פרפר

 מחברת ראשונה “הדרך לעזאזל” בית המשפט

המכה היתה כל כך קטלנית, שלקח לי שלוש-עשרה שנים להתאושש ממנה. וזאת גם לא היתה סתם מכה, היו הרבה שותפים למכה הזאת.

ב-26 באוקטובר 1931, בשמונה בבוקר, הוציאו אותי מתא המאסר בקוֹנסיֶרזֶ’רי, שהייתי כלוא בו שנה. הייתי מגולח למשעי, לבוש יפה בחליפה מחויטת, בחולצה לבנה ועניבת פרפר. ההופעה שלי היתה אלגנטית.

הייתי בן עשרים וחמש ונראיתי בן עשרים. המראה ה”ג’נטלמני” שלי עשה כנראה רושם על השוטרים. הם התנהגו אלי באדיבות ואפילו הורידו לי את האזיקים. ישבנו על שני ספסלים באולם ריק, חמישה שוטרים ואני. הדלת הובילה לאולם בית המשפט. זה היה בפָּאלֶה דֶה ז’וּסטיס, בית המשפט העליון בפאריז. מזג האוויר היה אפרורי.

עמדו להאשים אותי ברצח. הסניגור שלי, עורך הדין רֶמוֹן אוּבֶּר, ניגש לברך אותי לשלום: “אין להם שום ראיה ממשית נגדך, אני מאמין שנזוכה.” ה”נזוכה” הזה העלה בי חיוך. אפשר לחשוב שגם הוא נאשם ושגם הוא ייענש אם תהיה הרשעה.

שומר אחד קרא לנו להיכנס. הדלתות נפתחו ונכנסתי לאולם ענקי, מוקף בארבעה שוטרים וסמל. כאילו כדי להכין אותי למכה, הכול היה צבוע בצבע דם: השטיחים, הווילונות, אפילו גלימות השופטים שעמדו לחרוץ את דיני היו אדומות.

“גבירותי ורבותי, בית המשפט!”

שישה גברים יצאו בזה אחר זה מדלת צדדית. ראשון צעד נשיא בית הדין ואחריו חמישה שופטים שמצנפת לראשם. הנשיא נעמד לפני הכיסא האמצעי והשופטים משמאל ומימין. הדממה באולם היתה מרשימה. כולם הוסיפו לעמוד, גם אני. אחר כך התיישב בית הדין ועמו כל הנוכחים.

הנשיא היה איש שמנמן, בעל לחיים ורודות והבעת פנים חמורה. הוא הסתכל עלי בלי לגלות שום רגש. קראו לו בֶּוֶון. בהמשך הוא ינהל את הדיונים בלי משוא פנים וייתן לכולם להבין, שבתור שופט מקצועי הוא לא לגמרי משוכנע בכנותם של העדים והשוטרים. לא, הוא לא יישא בשום אחריות למכה, הוא רק יודיע לי עליה.

התובע היה פּרָאדֶל. כל הסניגורים פחדו ממנו. הוא היה מוכר בתור ה”ספק הראשי” של הגיליוטינה ושל מושבות העונשין. פּרָאדֶל גילם את שאיפת הנקם של הציבור. המאשים הרשמי, שאין בו שום דבר אנושי. הוא ייצג את החוק, המאזניים היו בשליטתו, והוא עשה ככל יכולתו כדי שהם ייטו לטובתו. הוא היה גבוה, לפחות מטר שמונים, בעל עיניים של עוף דורס, והסתכל עלי מלמעלה למטה במבט יהיר. הוא לא הוריד את הגלימה, אבל הניח לפניו את המצנפת ונשען על ידיו שהיו גדולות כמו משוטים. טבעת הזהב שהיתה לו על האצבע הצביעה על כך שהוא נשוי, ועל הזרת הוא ענד בתור טבעת נוספת מסמר מלוטש של פרסת סוס.

הוא התכופף אלי קצת כדי להדגיש את שליטתו, וכאילו אמר לי: “בחורצ’יק, אם אתה חושב שתוכל לחמוק ממני, אתה טועה. לא רואים את זה, אבל הידיים שלי הן למעשה טופרים שיקרעו אותך לגזרים. אם כל הפרקליטים חוששים ממני ואם בבתי המשפט אני נחשב לתובע מסוכן, זה מפני שאני אף פעם לא נותן לטרף לחמוק.

“זה לא ענייני אם אתה אשם או חף מפשע. אני רק צריך לנצל את כל מה שיש נגדך: חיי הבוהמה שלך במוֹנמָרטר, העדויות שסחטה המשטרה וההצהרות של השוטרים עצמם. עם הטינופת המקוממת שהצליח לאסוף השופט-החוקר, אני בטוח שאני יכול לשכנע את המושבעים שאתה דוחה מספיק כדי שיעלימו אותך מן החברה.”

נראה לי בבהירות רבה שאני באמת שומע אותו מדבר אלי, אלא אם כן זה היה חלום בהקיץ, כי הטורף הזה עשה עלי רושם חזק:

“נאשם, אל תתנגד! ומעל לכול אל תנסה להתגונן: אני אשלח אותך ב’דרך לעזאזל’.”

“אתה לא מאמין במושבעים, אני מקווה? שלא יהיו לך אשליות, לשנים-עשר האלה אין מושג מהחיים.

“תסתכל עליהם, איך הם יושבים מולך בשורה. אתה רואה אותם טוב, את שנים-עשר הפרובינציאלים האלה שהובאו לפאריז מאיזה כפר נידח? כולם זעיר-בורגנים, גמלאים, סוחרים קטנים. מיותר לתאר לך אותם, חבל על הזמן. הרי אתה לא מעלה על דעתך שאֵלֶה מבינים אותך, את החיים שניהלת בפּיגָאל עשרים וחמש שנה. מבחינתם, פּיגָאל והפּלָאס בּלָאנש הן הגיהינום, ואנשי הלילה הם אויבי החברה. כל אחד מהם גאה עד השמים להיות מושבע בבית המשפט העליון. חוץ מזה, תאמין לי, הם מתוסכלים מהמעמד הזעיר-בורגני העלוב שלהם.

“והנה אתה מופיע להם, בחור צעיר ויפה. הרי ברור לך שאני לא אתבייש לתאר אותך בתור דון ז’ואן של מוֹנמָרטר. כך אני אהפוך את המושבעים האלה לאויבים שלך מההתחלה. התלבשת מהודר מדי, היית צריך לבוא בבגדים צנועים. בעניין הזה עשית שגיאה טקטית חמורה. אתה לא רואה כמה הם מקנאים בחליפה שלך? הם, את הבגדים שלהם קונים ב’סָמָריטֶן’ ובחיים, אפילו בחלום, לא הלביש אותם חייט.”

השעה היתה עשר והיינו מוכנים לפתיחת הדיונים. מולי ניצבו חמישה שופטים ותובע תוקפני שעמד להשקיע את כל הכישורים המקיאווליים שלו, את כל האינטליגנציה שלו, בשכנוע שנים-עשר החנוונים האלה - קודם כול שאני אשם, ואחר כך שגזר הדין לא יכול להיות אלא מאסר עולם עם עבודת פרך במושבת עונשין או גיליוטינה.

עמדו לשפוט אותי על רצח של סרסור, שטינקר אחד שפעל במוֹנמָרטר. לא היתה שום ראיה, אבל השוטרים - שמקבלים קידום בכל פעם שהם שמים יד על עבריין - התעקשו שאני אשם. מאחר שלא היו להם ראיות, הם טענו שיש להם מידע “חסוי” שלא מותיר ספק. הם דחפו איזה עד בשם פּוֹלֶן, שנשמע ממש כמו תקליט שהופק על ידי מטה המשטרה, והוא היה הכלי היעיל ביותר של התביעה. היות שחזרתי וטענתי שאני לא מכיר אותו, ברגע מסוים שאל אותי הנשיא בהגינות: “אתה אומר שהוא משקר, העד הזה. נניח, אבל למה? למה שהוא ישקר?”

“כבוד הנשיא, אני לא מצליח לישון מאז שעצרו אותי, לא כי יש לי ייסורי מצפון על הרצח של רוֹלָאן לֶה פֶּטי, כי לא אני רצחתי אותו. השאלה שלך היא בדיוק הדבר שאני מנסה להבין, מה גורם לעד הזה לספר עלי את הדברים האלה ולהיטפל כל הזמן עם נתונים חדשים שמחזקים את התביעה בכל פעם שהיא נחלשת. כבוד הנשיא, הגעתי למסקנה שהמשטרה תפסה אותו על חם במשהו, ושהם עשו איתו עסקה: ‘נעלים עין בתנאי שתעיד נגד פָּאפּיוֹן.’”

כל כך צדקתי. הפּוֹלֶן הזה, שהציגו אותו בבית המשפט כאדם ישר, בלי עבר פלילי, נעצר כעבור כמה שנים ונמצא אשם בסחר בקוקאין.

עורך הדין אוּבֶּר ניסה להגן עלי, אבל הוא לא היה מסוגל להתמודד עם התובע. רק הזעם של עורך הדין בּוּפֶה הצליח להקשות לרגע על פּרָאדֶל, אך לצערי הרב זה לא נמשך הרבה זמן. מהר מאוד ניצחה המיומנות שלו בעימות הזה. ואם זה לא מספיק, הוא גם החמיא למושבעים, ואלה התנפחו מגאווה על כך שאישיות כל כך מרשימה התייחסה אליהם כשווים ושותפים לעשייה.

