פריקונומיקס

הערת הבהרה

הכלכלן הצעיר המבריק ביותר באמריקה — כך לפחות סבורים רבים מעמיתיו המבוגרים — בלם את מכוניתו לפני רמזור אדום בחלקה הדרומי של שיקגו. היה זה יום שטוף שמש באמצע חודש יוני. המכונית שבה נהג, שברולט קבלייר ירוקה, ידעה ימים טובים יותר. לוח המחוונים שלה היה מאובק, החלון לא נסגר לגמרי, וברגע שהיא עלתה על הכביש המהיר השמיע המנוע חרחור עמום.

אולם בינתיים המכונית היתה שקטה, וכמוה גם הרחובות בשעת הצהריים: תחנות דלק, בטון לכל מלוא העין ובנייני לבֵנים בעלי חלונות מעץ לבוד.

גבר מזדקן חסר בית התקרב. בשלט שהחזיק בידו נכתב כי אין לו בית וכי הוא מבקש כסף. הוא לבש מעיל קרוע, עבה מדי ליום החם הזה, וחבש כובע בייסבול אדום ומזוהם.

הכלכלן לא נעל את דלתות המכונית וגם לא התקדם ולוּ בסנטימטר. הוא גם לא תר בכיסיו אחר מטבעות. הוא רק התבונן, כאילו ישב מאחורי זכוכית חד־כיוונית. לאחר זמן־מה המשיך חסר הבית בדרכו.

״היו לו אוזניות לא רעות," אמר הכלכלן בעודו מתבונן במראה הפנימית. ״יותר טובות משלי, בכל אופן. אבל חוץ מזה לא עושה רושם שיש לו נכסים רבים."

סטיבן לוויט נוטה לראות דברים בצורה שונה לא רק מן האדם הממוצע, אלא גם מן הכלכלן הממוצע. זו תכונה נפלאה או אופי מעצבן — תלוי מה דעתכם על כלכלנים.

מגזין הניו יורק טיימס, 3 באוגוסט 2003

בקיץ 2003 שלח מגזין הניו יורק טיימס את סטיבן ג׳ דַבְּנֶר, סופר ועיתונאי, לכתוב כתבת דיוקן על סטיבן ד׳ לֶוִויט, כלכלן צעיר ומפורסם מאוניברסיטת שיקגו.

דבנר, שערך באותה עת מחקר לצורך כתיבת ספר על הפסיכולוגיה של הכסף, ראיין כלכלנים רבים וגילה שהאנגלית בפי רבים מהם נשמעת כאילו היתה שפתם הרביעית או החמישית. לוויט, שזכה אותה שנה בפרס ג׳ון בֵּייטס קלארק (המוענק פעם בשנתיים לכלכלן האמריקני הטוב ביותר מתחת לגיל 40), התראיין אצל עיתונאים רבים והתרשם כי חשיבתם לא לגמרי... בריאה, בשפתם של הכלכלים.

אולם הוא החליט שדבנר אינו אידיוט מושלם, ודבנר גילה שלוויט אינו סרגל חישוב מהלך על שתיים. העיתונאי התרשם עמוקות מן המקוריות שבעבודתו של הכלכלן ומכישרונו המיוחד להסבירה. למרות שורת התארים המרשימה של לוויט (תואר ראשון מאוניברסיטת הרווארד, תואר דוקטור מ־MIT, ועוד אוסף נכבד של פרסים ותעודות הוקרה) היתה גישתו לכלכלה לא שמרנית בעליל. דומה היה שאין הוא בוחן את הדברים מנקודת מבט אקדמית אלא מזו של אדם פיקח וסקרן החוקר תחום חדש. אולי כיוצר סרטים דוקומנטריים או כמומחה מז"פ (מחלקה לזיהוי פלילי) או כסוכן הימורים השולח את ידו בעיסוקים מגוונים, החל בספורט ובפשע וכלה בתרבות הפופ. הנושאים הכספיים העולים בדעתם של מרבית בני האדם כאשר הם חושבים על כלכלה לא עניינו אותו; באלה הפגין ענווה. ״אני לא מבין גדול בכלכלה," הוא אמר לדבנר בשלב כלשהו, בעודו מסלק את שערו מעל עיניו. ״אני לא טוב במתמטיקה, אני לא מבין הרבה באקונומטריקה, ומלבד זאת אני לא מסוגל לפתח תיאוריות. תשאל אותי אם הבורסה עולה עכשיו או יורדת, תשאל אותי אם המשק עומד לפני צמיחה או האטה, תשאל אותי אם דפלציה היא דבר טוב או רע, תשאל אותי על מסים — אם הייתי אומר לך שאני מבין בנושאים אלה, זה היה שקר מוחלט."

