנן שי ובני עמידרור, ואם יש דבר שמצער אותי עם סיום הכתיבה, זה העובדה שהיו לי הרבה יותר שעות עם בני עמידרור מרוב הקצונה הבכירה בצה"ל.

הספר הזה לא היה רואה אור לולא עזרתם וסיועם של אנשי ארגון "עד כאן", שבמשך שנים עמלו על איסוף מידע וניתוח של המגמות בצה"ל. המחקרים החשובים שלהם היוו את התשתית לכתיבת חלקים נרחבים בספר.

תודה גם למי שעדיין משרתים במערכת הביטחון או יצאו ממנה ומעדיפים לשמור על שמם חסוי. הנכונות לדבר ולהיחשף איננה מובנית מאליה.

1 ראו למשל רות גביזון, המהפכה החוקתית: תיאור מציאות או נבואה המגשימה את עצמה? המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1998, עמ' 86; שניר גולדפינגר, התהליך החוקתי בישראל — ביוגרפיה של מאבקי כוח, אינטרסים ושליטה, תזה לשם קבלת תואר מוסמך באוניברסיטה הפתוחה, 2016; ועוד רבים.

2 אודי לבל, "שמאל ימין שמאל", בתוך: מאלטלנה ועד הנה: גלגולה של תנועה — מחרות לליכוד. עורך: אברהם דיסקין, הוצאת כרמל, ירושלים, 2011, עמ' 229. להלן: לבל.

3 אמנון לורד, "האהבה שאינה מעיזה לקרוא לעצמה בשם", מרכז אריאל למחקרי מדיניות, גיליון 96, 2004, עמ' 44. להלן: לורד.

4 לבל, עמ' 229.

5 Amos Oz, "Has Israel Altered Its visions?", The New York Times, 11 July 1982.

6 הכוונה היא לדברים שאמר יעקב חזן, יו"ר מפ"ם שלושים שנה קודם לכן. הדברים נאמרו דווקא במהלך חלופת מהלומות פוליטיות בין חזן לבן־גוריון בקשר לקצינים וחיילים חברי מפ"ם ששירתו בצה"ל, וחזן רצה להדגים שהם אינם מרגישים משויכים לצה"ל, אלא למפלגה.

7 לורד, עמ' 47.

8 גלעד שרון, אריק שרון: חייו של מנהיג, הוצאת מטר, תל־אביב, 2011, עמ' 228 (להלן: שרון).

9 לבל, עמ' 228.

10 שם, עמ' 234.

11 רות לין, "סרבנות מטעמי מצפון — מדוע דווקא במלחמת לבנון?", עיונים בחינוך, 49/50, הוצאת אוניברסיטת חיפה 1989, עמ' 57. להלן: לין.

12 שם, עמ' 249.

13 שרון, עמ' 260.

14 לבל, עמ' 238; לין, עמ' 55.

15 לין, עמ' 56.

16 לבל, עמ' 235.

17 לבל, עמ' 238.

18 Ruth Linn, Not Shooting and Not Crying: psychological Inquiry into Moral Disobedience, Westport: Greenwood, 1989, p. 34.

19 לין, עמ' 58.

20 לין, עמ' 59.

21 אודי לבל ואיתן אורקיבי, "חיילים פטורים ב'צבא הרגישות החדשה': דעת הקהל הישראלית־יהודית ביחס לסרבנות צבאית סלקטיבית — על 'ניהול שונות' כאסטרטגיה פרו־הגמונית", תרבות דמוקרטית, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן 2018, עמ' 47.

22 פורסם בעיתון ידיעות אחרונות, 3 ביוני 1983.

23 יורם פרי, "אליטה צבאית חדשה", בתוך: אליטות חדשות בישראל, עורכים: אליעזר בן־רפאל ויצחק שטרנברג עם משה ליסק, בנימין נויברגר, חוה עציוני־הלוי וגבי שפר. הוצאת מוסד ביאליק 2007, עמ' 124.

24 שם, עמ' 122.

25 לבל, עמ' 248.

26 אדוארד לוטוואק, "מלחמה פוסט־הרואית", מערכות 374–375, הוצאת צה"ל 2001, עמ' 7–9.