באחת-עשרה בלילה נגמר המשחק בשח ומט. הסניגורים שלי הובסו, ואני, שהייתי חף מפשע, נמצאתי אשם. החברה הצרפתית, בדמותו של התובע פּרָאדֶל, חיסלה לצעיר בן עשרים וחמש את החיים. בלי לעשות לו שום הנחות, אם לא אכפת לכם! המנה הוגשה לי בקול החדגוני של הנשיא בֶּוֶון.

“הנאשם יקום על רגליו.”

קמתי. באולם השתררה דממה מוחלטת, הנשימות נעתקו. פעימות הלב שלי הואצו. המושבעים הרכינו את ראשיהם. הם נראו מבוישים.

“נאשם, לאחר שהמושבעים ענו בחיוב על כל השאלות למעט אחת, שאלת הכוונה תחילה, אתה נידון למאסר עולם עם עבודות פרך. האם יש לך משהו לומר?”

לא זזתי. רק הידקתי קצת את האחיזה במעקה דוכן הנאשמים שנשענתי עליו.

“כן כבוד הנשיא, אני רק רוצה להגיד שאני באמת חף מפשע ושהמשטרה תפרה לי תיק.”

מהאגף השמור למוזמנות מיוחסות ומגונדרות הגיעו לאוזני לחשושים. בלי להרים את הקול אמרתי להן:

“שקט, נשים. באתן עם כל התכשיטים שלכן כדי ליהנות מריגושים חולניים? די, נגמרה הפארסה. אוי, אתן בטח כל כך מרוצות, המשטרה שלכן והצדק שלכן הצליחו לפתור את הרצח.”

“שומרים, קחו את הנידון,” הורה הנשיא.

לפני שנעלמתי שמעתי צעקה: “אל תדאג, מתוק שלי, אני אבוא לקחת אותך משם.” זאת היתה זעקת האהבה של נֶנֶט הטובה והאצילית שלי. חברים מהעולם התחתון שהיו באולם מחאו כפיים. הם ידעו את האמת על הרצח הזה, והביעו גאווה על כך שלא זימרתי ולא הפללתי אף אחד.

כשחזרנו לאולם הקטן שהיינו בו לפני המשפט, שמו עלי השוטרים את האזיקים ואחד מהם קשר את עצמו אלי בשרשרת קצרה, שכבלה את פרק כף ידי הימנית לפרק כף ידו השמאלית. מילה לא נשמעה. ביקשתי סיגריה. הסמל נתן לי והצית אותה. בכל פעם ששמתי אותה בפה או הוצאתי אותה מהפה, נאלץ השוטר להרים או להוריד את הזרוע יחד איתי. עישנתי בעמידה כשלושה רבעים מהסיגריה. אף אחד לא הוציא הגה. אני אמרתי לסמל “נזוז.”

אחרי שירדתי במדרגות בליווי של עשרה שוטרים בערך, הגעתי לחצר הפנימית של הפָּאלֶה. הניידת כבר חיכתה לנו שם. לא היו בה תאים והתיישבנו על הספסלים. היינו בערך עשרה איש. הסמל פקד: “לקוֹנסיֶרזֶ’רי.”

הקוֹנסיֶרזֶ’רי

כשהגענו למקום שהיה פעם הארמון האחרון של מארי אנטואנט, מסרו אותי השוטרים לידיו של הסוהר הראשי, והוא חתם על נייר. הם הסתלקו בלי להגיד מילה, אבל לפני כן, למרבה ההפתעה, לחץ הסמל את שתי ידי האזוקות.

הסוהר הראשי שאל אותי:

“כמה קיבלת?”

“מאסר עולם.”

“אני לא מאמין!”

הוא הסתכל על השוטרים וקלט שזאת האמת. ואז הסוהר הזה, שהיה בן חמישים וכבר ראה הכול, וגם הכיר טוב את הסיפור שלי, אמר לי באהדה את המשפט הבא:

“איזה מנוולים! הם השתגעו או מה?!”

הוא הוריד ממני בעדינות את האזיקים, וליווה אותי אישית בטוב-לב לתא מרופד שיוחד לנידונים למוות, לחולי הרוח, למסוכנים מאוד או לנידונים לעבודות פרך. כשנעל אותי בתוך התא הוא אמר לי:

“אל תתייאש, פָּאפּיוֹן. עוד מעט יביאו לך כמה מהחפצים שלך ואת האוכל שהשארת בתא הקודם. תהיה חזק!"

“תודה, המפקד. תאמין לי, אני חזק. אני מקווה רק שהמאסר עולם הזה ייתקע להם בגרון.”

כעבור כמה רגעים שמעתי רעשים מכיוון הדלת.

“מה זה?”

“זה כלום. אני רק תולה שלט,” ענה לי קול.

“למה? מה כתוב עליו?”

“מאסר עולם עם עבודת פרך. שמירה הדוקה.”

אמרתי לעצמי שהם באמת התחלקו על השכל. הם באמת מאמינים שאני עלול להתאבד בגלל ההלם שחטפתי? אני חזק ואני אמשיך להיות חזק. אני אאבק בכולם. ממחר אני מתחיל לפעול.

בבוקר, כששתיתי את הקפה, שאלתי את עצמי אם להגיש ערעור. מה הטעם? האם יהיו לי יותר סיכויים בפני בית דין אחר? כמה זמן אני אבזבז על זה? שנה, אולי שנה וחצי... ובשביל מה? לקבל עשרים שנה במקום מאסר עולם? מאחר שהייתי נחוש בדעתי להימלט, לא ייחסתי חשיבות למשך המאסר. נזכרתי בשאלה שנידון אחד שאל את נשיא בית הדין: “אדוני, כמה זמן נמשך מאסר עולם עם עבודות פרך בצרפת?”

הסתובבתי בתא שלי במעגלים. שלחתי מברק לאשתי כדי לנחם אותה, ומברק לאחותי, שניסתה להגן על אחיה לבדה, נגד כולם. זה נגמר. המסך ירד. בני המשפחה שלי בטח סבלו יותר ממני. אבי המסכן, בפרובינציה הרחוקה שלו, ודאי היה לו קשה מאוד לסחוב צלב כבד כל כך על הגב.

פתאום חזרתי לעצמי: אבל אני חף מפשע! כן, אבל בעיני מי? בעיני מי אני חף מפשע? אמרתי לעצמי שאסור לי להגיד שאני חף מפשע כי יצחקו עלי. לחטוף מאסר עולם על רצח של רועה זונות ועוד לטעון שמישהו אחר גמר אותו, איזה צחוק. הכי טוב לסתום את הפה.

מאחר שבתקופת המעצר שלי בכלא הסָאנטֶה ובקוֹנסיֶרזֶ’רי לא דמיינתי בכלל שעלולים להטיל עלי גזר דין כל כך כבד, אף פעם לא הטרידה אותי השאלה מהי “הדרך לעזאזל”.

טוב, אמרתי לעצמי, דבר ראשון צריך ליצור קשר עם עצירים שכבר נידונו, כאלה שיוכלו להיות שותפים לבריחה בעתיד. בחרתי באחד ממרסיי בשם דֶגָה. אמרתי לעצמי שבטח אפגוש אותו אצל הסַפָּר. הוא בא לשם כל יום לגילוח. ביקשתי ללכת לסַפָּר, ובאמת, כשנכנסתי ראיתי את דֶגָה עומד שם עם הפרצוף לקיר. הוא בדיוק נתן למישהו להתגנב לפניו כדי להמתין זמן רב יותר לתור שלו. הזזתי עוד מישהו כדי לעמוד לידו ולחשתי לו במהירות:

“אז מה, דֶגָה, מה העניינים?”

“בסדר פָּאפּי. קיבלתי חמש-עשרה בפנים, ואתה? שמעתי שניפחו לך את החשבון.”

“כן, מאסר עולם.”

“תגיש ערעור?”

“לא. אנחנו צריכים לאכול טוב ולשמור על כושר. חייבים להיות חזקים, דֶגָה, כי נצטרך שרירים טובים, זה בטוח. יש לך כסף?”

“כן, יש לי עשר אלפיות בלירות שטרלינג. ולך?”

“לא.”

“תקשיב, אתה חייב להשיג מהר כסף וצילינדר. מי העורך דין שלך, אוּבֶּר? הוא נבלה האוּבֶּר הזה, בחיים הוא לא יעביר לך צילינדר. שלח את אשתך עם צילינדר מלא מזומנים לדנטה. תגיד לה לתת אותו לדומיניק-לֶה-ריש. הוא יגיע אליך, על אחריותי.”

“ששש, השומר מסתכל עלינו.”

“מנצלים את ההזדמנות לפטפט, מה?”

“לא, שום דבר רציני,” ענה דֶגָה. “הוא רק אומר שהוא לא מרגיש טוב.”

“מה יש לו? בעיות בעיכול גזר הדין?” החזיר השמן פרץ בצחוק.

זהו זה. אני כבר ב”דרך לעזאזל”. מתפוצצים מצחוק על חשבון ילד בן עשרים וחמש שנידון לכל החיים.

קיבלתי את הצילינדר. זאת שפופרת אלומיניום ממורקת, שנפתחת בהברגה בדיוק באמצע ומחולקת לשני חלקים, זכר ונקבה. הצילינדר הכיל חמשת אלפים ושש מאות פרנק בשטרות חדשים. נישקתי אותו כשהגיע אלי. כן, נישקתי את חתיכת השפופרת הקטנה הזאת באורך שישה סנטימטר ועובי של אגודל. נישקתי אותה כל פעם לפני שהחדרתי אותה לרקטום. נשמתי עמוק כדי שהיא תעלה במעי הגס. זאת היתה הכספת שלי. הם יכלו להפשיט אותי, לפתוח לי את הרגליים, לגרום לי להשתעל, לקפל אותי לשתיים כמה שהם רוצים - בשום אופן הם לא היו יכולים לדעת אם יש לי משהו. הצילינדר עלה גבוה במעי הגס. הוא הפך לחלק ממני. טמנתי בתוכי את החיים שלי, את החירות שלי, את הנקמה שלי... כי זה מה שהיה לי בראש. נקמה. זה בעצם כל מה שהיה לי.