לוויט מתעניין בבעיות היומיום, וחקירותיו הן חגיגה לכל מי שרוצה לדעת כיצד פועל העולם. גישתו הייחודית מצאה ביטוי במאמר שפרסם דבנר לאחר אותו ריאיון:

לוויט סבור כי הכלכלה היא מדע המציע כלים נפלאים להגיע לתשובות, אך חסרות בו שאלות מעניינות. כישרונו המיוחד של לוויט הוא לשאול שאלות כאלה. לדוגמה: אם סוחרי סמים מרוויחים כל כך הרבה כסף, איך ייתכן שהם עדיין גרים עם אִמם? מה יותר מסוכן, אקדח או בריכת שחייה? מה הביא לצניחת שיעורי הפשע בעשור האחרון? האם סוכני נדל"ן באמת פועלים בתום לב לטובת לקוחותיהם? מדוע מעניקים הורים שחורים לילדיהם שמות העלולים לפגוע בסיכוייהם להצלחה מקצועית? האם מורים בבתי ספר מרמים כדי לעמוד בציונים הגבוהים שיש להשיג? האם ספורט הסומו מושחת? וכיצד חסר בית בבגדים מרופטים יכול להרשות לעצמו אוזניות ב־50 דולר?

אנשים רבים — כולל חלק ניכר מעמיתיו — אינם סבורים שלוויט עוסק בכלכלה. אולם לאמיתו של דבר הוא זיקק מדע עגמומי למדי ויצק בו מחדש את תכליתו המקורית: ההבנה כיצד אנשים משיגים את מה שהם רוצים. שלא כמו אקדמאים רבים, אין הוא חושש מלהשתמש בהבחנות אישיות ומוזרות, ואינו נרתע משימוש באנקדוטות ובסיפורים (אבל הוא פוחד מחשבון). הוא אדם הפועל על פי האינטואיציה. הוא בוחן בקפידה ערמה של נתונים כדי להפיק ממנה סיפור שאיש עדיין לא גילה. הוא מצליח למדוד תוצאה שכלכלנים ותיקים ממנו הכריזו כי היא בלתי ניתנת למדידה. הנושאים המעניינים אותו — אף שהוא טוען כי מעולם לא התנסה בהם בעצמו — הם מרמה, שחיתות ופשע.

בסקרנותו העזה של לוויט נדבקו גם אלפים מקוראי הניו יורק טיימס. הוא הוצף בשאלות ובקושיות, בחידות ובבקשות — שהופנו אליו מחברת ג׳נרל מוטורס, מן הניו יורק יֶנקיז ומסנטורים אמריקנים, וגם מאסירים, מהורים ומגבר שבמשך עשרים שנה ניהל רישומים מדויקים של מכירות הכעכים שלו. אלוף לשעבר של הטור דה פרנס פנה אל לוויט וביקש את סיועו כדי להוכיח שהמרוץ הנוכחי שטוף בסמים. סוכנות הביון המרכזית התעניינה לדעת כיצד ישתמש לוויט במאגרי נתונים על מנת ללכוד מלביני כספים וטרוריסטים.

כל הפונים הגיבו לעוצמת אמונתו של לוויט שהעולם המודרני, על אף שפע הבלבול, הסיבוך והרמאות המובהקת המאפיינים אותו, אינו מחוץ לתחום השגתנו ואינו נשגב מבינתנו. אם נשאל את השאלות הנכונות, יהפוך העולם הזה למרתק יותר. כדי שזה יקרה נדרשת צורת הסתכלות חדשה.

המו"לים בניו יורק ניסו לשכנע את לוויט לכתוב ספר. ״לכתוב ספר?" הוא השיב, ״לא מתאים לי לכתוב ספר." ניצבו בפניו מיליון חידות ולא היה לו זמן לכך. חוץ מזה, הוא לא חשב שהוא סופר. לכן הוא אמר שהוא לא מעוניין — ״אלא אם... דבנר ואני נעשה זאת יחד."

לא כל אחד מסוגל לעבוד בשיתוף פעולה. אולם שני אלה — להלן: שנינו — החליטו לשוחח כדי לראות אם יש סיכוי שספר כזה אכן יצליח. הגענו למסקנה שיש לזה סיכוי. אנחנו מקווים שתסכימו איתנו.