בחוץ החשיך. הייתי לבד בתא. מנורה חזקה שהיתה תלויה מהתקרה אפשרה לשומר לראות אותי דרך פתח בדלת. האור החזק סנוור אותי. שמתי על העיניים ממחטה מקופלת כדי להתגונן מהאור. שכבתי על מזרן שהיה מונח על מיטת ברזל, בלי כרית, והעברתי לנגד עיני את המשפט הנורא בפרטי פרטים.

כדי להבין את המשך הסיפור הארוך הזה, חשוב להבין קודם מה נתן לי כוח להמשיך במאבק. לכן אולי אני נאלץ להאריך כאן קצת, אבל אני חייב לספר את כל מה שקרה ומה שעלה במוחי בימים הראשונים אחרי שנקברתי חי.

שאלתי את עצמי מה אעשה אחרי שאברח, כי מהרגע שהיה לי את הצילינדר לא היה לי שום ספק שאברח. קודם כול אחזור כמה שיותר מהר לפאריז. ראשון אני אחסל את עד השקר הזה, פּוֹלֶן. אחר כך את שני השוטרים בסיפור. אבל שני שוטרים זה לא מספיק, את כל השוטרים אני צריך לחסל. או לפחות כמה שיותר. יש! אני יודע! אחרי שאני אהיה חופשי אני אחזור לפאריז. אני אביא איתי מזוודה עם כמה שיותר חומר נפץ - לא יודע כמה בדיוק, איזה עשרה, חמישה-עשר, עשרים קילו. ניסיתי לחשב כמה חומר נפץ אצטרך כדי לגרום להרבה קורבנות. דינמיט? לא, אולי עדיף משהו אחר. למה לא ניטרוגליצרין? טוב, בסדר, אני אשאל כאלה שמבינים בזה יותר ממני. אבל השוטרים, איתם אני אסגור חשבון, תסמכו עלי, הם את שלהם יקבלו.

המשכתי לשכב עם הממחטה על העיניים. ראיתי בראשי את המזוודה בבהירות. היא נראתה לגמרי תמימה, אבל היתה מלאה חומר נפץ, עם שעון ומנגנון שיפעיל את הנַפָּץ. שימו לב, היא היתה חייבת להתפוצץ בעשר בבוקר, באולם התדרוכים של המשטרה הפלילית בקֶה דֶז אוֹרפֶוְור 36, בקומה הראשונה. באותה שעה מתכנסים שם לפחות מאה וחמישים שוטרים לקבל הוראות ולשמוע דיווח. כמה מדרגות צריך לטפס? אסור לי לטעות. כדי שהמזוודה תגיע מהרחוב אל היעד בשנייה שבה היא אמורה להתפוצץ, אני אצטרך לחשב את הזמן במדויק. ומי יסחוב את המזוודה? טוב, לזה צריך ביצים. אני אגיע במונית עד לדלת המשטרה הפלילית, ואגיד לשני השוטרים בכניסה בסמכותיות: “תעלו את המזוודה הזאת לאולם התדרוכים, אני כבר בא. תגידו לרב-פקד דוּפּוֹן שפקד דוּבּוּאָה שלח את זה ושהוא תכף מגיע.” אבל מה אם הם לא יצייתו? ואם במקרה, בתוך עדר המטומטמים הזה אני אפול בדיוק על שני האינטליגנטים היחידים בחבורה? הכול יתחרבש. צריך למצוא משהו אחר. שברתי את הראש בחיפושים. האפשרות שלא אמצא דרך שתהיה מאה אחוז בטוחה לא באה בכלל בחשבון.

קמתי לשתות קצת מים. הראש כאב לי מרוב מחשבות. חזרתי לשכב בלי ממחטה. הזמן לא זז. והאור הזה, האור המחורבן הזה! הרטבתי את הממחטה וכיסיתי שוב את העיניים. המים הקרים עשו לי טוב, ובגלל הכובד שלהם נדבקה הממחטה יותר טוב לעפעפיים. מאז השתמשתי תמיד בשיטה הזאת.

באותן שעות ארוכות שבהן בישלתי את הנקמה היתה התחושה כל כך מציאותית, שחוויתי אותה כאילו היא ממש קורֵית. כל לילה, ואפילו בשעות היום, הסתובבתי בפאריז כאילו כבר הצלחתי לברוח. לא היה לי שום ספק שאברח ואחזור לפאריז. וכמובן, דבר ראשון אני אגיש את החשבון, קודם לפּוֹלֶן ואחר כך לשוטרים. והמושבעים, מה? הם ימשיכו לחיות בשלווה, הנבלות האלה? הם בטח חזרו הביתה מלאי שביעות רצון עצמית מהחובה שהם מילאו, הפַּדְלאוֹת האלה, מלאים חשיבות עצמית, מנופחים מרוב גאווה ליד השכנים שלהם וליד בת הזוג המזורגגת שלהם עם המרק שלה.

המושבעים... המושבעים... מה אני אעשה איתם? כלום. עלובי נפש דפוקים, זה מה שהם. הרי לא הכינו אותם להיות שופטים. הם הלכו לאן שהתובע אמר להם ללכת, הוא שם אותם בכיס בלי בעיות. הם לא היו ממש אחראים. אז אחרי שבחנתי את העניין לעומק, קיבלתי החלטה סופית: בהם אני לא אפגע.

כשאני כותב את המחשבות האלה, שבאמת היו לי לפני כל כך הרבה שנים והן מציפות אותי מחדש בבהירות איומה, אני חושב לעצמי עד כמה הדממה המוחלטת, הבדידות הטוטלית שנכפית על בחור צעיר שכלוא בתא, יכולה לגרום לו לחוות חיים ממשיים בדמיון לפני שהוא יוצא מדעתו. הוא מגיע בדמיון לכל מקום שבא לו. לבית שלו, לאבא, לאמא, למשפחה, לילדות, לפרקים השונים בחייו. ויותר מכול, המגדלים הפורחים שהוא ממציא הם כל כך ממשיים, שהוא מצליח להאמין שהוא באמת חווה את כל מה שהוא חולם. שלושים ושש שנים חלפו מאז, אבל הזיכרון מכתיב לעט בלי שום מאמץ את מה שבאמת חשבתי באותו רגע.

לא, אני לא אפגע במושבעים. אבל בתובע? אוהו, את זה אסור לפספס. בשבילו, אגב, היה לי מתכון מוכן, מהמטבח של אלכסנדר דיומא. אני אתכנן את הנקמה בדיוק כמו ברוזן ממונטה כריסטו, עם הטיפוס ההוא ששמו במרתף ונתנו לו לגווע ברעב.

זה שהתובע היה אחראי, זה בטוח. אני אחסל את הקניבל הזה, עם הבגד האדום שלו, באופן הכי מזוויע שאפשר, הוא הרוויח את זה ביושר. כן, אחרי פּוֹלֶן והשוטרים תהיה לו אצלי בלעדיות. אני אשכור וילה. צריך שיהיה לה מרתף מאוד עמוק, עם קירות עבים ודלת כבדה. אם הדלת לא תהיה מספיק כבדה, אני אעבה אותה בעצמי עם מזרן וחבלים ישנים. אחרי שתהיה לי וילה אני אמצא אותו ואחטוף אותו, וכשנגיע לשם, אני אכבול אותו בשרשרת לטבעות בקיר שאתקין מראש. עכשיו תורי!

הנה אני מולו. ראיתי אותו מתחת לעפעפיים העצומים שלי בדיוק מדהים. הסתכלתי עליו בדיוק כפי שהוא הסתכל עלי במשפט. התמונה היתה כל כך מוחשית, שהרגשתי את הנשימה החמה שלו על הפנים שלי, הם היו נורא קרובים לפנים שלו, כמעט נגענו זה בזה. העיניים הטורפניות שלו היו מסונוורות ומבוהלות מהזרקור שהפניתי אליו. הפנים המעוותים שלו היו שטופי זיעה. שמעתי את עצמי שואל, שמעתי אותו עונה, חוויתי את הרגע הזה בעוצמה עצומה.

“אתה מזהה אותי, נבלה? זה אני, פָּאפּיוֹן, זה שגמרת לו את החיים עם עבודות פרך במושבת עונשין בקלות כזאת. נראה לך שזה היה שווה את זה? להשקיע כל כך הרבה שנים כדי להיות מלומד, להעביר לילות שלמים בלימוד החוק הרומאי וחוקים אחרים, ללמוד יוונית ולטינית, להקריב את הנעורים שלך בשביל להיות נואם דגול? בשביל מה, חתיכת מנוול, בשביל לשפר את החוקים החברתיים, אולי? לשכנע את ההמונים ששלום הוא הדבר הכי טוב בעולם? להטיף פילוסופיה של דת מופלאה? לנצל אולי את הידע האוניברסיטאי שלך כדי להשפיע על אחרים שיהיו אנשים טובים יותר? או שיפסיקו להיות רעים? תגיד לי, אתה ניצלת את הידע שלך בשביל להציל אנשים או בשביל להטביע אותם?

“שום כלום! יש בך רק דחף אחד: שאפתנות. לטפס, לטפס בסולם הקריירה המגעילה שלך. ההצלחה, מבחינתך, היא להיות הספק הטוב ביותר של בתי הכלא, הספק המצטיין של התליין והגיליוטינה.

“אם דֶבּלֶר1 לא היה כפוי טובה, הוא היה צריך לשלוח לך ארגז שמפניה משובחת בסוף כל שנה. הרי הודות לך הוא הצליח לערוף חמישה או שישה ראשים נוספים השנה, לא, חתיכת חזיר? מה שלא יהיה, עכשיו אתה בידיים שלי, אתה כבול טוב-טוב לקיר הזה. אני עוד רואה את החיוך שלך, את הבעת הניצחון על הפרצוף שלך כשהקריאו את גזר הדין שלי אחרי שגמרת את הנאום המסכם. כמה שנים כבר עברו מאז, עשר? עשרים? למרות זאת אני מרגיש כאילו זה היה אתמול.”

מה פתאום! מה קורה לי? מה עשר שנים? מה עשרים שנה? צבוט את עצמך, פָּאפּיוֹן, אתה חזק, אתה צעיר ויש לך חמשת אלפים שש מאות פרנק במעיים. שנתיים, נשבעתי לעצמי, זה מה שאני אשב, מאסר העולם שלי יימשך שנתיים, לא יותר.

די! אתה מאבד את הראש, פָּאפּיוֹן! התא הזה, השקט הזה, מוציאים אותך מהדעת. לא נשארו לי סיגריות. החלטתי לקום ולהסתובב. אחרי הכול אפשר להמשיך לראות את מה שהולך לקרות גם בלי עיניים עצומות או ממחטה על העיניים. אורך התא היה ארבעה מטר, כלומר חמישה צעדים קצרים מהדלת לקיר. התחלתי ללכת, ידי מאחורי הגב, והמשכתי:

“טוב, כפי שאמרתי לך, אני רואה בבירור את חיוך הניצחון שלך, ואני הולך למחוק לך אותו! לך יש יתרון עלי: אני לא יכולתי לצרוח, אתה כן. אז תצרח, תצרח כמה שאתה רוצה, כמה חזק שבא לך. מה אני אעשה לך? אולי המתכון של דיומא? להשאיר אותך לגווע ברעב? לא, זה לא מספיק. דבר ראשון אני אעקור לך את העיניים. מה זה? אתה שוב נראה לי מרוצה; אתה בטח חושב שאם אעקור לך את העיניים, לפחות לא תצטרך לראות אותי, וגם יישלל ממני התענוג לראות את מבטי התגובה שלך. נכון, אתה צודק, באמת לא כדאי לעקור לך אותן, לפחות לא תכף ומיד. נשמור את זה לאחר כך.

“אני הולך לכרות לך את הלשון, את הלשון האיומה הזאת, שחותכת כמו סכין - מה אני מדבר, יותר מסכין! כמו תער! הלשון הזנותית הזאת, שמכורה לקריירה המפוארת שלך, שאתה אומר בה גם מילים רכות לאשתך, לילדים שלך, למאהבת שלך. מאהבת? לך? מאהב אולי, זה כן. הומו רכרוכי, פאסיבי, זה כל מה שאתה מסוגל להיות. לפני הכול אני באמת צריך לעקור לך את הלשון, כי אחרי המוח, היא הכלי העיקרי שלך. הודות לה הצלחת לשכנע את המושבעים לענות ‘כן’ לכל השאלות ששאלו אותם. באמצעותה הצגת את השוטרים בתור אנשים ישרים שמקריבים את עצמם לטובת העבודה. בגללה נראיתי לשנים-עשר הפדלאות האיש המסוכן ביותר בפאריז. אם לא הלשון הכל כך צבועה, הכל כך מתוחכמת, הכל כך משכנעת שלך, שבכזאת קלות מעוותת אנשים, עובדות, דברים, אם לא היא עדיין הייתי יושב במרפסת של ה’גרָאן קפה’ בפּלָאס בּלָאנש. בכלל לא הייתי צריך לזוז משם. אז זהו, אני הולך לעקור לך את הלשון. השאלה היא, באיזה מכשיר?”

הלכתי והלכתי, הראש הסתובב לי, אבל עדיין הייתי מולו. פתאום נכבה האור ויום חיוור חדר לתא דרך הסורגים בחלון. מה? כבר בוקר? הייתי עסוק כל הלילה בנקמה? איך נהניתי! הלילה הארוך הזה נראה לי כל כך קצר! ישבתי על המיטה והקשבתי. כלום. דממה מוחלטת. מזמן לזמן היה “טיק” קטן בדלת. זה היה השומר שבא בנעלי בית שקטות להרים את המכסה מהחור הקטן, שדרכו יכול היה לראות אותי בלי להיראות.

המנגנון שהמציאה הרפובליקה הצרפתית נמצא בשלב השני שלו. המנגנון הזה הוא שיא היעילות. בשלב הראשון חיסל איש שהיה עלול לעשות בעיות, אבל זה לא הספיק. אסור שהאיש הזה ימות מהר מדי, אסור שיתאבד ויתחמק. הוא נחוץ. מה יעשו במינהל בתי הסוהר אם לא יהיו אסירים? איזה פרצוף יהיה להם? אז עוקבים אחריו. הוא היה חייב להגיע לכלא ולתרום שם לפרנסתם של פקידים נוספים. שוב נשמע ה”טיק”. חייכתי.

אל תדאג, יא בטלן, אני לא אברח לך. לפחות לא בדרך שממנה אתה חושש, לא בהתאבדות. אני רק רוצה להמשיך להיות בכושר כמה שיותר טוב, ולהגיע כמה שיותר מהר למושבת העונשין בגיאָנָה הצרפתית. אני יודע שהקולגות שלך הם לא מלאכים. אתה ממש אבא’לה בהשוואה לסוהרים שם. אני יודע את זה, כי כששאלו את נפוליאון, שהקים שם את הכלא, מי ישמור על הפושעים האלה, הוא ענה: “פושעים יותר גדולים מהם.” בהמשך נוכחתי לדעת שהוא התכוון למה שהוא אמר.

קליק-קלאק, אשנב בגודל עשרים על עשרים סנטימטר נפתח באמצע הדלת. הגישו לי קפה וכיכר לחם של שבע מאות וחמישים גרם. בתור אסיר כבר לא היתה לי זכות לאכול במסעדה, אבל יכולתי לקנות סיגריות וכמה מצרכי מזון בקנטינה קטנה. עוד כמה ימים גם זה כבר לא יהיה. הקוֹנסיֶרזֶ’רי הוא חדר ההמתנה לבידוד. עישנתי בהנאה רבה סיגריית לאקי סטרייק. החפיסה עלתה 6.60 פרנק. קניתי שתיים. בזבזתי את הכסף הקטן שהיה לי, ממילא ייקחו לי אותו עוד מעט בשביל הוצאות המשפט.

דֶגָה מבקש ממני שאלך לטיהור בפתק שמצאתי בתוך כיכר לחם: “בתוך קופסת הגפרורים יש שלוש כינים”. הוצאתי את הגפרורים ומצאתי את הכינים, שמנות ובריאות. ידעתי למה הכוונה: אני אראה אותן לשומר כך שהוא ישלח אותי מחר עם כל החפצים שלי, כולל המזרן, לחדר קיטור, כדי לחסל את כל הטפילים. חוץ מאיתנו, כמובן. למחרת באמת נפגשתי שם עם דֶגָה. בחדר הקיטור לא היה שומר. היינו לבד.

“תודה דֶגָה, קיבלתי את הצילינדר הודות לך.”

“הוא לא מפריע לך?”

“לא.”

“כל פעם שאתה הולך לשירותים נקה אותו טוב-טוב, לפני שאתה מכניס אותו חזרה.”

“בסדר. אני חושב שהוא לגמרי אטום, כי השטרות במצב מושלם למרות שהם כבר שבעה ימים בתוכו.”

“סימן שהוא בסדר.”

“מה אתה מתכונן לעשות, דֶגָה?”

“אני הולך לעשות את עצמי משוגע. אני לא רוצה להגיע לכלא בגיאָנָה. כאן, בצרפת, אני אשב משהו כמו שמונה או עשר שנים. יש לי קשרים ואולי יקצרו לי את העונש לפחות בחמש שנים.”

“בן כמה אתה?”

“ארבעים ושתיים.”

“השתגעת? אם תשב עשר שנים מהחמש-עשרה, כשתשתחרר תהיה זקן. אתה מפחד מעבודת הפרך?”

“כן, פָּאפּיוֹן, ואני לא מתבייש להגיד את זה. תבין, גיאָנָה זה כמו גיהינום. שמונים אחוז מתפגרים שם כל שנה. המשלוחים מגיעים אחד אחרי השני, ובכל משלוח יש בין אלף ושמונה מאות לאלפיים איש. אם אתה לא חוטף צרעת אתה חוטף קדחת צהובה או דיזנטריה, והן גומרות אותך, או שחפת, או מלריה. וגם אם אתה ניצל מאלה, יש סיכוי גדול שירצחו אותך בשביל הצילינדר או שתמות בניסיון לברוח. תאמין לי, פָּאפּיוֹן, אני לא אומר את זה כדי לייאש אותך, אבל הכרתי כמה שריצו שמה תקופות קצרות של שבעשמונה שנים וחזרו לצרפת, ואני יודע על מה אני מדבר. הם נהיו סמרטוטים. תשעה חודשים בשנה הם בבית חולים, ובכל מה שקשור לבריחה, הם אומרים שזה בכלל לא כל כך פשוט כמו שאתה חושב.”

“אני מאמין לך, דֶגָה, אבל אני בטוח בעצמי. סמוך עלי שלא אשאר שם הרבה זמן. אני ימאי, אני מכיר את הים. תאמין לי שאצליח לברוח בתוך זמן קצר. ואתה, מה? אתה רואה את עצמך עשר שנים בבידוד? אם יקצרו לך חמש - וזה בכלל לא בטוח - אתה חושב שתוכל לעמוד בזה, לא לצאת מהדעת מהבידוד המוחלט? אני, בתא שלי עכשיו עשרים וארבע שעות ביממה, בלי ספרים, בלי לצאת, בלי יכולת לדבר עם מישהו - אני מרגיש שכל שעה היא לא שישים דקות אלא שש מאות. וגם זה עוד לא כל הסיפור.”

“יכול להיות, אבל אתה צעיר ואני בן ארבעים ושתיים.”

“תגיד, דֶגָה, בכנות, ממה אתה הכי מפחד? מהאסירים האחרים?”

“כן, פָּאפּי, בכל הכנות, כן. כולם יודעים שאני מיליונר ורוב הסיכויים שירצו לרצוח אותי כי יחשבו שיש עלי חמישים או מאה אלף.”

“שמע, אתה רוצה שנעשה הסכם? אתה תבטיח לי לא לעשות את עצמך משוגע ואני אבטיח להיות תמיד לידך. נעזור אחד לשני. אני צעיר וזריז, למדתי להילחם בגיל צעיר מאוד ואני יודע מצוין להשתמש בסכין. אז בכל מה שקשור לאסירים האחרים תוכל להיות רגוע: הם לא רק יכבדו אותנו - הם יפחדו מאיתנו. לגבי הבריחה, אנחנו לא צריכים אף אחד. לך יש כסף, לי יש כסף, אני יודע להשתמש במצפן ולהשיט סירה. מה עוד אתה רוצה?”

הוא הסתכל לי ישר בעיניים... התחבקנו. הברית נכרתה.

כעבור כמה רגעים נפתחה הדלת. הוא יצא בכיוון שלו ואני בכיוון שלי. התאים שלנו לא היו רחוקים זה מזה ופה ושם יכולנו להיפגש אצל הסַפָּר, אצל הרופא או בקאפלה, ביום ראשון.

דֶגָה נתפס בשערוריית איגרות החוב המזויפות של “ההגנה הלאומית”. זייפן אחד ייצר אותן בצורה מאוד מקורית. הוא הלבין איגרות של חמש מאות פרנק והדפיס עליהן, בצורה מושלמת, סכום של עשרת אלפים פרנק. מאחר שזה היה אותו הנייר, קיבלו אותן הבנקים והסוחרים באמון מלא. זה נמשך המון שנים, והמחלקה הכלכלית של הפרקליטות לא ידעה מה לעשות עד שאחד בשם בּריוּלֶה נתפס על חם. לואי דֶגָה ניהל אז בשקט את הבר שלו במרסיי. כל לילה ישבה אצלו השמנת של העולם התחתון המקומי עם גדולי הנוכלים הבינלאומיים.

ב1929 הוא היה מיליונר. לילה אחד הגיעה לבר שלו אישה צעירה, נאה ולבושה יפה וביקשה לדבר עם מסייה לואי דֶגָה.

“זה אני, גברתי, מה אני יכול לעשות בשבילך? אם לא אכפת לך, בואי נעבור לחדר הסמוך.”

“אז ככה. אני אשתו של בּריוּלֶה. הוא כלוא בפאריז על מכירת איגרות חוב מזויפות. נפגשתי איתו בחדר המבקרים של ה’סָאנטֶה’ והוא נתן לי את הכתובת של הבר ואמר לי לבוא לבקש ממך עשרים אלף פרנק לשלם לעורך דין שלו.”

ואז דֶגָה, אחד מגדולי הנוכלים של צרפת, מול הסכנה שהציבה אישה שידעה על חלקו בפרשת איגרות החוב, אמר בתשובה בדיוק את מה שאסור היה לו להגיד:

“גברת, אני לא מכיר את בעלך. אם חסר לך כסף תרדי לרחוב, עם איך שאת נראית תעשי יותר כסף ממה שאת צריכה.” המסכנה היתה המומה מהעלבון. היא הסתלקה בדמעות והלכה לספר את הכול לבעלה. למחרת סיפר בּריוּלֶה הפגוע כל מה שהוא ידע לשופט החוקר, והאשים רשמית את דֶגָה בכך שסיפק את איגרות החוב המזויפות. צוות של טובי הבלשים נשלח לעקוב אחרי דֶגָה. כעבור חודש עצרו אותו, את הזייפן, את המדפיס, את הגַלָף ואחדעשר שותפים אחרים לעבירה באותה השעה במקומות שונים וכלאו אותם. המשפט שלהם נמשך ארבעהעשר יום ועל כל אחד מהם הגן פרקליט צמרת. בּריוּלֶה לא חזר בו מההאשמה, וגדול הנוכלים של צרפת חטף חמש-עשרה שנים עבודות פרך, איבד את הכול והזדקן בעשר שנים. הכול בגלל עשרים אלף פרנק אומללים ותשובה מטומטמת. עם האיש הזה כרתי עכשיו ברית לחיים ולמוות.

עורך דין רֶמוֹן אוֶבר בא לבקר אותי. הוא היה די מדופרס. לא האשמתי אותו בכלום.

...אחתשתייםשלושארבעחמש - אחורהפנה... אחתשתייםשלושארבעחמש - אחורהפנה. הסתובבתי ככה בתא במשך שעות, הלוך וחזור בין החלון והדלת. עישנתי, הייתי ער, במצב רוח מרומם ומוכן לכול. הבטחתי לעצמי לא לחשוב בינתיים על נקמה. אז בואו נעזוב בינתיים את התובע כפי שהשארתי אותו, כבול לטבעות בקיר, מולי, כשטרם החלטתי איך הוא ימות.

פתאום נשמעה צרחה דרך דלת התא שלי, צרחה של ייאוש, צורמת, מחרידה. מה זה היה? זה נשמע כמו איש שמענים אותו. אבל זאת לא היתה המשטרה הפלילית. לא היה אפשר לדעת מה קורה. זה הרס אותי, הצרחות האלה בלילה. איזו עוצמה היתה להן אם הן עברו את הדלת המרופדת של התא שלי. אולי זה היה חולה רוח. קל לצאת מהדעת בתאים האלה שלא קורה בהם שום דבר. דיברתי לבדי בקול רם, שאלתי את עצמי: “מה אכפת לך בכלל? תחשוב על עצמך, רק על עצמך ועל בעל הברית החדש שלך, דֶגָה.” התכופפתי, קמתי והכנסתי לעצמי אגרוף בחזה. זה נורא כאב, כלומר הכול בסדר: שרירי הזרועות שלי תפקדו מצוין. והרגליים? הן ראויות למחמאות, הן צעדו כבר יותר מששעשרה שעות ולא הייתי עייף כלל.

הסינים המציאו את עינוי טיפות המים שמטפטפות לך על הראש, והצרפתים, את הדממה המוחלטת. הם לא השאירו שום דרך להעביר את הזמן: לא ספרים, לא נייר, לא עיפרון, והחלון עם הסורגים העבים היה מכוסה קרשים. רק דרך כמה חורים קטנים נכנס קצת אור קלוש.

הצרחה האיומה לא הרפתה ממני. הסתובבתי בתא כמו חיה בכלוב. הרגשתי נטוש לגמרי, על ידי כולם, ממש קבור חי. הייתי באמת לבדי, רק צרחות יוכלו להגיע עד אלי. פתחו את הדלת והופיע כומר. אתה לא לבד, אמרתי לעצמי, הנה כומר, כאן לפניך.

“ערב טוב, בני. סלח לי שלא באתי קודם, אבל הייתי בחופשה. מה שלומך?”

הכומר הזקן והטוב נכנס לתא בלי גינונים ופשוט התיישב לי על המיטה.

“מאיפה אתה?”

“מהאָרדֶש.”

“וההורים?”

“אמא שלי מתה כשהייתי בן אחת-עשרה. אבא מאוד אהב אותי.”

“במה הוא עסק?”

“הוא היה מורה.”

“הוא חי?”

“כן.”

“אז למה אתה מדבר עליו בלשון עבר?”

“כי הוא אולי חי, אבל אני מת.”

“הוֹ! אל תדבר ככה. מה עשית?”

מיד חלפה בראשי המחשבה, כמה מגוחך אשמע אם אגיד לו שאני חף מפשע. עניתי לו:

“המשטרה טוענת שהרגתי בן אדם, אז אם כך היא טוענת, זה בטח נכון.”

“הוא היה סוחר?”

“לא, סרסור.”

“בגלל עניין בין עבריינים דנו אותך למאסר עולם עם עבודות פרך? אני לא מבין. זה היה רצח?”

“לא, הריגה.”

“זה לא יאומן. מסכן. מה אני יכול לעשות בשבילך? אתה רוצה להתפלל איתי?”

“סלח לי, אדוני הכומר, לא קיבלתי חינוך דתי, אני לא יודע להתפלל.”

“זה לא חשוב, בני. אני אתפלל איתך. אלוהים הטוב אוהב את כל ילדיו, בין אם הוטבלו ובין אם לא. תחזור על כל משפט שאני אומר, בסדר?”

היה לו מבט כל כך רך וכזה טוב לב בפנים הרחבים שלו, שהתביישתי לסרב. היות שהוא ירד על הברכיים, עשיתי כמוהו. “אבינו שבשמים...” היו לי דמעות בעיניים והכומר הטוב, שראה אותן, אסף באצבע העבה שלו דמעה גדולה מהלחי שלי, שם אותה על השפתיים ושתה אותה.

“בני, הדמעות שלך הן המתנה הנפלאה ביותר שאלוהים היה יכול לשלוח לי היום באמצעותך. תודה.”

הוא קם ונישק אותי במצח.

התיישבנו שוב על המיטה, זה ליד זה.

“כמה זמן כבר לא בכית?”

“ארבע-עשרה שנה.”

“ארבע-עשרה שנה, למה?”

“מהיום שאמא שלי מתה.”

הוא לקח את היד שלי ביד שלו ואמר: “סלח לאלה שגרמו לך כל כך הרבה סבל.”

משכתי בכוח את היד ובלי להתכוון מצאתי את עצמי באמצע התא.

“זה לא! בחיים אני לא אסלח. רוצה שאני אגיד לך משהו, אבי? כל יום, כל לילה, כל שעה, כל רגע אני מעביר בתכנון מתי, איך, באיזו צורה אהרוג את כל מי ששלח אותי לפה.”

“אתה אומר דברים שאתה לא מאמין בהם, בני. אתה צעיר, מאוד צעיר. עם הגיל תוותר על הענישה והנקמה.”

כעבור שלושים וארבע שנים אני חושב כמוהו.

“מה אני יכול לעשות בשבילך?” שאל הכומר שוב.

“לעבור עבירה, אבי.”

“איזו עבירה?”

“ללכת לתא 37 ולהגיד לדֶגָה שיבקש באמצעות העורך דין שלו שישלחו אותו לכלא בקאן,2 ושאני הגשתי בקשה כזאת היום. צריך לצאת מהר מהקוֹנסיֶרזֶ’רי לאחד מבתי הכלא שבהם מתארגנים המשלוחים לגיאָנָה. כי אם נחמיץ את האונייה הראשונה נצטרך לחכות שנתיים בבידוד עד שתהיה עוד אחת. אחרי שתגיד לו, אדוני הכומר, תצטרך לחזור הנה.”

“באיזה נימוק?”

“למשל, ששכחת את סידור התפילות שלך. אני מחכה לתשובה.”

“ומה כל כך בוער לך להגיע לכלא האיום הזה בגיאָנָה?”

הסתכלתי עליו. הכומר הזה היה בעיני ממש שליח אלוהים, הייתי בטוח שהוא לא יסגיר אותי:

“כדי לברוח כמה שיותר מהר, אבי.”

“אלוהים יעזור לך, בני. אני בטוח. ואתה תבנה את חייך מחדש, אני מרגיש את זה. יש לך מבט של ילד טוב ונשמה אצילית. אני ניגש לשלושים ושבע. חכה לתשובה.”

הוא חזר מהר. דֶגָה הסכים. הכומר השאיר לי את סידור התפילות שלו עד למחרת.

קרן שמש נגעה בי היום והאירה את התא שלי באור גדול הודות לאיש הקדוש הזה. אם אלוהים קיים, איך הוא מאפשר שיהיו בעולם אנשים כל כך שונים? מצד אחד התובע, השוטרים, טיפוסים כמו פּוֹלֶן, ולעומתם הכומר, הכומר של הקוֹנסיֶרזֶ’רי?

הביקור של הכומר עשה לי טוב, וגם הביא לי תועלת. תוצאות הבקשה שלי לא איחרו לבוא. כעבור שבוע, בארבע לפנות בוקר, עמדנו שבעה איש בשורה במסדרון של הקוֹנסיֶרזֶ’רי. כל הסוהרים היו שם.

“להתפשט!”

הורדנו לאט את הבגדים. נהיה לי עור ברווז מרוב קור.

“תשאירו את החפצים שלכם מולכם. אחורה פנה, צעד אחד אחורה!”

כל אחד מאיתנו מצא את עצמו עומד מול חבילה.

“תתלבשו!”

חולצת הבד שלבשתי קודם הוחלפה בחולצת יוטה דהויה, והחליפה היפה שלי במעיל ומכנסיים מאריג גס. במקום נעליים קיבלתי זוג קבקבי עץ. עד אותו רגע נראינו כמו בני אדם רגילים. הסתכלתי על ששת האחרים: איזה הלם! לא נשארה להם שום אישיות. בשתי דקות הפכנו לאסירים.

“ימינה, בשורה! קדימה, צעד!”

עשרים שומרים ליוו אותנו לחצר הפנימית, ובזה אחר זה הכניסו כל אחד מאיתנו לתא צר של ניידת. הובילו אותנו לבּוֹלייֶה, כפי שנקרא הכלא של קָאן.

הכלא של קאן

ברגע שהגענו הכניסו אותנו למשרד המנהל. הוא ישב בטקסיות רבה מאחורי שולחן כתיבה בסגנון אָמפּיר, שניצב על בימה בגובה מטר.

“עמוד דום! המנהל ידבר אליכם.”

“אסירים, אתם נמצאים כאן במעבר עד שתישלחו למושבת העונשין. פה לא כלא רגיל. חובה לשמור כל הזמן על דממה, אין ביקורים ואין דואר. או שמתקפלים - או שנשברים. יש לכם כאן שתי דלתות: אחת למושבת העונשין, אם תתנהגו יפה, ואחת לבית הקברות. לגבי התנהגות רעה: כל עבירה תיענש בשישים יום לחם ומים בצינוק. אף אחד לא שרד שני עונשי צינוק רצופים. הבנתם אותי?”

הוא פנה לפיירו המשוגע, שהוסגר מספרד:

“מה היה המקצוע שלך בחיים האזרחיים?”

“לוחם שוורים, אדוני המנהל.”

התשובה הוציאה את המנהל מהכלים. “תוציאו אותו מכאן, מיד!” בתוך שנייה, ארבעה או חמישה סוהרים עם אלות ירדו על לוחם השוורים במכות רצח וסילקו אותו במהירות הבזק. שמענו אותו צורח: “יא מזדיינים, חמישה נגד אחד ועוד עם אלות, בני זונות!” אחר כך עוד “אָה” אחרון של חיה שנפצעה פצע קטלני וזהו. רק קול של משהו שנגרר על הרצפה.

אחרי המקרה הזה, מי שלא הבין כבר לא יבין בחיים. דֶגָה עמד לידי. הוא הזיז אצבע, רק אחת, ונגע לי במכנסיים. הבנתי מה הוא מנסה להגיד לי: “תתנהג יפה אם אתה רוצה להגיע חי לגיאָנָה.” אחרי עשר דקות, כל אחד מאיתנו מצא את עצמו בתא באגף העונשין של הכלא (חוץ מפיירו המשוגע, שהורד לצינוק רקוב בקומה תתקרקעית). למרבה המזל, התא של דֶגָה היה צמוד לתא שלי.

לפני זה הציגו אותנו למין מפלצת, ג’ינג’י בגובה מטר תשעים או יותר. היתה לו רק עין אחת והוא הסתובב עם מגלב חדש בידו הימנית. הוא היה האסיר האחראי ועינה אותנו בכפיפות לסוהרים. האסירים פחדו ממנו פחד מוות. באמצעותו יכלו השומרים להכות ולהצליף בהם בלי להתעייף, ואם מישהו מת ההנהלה לא היתה אחראית.

הסיפור של חיית האדם הזאת נודע לי בהמשך, כשהייתי בהתמחות קצרה במרפאה. מנהל הכלא היה ראוי למחמאות על בחירת התליין שלו. האיש, שנקרא טריבּוּיָאר, היה פועל מחצבה וגר באיזו עיירה צפונית. יום אחד החליט להתאבד ובאותה הזדמנות לחסל גם את אשתו. לצורך העניין השתמש במקל גדול של דינמיט. הוא נשכב ליד אשתו בקומה השנייה בבניין של שש קומות. אשתו ישנה. הוא הצית סיגריה, הדליק בה את הפתיל וביד שמאל הניח את מקל הדינמיט בין הראש של אשתו והראש שלו. הפיצוץ היה אדיר. כתוצאה ממנו היה צריך לאסוף בכפית את הפירורים שנשארו מאשתו, חלק מהבניין התמוטט, ושלושה ילדים וזקנה בת שבעים נמחצו בהריסות. הדיירים האחרים נפצעו אנושות.

טריבּוּיָאר עצמו איבד חלק מכף ידו השמאלית, נשארו ממנה רק הזרת וחצי אגודל, ואת עינו ואוזנו השמאליות. בגלל פציעה בגולגולת הוא נותח בראש. אחרי שנידון למאסר מינו אותו לאחראי על תאי אגף העונשין בכלא. למטורף הזה הרשו לעשות מה שהוא רוצה עם מי שנשלח לממלכה שלו.

אחתשתייםשלושארבעחמש - אחורהפנה... אחתשתייםשלושארבעחמש - אחורהפנה... שוב ההלוךושוב האינסופי הזה בין החלון והדלת. אסרו עלינו לשכב בשעות היום. משרוקית צורמת העירה את כולם בחמש בבוקר. היה צריך לקום, לסדר את המיטה, להתרחץ, ואז או ללכת בתא או לשבת על השרפרף שמחובר לקיר. חל איסור לשכב בשעות היום. שיא התחכום של מערכת הכליאה היתה המיטה, שהתרוממה ונצמדה לקיר. כך האסיר לא יכול לשכב וקל יותר לעקוב אחריו.

...אחתשתייםשלושארבעחמש... ארבע-עשרה שעות ברצף. כדי לרכוש את האוטומטיות של הצעידה הבלתי פוסקת הזאת היה עלי ללמוד להרכין את הראש, לשים את הידיים מאחורי הגב, לא ללכת מהר מדי ולא לאט מדי, להקפיד על צעדים באותו אורך ולהסתובב באופן אוטומטי, ברגל השמאלית בקצה אחד של התא ובימנית בקצה השני.

...אחתשתייםשלושארבעחמש... התאים כאן היו מוארים טוב יותר מאשר בקוֹנסיֶרזֶ’רי, ואפשר היה לשמוע את הרעשים החיצוניים. חלקם הגיע מאגף העונשין, אבל היו גם קולות מאזורי הכפר. בלילה היה אפשר לשמוע שריקות או שירים של חקלאים, שחזרו הביתה במצב רוח טוב אחרי ששתו ברנדי תפוחים.

קיבלתי מתנה לחג המולד: דרך סדק בקרשים שאטמו את החלון, ראיתי את השדות לבנים משלג וכמה עצים שחורים באור של ירח עגול. זה נראה כמו גלויה טיפוסית של חג המולד. את העצים יכולתי לראות הודות לרוח, שהסירה את השלג מהם. צלליותיהם בלטו כמו כתמים כהים על הרקע של כל השאר. כולם חגגו את חג המולד, אפילו חלק מהאסירים. ההנהלה עשתה מאמץ למען אלה שהיו במעבר: הרשו לנו לקנות שתי קוביות שוקולד. מה שאתם שומעים: שתי קוביות, לא שתי חפיסות. ארוחת חג המולד שלי ב1931 היתה שתי קוביות שוקולד תוצרת “אֶגבֶּל”.

...אחתשתייםשלושארבעחמש... הדיכוי של מערכת הצדק הפך אותי למטוטלת, ההלוך ושוב בתא היה כל העולם שלי. הכול היה מחושב עד הפרט האחרון. אסור היה בשום אופן שמשהו יישאר בתא, שהנידון יוכל להסיח את דעתו חס וחלילה. אילו נתפסתי מביט דרך הסדק בחלון היו נותנים לי עונש כבד. אבל אולי הם צדקו? הרי מבחינתם הייתי רק גופה חיה, זה הכול. איזו זכות היתה לי ליהנות מהנוף?

פרפר כחול בהיר עם פס שחור קטן התעופף ליד החלון, ולא רחוק ממנו זמזמה דבורה. מה היה להם לחפש במקום כזה? נראה כאילו הם מוטרפים מהשמש החורפית, אלא אם כן היה להם קר והם רצו להיכנס לכלא. פרפר בחורף זה נס. איך הוא לא מת? והדבורה הזאת, למה היא עזבה את הכוורת שלה? להתקרב לפה, איזה אומץ וחוסר מודעות. מזל שלאחראי לא היו כנפיים, אחרת הם לא היו נשארים הרבה זמן בחיים.

הטריבּוּיָאר הזה היה סדיסט נוראי והיתה לי תחושה שאני אתקל בו. לרוע המזל לא טעיתי. למחרת הביקור של שני החרקים המקסימים הודעתי שאני חולה. לא יכולתי יותר, נחנקתי מרוב בדידות, רציתי לראות פנים, לשמוע קול, אפילו לא נעים, אבל קול, לשמוע משהו. עמדתי עירום במסדרון הקפוא, אפי כמעט צמוד לקיר, בתור לרופא. הייתי לפני האחרון בשורה של שמונה. רציתי לראות אנשים... אז הצלחתי! האחראי תפס אותי לוחש כמה מילים לז’וּלוֹ, שכונה האיש עם הפטיש. התגובה של הפרא הג’ינג’י היתה איומה. הוא הכניס לי אגרוף מאחורי הראש עד שכמעט איבדתי את ההכרה, ומפני שלא הייתי מוכן דפקתי את האף בקיר וניתז דם. אחרי שקמתי - כי המכה הפילה אותי - ניסיתי לחזור לעצמי ולהבין מה קרה לי. עשיתי תנועה קלושה כדי למחות והענק, שציפה רק לזה, הפיל אותי שוב בבעיטה בבטן והתחיל לכסח אותי עם השוט. ז’וּלוֹ, שלא היה מסוגל לסבול את זה, התנפל עליו. התחילו מכות נוראיות. היות שז’וּלוֹ היה זה שחטף, השומרים עמדו מהצד והסתכלו. אף אחד לא שם לב אלי. קמתי, הסתכלתי מסביב, אבל לא ראיתי שום דבר שאפשר להשתמש בו כנשק. פתאום ראיתי את הרופא רוכן לפנים על הכיסא שלו במרפאה כדי לראות מה קורה במסדרון, והבחנתי במכסה של סיר מתכת גדול שבעבע מעל מים רותחים. זה היה סיר אמייל שהיה מונח על תנור הפחמים שחימם את המרפאה. האדים בטח נועדו לטהר את האוויר.

תפסתי במהירות את הסיר בידיות, לא עזבתי אותן למרות שהן בערו, ובתנופה אחת שפכתי את המים הרותחים על הפרצוף של האחראי. הוא היה כל כך שקוע במכות עם ז’וּלוֹ שהוא לא ראה אותי. יצאה לו מהגרון צרחה איומה. הוא היה פצוע. הוא התגלגל על הרצפה וניסה לפשוט את שלוש אפודות הצמר שלבש זו על זו. עם השלישית ירד לו גם העור. צוואר האפודה היה צר, ומהמאמץ להעביר אותה מעל הראש התקלף גם העור מהחזה, חלק מעור הצוואר וכל העור של הלחי שנדבקו לאפודה. הוא נשרף גם בעין היחידה שלו והתעוור. בסוף הוא קם, במצב נורא, נוטף דם, בשרו חשוף, וז’וּלוֹ ניצל את זה כדי להכניס לו בעיטה רצינית בביצים. הבריון הענק התמוטט והתחיל להקיא ופיו התמלא קצף. הוא היה גמור.

התגובה לא איחרה לבוא. שני השומרים שנכחו באירוע לא העזו לתקוף אותנו. הם הפעילו את פעמון האזעקה, ומכל עבר הגיעה תגבורת והורידה עלינו מכות אלה כמו ברד. למזלי, איבדתי מיד את ההכרה ולא הרגשתי את המכות.

התעוררתי עירום לגמרי, בצינוק מוצף מים שתי קומות מתחת. לאטלאט חזרתי להכרה. העברתי את היד על הגוף, כאב לי. היו לי לפחות חמש-עשרה חבורות בראש. לא ידעתי מה השעה. לא היה שם לא יום ולא לילה, כי לא היה אור. שמעתי נקישות בקיר. הן הגיעו מרחוק.

פאק, פאק, פאק, פאק, פאק. הנקישות האלה היו צלצול ה”טלפון”. הייתי צריך להקיש פעמיים על הקיר כדי לסמן שאני מסכים לקבל את השיחה. אבל במה להקיש? בחושך לא ראיתי משהו שיכולתי להשתמש בו. באגרופים זה לא עבד, הצליל לא היה חד וברור מספיק. התקדמתי בכיוון הצד שלהערכתי היתה בו הדלת, כי שם היה פחות חשוך, אבל נתקלתי בסורגים שלא הצלחתי לראות. תוך גישוש ומישוש גיליתי שהדלת נמצאת במרחק מטר ממני ושהסורגים שהחזקתי מנעו ממני להתקרב אליה. ככה, כשמישהו נכנס לאסיר מסוכן, האסיר לא יכול לגעת בו, כי הוא נמצא בכלוב. אפשר לדבר אליו, להרטיב אותו, לזרוק לו אוכל ולהעליב אותו בלי להסתכן, אבל לא להכות אותו, כי בשביל זה צריך לפתוח את הסורגים.

הנקישות בקיר נשמעו שוב מדי פעם. מי זה יכול להיות? הגיע לאיש שאני אענה לו, הוא הסתכן בעונש קשה אם ייתפס. תוך כדי הליכה נתקלתי במשהו קשה ועגול שכמעט הפיל אותי. נגעתי בחפץ, זאת היתה כפית מעץ. הרמתי אותה מיד והתכוננתי לענות. הדבקתי את האוזן לקיר והמתנתי. פאק, פאק, פאק, פאק, פאקהפסקהּ, פאק, פאק. עניתי: פאק, פאק. זה הבהיר לפונה שאני מוכן לקבל את השיחה. הנקישות התחילו: פאק, פאק, פאק... אותיות האלפבית חלפו מהר... א’ ב’ ג’ ד’ ה’ ו’ ז’ ח’ ט’ י’ כ’ ל’ מ’ נ’ ס’ ע’ פ’, הפסקה. הוא עצר באות פ’. הקשתי מכה חזקה: פאק. ככה הוא ידע שרשמתי לעצמי את האות פ’. אחרי זה באו א’, פ’, י’ וכן הלאה. הוא אמר לי: “פָּאפּי, הכול בסדר? חטפת כהוגן. לי יש יד שבורה.” זה היה ז’וּלוֹ.

שוחחנו ככה יותר משעתיים. האפשרות שניתפס בכלל לא הטרידה אותנו. היינו ממש מסוחררים מהיכולת להחליף משפטים. אמרתי לו שלא נשבר לי כלום, שהראש שלי מלא חבורות, אבל שאין לי פציעות. הוא ראה איך מושכים אותי למטה ברגל ואמר לי שבכל מדרגה הראש שלי נפל ונחבט במדרגה הבאה. הוא בכלל לא איבד את ההכרה. הוא חשב שטריבּוּיָאר נכווה קשות, ושבגלל הצמר הפצעים שלו היו עמוקים - ייקח לו עוד הרבה זמן להחלים.

שלוש נקישות מהירות סימנו לי שמשהו קורה. הפסקתי. כעבור כמה רגעים באמת נפתחה הדלת. צעקו לי:

“אחורה, זבל! לך לקיר האחורי של הצינוק ועמוד דום!” זה היה האחראי החדש. “קוראים לי באטון.3 זה השם האמיתי שלי. הוא מתאים לתפקיד, כפי שאתה רואה.” הוא האיר את הצינוק ואת הגוף העירום שלי בעששית. “קח, תלבש את זה. אל תזוז משם. הנה מים ולחם. אל תאכל את הכול בבת אחת, כי לא תקבל יותר עוד עשרים וארבע שעות.”4

הוא צרח כמו פרא אדם, ואז האיר את הפנים שלו בעששית. ראיתי שהוא חייך, אבל לא מתוך רוע. הוא שם אצבע על השפתיים והראה לי את החפצים שהשאיר. כנראה במסדרון היה שומר והוא רצה שאבין שהוא לא אויב.

בתוך כיכר הלחם באמת מצאתי נתח גדול של בשר מבושל, ובכיס המכנסיים - אלוהים איזה אוצר! - חפיסת סיגריות ומצית. כאן היו המתנות האלה שוות מיליונים. שתי חולצות במקום אחת ותחתוני צמר שהגיעו לי עד הקרסוליים. אני אזכור אותו לעולמים את הבאטון הזה. הדברים שהביא לי היו פיצוי על חיסולו של טריבּוּיָאר. עד התקרית הוא היה רק עוזר לאחראי, עכשיו, הודות לי, הוא נהיה הבוס. בקיצור, הוא היה חייב לי את הקידום ורצה להביע תודה.

מאחר שנדרשה סבלנות עלאנושית לאתר מאיפה באות הנקישות, ומאחר שרק האחראי היה מסוגל לעשות זאת - כי השומרים היו יותר מדי עצלנים - יכולנו לתקשר בחופשיות, ז’וּלוֹ ואני, באטון לא הטריד אותנו. ככה נודע לי ממנו שההפלגה למושבת העונשין קרובה, עוד שלושהארבעה חודשים.

כעבור יומיים הוציאו אותנו מהצינוק והביאו אותנו למשרד המנהל, כל אחד בליווי שני סוהרים. שלושה אנשים ישבו שם מאחורי שולחן מול הכניסה. זה היה מין בית דין. המנהל היה בתפקיד הנשיא, ומשני הצדדים שלו ישבו סגן המנהל והמפקח הראשי בתור פרקליטים.

“אהה, בחורים, הנה אתם. מה יש לכם להגיד?”

ז’וּלוֹ היה מאוד חיוור, העיניים שלו היו נפוחות. בטח היה לו חום, כבר שלושה ימים שהיד שלו היתה שבורה ואין ספק שהוא סבל. הוא ענה בשקט: “יש לי יד שבורה.”

“מי אשם שהיד שלך שבורה? להבא תלמד לקח לא לתקוף אנשים. אתה תלך לרופא כשהוא יבוא. בעוד שבוע, אני מקווה. ההמתנה הזאת תעשה לך טוב, אולי הכאב יתרום לך משהו. אתה הרי לא מעלה על דעתך שנביא הנה רופא במיוחד בשביל מישהו כמוך? חכה עד שרופא הכלא יגיע, הוא יטפל בך. וזאת לא סיבה שתמנע ממני לדון את שניכם להישאר בצינוק עד הודעה חדשה.”

ז’וּלוֹ נעץ בי את מבטו כאילו אמר: “לאדון המהודר הזה אין שום בעיה לשחק בחיי אנשים.” הפניתי חזרה את הראש למנהל והסתכלתי עליו. הוא חשב שרציתי לדבר ואמר: “מה? ההחלטה שלי לא מוצאת חן בעיניך? יש לך מה להגיד?” עניתי לו: “לא, שום דבר אדוני המנהל. אני רק מרגיש צורך לירוק עליך, אבל אני לא עושה את זה כי אני חושש שהרוק שלי יזדהם.”

הוא האדים מרוב תדהמה. הוא לא קלט מיד, אבל הסוהר הראשי קלט. הוא קרא לסוהרים: “סלקו אותו מכאן וטפלו בו כמו שצריך! אני רוצה לראות אותו עוד שעה מבקש סליחה על הברכיים. אנחנו עוד נאלף אותו! הוא עוד יצחצח לי את הנעליים עם הלשון, מלמעלה ומלמטה! קחו אותו, ובלי רחמים!”

שני שומרים כופפו לי את היד הימנית ושניים אחרים את השמאלית. שכבתי על הרצפה, שתי הידיים מאחורי הגב, מורמות עד עצם השכמה. שמו לי את האזיקים עם המנגנון שמצמיד את האצבע השמאלית לאגודל הימנית, והסוהר הראשי משך אותי בשיער כמו חיה.

אין טעם לספר לכם מה הם עשו לי. די אם תדעו שנשארתי אזוק מאחורי הגב אחדעשר יום. אני חייב את החיים שלי לבאטון. כל יום הוא זרק לצינוק את כיכר הלחם התקנית, שלא יכולתי לאכול אותה בלי ידיים. לא הצלחתי לתקוע בה שיניים, אפילו כשניסיתי להצמיד אותה בעזרת הראש לסורגים. אבל אז הוא זרק לי גם חתיכות לחם יותר קטנות, מספיק כדי להשאיר אותי בחיים. עשיתי מהן ערימות בעזרת הרגליים ואחר כך נשכבתי על הבטן ואכלתי אותן כמו כלב. לעסתי טוב-טוב כדי לא לאבד כלום.

ביום השנים-עשר, כשהורידו לי את האזיקים, התברר שהפלדה חדרה לבשר והוא נדבק אליה בכמה מקומות. הסוהר הראשי נבהל, מה גם שהתעלפתי מרוב כאבים. כשחזרתי להכרה הביאו אותי למרפאה ושם ניקו אותי במי חמצן. האח דרש שיתנו לי זריקת אנטיטטנוס. הזרועות שלי היו משותקות ולא יכולתי להחזיר אותן למצבן הטבעי. צריך היה למרוח אותן חצי שעה בשמן קמפור כדי שאוכל לשים אותן בצדי הגוף.

ירדתי שוב לצינוק והסוהר הראשי, כשראה את אחת-עשרה כיכרות הלחם, אמר לי: “תוכל לערוך סעודת מלכים עכשיו! מוזר, אתה לא נראה כל כך רזה אחרי אחדעשר ימים של צום...”

“שתיתי הרבה מים, המפקד.”

“אה, בגלל זה. הבנתי. תאכל עכשיו הרבה, שתחזור לעצמך.”

ואז הוא הסתלק. חתיכת אידיוט! הוא היה משוכנע שלא אכלתי כלום אחדעשר יום ושאם אני אוכל יותר מדי בבת אחת אני אתפגר. נָה באוזן! בערב העביר לי באטון טבק ונייר גלגול. עישנתי בלי הכרה ונשפתי את העשן לחור החימום, שלא פעל אף פעם. ככה לפחות הוא היה שימושי.

יותר מאוחר נקשתי לז’וּלוֹ. הוא חשב שלא אכלתי אחדעשר יום ויעץ לי לא להתנפל על האוכל. פחדתי לספר לו את האמת מחשש שאיזה מנוול יצליח לקלוט את ההודעה. היד שלו היתה בגבס, מצב הרוח שלו היה מרומם, והוא בירך אותי על זה שהצלחתי להחזיק מעמד. לפי מה שהיה ידוע לו ההפלגה היתה קרובה. האח אמר לו שהזריקות שנותנים לאסירים לפני היציאה כבר הגיעו. הוא גם התנהג בחוסר זהירות, כי שאל אותי אם הצלחתי לשמור על הצילינדר.

כן, הצלחתי לשמור עליו. אבל עדיף לא לתאר מה לא עשיתי כדי לא לאבד אותו. היו לי כמה פצעים קשים ברקטום.

כעבור שלושה שבועות הוציאו אותנו מהצינוק. לא הבנו מה קורה פה: נתנו לנו להתקלח במים חמים וסבון. זה היה נפלא. הרגשתי שאני שוב חי. ז’וּלוֹ צחק כמו ילד, ופיירו המשוגע קרן מרוב אושר.

היות שהיינו בצינוק לא ידענו מה קורה. הסַפָּר לא רצה לענות לשאלה הקצרה שמלמלתי בקצה השפתיים: “מה קורה?” אסיר אחד עם פרצוף קשוח אמר לי: “אני חושב שקיבלנו חנינה מהצינוק. אולי הם מפחדים מאיזה מפקח שאמור לבקר. העיקר שאנחנו בחיים.” הכניסו אותנו לצינוקים נורמליים. בצהריים, במרק החם הראשון שקיבלתי מזה ארבעים ושלושה יום, מצאתי פיסת עץ. היה כתוב עליה: “שמונה ימים ליציאה. מחר חיסונים.” מי שלח לי את זה? מעולם לא נודע לי. בטח איזה אסיר שהיה הגון מספיק להתריע. הוא ידע שאם אחד מאיתנו ידע, כולם יעודכנו. אלי ההודעה הגיעה לגמרי במקרה. הודעתי מיד ב”טלפון” לז’וּלוֹ: “תעביר הלאה.” ה”טלפון” עבד כל הלילה. אני הפסקתי אחרי שהעברתי את ההודעה שלי.

היה לי נעים במיטה, לא רציתי בעיות ולא היה לי שום חשק לחזור לצינוק. היום פחות מאי-פעם.

1. התליין הראשי בצרפת ב-1932.

2. הכוונה לעיר Caen שבחבל נורמנדי, להבדיל מהעיר Cannes שלחוף הים התיכון.

3. באטון בצרפתית פירושו מקל.

4. ארבע מאות וחמישים גרם לחם וליטר מים.